דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. (לז,א)
ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב״ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה״ב, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה״ז. (רש״י פס’ ב)

צריך ביאור, דהנה אף כי שכר המצוות הוא לעולם הבא, אך יש מצוות שעליהן כן נאמר שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, וא״כ מדוע לא יזכו הצדיקים לשלוה בעולם הזה בשכר מצוות אלו?

ביאר מרן ראש הישיבה הגאון רבי נחום פרצוביץ’ זצוק”ל: אין כוונת המדרש לומר שכל שכרם של הצדיקים הוא רק בעולם הבא ואין להם שכר בעולם הזה כלל, אלא כוונת המדרש היא שמקום השכר הוא העוה״ב, והעולם הזה הוא מקום לעמל ועבודת ה’, וע”כ נטענת הטענה על הצדיקים למה מבקשים הם שלוה בעולם הזה שנועד לעמל ועבודת הי”ת דווקא על ידי קשיים ועמידה בנסיונות, ואילו לשלוה ולמנוחה יזכו הצדיקים רק בעולם הבא. ולפיכך אין ראוי להם לבקש שלוה בעולם הזה.

דברי הימים

שמירת השבת שהצילה
מיד כאשר הגיעו תלמידי הישיבה לעיר שנחאי החלו בהשתדלויות לקבלת אישורי הגירה לארצות הברית.

תודות להשתדלותו הנמרצת של הגאון רבי אברהם קלמנוביץ’ זצוק”ל, לקראת חודש כסלו תש”ב נראה היה שהמאמצים נשאו פרי ותלמידי הישיבה יקבלו אישורי הגירה לארה”ב. ביום חמישי י”ד בכסלו הגיעו אשרות לכמה עשרות מתלמידי הישיבה. כל שנשאר לתלמידים לעשות, רק להחתים את האשרות בקונסוליה האמריקאית בשנחאי, אולם ביום שישי הקונסוליה הייתה סגורה לרגל יום אידם. הייתה זו שאלה של פיקוח נפש האם לגשת להחתים את האשרות למחרת, ביום השבת. תלמידי הישיבה החליטו להחמיר על עצמם, לא לחלל את יום השבת, אלא להמתין ליום ראשון. כתוצאה מאיחור זה, הפסידו התלמידים את האוניה שהפליגה לארצות הברית והם נאלצו להמתין לאוניה הבאה.

ביום ראשון י”ז בכסלו הפציצו היפנים את הבסיס הצבאי האמריקאי בפרל הרבור ופרצה מלחמת יפן-ארה”ב. מרגע זה כבר לא הפליגו אוניות מיפן לעבר ארה”ב ותלמידי הישיבה נאלצו להישאר בשנחאי. באותו זמן נדמה היה שהייתה זו החמצה היסטורית, החמצה שגרמה לכך שתלמידי הישיבה נשארו בשנחאי עד סוף המלחמה ולא עברו לארה”ב.

אולם לאחר סיום המלחמה התברר גודל הנס. באותם ימים שלטו היפנים בכל האזור המזרחי של האוקיינוס השקט. ספינות מלחמה וצוללות יפניות היו פזורות בכל האזור ומיד עם פרוץ המלחמה מול ארה”ב נלכדו כל האוניות שעשו את דרכן לארה”ב וכל הנוסעים נשלחו למחנות ריכוז בדרום מזרח אסיה שם הוחזקו בתנאים קשים ובעינויים איומים. בזכות שמירת השבת נשארו כל תלמידי הישיבה בשנחאי, שם עברו בשלום את ימי המלחמה הנוראה כשהם שומרים על סדרי הלימוד בישיבה כמימים ימימה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

וישב

מלבין פני חבירו ברבים

ב”מ נ”ט נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים. ולמדו כן מתמר דכתיב היא מוצאת וכו’. וע’ תוס’ דגרסו מוצת, ופי’ בנין ציון דלכא’ י”ל דהשתדלה ע”י הפתילים ואל”כ היתה אומרת להדיא שהוא בא עליה, אלא דרשת הגמ’ כיון דכבר היא מוצת באש, וא”כ אם לא היה מודה אז לא היה אפשר לה לומר להדיא שהוא בא עליה.

ובתוס’ סוטה י’ ע”ב הק’ אמאי אינו בכלל יהרג ואל יעבור. ובשערי תשובה מרבינו יונה ש”ג קל”ט כתב דהוא אבק שפיכות דמים. וכתבו אחרונים דלפי”ז לא ק’ קו’ תוס’.

אבל במאירי ברכות מ”ג כ’ דכל ענין זה שיפיל עצמו הוא רק דרך צחות. וע”ע מאירי סוטה י’ ועוד. וכעי”ז משמע בחינוך מצוה ר”מ.

ומשמע דסברי דהא דאמרו נח לו לאדם הוא רק דכן ראוי וכן מותר לעשות, אבל אין חיוב.

