דברי רבותינו

וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים
נושא בעול עם חבירו

פעם השתתף מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה
בסעודת ברית מילה ובקשו ממנו לדרוש בפני הציבור.

קם מרן זצ”ל ואמר: ידועה הגמ’ בכתובות (ח.) שאומרת שאין אומרים “שהשמחה במעונו” בברכת המזון בסעודת ברית מילה, משום דאיכא צערא דינוקא.

וצ”ב: וכי מחמת שיש צער לינוקא לא אומרים כל המסובים בסעודת הברית “שהשמחה במעונו”?

הסביר מרן זצ”ל: יש בזה ביאור נפלא ומאלף במאירי שם וז”ל: “סעודת הבן של ברית מילה אין אומרים בה שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא, והשמחה מתבלבלת ליראת צערו של התינוק”, עכ”ל.

כלומר, מפני צערו של התינוק הנימול, מתבלבלת השמחה של הסועדים בסעודת הברית. צא ולמד עד כמה מגיע עניין נושא בעול עם חבירו, שאפילו צערו של התינוק הנימול מבלבל את שמחת הנוכחים, עד שאינם מברכים “שהשמחה במעונו”.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה
י”ח במרחשוון תשמ”ז
מתוך דברים לזכרו שכתב ידידו הגאון רבי שלום צבי הכהן שפירא זצ”ל, משגיח ישיבת “בית התלמוד:

… לא באתי בשורות אלו להעריך גדול-דעה זה. רק אספרה דברים שראיתי מקרוב.

לפני יובל שנים בבית מדרשו של מרן רבי אלחנן וסרמן זצוק”ל הכרתיו לראשונה. מקומו של רבי נחום בתפילה היה בספסלים שאל מול פני המזרח, מקום שהתלמידים הגדולים והמכובדים היו יושבים, נקלעתי על ידו וראיתי שהוא מתפלל בלי תפילין, סברתי לתומי אולי תפיליו נפסלו, הצעתי לו תפילין משלי, והוא הפתיע אותי בתשובתו “עדיין לא הגעתי לבר מצוה”.

אני למדתי אז בבית מדרשו של רבי אלחנן וראיתי רק את אחוריו, והוא היה כבר זה שדיבר עם רבנו פנים אל פנים, והיה נושא ונותן עמו יום יום אחרי השיעור של מרן זצ”ל. יניק וחכים היה כבר בגיל אחד עשרה.

טרם בואו לברנוביץ’ למד יבישיבת רמיליס שבוילנא. סיפרו אז, שהיה צריך להכנס שם לקיבוץ, אולם מפני כבוד התלמידים המבוגרים דהתם הועבר לישיבה בברנוביץ’.

רבי נחום היה עילוי בכשרון, שיטתו לא היתה לרחף למעלה, אלא ההיפך, היה יורד נוקב ומעמיק תמיד ליסוד ההלכה. למעלה מחמישים שנה היתה לי הזכות לשאת ולתת עמו בדברי תורה פעמים רבות לאלפים. ותמיד היתה לי ההרגשה שלא יורדים לסוף דעתו.

…כשנולד שמואל וראו את מעשיו אמרו כולם “דומה שזהו”, כלומר, העולם כולו קבעו והכריזו פה אחד בלי עוררין שזהו המיועד לתפקיד רם בישראל. כך היה רבי נחום, ע”י כולם נבחר והסכימו עליו שהוא הראש ישיבה המיועד לישיבת מיר.

אזכיר מה שאמר מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל אחרי חופתו עם בתו בפני כל הקהל שהיה מלא מפה אל פה, וזה לשונו: “בתי, אשריך שאת מדבקת לגוף קדוש כזה”, עכ”ל. כך אמר רבו עליו שהיה יודע מה חיליה, נאמרו הדברים בפניו ובפני כל קהל ת”ח.

רבי נחום הלך לעולמו, מאין אנו מוצאים תמורתו!

