דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l
ארדה נא ואראה (יח, כא)
אמר רבי אבא בר כהנא: מלמד שפתח להם הקב”ה פתח של תשובה. (ילקוט שמעוני רמז פג)
ביאר מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה: למדים אנו מכאן לימוד גדול ועצום, הנה לפני קיצם הנורא של אנשי סדום הרעים וחטאים לה’ מאד, בטרם הפך הקב”ה את סדום ועמורה הופיע עליהם ממרום קדשו, וירד והתקרב כביכול אליהם והזריח עליהם מאור פניו, ופתח להם הקב”ה פתח של תשובה.
ובמכילתא (שירה ה’) אמרו: “וה’ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש וגו'” אם עשו תשובה – הרי מטר, ואם לאו – גפרית ואש”, עד הרגע האחרון המתין להם הקב”ה כביכול בזרועות פתוחות, כמוכן לקבלם באהבה. המציא הקב”ה את עצמו לידם כדי שידרשוהו, והתקרב אליהם כדי שיוכל להיענות להם כאשר יקראוהו.
זוהי תוכנה ועומק משמעותה של הירידה שירד הקב”ה לסדום, כמה מן הדאגה והצער על רשעים אלו שלא ישפך דמם באו כאן לידי ביטוי, כמה מן ההתקרבות המיוחדת יש בה בירידה זו, בבחינת “עמו אנכי בצרה”. אך למרות צער השכינה וירידת הקב”ה כביכול אל אנשי סדום כדי להורותם הדרך שיחזרו בתשובה, למרות זאת בחרו הם שלא לשוב, לבם המושחת והחשוך של אנשי סדום הוא שדחה את האור בשתי ידים ובחר במות.
ואם כך חס המקום על דמן של רשעים שלא ישפך, וכמה מצטער על דמם שנשפך, אם על רשעים כך הרי על צדיקים על אחת כמה וכמה, ישראל עם קרובו שהקב”ה נמצא עמנו בכל צרה וצוקה, הלא לשמע אוזן תגיל נפשנו ותמלא אורה ותקוה, אך במקום גילה שם תהא רעדה! פחד מהדר ה’ וגאונו המבקש ומצפה לתשובתנו, הקב”ה כביכול עומד וממתין בפתח התשובה שפתח לפנינו ברחמים.
בל נהיה חלילה כסדום ועמורה שלא חסו על נפשותם ולא ניצלו את שעת הכושר בהיות הקב”ה קרוב אליהם, ועל כך עומד הנביא ישעיה (נה, ו) ומזהיר “דרשו ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב”.
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Rebbi Avrohom Tzvi Kamai zt"l
מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון הרב אברהם צבי קמאי זצללה”ה הי”ד
י”ט במרחשוון תש”ב
מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון הרב אברהם צבי קמאי זצללה”ה כיהן בראשות הישיבה לצד גיסו מרן רה”י הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה משנת תרפ”א. בהיותו רב העיר וראש הישיבה, דאג לכל יחיד ויחיד מבני קהילתו ומבני הישיבה בכל פרט ופרט. כמו כן, דאג במסירות להחזקת התלמוד תורה והישיבה הקטנה בעיר ועמד ע”כ ש’ראש הקהל’ יהיה חרד לדבר ה’.
לאחר הסתלקות מרן החפץ חיים, היה מרן הגאון רבי חיים עוזר זצוק”ל מתייעץ עם מרן הגרא”צ בכל ענייני היהדות החרדית וצירף את חתימתו בין החותמים הראשונים על כל ‘קול קורא’ שיצא לציבור.
בפרוץ מלחמת העולם השניה, כאשר חולקה פולין בין רוסיה לגרמניה, נפלה מיר לידי הרוסים הקומוניסטים. הישיבה בשלמותה גלתה לוילנה, אך מרן הגרא”צ סירב לעזוב את בני קהילתו ובחר לסבול אתם את ימי המלחמה.
בקייץ תש”א כבשה גרמניה את מיר ומיד החלו הנאצים ימ”ש ברדיפת היהודים. בי”ט בחשוון (יש גורסים שבי”ח בחשוון היה המעשה) נעשתה אקציה ע”י הארורים ימ”ש ו-2300 יהודים נרצחו באותו יום.
