דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l
ואנכי עפר ואפר (יח,כז)
הגרנ”צ פינקל שליט״א [זצ״ל] מספר שסבא [מרן רה”י הגרא”י פינקל] זצ״ל אמר לו ימים מועטים קודם פטירתו: ״ואנכי עפר ואפר״, ״ואנחנו מה״, ״ואנכי תולעת ולא איש״, האחרון שראינו זאת היה ר’ ברוך בער, ומעין זה הוא ר׳ נחום.
נעמיק בדבר, לא מדובר רק בענוה. העניו הגדול ביותר, שמוותר על ממונו ועל כבודו, ממש מהנעלבים ואינם עולבים. על דבר אחד אין אדם מוכן לוותר, על חידוש שלו. זה רכוש רוחני שלו ואינו מוכן לוותר ע״ז בשו”א. כמה יצטער במוצאו דבר שלו בספר, ק״ו לא יוכל לסבול שאחר ייחס לעצמו חידוש ששמע ממנו.
כשאדם שומע או רואה משהו מחבירו, אם מוסיף קצת מרגיש בעלות ע״ז כדבר שלו. אצל הגרב”ב ראינו ההיפך, לא רק שרוב תורתו היא ביאור דברי הגר״ח, מצינו בברכ”ש (קידושין סי’ ז) שהביא ראב״ד בדין התקדשי לחציי, וכ’ והנה סברת הראב״ד אמר לי הגאון האמיתי אב״ד בריסק שליט״א בדברים אחדים, והוא דקדושין אין זה ענין ממון, והנני לבאר דבריו הנחמדים וכו’. והאריך לבאר מהלכים שלמים בגדרי שיור בקדושין, ולא נתברר לי כראוי הקשר בין כל המערכה לדבריו הקצרים של הגרי״ז. אעפ״כ כתב הכל כביאור דברי הגרי״ז. ולא עוד, בסוף הדברים כ’ ״כן הוא ביאור דברי הגאון האמיתי שליט״א ושפתים ישק״. הפקיר מעצמו הכל, הכל נתן להגרי״ז.
מעין זה אצל ר’ נחום, פעמים רבות בא בחור או אברך ואמר משהו סתום וחתום ומגומגם, ור’ נחום אמר לו יפה אתה אומר, כוונתך כך וכך, עד שאירע שהבחור לא הבין מה שהסביר לו ושאל: רגע, מה אני אומר? ר’ נחום נתן לו הכל. אברכים היו חייבים לומר חידו״ת לסבא זצ״ל כל חודש, כמה פעמים אברך לא היה לו מה לומר ובא לר’ נחום עם קושיא והתחלה של תירוץ, אמר לו ר’ נחום, כך וכך אפשר להסביר דבריך, ויש לומר כן, ויש להקשות כך, עד שיצא לאותו אברך חדו״ת שלם כשהוא משוכנע שהוא עצמו חידשו. זו עין טובה. יותר מזה, זהו ״ואנכי עפר ואפר״.
מו״מ קבוע היה לו עם הרב אברמסקי זצ״ל, מעולם לא אמר דבר מעצמו, כל השיח היה בדברי הגרי״א. גם כשהיו לו מהלכים שלמים באותו ענין, הצניע עצמו לגמרי. כך גם עם אאמו״ר זצ״ל, אחר כל שיעור נכנס ודן עמו, אולי כך ואולי יש לומר כך, אך מעולם לא הראה האוצרות שיש לו עצמו. הצניע את עולמו הפנימי לגמרי.
למעשה יוצא שלא הכירוהו כלל.
מתוך הספד מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה
בהלווית מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l
מרן רה”י הגאון הגדול רבי נחום פרצוביץ’ זצוק”ל
י”ח במרחשוון תשמ”ז
בחודש תמוז תש”ו עזבה קבוצת הבחורים הראשונה את שנחאי ועברה לאמריקה. ביניהם היה נחום טרוק’ר, ה”ה מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה
. כשפג תוקף אשרת התייר של בני הישיבה, חלקם קיבלו מיד אשרת שהיה נוספת וחלקם גורשו לקנדה. ר’ נחום היה מהמגורשים.
לאחר תקופה קצרה קיבלו כל הבחורים אשרת שהייה ושבו לאמריקה, אולם רק ר’ נחום לא קיבל את האשרה ונאלץ להישאר לבדו בקנדה תקופה נוספת.
