דברי רבותינו

ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (כח,כ)
רבנו בחיי: הצדיקים מאת ה’ לא ישאלו המותרות רק הדבר ההכרחי בלבד וגו’. וכן שלמה המלך ע”ה התפלל וגו’ (משלי ח) רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי, ביאר ועם העושר יבא האדם אל המותרות ויקנה לעצמו גסות הרוח וגבה לב וכו’.

ובכלי יקר: העושר מעוור עיני בעליו ומונע את האדם מן הדרך הישר, וכו’ ע”כ אמר יעקב שימנעהו ה’ מן זהב ורב פנינים, אלא יתן לו לחם כדי לאכול ובגד כדי ללבוש, דהיינו ההכרחי ולא יתן לו מותרות. וגו’ כי הל”ל ונתן לי לחם ובגד, וכי ס”ד שילבוש הלחם ויאכל הבגד עד שהוצרך לפרש לחם לאכול, אלא ודאי שרצה לשלול בזה שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא, ע”כ וגו’ כי בתנאי זה אוכל לשוב בשלום שלם מן החטא כמו שפירש”י.

אך צ”ב: דביעקב כתיב “ויפרץ האיש מאד מאד” וגו’, וכן “כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו” וגו’. ובשלמה נא’ “וגם אשר לא שאלת נתתי לך, גם עושר וגם כבוד” וגו’, ולפי הכל”י נמצא שלא התקבלו תפילותיהם?

ואולי צ”ל: המבקש שלא להתעשר משום שמודע לסכנות הרבות שבעושר, הוא יוכל לנצלו ולהשתמש בו כראוי, בצדקה  והחזקת תורה. ע”כ להם נתן הקב”ה עושר נגד בקשתם.

וכן נראה מהמבי”ט (בי”א, תפילה,ג) ז”ל: כשרואה ה”ת רצונם וחפצם בעושר וכבוד, בהיות כוונתם לשם שמים וכו’, לפרנס עניים, ולהחזיק התורה ולפארה, גם אם אינם מוציאים מחשבתם לפועל על לשונם, הי”ת עושה רצונם. ויעקב וכו’ אמר (בראשית כ”ח) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, כלומר אני איני שואל ממך כי אם לחם ובגד, אבל אם תתן לי יותר עשר אעשרנו לך. מבואר דלא ביקש יעקב עושר וכובד, כי די לו בהכרחיות, אך גם לא ביקש שלא יהיו לו.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

מרן הגאון הגדול רבי חיים עוזר זצוק”ל אשר נטל על עצמו את עול אחזקת הפליטים בוילנה, לא הסתפק במברק ששלח להגר”א סילבר זצ”ל שבעקבותיו הוקם ועד ההצלה. מיד לאחר מכן הוסיף ושלח מכתב מפורט על מצבם של תושבי וילנה והפליטים שבה. להלן נוסח המכתב:

ב״ה יום ב׳ א׳ כסלו ת״ש

הוד כבוד ידידי הרבנים העומדים בראש אגודת הרבנים בארה״ב, ד׳ עליהם יחיו

אחדשה״ט, בטח הגיעה לידם התלגרמה ע״ד המצב בעירנו. תודה לד’ כי אחרי כל החליפות והתמורות והמהפכות יצאנו בשלו׳, ולפי ערך כלפי שאר הקהלות לא סבלו כל כך בעירנו. אך בני העיר בכלל נתרושש מאד לרגל הוזלת המטבע שכמעט נפסלה, ובנוגע למצב בריאותי ב״ה לא נשתנה חלילה.

בעירנו התכנסו כל הישיבות מגלילות הספר וגם מעט מפולין אחרי אשר לא יכלו להחזיק מעמד במקום ״גדולים״ [-השלטון הרוסי ה.ה.] מפני סבות רוחניות וגשמיות. ברוב עמל עלתה בידנו. לכלכלם עד עתה ועיניהם נשואות לעזרה מאחינו מעבר לים.

כן התועדו פה כמה רבנים גדולים ומהם הגאון רבי יצחק זאב סאלאווייצ׳יק שליט״א אבד״ק בריסק ומשפחות רבות וגדולי התורה והירא׳ מהם אדמורי״ם מאמשינאוו וממאדזיץ, ולרגל היוקר הנורא מצבם מדוכא מאד, ובודאי ישתדלו חברי אגוה״ר להחיש להם עזרה.

