דברי רבותינו

ויאמר לו לך נא ראה את לום אחיך ואת שלום הצאן (לז,יד)
את שלום אחיך ניחא, אלא מאי ‘ואת שלום הצאן’? הדא אמר שאדם צריך לשאול בשלום דבר שיש בו הנייה ממנו (בראשית רבה פד, יג)

ביאר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: למדים אנו מדברי המדרש, שחייב אדם לכבד כל דבר שהוא נהנה ממנו, אפילו אם מדובר בבעלי חיים או בדומם. הנהגה זו היא מגדר הכרת הטוב.

והנה, אפילו שהצאן עצמם אינם עושים לאדם שום טובה, ואפילו שאין בבהמות אלו שום דעת להבין את הכרת הטוב אליהם, אך מכל מקום חייב האדם בהכרת הטוב כלפי הצאן כיוון שיש לו הנאה מהם.

ומדברי יעקב אבינו ע”ה ראינו דבר מפליא, שהכליל יעקב אבינו את שלום בניו שבטי י-ה באותו משפט יחד עם שלום הצאן. הרי שממידת הכרת הטוב החשיב יעקב במעלה אחת את בניו ואת הצאן.

עד כמה גדולה הכרת הטוב.

דברי הימים

הגאון הצדיק רבי ישראל חריף
כ”ד בכסלו תרכ”ד
בראשית ימיה של הישיבה הקדושה בעיירה מיר, עמד בראשות הישיבה הגאון רבי אברהם טיקטינסקי זצוק”ל בנו של מייסד הישיבה ורה”י הראשון הגאון רבי שמואל טיקטינסקי זצוק”ל, אשר פנה לדאוג לרווחת צרכיה הכלכליים של הישיבה הצעירה והוריש את ראשות הישיבה לבנו.

הגאון רבי אברהם זצוק”ל, ברצותו שתלמידיו יגדלו בתורה וביראת שמים טהורה, הביא לכהן לצידו כר”מ וכמשגיח את הגאון הצדיק רבי ישראל העליר זצוק”ל. רבי  ישראל, ממשפחת גדולי עולם, נצר לבעל התס’ יו”ט והגדול מבין ארבעה אחים גאוני עולם למשפחת העליר, ה”ה בעל העמודי אור, אבדק”ק טלז, ובעל דברי יהושע. רבי ישראל היה מראשוני ומבחירי תלמידי הגאון רבי חיים זצוק”ל בישיבת וולוז’ין. נודע בחריפותו העצומה ובכח ה’חידוש’ המיוחד שלו ומשום כך כונה בפי תלמידי החכמים שבאותו הדור ‘רבי ישראל חריף’.

בזמן כהונתו כר”מ וכמשגיח בישיבה השפעתו נכרה היטב על תלמידי הישיבה אשר נקשרו אליו בעבותות אהבה ע”מ להתדבק במידותיו וללמוד מהליכותיו ומדברי תורתו. נודע בעוותנותו המיוחדת כאשר על אף גדלותו בתורה, בכל דבר הלכתי או הנהגה לציבור, הכפיף עצמו למרא דאתרא דמיר באותן שנים, הגאון רבי יוסף דוד אייזנשטאט.

עוד בחיי חיותו העלה את חידושיו ושיעוריו הרבים על הכתב וסידר את חידושיו על סדר מסכתות הש”ס ע”מ להדפיסם. כמו כן השאיר אחריו תשובות רבות בהלכה. אולם משמים לא הספיקו על ידו להדפיס את ספריו הרבים.

בשנת תר”כ נקרא לשמש ברבנות בעיר הולדתו קוידנוב. שימש ברבנות שם כארבע שנים עד שנלב”ע, לאחר מחלה, ביום השבת כ”ד בכסלו תרכ”ד.

ברוות הימים הוציא נינו את חידושיו על מסכתות בבא קמא ובבא מציעא וקראם בשם “נחלת ישראל”.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

וישב

נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים.