מספרים שדוקא מעת שמחלתו התחילה להתגבר עליו, אז היו תלמידיו נוהרים אחריו ביותר, לפי שדבריו היו נמסרים במתינות רבה מחמת חולשתו וכך עלתה קרנו. באו מקצבי תבל לשמוע את רבי נחום וכך נתרבו הספסלים בישיבת מיר…

נקי טהור וקדוש היה מרחם אמו, …כל כשרונותיו השקיע לתורה וליר”ש כל ימיו, בן חמישים כבן עשרים ובן עשרים כבן שתים עשרה, הקדישם לתורה ולעבודה, לבסוף נתקדש גופו בכל מיני טהרה…

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

וירא

קדושת הר הבית

בילקוט אות ק’ ותנחומא וירא כ”ב (ומובא בדעת זקנים פסוק י”ד) וז”ל הילקוט וירא את המקום מרחוק, מתחילה היה המקום עמוק דכתיב ארץ המוריה משמע שלא היה הר, אמר הקב”ה שאין דרך המלך לשכון בעמק אלא במקום גבוה מעולה ויפה והגביהו הקב”ה לכך נקרא (דה”י ב’ ג’) הר המוריה שמיראתו נעשה הר עכ”ל. וזהו דכתיב אשר יאמר היום בהר ה’ יראה.

והנה מצינו במס’ ע”ז מ”ה ע”א דרש ר’ עקיבא בהא דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלההים על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן,  ומפרש ר”ע כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה (וע’ מו”ק סי’ רכ”ח ואבן עזרא ומצודות תהלים קמ”ח נ”מ הר וגבעה) ועץ רענן דע שיש שם ע”ז. והביאו שם תוס’ וז”ל בירושלמי (הלכה ה’) פריך מבית הבחירה ומסקי ע”פ נביא נבנה שם עכ”ל.

וקושיית הירושלמי הוא עפ”י המבואר שם בע”ז מ”ו ע”א בעי רמי בר חמא המשתחוה להר אבניו מהו למזבח יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד במחובר אצל גבוה את”ל יש נעבד במחובר אצל גבוה מכשירי קרבן כקרבן דמי או לא (פי’ הא דילפינן בתמורה כ”ח ע”ב דנעבד פסול לקרבן דכתיב מן הבקר להוציא הנעבד, אי דין זה נאמרה גם במכשירי קרבן). והירושלמי פשיטא ליה דיש נעבד במחובר אצל גבוה וגם מכשירי קרבן כקרבן.

ותי’ הירושלמי כפשוטו היינו דהראה עפ”י רוה”ק שאותו הר לא נעבד וכ”כ ברמב”ן וחי’ הר”ן ע”ז מ”ו. אך הקשה ר’ נתן אדלר (כן הובא בח”ס עה”ת פ’ ראה) דא”כ איך שייך לשון הגמ’ שכל הר נעבד. ולכן פי’ ר’ נתן אדלר עפ”י המדרש הנ”ל כוונת הירושלמי וז”ל דכל ההרים שהעמיד עליהם ע”ז ושעבדה קודם שהחזיק אאע”ה בארץ אותם נאסרו לגבוה אך הר המוריה שהיה עמק ולא העמידו עליהם ע”ז שם לעבדו עד אחר שנעשה הר ע”י תפלתו של אע”ה ואז כבר ניתן לו הארץ ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והנה ידע דהע”ה שאין לך הר גבוה וכו’ וא”א לבנות בהמ”ק בהר ואין כבוד של מלך לשכון בעמק היינו מקום. וע”כ אמר אם אתם שנת לעיני וגו’ עד אמצא מקום לה’ ויהיה משכנות לאביר יעקב שלזה צריך הר ולא מקום ולזה צריך נביא שגילה להם שזה ההר היה מקום בתחילה ונעשה הר אח”כ עכ”ל. (וכעי”ז פי’ באהבת יונתן, בהפטרת יום א’ דסוכות, עה”פ ועמדו רגליו ע”ש). (והוסיפו דזהו כוונת הפסוק ויקרא לו אברהם ה’ יראה, דהיינו שלעתיד יהיה מקום המקדש אלא דקשה שכבר נעבד ההר וע”ז מתרץ הפסוק, אשר יאמר היום בהר ה’ יראה).

בפ’ זו כתיב וירא את המקום מרחוק, ומדובר על המקום הקדוש בירושלים והגיע אברהם ממרחק. ובכן, הננו לאחל לחיים ולשלום לחברינו המצויינים שיחיו שיוצאים אחר שבת, כי ראו ירחי כלה של ישיבתנו הק’, וראו את המקום מרחוק, ובאים עם כל הכשרון שלהם, להשתתף בעמקות ופלפול, בסוגיא הנלמד בישיבה.