את הסיבה לכך גילה הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ”ל [את הדברים שמע ממנו חתנו של רבינו הרה”ג רבי חיים מנדל ברודסקי]: ביום שנקבע למרן זצ”ל תור לקבלת אשרת כניסה מקנדה לארה”ב, התחיל מרן זצ”ל את היום בלימוד, כהרגלו. מרן הגר”נ שקע כולו בהוויות התלמוד ושכח את הוויות העוה”ז. כך למד שעות ארוכות ברצף, כאשר בינתיים הקונסול סיים את עבודתו, נתן אשרות לשאר בני הישיבה ועזב את המקום.
כך נאלץ מרן זצ”ל לשהות בקנדה עוד כחודשיים וחצי, עד אמצע חודש תמוז, אז קיבל את האשרה והצטרף לחבריו שבאמריקה. בתקופה זו למד מסכת כריתות, אך חבריו באמריקה למדו בישיבה את מסכת קידושין. עד סוף ימיו היה מרן זצ”ל מצטער על כך באמרו כי חסר לו הלימוד בחבורה של מסכת קידושין, כיון שלא למד אותה בחבורה שבמיר.
ע”פ ספר ‘בנין נחום’
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
וירא
שיעור הנשף עד צאת הכוכבים
פסחים צ”ג ע”ב מעלות השחר ועד הנץ החמה ה’ מילין מנא לן דכתיב וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו’ וכתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה ואמר ר’ חנינא לדידי חזי ליה ההוא אתרא והויא חמשה מילין.
(ואגב, ברש”י עה”ת כתב שהפך את סדום בעלוה”ש בזמן שיש שמש ולבנה, ולכא’ ק’ דכתיב אחר הפסוק השמש יצא על הארץ, וע”ש שפתי חכמים שה’ הפך את סדום כבר לפני שהגיע לוט לצוער. וע’ קו’ הרא”ש ועוד).
ובגמ’ שם צ”ד ע”א הביאו מימרא הנ”ל, עם הוספה, ואיתא שם מיתיבי ר’ יהודה אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין וכו’ לימא תיהוי תיובתא דר’ חנינא (דאמר ה’ מיל מסדום עד צוער), ומתרץ הגמ’, לא, ויאיצו שאני.
(וע’ אורות חיים מר’ חיים דרוק זצ”ל עמ’ ק”ח שהעיר על השו”ע ותרוה”ד שכתבו דשיעור הנשף הוא ע”ב דקות והקשה מהמציאות בא”י שהוא שעה וחצי, והביא מס’ דברי יוסף שכתב לתרץ דהם איירי בקו המשוה ולא בא”י, אבל דחה דבריו דכל יסוד שיעור נשף למדו בגמ’ מלוט והיינו בסדום א”י ולא על קו המשוה).
והנה כל הגמ’ ביום בינוני, שהוא באביב, ולא בקיץ או חורף, כי מעשה דלוט היה בפסח כמבואר בר”ה י”א. ונחלקו האחרונים מאחר שאמרו בגמ’ שיעור ד’ מיל, שלפי תרוה”ד הוא ע”ב דקות, מה הדין בקיץ ובחורף.
והנה סו”ז תפלה וזמן מנחה קטנה וגדולה ופלג המנחה פשיטא דתולה בשעות זמניות. וע’ גר”א רל”ג שהביא ראיה דשעות הם שעות זמניות מפסחים ה’ דשש שעות חמץ ילפינן מפסח, ופסח הוא בחצות שהוא חמה בראש כל אדם כמבואר שם בגמרא בדף י”ב. וראיה זו הביא המהרי”ל.
ויש לדון לענין שיעור הנשף משקיעה עד צאה”כ אי ג”כ שעות זמניות או שעות שוות.
ובפמ”ג כתב דנשף הוא שעות שוות, אפילו בימי הקיץ, ולכא’ ה”ה אפילו במדינות הצפון. ומובא בב”ה רס”א ב’ ד”ה שהוא ג’ מילין ורביע. אבל הב”ה הביא ממנחת כהן וגר”א דאינם שעות שוות.
זכור ימות עולם
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l
לרגל יום הזיכרון למרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה
, עלינו לבית בנו הגאון הרב צבי פרצוביץ שליט”א
מראשי שישיבת מיר מודיעין עילית, כדי לשמוע מפיו עובדות והנהגות ממרן זצ”ל במסכת יבמות הנלמדת כעת בישיבה הקד’.
ש. מקובל לומר, שמסכת יבמות היתה “המסכת” של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה
, מה היה המיוחד בסדר הלימוד של מרן זצ”ל כשלמדו מסכת יבמות בישיבה?