ב”מ נ”ט נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים.  ולמדו כן מתמר דכתיב היא מוצאת וכו’ וע’ תוס’ דגרסו מוצת, ופי’ בנין ציון דלכא’ י”ל דהשתדלה ע”י הפתילים ואל”כ היתה אומרת להדיא שהוא בא עליה, אלא דרשת הגמ’ כיון דכבר היא מוצת באש, וא”כ אם לא היה מודה אז לא היה אפשר לה לומר להדיא שהוא בא עליה.

ובתוס’ סוטה י’ ע”ב הק’ אמאי אינו בכלל יהרג ואל יעבור. ובשערי תשובה מרבינו יונה ש”ג קל”ט כתב דהוא אבק שפיכות דמים. וכתבו אחרונים דלפי”ז לא ק’ קו’ תוס’. וע’ בנין ציון דדין זה מובא ברמ”א שכתב דגם לאו של ג’ עבירות יהרג ואל יעבור.

וע’ מנחת שלמה מהגאון ר’ שלמה זלמן זצ”ל סוס”י ז’ שהקשה שאם מלבין פניו הוא כרציחה א”כ היה שייך בו פיקוח נפש בשבת, ובודאי אסור לחלל שבת כדי שלא לבייש את חבירו. (ומסברא היה נראה את”ל פיקוח נפש משום לחלל עליו שבת  אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ולא שייך זה במלבין פניו. ונראה דלא נחית לפרש כן כי באמת אינו משום חלל עליו שבת אחת וכו’ וכמבואר בסוף יומא).

(ונדחק בד”ה ונראה כי צער חשוב כמו דבר שהמצטער הביא על עצמו ולכן אינו בכלל היתר פקוח נפש. וצ”ל דאעפ”כ אמרו נח לו להפיל עצמו ואל ילבין פני חבירו, אף דחשיב שחבירו מלבין פני עצמו, וצ”ל דגם על גרמא של הלבנת פנים אמרו נח לו להפיל עצמו לכבשן).

ולכא’ עוי”ל דבסנה’ ע”ד למדו עיקר הדין דרציחה יש בו דין יהרג ואל יעבור, מסברא דמאי חזית דדמי דידך סומק טפי. ונמצא דסברא הוא ולא פסוק. ולפי”ז י”ל דאה”נ כלפי איסורי התורה, הא דכתיב וחי בהם דפיקוח נפש דוחה שבת וכדומה, כ”ז דוקא בחיות ממש ולא במלבין פנים, אבל לענין יהרג ואל יעבור, תולה בסברא, ומסברא באמת מלבין פני חבירו הוי כמו רוצח. ובזה מיושב קו’ מנח”ש.

אך לפי”ז לכא’ רק משום מאי חזית, ויסכים שישליכו אותו לכבשן, כמעשה תמר, אבל לא כמעשה בגמ’ להרוג עצמו שלא לבייש. אכן אמרו בירושלמי מס’ תרומות סופ”ח סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם עכו”ם ואמרו להם תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כלם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל, יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי (שמואל ב’ כ’) ימסרו אותו להם ואל יהרגו, אמר ר”ל והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי, ור’ יוחנן אמר אפילו שאינו חייב מיתה.

ובכס”מ פ”ה מיסודי התורה ה”ה פי’ דעת ר’ יוחנן בייחדוהו דבכה”ג אין כאן סברת מאי חזית כיון דהוא עצמו בלא”ה יהרג. (ומ”מ בלא ייחדוהו אסור למסור כי בזה שייך מאי חזית דאולי נמסור אחר). והק’ הכס”מ בטעם ר”ל דלעולם לא ימסרוהו אפילו בייחדוהו ופי’ שם הכס”מ דהדין יהרג ואל יעבור הוא גם בלי טעם מאי חזית. ואף שאמרו בגמ’ הטעם של מאי חזית, באמת  היה להם קבלה דלעולם יהרג ואל יעבור ברציחה. ולדבריו שפיר משליך עצמו לכבשן.

תורה בטהרתה - "תוכו רצוף אהבה"

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Shlita

שיחה בפלפול ודרוש לרגל ימי החנוכה הבעל”ט

ידועה הקושיא בדבר הנס הגדול דלא מצאו שמן רק פך אחד, והדליקו בו ונעשה נס, והשתא אמאי לא הדליקו בשמן טמא, והא טומאה הותרה בציבור.