כך תיאר את אשר ראה, ר’ זלמן מירנקר שהיה גם הוא בין הנידונים למוות אך בס”ד הצליח להימלט על נפשו: “בשעה שאספו את כל יושבי העיר היהודים בשוק, ומשם הובילו אותם במכוניות אל בורות המוות אשר נחפרו מחוץ לעיר, אמר הרב זצ”ל אל כל היהודים כשעמדו בשוק: ‘בבקשה קבלו את כל הקורה אתכם באהבה, כמו התנא רבי עקיבא שקיים בשעה האחרונה את “בכל נפשך”- אפילו נוטל את נשמתך”.
הי”ד תנצב”ה
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
וירא
ישמעאל עבד של בני אברהם
ע’ יבמות ק’ ע”ב בהא דדרש הגמרא עה”פ שאמר ה’ לאברהם והייתי לך לאלקים ולזרעך אחריך ומפרש הגמרא שאמר ה’ לאברהם שלא ישא שפחה דלא ליזל זרעך בתרה. והקשה מהרש”א דהרי נשא הגר ותי’ כי הנושא שפחתו נשתחררה כמפורש בגיטין מ’ ע”א ואפילו אם היתה שפחת שרה מ”מ במה שמסרה אותה שרה היה בזה שחרור. (וצ”ל דקרא מזהיר שלא לישא שאר שפחה אבל שפחתו מותר ממילא). וכ”כ מהרש”א בשבת נ”ה ע”ב (וע”ש דגם בלהה וזלפה נשתחררו וכ”כ באוה”ח).
אכן מצינו בקרא ותאמר שרי אל אברהם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה. והקשו המפרשים אמאי היה לשרה כעס על אברהם והרי ראוי לה לכעוס על הגר. ופירש האוה”ח דהיה כוונת שרה להוכיח דאף שאמרו בגיטין שהנושא שפחתו לו או לאחר הרי היא משוחררת מ”מ הגר לא נשתחררה. וכתב שם כי אברהם לא היה יכול לשחרר את הגר כיון שהיא היתה שפחת מלוג של שרה ואין לבעל זכות לשחרר אותה. ואי משום הא דהנושא שפחתו לבן חורין עשאה בת חורין הרי נחלקו בזה הרי”ף והרמב”ם אי דוקא בנושא לשם אישות או אפילו בא עליה סתם, ולפי הרמב”ם בבא עליה לא עשאה בת חורין וא”כ הכא בודאי לא נשתחררה (כיון דאברהם לא נשא אותה אלא לקחה לפילגש דהרי הגר היתה פילגש כמ”ש רש”י כ”ה ו’) ואפילו לפי הרי”ף דגם אם לא היה לשם אישות נשתחררה הרי מ”מ לכו”ע אם אמר מפורש שאינו משחרר לא הוי שחרור.
ולכן פי’ האוה”ח דשרה לא הקפידה על הגר שנהגה כבת חורין דהרי הדין דהנושא שפחתו הרי הוא משוחררת, אבל לאברהם הקפידה משום שאמרה לו מפורש שעדיין תהא שפחה ואינה משחררת אותה. והאוה”ח הביא ראיה לדבריו ששרה נתנה לאברהם בדעת שתשאר שפחה ולא נשתחררה, מב”ר מ”ה ג’ שדרשו ותתן אותה לאברם אישה, ולא לאחר. ופי’ כוונת המ”ר דלא יוכל אברהם לשחררה או ליתנה לאחר, כי לא סילקה בעלותה מהגר כלל.
וגם הפנים יפות עה”פ חמסי עליך כתב כדברי האוה”ח שהיא עדיין שפחה, וכעי”ז במלבי”ם. וכ”כ ברד”ק עה”פ הנה שפחתך בידך דהיינו שעדיין היא שפחתך כמו בתחילה ברשותך. (וזהו כפי’ המלבי”ם ואוה”ח).