יחד עם זה הנני לבקשם להשתדל גלל אחדים מהם רשיון כניסה לארה״ב ביחוד אבקש כעת בגלל ידידי הרב הגאון רבי חזקי׳ יוסף מישקובסקי שי׳ אבד״ק קרינק בן הגאון רבי חיים ליב מסטאוויסק זצ״ל, אשר מתגורר פה עם בני משפחתו וחתנו הרה״ג רבי יצחק דוב לעווין שי׳ רב דמאטאל. ידידי הרה״ג האב״ד דקרינק שי׳ הוא מהרבנים העסקנים היותר חשובים בעבודת הכלל וחזוק התורה וענין גדול הוא שיהי׳ ביכלתו לנסוע לאמריקא גם בשליחות בכמה ענינים. כן חתנו הרה״ג הנ״ל הוא בעל מרץ גדול מסוגל ומוכשר לעבודה. בטובם להודיעני בהחוזר מה שבדעתם להשתדל בזה בהקדם האפשרי

והנני מברכם בברכה מרובה לרומעכ״ת ולכל הנלוים אליהם כמשאלות אוהבכם מוקירכם הדוש״ת.

חיים עוזר גראדזענסקי

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

פ’ ויצא

בירחי כלה שע”י ישיבתנו הקדושה לומדים השבוע דיני כיבוד אב ואם. וב”ה זכינו לפלפל הרבה עם הרבה ת”ח גדולים שהגיעו להשתתף. ואכמ”ל אלא כמה הערות קצרות.

והנה מצינו כאן בפרשה ויצא יעקב מבאר שבע. וע’ מגילה דף ט”ז ע”ב אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא גדול ת”ת יותר מכבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש.

והקשו המפרשים אמאי נענש יעקב אבינו על הזמן שהיה בבית לבן והרי ציותה רבקה שישאר שם עד שוב חמת אחיך. ובחזקוני ל”ז ל”ד תירץ דרבקה שלחה אחריו שיחזור ולא שב. וכפשוטו נראה דלא היה זה אחר י”ד שנים אלא לאחר איזה זמן מועט שלחה אחריו, דאם נימא דשלחה לו רק אחר י”ד שנים לפני השנים שנענש עליהם א”כ קשה איך הביא הגמ’ ראיה דגדול ת”ת מכיבוד אב כיון שלא נענש והרי י”ל משום שאז עדיין היה בצווי אביו ואמו שילך שעדיין לא שלחה לו לשוב. (ובמהרש”א במגילה הביא בשם אמרי נועם דאחר י”ד שנים שלחה רבקה שיחזור, וקשה כנ”ל דא”כ איך הביא הגמ’ ראיה דגדול ת”ת מכיבוד אב. וכן הק’ שם בענף יוסף ובעיון יעקב במגילה י”ז על המהרש”א. וע’ פרדס”י ל”ז ל”ד. וע”ע רש”י ל”ה ח’ ששלחה רבקה את דבורה אחר יעקב ומתה בדרך, ויש לדון אם כונתו שמתה על הדרך לילך ליעקב וא”כ משמע שלא שלחה אחריו אלא אחר כ’ שנים).

וע’ המקנה שהקשה אמאי נענש יעקב והלא רבקה אמרה עד שוב חמת אחיך, וכן קשה איך הוכיחו דגדול ת”ת יותר מכיבוד אב והרי שאני הכא שצוה לו אמו לילך עד שוב חמת אחיו. ותי’ דאף שרבקה אמרה לו כן מ”מ היה ראוי לעונש כיון דכבוד אביו עדיף מכבוד אמו ואביו לא אמר לו להשאר שם עד שישוב חמת עשו. (ונראה דהחזקוני לא ניחא ליה בתי’ זה דס”ל דגם מה שצוה לו אביו היה כוונתו עד שישלח לקרא לו).

אכן תירוצו לכא’ עדיין קשה אמאי נענש על כל כ”ב שנים שלא היה בבית אביו והרי אביו צוה לו שילך למצא אשה וא”כ אמאי נענש על ז’ שנים שעבד בשביל רחל. ואף דכבוד אביו קודם לכבוד אמו הרי כאן אביו צוה לו לילך.