וליישב זה נקדים לסוגיא בזבחים (צז, ב) דרבא בעי קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, ולהכי אין עשה דאכילת מח דוחה לאו דשבירת עצם דפסח.

והקשו תוס’ דהא לא הוי בעידנא, דהא שובר קודם אכילה ומאי צריך קרא, ובלא”ה אין עדל”ת כהאי גווני.

ובפסקי תוס’ כתב דהכשר המוכרח לא בעי בעידנא. וכן מבואר בתוס’ (ב”ב יג, א) דהקשו אהא דמי שחציו עבד דכופין את רבו לשחררו, ונימא דעשה דפריה ורביה ידחה לאו דלא יהיה קדש וישא שפחה. ותירצו, דאינו בעידנא דבזמן דמיעקר לאו הוא שעת העראה, ואילו פו”ר מקיים רק אח”כ.

והטורי אבן (חגיגה ב’) הקשה, מדברי תוס’ (יבמות צו) דכתבו דעשה דוחה ל”ת אפי’ היכא דהוא לא בעידנא, דהא כלאים עובר משעת עיטוף, וציצית אינו מקיים רק בשעת לבישה, (ובביצה דף ח איתא דחשיב בעידנא), וע”כ משום דאי אפשר בענין אחר, וא”כ הוא הדין נימא גבי פו”ר דא”א בלא העראה.

והנראה בזה יסוד גדול, דחלוק עשה שדוחה ל”ת בעלמא, מל”ת הסותר לכל מהות ומטרת העשה. וכגון אכילת מח ושבירת עצם הרי יש כאן סתירה גמורה, דאי אסור לשבור עצם הא לא תתקיים לעולם אכילת בשר המח ולא תתקיים לעולם מטרת העשה דאכילת בשר, ועל כרחך דבכה”ג ליתא ללאו כלל, והרי זה היתר גמור לאיסור שבירת עצם במקום אכילת בשר, דליכא כלל לאו בכה”ג (אם לא דאין עדל”ת במקדש).

ומעתה י”ל דבכה”ג שפיר דוחה העשה לל”ת אף לא בעידנא, דכיון דאין קיום המעשה מצוה דוחה להל”ת, אלא כל עיקרו של ל”ת לא שייך הכא, כיון דהוא סותר למהות העשה ומטרתו. וכן ציצית שנאמרה בתוככי פרשת כלאים בהכרח דהוי הותרה וליכא במקומה כלאים כלל, דאל”ה לא משכח”ל מצות ציצית ובטלה המטרה, וע”כ דאי”ז שם כלאים כלל במקום ציצית, ושפיר לא בעי בעידנא ומותר משעת עיטוף.

אכן בחצי עבד וחב”ח הדחיה היא מקרית, ואין הלאו ידחה את מהות העשה דפו”ר, דהא לא הוא האדם המדובר בפרשת פו”ר, ושפיר תתקיים המצוה בעלמא, ועל כרחין, דבכה”ג הא דדוחה העשה לל”ת הוא רק בשעת הקיום בפועל, ולהכי בעינן בעידנא דייקא.

למדנו איפוא יסוד גדול, דכל דהלאו דוחה לכל מטרת המצוה, הרי אינו קיים כלל במקום המצוה [ולהכי לא בעי בעידנא], אך היכא דהלאו סותר רק למעשה קיום המצוה ולא לכל מטרתה וענינה, אינו נדחה אלא מפני הקיום בפועל, ושפיר בעינן בעידנא.

והנה כתבו רבותינו האחרונים גבי הדלקת המנורה דאין יסודה במעשה ההדלקה, כי אם בזאת שתהיה דלוקה ועומדת, ומעשה ההדלקה אינו אלא הכשר מצוה.

באופן דלפי כל המבואר, הרי נמצא דאין מעשה ההדלקה דוחה להטומאה, כי אם מטרת המצוה דהמנורה תהא דלוקה. והיינו, דאילו הוי דחינן להטומאה מחמת דין טומאה הותרה בציבור, אזי היה גדר הדחייה דהכא ליכא כלל דין טומאת השמנים.