ומבואר בדברי כל המפרשים הנ”ל כי באמת לא נשתחררה הגר בזמן שנשאת לאברהם. ופשיטא דלפי”ז ישמעאל אינו מיוחס אחרי אברהם והוא בן השפחה ודין עבד עליו. ובאוה”ח נסתפק בזה אי בני ישמעאל הם עבדים שלנו כיון שבא אברהם על שפחה שלו. והביא מתו”כ פ’ בהר פרשתא ו’ סי’ ג’ דדרש מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן מותר אתה לשעבדו עבד ת”ל אשר יהיו לך מאת הגוים. וחזינן דגם הבא על שפחת עצמו הולד הוי עבדו.
ולכא’ במהרש”א מבואר דחולק על האוה”ח וכל האחרונים וסבירא ליה דבאמת נשתחררה הגר כשנשאה אברהם וממילא גם ישמעאל היה בן חורין.
אך באמת מצינו בסנה’ צ”א ע”א דבאו בני ישמעאל בטענה על א”י והשיבו להם כי אברהם נתן כל אשר לו ליצחק והקשה הרא”ם (פ’ חיי שרה עה”פ כל טוב אדוניו בידו) איך העביר אברהם ירושה מבנו ישמעאל. ובמהרש”א תי’ שם דישמעאל בן שפחה היה שנולד קודם שנשתחררה ואין בן שפחה יורש. (ובני קטורה אע”פ שנולדו אחר שנימול והיה אסור בשפחה ונשתחררה קטורה מ”מ בני פלגש היו וכו’ ואינם ראוים לירש עם בן אשתו שהוא יצחק, ומשמע דעתו דכשיש טעם אין איסור בהעברת נחלה וצ”ב). (וכ”כ שם בבאר שבע). ומבואר בדבריו שישמעאל נולד קודם שנשתחררה ורק כשנימול ונשתחררה נולדו בני הפילגשים. וקשה דהרי ביבמות הקשה מהרש”א איך נשא את הגר וכתב דכיון שנשא את הגר נשתחררה. ושו”ר בעין יעקב יבמות דף ק’ בענף יוסף שהקשה סתירה זו.
תפילה בעת מלחמה
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
מאמרים שאמר מרן רה”י זצללה”ה בימי מלחמת יום הכיפורים בשנת תשל”ד ונכתבו על ידו לעצמו
איתא בברכות (סג א) כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד בעת צרה וכו’. הרי שהכח לעמוד בעת צרה הוא, חיזוק בלימוד התורה. ועל בני הישיבות מוטל חיוב זה ביותר. ובבין הזמנים שהוא זמן של רפיון צריך חיזוק גדול בעת צרה זו.
ועל האברכים לומר לנשותיהם מאמר חז״ל (ברכות יז, א ועי׳ סוטה כא א) ששאלו, נשים במאי זכיין, הגם שיש להן מצוות ומעשים טובים הרבה, אין להן זכות קיום כלל בלי לימוד תורה, גם בזמן הרגיל, וק״ו בעת צרה זו. ותירצו בגמ׳ שם דזכות קיומם הוא במאי דנטרן לגברייהו עד דבאין מבית תלמודם ומוליכין בניהם לתלמוד תורה. וזאת עליהם להודיע לנשותיהם, שזכות קיומן הוא, בהשתתפותן בלימוד תורה של בעליהן, כמו שנתבאר, ובפרט בעת צרה כזאת.
ואמרו ז״ל (ויקרא רבה פכ״ח, ו) דכשמצא המן הרשע את מרדכי הצדיק לומד עם בני ישיבתו הלכות מנחת העומר, אמר למרדכי, עומר שלכם דחה עשרת אלפים שקלים שלי. הרי שגם המן הרשע ידע שהצלת ישראל היא ע״י לימוד התורה.
ובעירובין (סג, ב) אמרו ז״׳ל דכשבא המלאך וחרבו שלופה בידו אל יהושע, [וברש״י שם דחרבו שלופה מורה על פורענות], שאל אותו יהושע על איזה חטא בא על ביטול תורה או על ביטול התמיד שלא הביאו, ענה לו המלאך “עתה באתי”, על חטא של ביטול תורה בא. וברש״י, שהיו עסוקין במלחמה ביום, ולא היה להם עת לעסוק בתורה אלא בלילה, מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, וא״ר יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה. לא סתם לימוד תורה, אלא בתוך העמק של לימוד תורה, “עומקה של הלכה”, וזהו שהצילם מחרבו שלופה בידו של המלאך, כמו שנתבאר. זהו העצה הראשונה בעת צרה הזאת.