וביותר קשה לפי מה שכתב שם המקנה בהא דנסתפקו בגמרא אם יכול לצאת מא”י לחו”ל לקיים כיבוד אב. והמקנה הביא ראיה דמותר מיעקב שיצא לחו”ל לקיים מצות אביו וז”ל מדכתיב וישמע יעקב אל אביו וילך פדנה ארם ומשמעות הכתוב דאף שהלך לח”ל מ”מ כיון שאביו צווהו בכך רשאי, ומשמע דהסכים עמו הקב”ה שאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת וכו’ עכ”ל.

(וע’ בן יהוידע מגילה י”ז כיון שנשאר שם ו’ שנים לעבוד, א”כ נראה למפרע דגם לולי שצריך לעבוד לנשיו היה נשאר שם ולכן נענש. וע’ רוח חיים ד’ ו’ מה שפי’ אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך).

ישרות המעשים - כוחות הטבועים באדם

ספר בראשית נקרא בפי הנביאים ספר הישר, וכמו שדרשו ז”ל (ע”ז כה.) עה”פ “ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר ישר” מאי ספר ישר א”ר חייא בר אבא א”ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים דכתי’ בהו “תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו”. והיינו שסיפור מעשי האבות הרי זה ממידת הישרות, והוא המחייב דידן לעשות את הדברים כיון שזהו המעשה הישר, כלומר הדבר הנכון ובלתי תלוי בשום דבר אחר.

“ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ” (בראשית ו’, י”ג). וברמב”ן שם חמס הוא גזל והעושק, ונתן לנח הטעם בחמס ולא הזכיר השחתת הדרך כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם, ורבותינו אמרו (סנהדרין קח.) שעליו נחתם דינם. והטעם מפני שהיא “מצוה מושכלת” אין להם בה צורך לנביא המזהיר וכו’, עי”ש.

וכבר אמרו ז”ל (ב”ר פ’ ס’) יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים. והיינו שבספר בראשית לא מצינו רק מצוות אחדות, וכל ענינו סיפורי ושיחות האבות הקדו’, איך חיו האבות בלי שנצטוו מהשי”ת בפירוש, רק לפי זכות שכלם השכילו והבינו מהו המעשה אשר יעשון, וזהו המצוה המושכלת שהזכיר הרמב”ן בגזל ועושק.

חומר חיובם של מצות מושכלות שהשכל מחייבתם מפני שהם הכוחות הטבעיים של האדם, כוחות הטבועים בו מתחילת יצירתו, ולכך עבירתם חמורה, בהיותו משחית את עצמיותו של האדם, ובזאת נחתם דינם של דור המבול. והיינו דכתי’ “כי השחית כל בשר את דרכו” דרכו זהו כוחותיו הטבעיים של האדם.

ובאמת גם בפרשת וירא באנשי סדום כתי’ (י”ח כ’) “זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד” וכתי’ “ואנשי סדום רעים וחטאים לה’ מאד”. לא היתה התביעה על מצוה מסוימת אלא על עיקר דרכם ומעשיהם. וכמו שהביא רש”י עה”פ “ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו” (שם כ”א) צעקת ריבה אחת שהרגוה במיתה משונה על שנתנה מזון לעני (סנהדרין קט:). לא היה הנידון על עצם המעשים הרעים אלא על השחתת דרכם באופן נורא עד שהגיעו למעשים הללו.

ומצינו ברבינו יונה בשערי תשובה (ש”ג אות ט”ו) שכתב בענין אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה’ מאד בכמה עלילות נשחתות כמו הגזל והחמס ועיוות הדין וגילוי עריות, ועם כ”ז הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעוון ביטול הצדקות שנא’ (יחזקאל ט”ז, מ”ט) “והנה זה היה סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה”.

נמצא בדבריו שעיקר חטאם של אנשי סדום בהיותם אנשי ממון, ואעפ”כ ויד עני ואביון לא החזיקו. ע”ז נתבעו בהפיכת סדום – חורבן נורא לא תזרע ולא תצמיח.