וע’ מנחת שלמה מהגאון הגרש”ז זצ”ל סוס”י ז’ שהקשה שאם מלבין פניו הוא כרציחה א”כ היה שייך בו פיקוח נפש בשבת, ובודאי אסור לחלל שבת כדי שלא לבייש את חבירו. (ומסברא היה נראה כי פיקוח נפש משום לחלל עליו שבת  אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ולא שייך זה במלבין פניו. ונראה דלא נחית לפרש כן כי באמת אינו משום חלל עליו שבת אחת וכו’, ועמש”כ במק”א בדברי הגר”ז והר”ן ועוד).

ולכא’ י”ל דבסנה’ ע”ד למדו עיקר הדין דרציחה יש בו דין יהרג ואל יעבור, מסברא דמאי חזית דדמי דידך סומק טפי. ונמצא דסברא הוא ולא פסוק. ולפי”ז י”ל דאה”נ כלפי איסורי התורה, הא דכתיב וחי בהם דפיקוח נפש דוחה שבת וכדומה, כ”ז דוקא בחיות ממש ולא במלבין פנים, אבל לענין יהרג ואל יעבור, תולה בסברא, ומסברא באמת מלבין פני חבירו הוי כמו רוצח. ובזה מיושב קו’ מנח”ש.

וכבר העירו לתוס’ ושע”ת אמאי אמרו בגמ’ לשון נח לו לאדם, אם חיוב הוא.

ועוד העירו האחרונים על המאירי וחינוך דאם מעיקר הדין יעבור ואל יהרג הרי דעת הרמב”ם פ”ה מיסודי התורה ה”א דבמקום דיעבור ואל יהרג אסור להחמיר על עצמו. ויותר מזה, דאפילו לתוס’ בע”ז כ”ז ע”ב דסברי דשרי להחמיר, הלא כתב בשו”ע יו”ד קנ”ז א’ דהיינו דוקא אם יש שם גוי המאנסו ומכוין להעבירו על הדת. וכעי”ז כתב הרדב”ז ח”ג תתפ”ה (תמ”ד) במעשה שאמרו על הריב”א שמסר נפשו שלא לאכול ביו”כ בהיותו חולה וכתב דע”כ אין זה נכון אפילו לפי “האחרונים” דס”ל דמותר למסור נפשו וז”ל מ”מ הני מילי במקום דאיכא קידוש השם שמסר עצמו על דתו יתברך אבל מי שהוא חולה שיש בו סכנה ואמדוהו לאכול יש לו לאכול ואפילו על הספק עכ”ל. וכעי”ז הביא המ”ב סי’ תרי”ח סק”ה בשם ס’ או”ה כלל ס’ סי’ ח’. (ומובא גם בפ”ת יו”ד קנ”ה ד’).

והארכנו במק”א.

'ביאור המילה 'לאמר

Moreinu Hagaon Harav Binyomin Carlebach Shlita

הנה פירושה הפשוט של תיבת “לאמר” הוא לומר דבר זה לאחרים, דוגמת ‘וידבר ה’ אל משה לאמר’ – ר”ל לומר דיבור זה לבני ישראל. ובמקום שכתוב תיבת לאמר ואין הכוונה כפשוטה להעביר דיבור זה לאחרים צריך עיון לעמוד על כוונת התורה הק’ בזה.

בפרשת וישב כתוב י”א פעמים “לאמר” וכל אחד מהם צריך פירוש וביאור.

וימצאהו איש והנה תעה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש – מובא בשם הקוצק’ער זצ”ל שהאיש, שהוא המלאך גבריאל כמש”כ רש”י, נתן בזה עצה ליוסף הצדיק שעכשיו מתחיל ירידתו לגלות מצרים. אם יהודי מוצא את עצמו “תעה בשדה” כדאי שישאל את עצמה “מה תבקש”, כי ודאי הקב”ה שלח אותו למקום הזה עם שליחות לדבר מה.

מסופר על הגאון ר’ מרדכי פורגמנסקי זצ”ל שנסע עם מוהל אחד ברכבת בפרברי פריז על מנת למול תינוק שנמצא מרחק מה מפריז. בטעות לא ירדו מהרכבת בתחנה הנכונה והגיעו למקום אחר, המוהל נהיה לחוץ כי יום ערב שבת היה והי’ נראה שתעו בדרך. כשעמדו בתחנת רכבת לחזור למקום אליו היו מיועדים מתחילה להגיע, ניגש אליהם יהודי והודיע שהוא מחפש מוהל עבור בנו. אמר על זה אחר כך הגר”מ פורגמנסקי שכתוב על הגר ‘ותלך ותתע במדבר באר שבע’, וכתב ע”ז רש”י שם מלמד שחזרה לגילולי בית אביה, ע”כ. וקשה איזה רמז יש כאן בפסוק שחזרה לגילולי בית אביה. ואמר שיהודי יש לו בכל מקום ובכל רגע מה שמוטל עליו לכבוד שמים, ולכן יהודי אף פעם אינו “תועה במדבר”, ואם כתוב על הגר “ותלך ותתע” סימן הוא זה שחזרה לגילולי בית אביה. “ואם נמצאים אנו במקום הרחוק הזה, סימן שלהקב”ה יש שליחות שעלינו לקיים”.