ת. האמת היא, שאנחנו לא ראינו שום הבדל בסדר היום. אבא תמיד היה מונח בלימוד ורק בלמוד. זה היה כל חייו, זו היתה שמחתו, ועל כן מה לי יבמות ומה לי שאר מסכתות, כל הזמן מוקדש ללימוד המסכת הנלמדת.
כל השבוע ישב כל היום בבית המדרש, ויתירה מזאת בסוף השבוע שלכאורה כבר לא הי’ כ”כ סדרים בישיבה, הי’ יושב כמעט שלוש לילות בלי שינה, עד זמן השיעור כללי שמסר ביום ראשון, כך ביבמות וכך בשאר מסכתות.
המענין הוא, שעל אף שהיה זוכר כל פרט ביבמות (כמו בשאר המסכתות), היה תמיד לומד הכל מחדש, היה לומד את כל הגמ’, רש”י, תס’ ראשונים ואחרוןנים, מחדש את חידושיו ומכין את שיעוריו מחדש, כאילו לא למד זאת מעולם. עדות זו הדגיש גם הגאון ר’ חיים קמיל זצ”ל. כל זה מחד גיסא כלפי הלימוד שלו.
אכן, מאידך גיסא, בדבריו עם הבחורים היה חוזר ואומר שביבמות חייבים להיות מונחים בעניינים של ריש יבמות כמעט כל היום, והיה אומר שבכל המסכתות ראוי ללמוד שני סדרים את העניינים של ריש המס’, אכן ביבמות כדאי גם ללמוד גם בסדר שני את עניני יבמות.
ש. איזה יחס וערך נתן מרן רה”י זצ”ל לשמיעת שיעוריו ולחזרה עליהם, בפרט במסכת יבמות?
ת. באופן כללי אבא זצ”ל היה אומר שאין ענין לחזור וללמוד על עצם השיעור, אלא השיעור נועד להראות איך נראה הדף גמרא אחרי השיעור. זו היתה הסתכלותו תמיד על מוסד השיעורים.
האמת היא, אם שואלים איך הוא החשיב את השיעורים שלו, כדאי להזכיר עובדא שאמר פעם בענוותנותו: “בעצם מה אני כבר חידשתי ביבמות, אולי אמרתי רק דבר אחד, שיש מושג של אשת אח שיש לה בנים… יותר מזה מה כבר חידשתי”. כך היה מקטין את עצמו כביכול לא חידש דבר.
פעם הוא גם התבטא ואמר, שיש איזה קושי בלימוד מסכת יבמות, כי בכל המסכתות יש אפשרות לשוב ולעמול בכל פעם ולדבר מחדש את היסודות, אך ביבמות, מחמת שהיסודות וההנחות הם הנחות קבועות, הרי קשה לשוב ולחדש כבשאר המסכתות.
ש. מרן זצ”ל למד אצל הגאון שה”ת ר’ ברוך בער בקמניץ, האם היה דבר מיוחד שהיה מספר ממה שלמד בעצמו אצל הגרב”ב בלימוד מסכת יבמות?
ת. על דבר אחד אבא זצ”ל היה חוזר תמיד, שהגרב”ב זצ”ל הביא בשיעוריו את חידושו הנודע של הרב מבריסק בדין צרת ערוה, שנתינה הוא דין איסור ולא דין פטור, והוסיף הגרב”ב זצ”ל, שהרב מבריסק אמר לו שיש מאירי כדבריו, אך הגרב”ב אמר שאינו יודע איפה המאירי.
אבא זצ”ל סיפר, שאחרי המלחמה כשהגיע לירושלים, ובא לביתו של הרב מבריסק זצ”ל, שאלו איפה המאירי, ואמר לו הרב זצ”ל כי הוא בפרק שני במנין העריות.
(יש מן הענין להוסיף כאן, שאבא זצ”ל היה מדגיש, שהגרב”ב זצ”ל כשחזר על דברי הגרי”ז זצ”ל היה אומר כך: צרת ערוה עניינה שהאשת אח שלה אסורה והיא ערוה. עכ”ל. זאת אומרת, שמדבריו הי’ נראה שאין זה איסור חדש של צרת ערוה, כי אם איסור אשת אח, ואיבדרא מילתא בבי מדרשא).
ש. האם מרן זצ”ל סיפר משהו מיוחד על אופן וצורת הלימוד של מסכת יבמות בקמניץ אצל הגאון הגרב”ב זצ”ל?