יסוד חטאם בזה שהבינו שהכל שייך לעצמם, אין מחוייבים כלל להתחלק עם זולתם, אף בהיותו עני ואביון. ויש בזה נגיעה של מידת הגזל, שאין מושג ממון זולתו – הכל לעצמו.

אכן עיקר התביעה בהשחתת המושכלות, כיון שענין השכל שהוא המדריכו מיצירתו בישרות מעשיו, וכל השחתה בזה יש ע”ז תביעה גדולה עד שנחתם דינם של דור המבול לאבדון בזה הענין.

וכמש”כ בחובת הלבבות (שער עבודת האלוקים פ”ה) במהות השכל שהוא הזכרת האלוקים לאדם באמצעות שכלו, ומפרט שם גדרי השכל וביניהם שבח האמת וגנות הכזב וכו’. ולכאורה יש להבין כיון שהשכל הוא הזכרת האלוקים למה אנו אומרים שהוא בטבע. ועל כרחך נראה ע”ד שביארנו שטבע הוא הכוחות המוטבעים שקיבל האדם בעת יצירתו, וזהו המדריכו במהלך חייו. ולזאת השחתה בזה הענין יש ע”ז תביעה גדולה עד עונש אבדון, כמו דור המבול ואנשי סדום.

ה”צלם אלוקים” הוא תורף השכל שמכריחו לישרות המעשים, וכמו שפירש החסיד יעב”ץ (אבות פ”ג ) “חביב אדם שנברא בצלם” חיבה נודעת לו שנברא בצלם וכו’ כי השי”ת ברא האדם והשליטו על הבע”ח בכח השכל אשר בו, כאומרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וכו’, ולזה האדם ניצב הקומה להורות כי שרשו ועיקרו למעלה וכו’, וזה הצלם אשר נברא האדם נושא לכל החכמות כי בו אפשר להשיגם כולם. ויסוד דבריו שהצלם זהו החיבור בין האדם להשי”ת, ואמנם הצלם אלוקים זהו חכמה ושכל – נושא לכל החכמות, עדיין השכל עצמו הוא ג”כ חיבור בין האדם להשי”ת, וכמו שכתב החובת הלבבות (שער עבודת האלוקים) שהשכל הוא הזכרת האלוקים, וז”ל כי ההערה השכלית היא הזכרת האלוקים את האדם באמצעות שכלו לדעת אותו ולהכיר סימני חכמתו, עי”ש.

ובזה הענין זכו ג”כ אומות העולם, וזהו שאמרו ז”ל (איכ”ר ב’, י”ב) “חכמה באדום תאמין”, כיון שנבראו בצלם אלוקים, וחסידי אומות העולם שזוכים לעוה”ב, משום שנתעלו בהתחברות האדם עם השי”ת בזה הענין.

אמנם הוסיף בדבריו וז”ל ובזה נשתתפנו אנחנו קהל ישראל עם שאר האומות, אבל נתיחדנו בהם בזכות אברהם אבינו ע”ה בענין אחד גדול מאד, והוא הענין האלוקי אשר חל עלינו, כאומרו להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך, ושם בריתו בבשרנו, להורות הענין האלוקי אשר חל עלינו, ומכאן זכינו לתורה האלוקית, עי”ש. זהו תוקפם ומעלתם של כלל ישראל בתורה האלוקית ומעלת הצלם אלוקים.

ובאמת מצינו דבר פלא, יציר כפיו של הקב”ה הצלם אלוקים לכאורה נגרע ממעלת הבעלי חיים. שהלא כאשר נולד האדם אין בכוחו לעשות דבר בכוחות עצמו ללא עזרת זולתו, ואפילו הנשימה שהיא עיקר חיותו אם לא יתנו איזה מכה על גבו להחיותו לא היה בכוחו לחיות. ובכל תהליך גדילתו נזקק לעזרה וסיוע בהתפתחותו. ואילו הבע”ח מיד בלידתם כבר יש בכוחם לעשות פעולות רבות, ולאחר זמן מועט יכולים לפעול ולילך בכוחות עצמם בלא שום סיוע והדרכה מזולתם. היתכן, האדם הנשגב – בחיר הבריאה, נמלה חשובה הימנו.