והעצה השניה היא תפילה, שהרי כתיב במלחמת מדין שתי פעמים אלף למטה אלף למטה (במדבר לא ד). ואמרו ז״ל (במדב״ר פכ״ב, ג) דאלף למטה מכל שבט ושבט הוא למלחמה, ואלף השני מכל שבט ושבט הוא לתפילה. הרי שצריכין חד כנגד חד, אחד המתפלל נגד אחד הלוחם, וזהו חידוש גדול בתורת חיוב התפילה בנדון זה.
ובענין המבול כתיב שתי פעמים: “מי נח” (ישעיה נד, ט). הרי שהמבול נקרא על שמו של נח כאילו הוא הביא אותו, עכ״פ הוא הגורם לזה. והטעם אמרו ז״ל (זהר נח) לפי שלא התפלל על בני דורו. וזה נאמר על תפילת יחיד בדור שכולו חמס, ק״ו לתפילת רבים של ישיבה שלמה דילן, שגדול כח תפילת רבים.
ומשה רבינו תבע את כלל ישראל שלא התפללו בעדו שיחיה ויביא אותם לארץ ישראל (דב״ר פ״ג, יא), הרי שבכח תפילת רבים להועיל יותר מתקט״ו תפילות של משה רבינו שלא הועילו לו.
ובסיום השיחה אמרנו שני יסודות ואלה המה: א. מאמרם ז״ל (ב״ב י, ב) דהרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. והוא משום שמסרו נפשם בעד ישראל. וכזה אני אומר על אלה שמוסרים נפשם עבור הצלתנו, שאין כל העולם יכול לעמוד במחיצתם. והחיוב שיש עלינו להתפלל עליהם הוא בלי גבול, שהרי רק עבור פותח פתח לחברו אמרו ז״ל (שמו״ר פ״ד ב) נפשו חייב לו, ק״ו למי שמוסר נפשו בעדנו החיוב עלינו בלי גבול הוא.
ויסוד הב’ הוא שלא לפחד, שזה עיקר סכנת המלחמה, ומשום זה אמרה תורה כמה לאוין שלא לפחד במלחמה, ואמרו (סוטה מד, ב) שתחילת נפילה ניסה, שהוא הפחד והמורא. ומצינו (ש״א יז לו־לז) שכשאמר דוד לשאול המלך שאינו ירא מפני גלית הפלשתי התיר לו ללכת להלחם אתו.
ובחז״ל מצינו תביעה על יעקב במאי דכתיב (בראשית לב, ח) ויירא יעקב מאד ויצר לו. ואמרו ז״ל (ב״ר פע״ה, ג) עשו לדרכו הולך ואתה שולח לו כה אמר עבדך יעקב, וכתיב (משלי כו, יז): מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. הרי שאף שעשו הולך להלחם וארבע מאות איש עמו, ובחז״ל (ילקוט וישלח רמז לב) שכל אחד מהם היה ממונה על ארבע מאות איש, נמצא שעשו הולך להלחם עם יעקב וק״ס אלפים איש עמו, ואפי״ה אין לירא מהם ועדיין עשו לדרכו הולך, והמתיירא ממנו דומה למחזיק באזני כלב עובר, שזה נותן לו כח לישוך.
אך תנאי למה שאינו ירא, הוא כמאמר הבעל תשובה (הושע יד ד), אשור לא יושיענו [הכוונה אצלנו לארה״ב], על סוס לא נרכב [הכוונה אצלנו על אווירונים שלא יצילונו], ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו [זהו הצבא], אשר בך ירוחם יתום, שאין לו שום משענת רק ד׳ לבדו יצילנו.
מדוע לא ניכרת התעוררות לתפילה?! ישן אדם על מיטתו במנוחה כמאז ומקדם, ולא נתעורר כלל מהמצב הנורא?! גם בלימוד התורה לא ניכרת התעוררות גדולה, ומדוע?