ומעתה נראה, דלהכי גופא לא סמכו על הא דטומאה הותרה בציבור. ובהקדם, דנראה דהא דבאמת אין עדל”ת במקדש, ולא אמרי’ דאין הלאו דשבירת עצם אמור כלל במקום אכילת מח, הוא משום דבמקדש אין האיסור במעשה שבירת העצם, כי אם דהענין הוא דיהא הקרבן שלם, שכן הא דבעלמא אמרי’ דאין ל”ת כלל במקום עשה הוא משום דעשה יסודו באהבה ול”ת יסודו ביראה וכדברי הרמב”ן, והאהבה דהעשה כולל להיראה דל”ת. אכן במקדש דכולו אהבה, אזי עצם איסור שבירת העצם ענינו לבטא אהבה, דיהא הקרבן שלם ללא שבר ופגם, ולהכי אף דבעלמא דוחה האהבה ליראה, הכא האהבה גופא היא סיבה דלא נשבור את העצם.

וכן היא המידה בטהרת המנורה, דכאמור, אין יסודה במעשה ההדלקה, כי אם בעצם זאת דתהא דלוקה בטהרה לשם ולתפארת, ונמצא דאין לן למימר דהכא נדליקה בטומאה וליכא כלל לטומאה, דאדרבה, כאן האהבה ומטרת המצוה דתהא דלוקה בטהרה דוקא, ואם אין אנו יכולים להדליקה בטהרה אזי האהבה גופא היא סיבה דלא נדליקנה בטומאה, שכן כל דין ההדלקה בטהרה אינו ל”ת דיראה אלא כולו רצוף אהבה, וכשם דבעלמא האהבה בכוחה לדחות את הלאו מפני העשה, הכא אדרבה, האהבה היא סיבה שלא להדליק, ולהישאר בשוא”ת ולהילחם בכל עוז שלא לשנות קוצו של יו”ד, ולא נשתמש בכל מיני היתרים אלא ישאר כולו זקוק ונקי בלי שום רבב.

ועד שאנו דנים על הדלקת השמן שאולי דוחה לטומאה, הרי במקדש מבקשים אנו לבטא את החיבה והאהבה ולהכי אין דוחים לטומאה, והיא היא האהבה והחיבה הגדולה.

והיסוד הוא כנ”ל, שכשעוסקים בסוגיא דאהבה הנדון הוא המטרה והטעם של העשה או הלאו, ולא יתכנו סתירות וויתורים ודחיות, והאהבה כוללת הכל, מרועה אחד ניתנו חותמו של הקב”ה אמת.

הסוגיא של אהבה דוחה יראה היא יסוד החיים, האהבה לעולם שורה רק במקום צניעות, יון פגעו בבית, שכל אחת תינשא להגמון תחילה, הם לא רצו להרוס רק לפרוץ את החיל, הגזירה הראשונה היתה לא לנעול דלתות, לפרוץ את כל העולם, והשיא של החורבן שלקחו את קדושת הכרובים – קודש הקדשים, “ראו חיבתכם לפני המקום”, והוציאום לשוק, למקום פרהסיא וחוסר צניעות כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה, לא היתה להם שום תפיסה של טעם, של חק, של כבוד וצניעות, וזהו כבודנו ותפארתנו, זה סוד תושבע”פ ככל שהדבר עמוק יותר הוא אישי יותר ומחובר יותר, סוד ה’ ליראיו, אהבה כולל יראה.

ואנו בישיבה, אנחנו המעטים שהאור של המנורה עדיין דולק בנו, צועקים לנו, דורשים מאתנו מלחמתה של תורה, אנחנו היום המעטים, ברך ה’ חילו אלו הי”ב חשמונאים, אנחנו היום השבט לוי. וגדולי התורה אומרים שכל הגזירות הכל בגלל רפיון בעולם התורה, ללמוד עם יותר טעם, ולשמור על טהרתה כנתינתה, כל פרצה קטנה כל הוספת גרגר מאבד את כל הטעם, ועלינו להיזהר שח”ו לא יפרצו חומות הקדושה. אשרינו שאנו שומרי הגחלת, הריתחא דאורייתא, והטוהר והעמקות שיוצאים מהלימוד הזה הוא זה שמגן עלינו ועל כל כלל ישראל.