ת. פעם אמרו לפני אבא זצ”ל כי קשה מאוד להשיג על בוריה את תורתו של הגרב”ב זצ”ל. אמר אבא, שבהיותו בקמיניץ היתה חבורה מיוחדת לצעירים מאוד, שרבי ברוך בער זצ”ל הואיל למסור להם בשבתות לפני מנחה. ואכן בשבת פ’ נח (הראשונה בזמן חורף) אמר לפניהם את היסודות של יבמות לפני הצעירים (עיקרי סימן ב’ בברכ”ש) ואמר, שמן הדומה שהבחורים הבינו את זה.
מאידך אמר פעם, “היום רוצים יותר מוחזק מכל ברוך בער”, ואף שהיה ניכר שהדבר הזה הינו למורת רוחו, אכן היה נראה מדבריו שיש להיעתר ולהיענות לבקשה זו של הלומדים.
צריך לדעת, בכלל, על עצמו אבא זצ”ל כמעט לא דיבר. לאחרונה נודע לנו ע”י אחד משרידי ישיבת קמניץ, שהגרב”ב זצ”ל חזר פעם בשיעור על קושיא משלו, והוסיף ש”קושיא זו שאל ה”צעיר מאוד”, כוונתו היתה לאבא זצ”ל שהיה הבחור הצעיר ביותר בישיבה, כשנכנס ללמוד בה היה בן ארבע עשרה בלבד. אך אנחנו לא שמענו מזה מאבא מאומה.
הגאון ר’ מיכל יהודה ליפקוביץ’ זצ”ל, היה מספר תדיר, איך שבהיותו בן כעשר שנים (!) בישיבת רמיילס היה יושב לפני הגאון רבי שלמה היימן זצ”ל והיה מקיפו בשאלות והיה הגר”ש מקלסו מאד, אין צורך לומר כי אנו לא שמענו מפיו על זה כלל.
אכן, תדיר היה חוזר על דברי הגרב”ב כלשונם ממש. ויש לדעת שהיה בגיל 14 שנים בהיותו בקמיניץ, ולעיתים במסכתות אחרות היה אומר: כך שמעתי, אמנם בברכ”ש הדפיסו בשם הגרב”ב זצ”ל באופן אחר, אך אני שמעתי כך, ואנן מדמי תורתו של הגרב”ב זצ”ל, נורא ע”י שיעוריו.
בשנה האחרונה שמסר שיעור בלימוד מס’ יבמות אמר אבא זצ”ל, אנו הגענו בחשוון עד דף מ”ד, אכן אצל הגרב”ב זצ”ל בקמניץ הגיעו לדף פ”ד, ואינני יודע מה נשתנה.
האמת, שיש לספר ולספר, אך נראה שעיקר מה שיש לספר לרוב ולהבין איך שהיה תורתו עיקר. וממש היה נראה כי אין לו אלא תורה, וזה יש ללמוד ממנו, ויהא זה לעילוי נשמתו.
יישר כח גדול. יה”ר שנזכה ללמוד לאחוז בס”ד בקצות דרכיו.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yosef Elefant Shlita
Keep Going!
Parashas Vayera
Harav Hagaon Yosef Elefant Shlita
Chazal say in Tanna Dvei Eliyahu: כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי – every member of Klal Yisrael has to say, “When will my deeds reach the deeds of the Avos?” We’re always looking, therefore, to find an aspect of the Avos that we can latch on to. Even though we can’t get to their level of perfection, we can try to grasp that aspect and try to implement it as much as possible.
At the beginning of Parashas Noach, Rashi makes a distinction between Noach and Avraham. The Torah says: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, and Rashi says that Noach needed help; he wasn’t able to do it by himself. Regarding Avraham Avinu, however, the Torah says: אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו – Avraham was able to grow and accomplish things by himself.
Rashi doesn’t merely make a distinction and say that Noach needed help and Avraham didn’t; he adds on a few words, saying that Avraham was “מתחזק ומהלך בצדקו מאליו” – he was constantly strengthening himself and growing. What does that mean?
Perhaps these words contain the key to understanding what Avraham Avinu was about. There’s a very interesting Ramban in Parashas Bereishis (2:3) that references the Gemara (Avodah Zarah 9) that says that the first two thousand years of Creation were tohu and the second two thousand years – which began during Avraham Avinu’s lifetime – were Torah. The Ramban explains that each thousand years of the six thousand years of the world’s existence corresponds to one of the six days of Creation.