אכן הביאור בזה, שהקב”ה ברא את עולמו, ממהותו וענינו שהאדם אינו לבד, שרק בזה שעוזר ומסייע לזולתו יכול העולם לעמוד ולהתקיים, וכמו שאם האדם יוולד לבד ואף אחד אין עוזרו ומסייעו לא יוכל להתקיים, כך השכל מחייב שלכך נבראת, הבריאה מחייבת שכל אחד יעזור לזולתו – עולם חסד יבנה.

דור המבול שנתבעו על הצדקות, על ההכרה והדרך שאין זולתי עוד, יסוד חטאם שזהו היפך קיום העולם, היו חיים שלא כדרך טבעו של עולם.

וא”כ אדרבה זהו העליונות של האדם מכל הבהמות והחיות, שצורת חייהם שכל אחד חי לעצמו אין שייכות ושותפות של בהמה זו עם בהמה אחרת. אבל בבני אדם אין זו המידה שהטבע מכריח ומחייב שחי אחד בעבור זולתו. וכ”ז מחייב השכל – הצלם אלוקים. תכלית הבריאה שנהיה גומלי חסדים אחד לזולתו.

התביעה הגדולה לחיות בישרות השכל ולגמול צדקה וחסד לזולתו, מצינו כן בעמון ומואב דכתיב בהו (דברים כ”ג) “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’ וכו’ על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתם ממצרים”. וברמב”ן שם פי’ והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלו שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית י”ד) ובזכותו שלחם השם מתוך ההפיכה (שם י”ט) והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה, עי”ש. ולדברינו עומק התביעה בהיותם מושחתים במושכלות, במידה של הכרת טובה, ובזאת נצטוו ישראל להתרחק מהם בתכלית הריחוק – לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’. כשלא קיימת ישרות, כשאין טובה וחסד בעולם הרי”ז חורבן העולם, אזי נחתם דינם של דור המבול לכליה, ובאנשי סדום נענשו ג”כ באבדון – ולא תזרע ולא תצמיח, וכן בעמון ומואב לא יבוא בקהל ה’.

“ישרים דרכי ה’ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם”. היסוד למהלך הצדיקים תלוי בישרות המעשים, הצלם אלוקים – הכוחות שנטבעו באדם בתחילת יצירתו מחייב ישרות. ובזאת קיים אברהם אבינו אל כל התורה כולה, האבות הקדו’ ידעו את כל המעשה אשר יעשון לפי זכות שכלם והבנתם שהכירו וידעו מהו רצון השי”ת, כיון שהקב”ה טבע זאת הישרות בצלם אלוקים. ובתרגום עה”פ “עם נבל ולא חכם” (דברים ל”ב) דא עמא וקבילו אורייתא ולא חכימו. ובהגר”א בקול אליהו תמה מהו שהוסיף התרגום במילת נבל דקבילו אורייתא ופירש שהלא באברהם אבינו כתי’ וישמור משמרתי והיינו שידע את החכמה מדעתו, מישרות שכלו, וזהו נבל שהוצרכו לקבל את התורה ולא היו במדריגת אברהם אבינו שידע את כל התורה כולה מדעתו.

אלא שבזה נלחם השטן להטות את האדם מן הישרות, לשבש דעתו, כלומר לאבד את שכלו המכוונו ומדריכו במהלך חייו.

אלא שכלל ישראל זכו לקבל את התורה הקדו’ שהוא הענין האלוקי אשר חל עלינו, ויקל עליהם הטורח והעמל בישרות המעשים, וכמו שפירש החסיד יעב”ץ. ובזאת יקל עלינו לילך בישרות בדרכי ה’.

ועדיין התביעה בזאת גדולה ועצומה, שבהיות האדם משחית מעשיו הרי הוא נתבע על השחתת כוחותיו הטבעיים שנקבע בו בתחילת יצירתו, וכמו שנידונו דור המבול ואנשי סדום בכליה. שמשחית את הצלם אלוקים. אלא שע”י התורה הקדו’ זוכים אנו להגיע לישרות – ישרים דרכי ה’ צדיקים ילכו בם. ובזאת תפקיד ועבודת האדם להשאר בכוחות שקיבל בעת יצירתו – לא להשחית ולקלקל את עצמיותו שברא אותו השי”ת ביצירתו.