ויוגד לתמר לאמר הנה חמיך עלה תמנתה – פירש בזה האלשיך הק’ שתמר היתה בתו של שם. והנה למעלה כתוב ‘וירד יהודה מאת אחיו’, ואחז”ל ‘הורידוהו מגדולתו’. והוכיח האלשיך הק’ מסדר עולם שזמן ירידה זו היתה אחת עשרה שנה. ומעתה הוגד לשם (או לאחר שדומה לשם) לאמר לתמר הנה חמיך עולה ,ר”ל שחוזר למעלתו ומעתה ראוי שתצא ממנו מלכות בית דוד והגיע הזמן להזדווג אליו. ופירוש ‘לתמר לאמר’ היינו לאמר לתמר.
וישאל את אנשי מקומה לאמר איה הקדשה היא בעינים – רעהו העדלמי של יהודה היה חס על כבודו של יהודה ולא רצה לשאול איה הקדשה להדיא כדי שלא יובן לאנשי המקום המעשה אשר עשה יהודה, לכן שאל שאלות צדדיות לסבב את השיחה כדי שיאמרו הם איה הקדשה מבלי שיצטרך לשאול להדיא. ופירוש לאמר, ששאל את אנשי המקום כדי שהם יאמרו לו.

ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים – כתב ע”ז האלשיך הק’ דמבואר במדרש רבה פרשה פ”ה שתמר היתה אומרת בבית המרחץ אל תדחקו כרסי כי מלכים הוא טעון ע”כ. הרי שקבלה היתה בידה שיש לה תאומים מלכים, וזה היה ידוע לה מתחילת ההריון עוד לפני שהוכר ההריון לאחרים. לכן דייק הכתוב שרק ויהי כמשלש חדשים שהוגד ליהודה שתמר זנתה, כי אז יכלו גם לומר לו שגם הרה לזנונים. ופירוש לאמר ויוגד ליהודה רק כמשלש חדשים כדי לאמר לו שהרה לזנונים.
והיא שלחה אל חמיה לאמר – הכוונה כאן היא כמש”כ לעיל על הכתוב ‘וישאל את אנשי מקומה’, כי כמו שהעדולמי חס על כבודו של יהודה כן גם תמר לא רצתה שיהיה מובן לשליח שהביא הערבון שמדובר ביהודה, ושלחה ע”מ שיהודה יאמר מעצמו אם הוא רוצה אבל היא לא תגיד ולא תרמוז. וכשראתה שלא אמר שום דבר הלכה היא בעצמה ואמרה בינו לבינה, הכר נא. ופירוש ‘לאמר’ שהוא בעצמו יאמר.
ותקח המילדת ותקשור על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה – כאן הפירוש הוא פשוט, שאם ירצה מישהו לדעת איזה יצא ראשון יוכל השני לומר לו זה יצא ראשונה.
ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי – כאן ג”כ יש לומר שהפירוש הוא פשוט שלא אמרה לו כלום, אלא שתפישת הבגד היתה כמו אמירה אליו לומר שכבה עמי. ויש לומר עוד שאחרי שידעה וראתה שלא יסכים עמה יוסף, בקשה ממנו רק שיאמר את המלים “שכבה עמי” ולא יותר, ויוסף הבין שאם ינבל את פיו לומר מלים אלו הוא יכשל לגמרי. ופירוש לאמר שיוסף יגיד בעצמו המילים שכבה עמי.
ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו – הנה אשת פוטיפר הבינה שיוסף הנו בחזקת כשרות אצל בעלה, וכדי שיאמין שאמנם קרה הסיפור שהיא מספרת היא בקשה מאנשי ביתה שהם יתחילו לומר שהוא בא לצחק גם בנו. אלא שעד עכשיו שתקו כיון שראו שגדול הוא אצל פוטיפר, אבל משראו שגם בה בא לצחק, מעכשיו באים הם להרבות הטענה עליו. ופירוש לאמר שאנשי ביתה יאמרו לפוטיפר גם בנו רצה לצחק.
ותדבר אליו כדברים האלה לאמר – פוטיפר אמר לאשתו שהוא יודע שיוסף הוא איש צדיק, והוא יהיה לבז אם יאמרו על יוסף עלילה זו ואמרה כדברים האלה עשה יוסף ואתה גם יכול לאמר כן לאחרים.
ויהי כשמע אדוני את דברי אשתו אשר דיברה אליו לאמר – כנ”ל.
וישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר בית אדניו לאמר מדוע פנכם רעים היום – ידוע בשם מרן ר’ ישראל סלנטר זצ”ל דפניו של אדם אם הם זעופים, כבור ברשות הרבים הם שמזיק לכל אלו אשר בסביבתו. ואמר יוסף להם שכנראה יש משהו שמעיק להם, ולכל בעי’ יש פתרון אבל למה צריך שיהיו לכם פנים רעים היום, אפשר גם לחייך ובמקביל לטפל בבעי’. ופירוש לאמר הוא כאילו אמר – תדברו לעצמכם ותגידו למה פניכם רעים.