התבוננות בפרשת העקידה

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

א. הנה כבר דנו הרבה המפרשים, דכפי המבואר בדברי חז”ל היה זה הנסיון הקשה שעמד בו אברהם, והקשו דהרי נסיון של מסירות נפש על קידוש השם הוא דבר שעמדו בו בכלל ישראל בכל הדורות, וא”כ מה הרבותא בעמידה בנסיון העקידה, והרבה דרכים נאמרו בזה, יש שפי’ שאכן כח זה של מסירות נפש לדורות הושרש ע”י אברהם אבינו שעמד בנסיון העקידה, ויש שפי’ ע”פ דרשות הר”ן שכתב שלא היה ציווי על העקידה, כי אם כלשון הכתוב קח נא דהיינו שדבר זה תלוי ברצונך, ואם לא תרצה אינך חייב, ולדרך זו יוצא דזהו גופא שמסר את יצחק לעקידה ואף שלא צווה לכך, זהו הרבותא בנסיון זה, ועוד כמה פירושים נאמרו בזה.

ונראה דיש לפרש באופן נוסף, דעצם מסירת יצחק לעקידה אין זה העיקר, אלא כמו דאיתא בתפילת מוסף של ראש השנה בתפילת זכרונות, שמבקשים שיעלה זכרון עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו. והיינו דההדגשה היא על עשייה בלבב שלם ללא הרהורים ופקפוקים כלל, ודבר זה הוא זכות העקידה לדורות וכנוסח התפילה דכן יכבשו רחמיך את כעסך, דזהו מידה כנגד מידה של כבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, ומעתה יש לפרש דהעמידה בנסיון העקדה הוא בשלימות המעשה שהיה בלבב שלם, וא”כ אף דעצם ענין מסירות נפש הוא דבר שעמדו בו רבים, אך שלימות המעשה בזה הוא מעלת אברהם אבינו בעקידה שעקד את יצחק בנו.

ולפי מה דאמרן דעיקר ענין הזכרונות בתפילת ר”ה הוא על הלבב שלם שהיה בעמידה בנסיון העקידה, יתיישב מה שיש להקשות, דהנה בפרשת בחוקותי איתא בפסוק וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, וכתב רש”י מדברי חז”ל שלא נאמרה זכירה ביצחק כיון שאפרו צבור ומונח לפני, ומבואר דזכות העקידה אין צריכה זכרון, וא”כ קשה דמ”ט נזכר בתפילת זכרונות את העקידה, דמזה מוכח דשייך ענין העקידה לזכרונות, ולהאמור יש ליישב, דבתפילת הזכרונות עוסקים בזכותו של אברהם בעקידה שכבש רחמיו ועשה בלבב שלם, ולזה צריך זכרון, וכל זה בזכותו של אברהם, אך זכות העקידה של יצחק לא נזכר בתפילת זכרונות, דאפרו צבור ומונח וזכות זו לא צריכה לזכרון.

ויש להוסיף בזה דאף דאמרן דתפילת זכרונות היא על זכות אברהם בעקידה, מ”מ מצינו שנזכר גם זכות יצחק בפירש”י בפרשת העקידה, שהביא דברי המדרש על הפסוק, ד’ יראה אשר יאמר היום בהר ד’ יראה, וז”ל: “ד’ יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים, בהר ד’ יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה”, עכ”ל.

ומבואר כאן דזכות העקידה של יצחק דאפרו צבור ומונח מועילה שיהיה כפרה לישראל בכל שנה ביום הזה, וזהו כאמור דבר נוסף, דגם זכותו של יצחק דאפרו צבור ומונח מועיל לכפרה בכל שנה, וזה כאמור אין צריך לזכרון.

ב. במשנה במסכת תענית (דף ט”ו ע”א), איתא מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וכו’, וזהו מקור התפילה בסליחות עננו כמו שענית לאברהם אבינו בהר המוריה, ולא נתבאר דעל מה ביקש אברהם אבינו ונענה בהר המוריה, דבתורה לא נתפרש שהיתה שם תפילה.