The first day of Creation was “יְהִי אוֹר,” corresponding to Adam Harishon and the first thousand years of the world. The Ramban says that Adam Harishon was אורו של עולם, he lived in the world of light, recognizing his Creator. The second thousand years, when Noach lived, corresponds to the second day of creation: וִיהִי מַבְדִּיל. Noach separated himself from the evildoers around him, drawing this ability from the koach of havdalah in Creation. Even though Adam and Noach lived during those first two thousand years and drew their strength from the parallel days of Creation, that period was still tohu – undefined nothingness.
Avraham Avinu, from the age of 48, drew his strength from the third day of Creation, in which the landmasses were revealed and the earth gave off fruits. Similarly, says the Ramban, Avraham Avinu began to broaden and give off “fruits”: צמח צדיק. He started to spread the name of Hashem – וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, beginning the process of the formation of Klal Yisrael that culminated in Mattan Torah. At Mattan Torah we were given the mitzvos, which are the ultimate “peiros.”
This Ramban offers a new characterization of what Avraham Avinu was about: moving, expanding, not stagnating, not staying in one place. By giving off fruit, Avraham Avinu began a new period in the history of the world, which ended the two thousand years of tohu and opened the two thousand years of Torah.
I would like to share with you an insight from the Sfas Emes in Parashas Lech Lecha, and I’ll preface that with a story about the rosh yeshiva, Rav Nosson Tzvi, whose yahrtzeit was this week. I think it’s a story that’s printed in the book, but I was present when it happened. I was sitting with Rav Nosson Tzvi at a meeting, when a little boy came in. “What are you learning?” the rosh yeshiva asked the boy.
“I’m learning Parashas Lech Lecha,” the boy replied.
“Tell me,” said the rosh yeshiva, “if somebody would tell you to go somewhere and not tell you where to go, would you start going?”
The boy didn’t know what to answer; the rosh yeshiva had asked a good question.
Turning to me, Rav Nosson Tzvi pointed to himself and said, “You know? That’s me. I’m not exactly sure where I’m going, but I’m moving, I’m going forward.”
Similarly, commenting on the words: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, the Sfas Emes explains that the conspicuous omission of a destination signifies that that there’s always another frontier over the horizon. If the passuk had specified a destination, then that would have been what we call the “endgame”: I get there and I’m done. But lech lecha means keep moving, move ahead to the next place. The destination is not defined, because there is no final goal: you’re constantly progressing, moving, expanding.
The fundamental lesson of Avraham Avinu is lech lecha, to move, to expand, to go to the next level without feeling you have ever reached the end.
No Growth is Tohu
Interestingly, with all the gadlus of Adam and Noach, the first two thousand years are called tohu. What does tohu mean? The Ramban, at the beginning of Bereishis, relates tohu vavohu to the concept of charatah, toheh al harishonos. When a person changes his mind or has regrets, the object of his regrets remained undefined and doesn’t have a form. It can’t be given a name, because one day he’ll call it this and the next day he’ll change his mind and call it something else.
The first two thousand years were not defined; they weren’t a finished product worthy of a name. Why not? Rav Yerucham (Parashas Bereishis) explains that something that doesn’t expand and give off fruit is missing something. No matter how powerful it is, it’s existentially deficient. Something is missing from its essence. Growth is not a luxury; it’s not extra credit. If you don’t grow, you’re essence is lacking. That’s called tohu.
If something has no peiros, then it’s not a finished product yet. Avraham Avinu gave off fruit, the Ramban says, and that’s the existential difference between him and his predecessors.
With this idea, perhaps we can understand the distinction Rashi is making between Noach and Avraham. Noach needed outside help, which was fine, while Avraham Avinu moved on his own, מאליו. The litmus test of מאליו is: Do you grow even if you receive help from the outside? If you don’t grow, and you don’t have your own initiative, then you can’t be more than what you are given. Noach’s needing help meant that he couldn’t grow more than what he got from the outside. The sign of a person who is מאליו is that he’sמתחזק ומהלך בצדקו. Indeed, Avraham Avinu was characterized by growth, expansion, movement, giving fruit.
The idea of מאליו is intertwined with מתחזק ומהלך בצדקו, because if I have something of my own, then I can take it to unlimited frontiers. There are no boundaries before me; I can keep going and going and grow and shteig and expand.I think that idea can help us as we go into a long winter. Not to stagnate, not to hide under the metaphoric covers, but rather to ask ourselves, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, and pick up this aspect of Avraham Avinu and grow and expand – everyone on their level, in their place.
Gut Shabbos.