ואמרתי בזה,
כתוב בתורה, אצל הגר, כשראתה את מצב בנה החולה אנוש, אחרי שכלו המים מן החמת, שזה היה רפואתו היחידה למחלתו האנושה, ותשלך את הילד תחת אחד השיחים, ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד (בראשית כא טו-טז), הרי שהוקל לה כשנתרחקה ממנו קצת. וכתוב שם עוד פעם ותשב מנגד, וברש״י: דכשנתחזקה מחלתו הוסיפה להתרחק. הרי שאף שאהבת אם את בנה היא גדולה למאוד, אפילו הכי הוקל לה כשנתרחקה מראות אותו.
ובאבן עזרא (שמות ב, ג) כתוב, דלכן שלחה יוכבד את משה בנה על שפת היאור, גם כן מטעם זה, כי אמרה אל אראה במות הילד. אף שידעו מי הוא משה, שכשנולד נתמלא כל הבית אורה.
ובריש פרשת ויחי (בראשית מח, ז) כתוב ברש״י שיעקב אמר ליוסף בנו, שעל פי הדבור קבר את אמו בדרך אפרת ואפילו לבית לחם לא הוליכה, כדי שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן ויהיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים (עי׳ ירמיה לא, יד) והקב״ה משיבה, (שם טו, טז) מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו׳ ושבו בנים לגבולם. הרי שגם אצל נשמה קדושה כרחל, לאחר פטירתה, לא תהיה צעקתה נוראה כל כך, כשלא תהא קבורה על אם הדרך ממש אלא בבית לחם ולא יהיו בני ישראל עוברים סמוך לקברה ממש, אע״ג שגם בית לחם קרובה היא למאוד, (עי׳ רש״י בראשית מח, ז).
והחכם מכל אדם אמר (משלי כד ל־לב): “על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב”, הרי שגם החכם מכל אדם צריך לעבור עליהם. “ואחזה אנכי אשית לבי”, רק אחר הראיה אפשר לתת לב. וכתוב עוד הפעם “ראיתי”, דאחר שימת הלב צריך ראיה שניה. ואח״כ “לקחתי מוסר”, אחר כל זה צריך לימוד מוסר להתבונן במצבם ופחיתותם.
וגם אצל משה רבנו כתיב (שמות נ, יא): “ויצא אל אחיו וירא בסבלותם”, וברש״י (שם): נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, שצריך נתינת עיניים ולב להיות מיצר עליהם. ובחז״ל במדרש שם (שמו״ר פ״א, כז), דנתן כתפו תחת משאו של כל אחד מהם, ואמר מי יתן מותי תחתיכם. שרק אחרי כל זה אפשר להרגיש בצערן, כאמור.
נתברר מכמה מקומות דאי אפשר להתבונן מרחוק. על כן אע״פ שנופלים בשדה המלחמה על שפת התעלה וברמת הגולן, אבל כיון שזה מרחוק אין אנו מרגישים בצער הזה, הגם שבנינו היקרים הם. ולכן אני אומר לכל מי שטוען שאפשר לו לנסוע הביתה לחו״ל ולהתפלל מרחוק על אחינו היקרים, שקר אתה דובר, שמרחוק אי אפשר להרגיש המצב ואי אפשר להתפלל עלינו כלל.
ואמרו חז״ל דכל הפורש מן הציבור ואינו משתתף בצערן אינו רואה בנחמתן, וכל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת צבור (תענית יא, א). והנכון כמו שכתב הפמ״ג (או״ח סו״ס תקעד) דגם מי שיכול להועיל בתפילה ופורש מן הצבור מלהתפלל עמהם, הוא בכלל זה.
Parsha Preview
Harav Hagaon Elimelech Reznick Shlita
Our Three-Front War
Parashas Vayeira
Harav Hagaon Elimelech Reznik Shlita
Rabbosai, Klal Yisrael is in a very difficult time, suffering terribly from the Galus Yishmael, from killing and captivity. This situation is unprecedented in recent history. There’s not a Yid in the world who feels safe; all over the world, Yidden are afraid to go outside. They know the Yishmaelim want us dead. Every Yid in the world is experiencing tzaar and pachad because of this Galus of Yishmael
Number one, we have to remember that Hakadosh Baruch Hu doesn’t bring punishment upon us without our having done aveiros beforehand. The Sefer Chassidim (209) says something frightening:
אם תראה בית של צדיק או בהכנ”ס חרב או רשעים דרים בו דע שישראל היו דרים בו דרך בזיון. וכן בהמד”ר שנוהגים בו קלות ראש סופו נופל ביד ערלים … לא יעשו הערלים רעה אלא א”כ יעשו ישראל תחילה רעה ביניהם זה לזה ולא יתבזו ת”ח אא”כ יבזו זה לזה תחילה או שמבזין את התורה ואין מוחין בידם.