ומצינו בירושלמי תענית (פרק ב’ הל’ ד’) על המשנה שמי שענה לאברהם אבינו, וז”ל: “אמר אברהם לפני הקב”ה רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני היה לי להשיב ולומר לפניך וכו’, ולא עשיתי כן אלא כבשתי יצרי ועשיתי רצונך, כן יהי רצון מלפניך שבשעה שיהיו בניו של יצחק בני נכנסים לידי צרה ואין להם מי ילמד עליהם סנגוריא אתה תהא מלמד עליהם סנגוריא, ד’ יראה אתה נזכר להם עקידתו של יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים”, ע”כ דברי הירושלמי, וכן הובא בילקוט בשינוי לשון קצת, ומבואר דאברהם התפלל שתהיה זכות העקידה לכלל ישראל לדורות, ולשון הירושלמי בהמשך שנענה לו הקב”ה לתפילתו, וא”כ זהו הביאור עננו כמו שענית, דהיינו הבטחה זו שתעמוד זכות העקידה לדורות.

וכד מעיינינן בדברי הירושלמי שם נראה שיש פלוגתא בזה, דז”ל הירושלמי על המשנה שם שאומרים מי שענה את אברהם וכו’ ברוך אתה ד’ גאל ישראל, ובגמ’ שם בירושלמי הקשו ולא יצחק נגאל, ותירצו כיון שנגאל יצחק כמי שנגאלו כל ישראל, ואח”כ הביא הירושלמי למימרא הנ”ל שאברהם התפלל שתעמוד זכות העקידה לדורות, וכוונת הדברים דהירושלמי הקשה מאי טעמא חותמין גאל ישראל הרי יצחק נגאל, ועונה הירושלמי כיון שנגאל יצחק כמי שנגאלו כל ישראל, ולכאורה קשה דמה הקשה הירושלמי דיחתמו גאל יצחק, הרי אברהם התפלל שיעמוד זכות העקידה לדורות כדברי הירושלמי בהמשך, א”כ שפיר חותמין גאל ישראל דע”ז התפלל.

ומוכח מכאן דבר חידוש, דהירושלמי נקט דאברהם התפלל שלא תהיה עקידה, ונענה על זה, וע”ז הקשה דא”כ היה לחתום גאל יצחק דעל זה היתה התפילה, ותירץ כיון שנגאל יצחק כמי שנגאלו כל ישראל, וא”כ נראה דהמשך דברי הירושלמי הוא תירוץ נוסף על הקושיא דיחתמו גאל יצחק, וע”ז תירץ דתפילת אברהם היתה שיועיל זכות העקידה לדורות, ולכן שפיר חותמין גאל ישראל, ובתירוץ קמא סברו דאברהם התפלל להצלת יצחק ולכן ראוי לחתום גאל יצחק, א”כ יוצא דשתי דעות בירושלמי בזה, דלתירוץ קמא התפלל להצלת יצחק, והמשך דברי הירושלמי הוא תירוץ נוסף הסובר דתפילתו היתה לדורות, ולכן ראוי לחתום גאל ישראל.

ומצינו בדברי הילקוט (באות ק”א), על הפסוק וישם אותו על המזבח, וז”ל: “עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות, א”ל בני הואיל והתחלת על רביעית דמך יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך, באותה שעה פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה, והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי וכו’, באותה שעה הן אראלים צעקו חוצה וכו’, מי יאמר לפניך על הים זה קלי ואנוהו, שבועת כה יהיה זרעך מה תעשה לה, מיד אל תשלח ידך אל הנער”, עכ”ד הילקוט. ובמדרש זה מבואר דאכן התפלל אברהם שלא יעקד יצחק, וזה כתירוץ קמא דירושלמי הנ”ל.

ורק דיש מקום לשאול דא”כ שהתפלל אברהם שלא יהיה עקידה, אזי לכאורה חסר בעמידה בנסיון, דאם קיבל צוויו של הקב”ה בשלימות אזי לא היה לו להתפלל שלא תהיה עקידה, ובזה צ”ל דאדרבה יש כאן עמידה בנסיון יותר, דכדאמרן לעיל עיקר העמידה בנסיון הוא קבלת הדברים בלבב שלם, ומעתה אף שהתפלל שלא יעקד, מ”מ אם לא היתה נענית תפילתו היה מקבל בלב שלם גזירת שמים, א”כ זהו עמידה בנסיון יותר, דאף אם לא תיענה תפילתו מ”מ יקבל גזירת שמים בלב שלם.

***

בשבת זו י”ח מרחשון חל יום הזכרון הל’ לפטירתו של מרן אאמו”ר זצ”ל. וזהו זמן ראוי להזכר ולהתבונן וללמוד מדרכיו.

כידוע שנים רבות היה אאמו”ר זצ”ל חולה במחלה שהסבה לו קשיים מרובים, ופעמים רבות היו לו יסורים ממנה, ועם כל זה לא שינה משיעוריו וסדריו, ולא אירע אף פעם שהחסיר מאמירת השיעור, אלא התגבר והמשיך בלימודו ואמירת השיעורים כמקודם, עד שעליו ניתן לומר לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי.

גם הספרים חידושי רבי נחום הם מהשיעורים שאמר בשנות מחלתו, עד שנתקיים בו דברי חז”ל תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי, ששיעורים אלו נשארו חקוקים בספרו לדורות.

והנה על דברי חז”ל אלו שתורה שלמדתי באף היא שעמדה לי, כתב מרן בעל אבי עזרי זצ”ל בהקדמת ספרו, שלכאורה סותר זה לדברי חז”ל ששמעתתא בעי צילותא, וביאר שכוונת חז”ל שיהיה צילותא דשמעעתתא גם במצב של אף, וזהו שלמדתי באף שלא נפגמה הצילותא דשמעעתתא גם במצב של אף, ובאופן זה היא שעמדה לי.

וכדברים האלו ראינו אצל אאמו”ר זצ”ל, ששמר על צילותא דשמעתתא בכל שנות מחלתו, והיה לו ישוב הדעת בכל המצבים, ולא היה נראה עליו שום מצב של קוצר רוח, וכל הנהגתו היתה במתינות וסבלנות, וכמה פעמים אמר לי הרב העורך את ספרי אאמו”ר זצ”ל, ששמע את הקלטות מהשיעורים, ותמיד נאמרו הדברים בישוב הדעת ובסבלנות לכל שואל, ונשמעו הדברים כמו שאדם בריא אומרם, ולולי שידע שהיה חולה, לא היה מאמין שנאמרו הדברים בזמן מחלתו, וזהו כאמור שהיה לו צילותא דשמעתתא ואף על פי שלמד באף.

והנהגה זו צריכה תלמוד כיצד ניתן להגיע לדרגא זו, ואפשר להסביר זאת, שאאמו”ר ראה במצבו נסיון משמים לנסותו האם מחלתו תפריעו מלימודו, ואכן עמד בנסיון זה, וקיבל נסיון זה בלבב שלם, כאברהם אבינו בשעתו בנסיון העקידה וכמוש”נ לעיל.

ולא רק בזמן לימודו שמר על צילותא, אלא גם בשאר הזמנים לא היה ניכר בהנהגתו שום דבר המטרידו ממחלתו, ופעם אמר בשם הגרי”מ גורדון זצ”ל ראש ישיבת לומז’א שהיה ידוע כבעל יסורין, ולא היה זה ניכר עליו כלל, ותמיד היה בסבר פנים יפות, ואמר שנוהג כן משום שפניו של אדם הם רה”ר, ואין לאדם רשות להיות מזיק ברה”ר. והנהגת אאמו”ר היתה על דרך זה.

ובמשך כל אותן השנים אמרו כמה אנשים כשנכנסו לבקרו, שבשיחתו עמם לא ניכר כלל עליו שהוא רתוק על מושבו, שקיבלם בסבר פנים יפות ושוחח עמהם באריכות על עניניהם, עד כדי שהיו פעמים שהיו מאריכים לשבת אצלו, וכשיצאו התנצלו ואמרו שהיה נראה עליו שרוצה שישבו אצלו עוד, וכל זה מהנהגתו לעמוד בנסיון, ולקבל כל אדם בספ”י ובסבלנות ואורך רוח, ואף שמפאת מחלתו עלה לו זה בקשיים מרובים.

וזכרון זה מהנהגת אאמו”ר מחייב כל אחד ואחד, שלא יוכל להפטר ולומר בזמן זה קשה לי להתרכז בלימודי מפני טרדות שיש לי, אלא אדרבה זוהי עבודת האדם לשמור על צילותא דשמעתתא אף בזמנים שמתרגשים על האדם טרדות שונות ומשונות, וחיזוק זה יהיה לעי”נ אאמו”ר זצ”ל.