He is saying that if you see the home of a tzaddik or a makom kadosh that is destroyed or overtaken, know that the Yidden who occupied the place beforehand did not behave respectfully there.
When people talk or otherwise disrespect a shul or beis midrash, that gives the non-Jews the power to take it away from us. Furthermore, says the Sefer Chassidim, the non-Jews are unable to harm the Jewish people unless Klal Yisrael themselves are harming one another or disgracing the Torah.
At the beginning of the zman, R’ Asher Arielli gave a shmuess and he said that we need to be mis’chazek in three things: emunah, tefillah, and Torah. I would like to elaborate a bit on each of the three.
The Past Presages the Future
Strengthening ourselves in emunah means relying on Hakadosh Baruch Hu: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹקֶיךָ. This means doing the mitzvos without cheshbonos, and trusting that nothing will happen if it’s not supposed to happen.
The parashah opens with the words וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, and Rashi explains that the reason Hashem appeared to Avraham specifically in Mamrei’s territory — as opposed to that of his other friends, Aneir and Eshkol — is that Mamrei was the one who advised him to perform the bris milah.
What advice did he give him? Avraham had some hesitations about performing bris milah, and Mamrei told him, if Hakadosh Baruch Hu would ask you to give up your life, you would be willing to die al kiddush Hashem, so you should certainly be willing to give up one limb! Mamrei then told him, Hakadosh Baruch Hu is the One who saved you from the war with the four kings, from the famine, and from the fire of Ur Kasdim, so He will certainly help you through this as well.
This, says Rabbeinu Bechaye, is alluded to in Mamrei’s name, which stands for milah, melachim, raav, and eish.
Now, we can understand that Mamrei’s name should allude to the mitzvah of milah, since he advised Avraham to do this mitzvah. But why should the kings, the famine, and the fire of Ur Kasdim be included in his name?
It’s because Mamrei taught Avraham an important lesson: If you want to have emunah to forge ahead, you have to draw the kochos from the past, by looking back at all the different situations in your life when Hashem saved you. You experienced a raav, you struggled with parnassah and hunger, yet Hakadosh Baruch Hu extricated you from that predicament. You battled four mighty kings, and Hakadosh Baruch Hu enabled you to prevail; He also saved you from the fiery furnace. Many times when you were near death, Hakadosh Baruch Hu rescued you.
We have no one to rely on other than our Father in Heaven — and we draw the kochos to rely on Him from our own past experiences, as we take note of all the times that Hakadosh Baruch Hu saved us and we witnessed hashgachah pratis. With that, we can go forward with emunah sheleimah, continuing with our avodah, and b’ezras Hashem we’ll see yeshuos.
We should not be afraid of the unknown, nor should we be intimidated by the predictions of the news sites and all their talk of what could have happened and what didn’t happen. We believe that whatever the Eibishter wants to happen is what will happen.
That’s emunah.
Joining the Tefillos of the Avos
Number two is tefillah. The Gemara (Berachos 56b) discusses, in the sugya of chalomos, what it means when a person sees certain things in a dream. It says that if a person sees Yishmael in a dream, it is a sign that Hashem will hear his tefillah. Some say this means seeing the face of Yishmael (as seems to be the opinion of the Maharsha); the Yaavetz says it means seeing the letters of the name “Yishmael.” Either way, the name Yishmael signifies Hashem hearing our tefillos.
Pirkei d’Rabbi Eliezer (32) asks why Yishmael was called by that name, and answers:
שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל נַאֲקַת הָעָם, מִמַּה שֶּׁעֲתִידִין בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, לְפִיכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר [תהלים נה, כ] יִשְׁמַע אֵל וְיַעֲנֵם.
The tzaros that Yishmael brings upon us will spur us to daven, and through that Hashem will answer our tefillos.
The other day, I heard two bachurim deliberating whether, if they could press a button and kill all the Arabs, or at least all the terrorists, would they do it? They asked me my opinion, and I said that the question is a mistake. “What would we gain from that?” I asked. “Moshiach is not coming until Klal Yisrael does teshuvah and davens, and Yishmael is merely the heicha timtza. If we wouldn’t have these tzaros, then chas v’shalom there would be other tzaros that would bring us to teshuvah and tefillah.”
A person who feels the tzaar and pachad of the current situation and is spurred to daven with extra kavanah is living up to the call of the hour. He is getting the message, and utilizing Galus Yishmael for the reason it was given.
Rabbosai, we have to remember we’re not in this alone. In this parashah, Hashem says, הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה — before I destroy Sedom, I have to speak to Avraham. The Sfas Emes notes that before Hakadosh Baruch Hu brings misfortune upon Klal Yisrael, in any generation, He doesn’t hide it from the Avos. It’s their children who are being punished, so He discusses with them whether to bring misfortune upon Klal Yisrael, and whether it will spur them to teshuvah.
Avraham Avinu’s tefillah on behalf of Sedom is the longest tefillah in the Torah, and is the source of certain halachos of tefillah, such as the need to establish a fixed makom tefillah. Yet this tefillah seemingly was not answered, so what good came out of it?
Many mefarshim explain that although the tefillah didn’t help Sedom, it ascended to Shamayim and had its effect in later generations.
The Sfas Emes notes that when Avraham Avinu beseeched Hashem to save the city if it contains even just ten tzaddikim, that tefillah has its reverberations in the prayer of an individual as well. In Koheles, the passuk refers to a person as an ir ketanah. A person has 248 eivarim and 365 gidim, so if ten of them are righteous, the whole person is saved, as a result of Avraham Avinu’s tefillah.
So when we daven today, we are not in it alone. We have the Avos Hakedoshim in Shamayim davening for us, and our tefillos join with theirs.
The Warfare of Torah
Number three is Torah. We know that Torah protects and saves us, as the Gemara says, in Makkos, regarding the passuk עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִיךְ יְרוּשָׁלֵם: Who caused our feet to be able to stand in war? It was the gates of Yerushalayim, in which people were learning Torah.
But there is another dimension to this as well.
Recently, when I was giving shiur, I asked a kasha, and said, “This is a bomb. Not just a regular bomb, but a bunker buster. This is going to explode the sugya.” Another time, I was giving over a pshat, and I said, “There’s a certain Acharon who asks so many strong kushyos on this pshat, you feel like a machine gun is shooting at you.”
“Is there a remez in that?” a bachur asked me.
“Yes,” I said, and I quoted a vort from the Chasam Sofer regarding Chazal’s statement that תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. How do talmidei chachamim increase peace in the world? The Chasam Sofer explains that there is a certain amount of warfare that descends to the world, but that quota can be filled through the milchamta shel Torah. Therefore, when talmidei chachamim engage in this kind of warfare, they eliminate war on other fronts, and cause the conventional battles to be won.
I told them that to make this l’maaseh, we should feel as though we’re in a war, as we delve into the sugya, working out a Tosafos, figuring out the pshat of R’ Chaim or R’ Elchanan. There are morahdike, gevaldige sugyos in Kesubos that the olam who are zocheh to come for the Yarchei Kallah will get a taste of, in this milchamta shel Torah.
I want to conclude by pointing out that in the yeshiva during this time there is a special atmosphere. The olam lifted themselves up — not only is there more hasmadah, and a morahdike kol Torah, but there’s a certain ehrlichkeit and ernstkeit in learning and in avodas Hashem that I have not seen in many, many years. I walk into the beis midrash, and bachurim are running up to ask a shailah they thought of last night, to talk in learning. The rebbeim are not able to leave the beis midrash before eleven o’clock at night.
The focus on the limudei hayeshiva is on a whole different level. And it’s not only the bachurim — when I speak to parents, they are concerned about how their son can learn better. l feel like Klal Yisrael reached a new madreigah here in the ernstkeit of their learning and avodas Hashem, besides the incredible chessed that is being done. B’ezras Hashem we should continue this aliyah.
Hakadosh Baruch Hu should hear our tefillos and save us from this tzarah, and we should all be zocheh to Mashiach, במהרה בימינו אמן.