דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva V'Av Bais Din Mir Hagaon Rebbi Eliyahu Baruch Kamai Ztvk"l

את השלחן את כל כליו ואת לחם הפנים (לט, לו)
במשנה בסוכה (נה:): “בחילוק לחם הפנים בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ”. מכאן מקשה הגמ’ (שם נו.) על רב שסובר שמצוות היום קודמת למצווה תדירה, דלדבריו כאשר מחלקים לכוהנים את המנחות בחג השבועות, היה צריך להקדים את שתי הלחם שהם מצוות היום ללחם הפנים התדיר, אך מלשון המשנה משמע שהיו מקדימים את המצה, שהיא לחם הפנים, לפני שתי הלחם שהם חמץ.

הקשה בעמודי אור (סי’ לו): בגמ’ (ברכות לט:) נאמרה הלכה שיש להקדים ולברך על הגדול ולפטור את הקטן, א”כ יש להקדים את לחם הפנים שהיה עשוי משני עשרונים כל אחד, לפני שתי הלחם שהיו מעישרון כל אחד, אע”פ שבדר”כ הלכה שמצוות היום עדיפה על מצווה תדירה כדעת רב?

תירץ מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל: במשנה (מנחות) איתא שאת שתי הלחם היו מנפים בי”ב נפות ואת לחם הפנים בי”א נפות. נמצא ששתי הלחם היו נקיים יותר מלחם הפנים. א”כ ע”פ ההלכה (מג”א או”ח קסח,סק”ז) שיש להקדים בברכה פת נקיה לפת קיבר, מובן שהיו צריכים להקדים את שתי הלחם הנקיים יותר לפני לחם הפנים. אך אעפ”כ הקדימו את לחם הפנים התדיר, א”כ מובן מה שמקשה הגמ’ מכאן על שיטת רב דמצוות היום קודמת.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

“תורה בונים בטהרה”
מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה  פינקל זצללה”ה ראה בבניית בניין הישיבה עסק מקודש. בניין זה אשר אמור להכיל בתוכו רבבות רבות של דפי גמרא ושעות של לימוד בתורה הקד’, אינו סתם בניין, זהו מעון לשכינה. משום כך הקפיד מרן רה”י הגרא”י זצ”ל שהפועלים הבונים את בניין הישיבה יהיו יהודים יראי שמים ואף תלמידי חכמים. באותם ימים ניתן היה למצוא יהודים יראים ושלמים העמלים לפרנסתם בעבודת הבניין.

לימים, היה מספר מרן זצ”ל כי תוך כדי יציקות הבטון והמלט בבניין עסקו הפועלים בהוויות אביי ורבא, וראשונים ואחרונים ניצוקו יחד ביסודות הבניין.

גם מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה המשיך בדרך זו. אמנם בשנות כהונתו בראשות הישיבה כבר לא ניתן היה למצוא פועלים יהודים ויראי שמים שיעסקו במלאכה, אך מרן רה”י זצ”ל הקפיד לבוא בעצמו לאתרח הבניה של בנייני הישיבה כדי לעמוד מקרוב על ההתקדמות ולבחון בעצמו כל בעיה ושאלה. כמו כן הקפיד מרן זצ”ל להיות נוכח בכל יציקה וללחוץ בעצמו על דוושת היציקה, כדי שיציקת הבניין תהיה מכוחו ולא מכוחם של הפועלים. לשם כך, למרות מחלתו ומגבלותיו, היה מטפס במסירות נפש במדרגות זמניות עד לקומות גבוהות וחוצה משטחים מלאי ברזלים ומהמורות.

גם בנייניה של הישיבה הקד’ נבנו מתוך קדושה וטהרה, כאמירתו התמידית של מרן רה”י זצוק”ל “תורה בונים בקדושה וטהרה”.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויקהל פקודי

יום בנין המשכן

ידוע קו’ הטור דכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי, והקשה אמאי אמרה תורה מצוה זו בחודש תשרי.

וידוע מה שכתוב בגר”א שה”ש א’ ד’ דעננים הלכו בזמן העגל, וה’ אמר סלחתי ביו”כ, וביום י”א הקהיל משה בנ”י וצוה אותם (כרש”י ר”פ ויקהל) והעם הביאו נדבה בבקר בבקר, והיינו בי”ב וי”ג. ובי”ד נתן משה הכל לעושי המלאכה. ובט”ו התחילו ואז חזרו העננים וזהו סוכות.

ובמשך חכמה פ’ משפטים מיישב לפי הגר”א, דקודם לוחות שניות שם וכן כי תשא נאמר חג האסיף ורק אחר לוחות שניות נתחדש שם חג הסוכות.

(והעולם מקשים איך התחילו במלאכה בט”ו תשרי שהוא יו”ט. וי”ל לפי ריב”ש סי’ צ”ו שנצטוו על המועדים רק אחר הקמת המשכן. וע”ש בריב”ש שכתב שבשנה של מתן תורה היה מתן תורה נ”א יום אחר יציאת מצרים, “אלא שאז לא קרב העומר כי לא נתחייבו בו עד שנכנסו לארץ,  וגם עדיין לא נצטוו בשביתת המועדות עד לאחר שהוקם המשכן”).

והביאו נוסח אחר בשם עבודת הגרשוני (מר’ גרשון בן ר’ אברהם אחי הגר”א) על שה”ש ג’ ד’ בשם הגר”א, כי בי”ד לא עבדו כי היה שבת. וכן מפורש בשבת צ”ו ע”ב ויעבירו קול במחנה שהיה שבת ואסור בהוצאה. (וכ”כ בעל הטורים, ויקהל, ל”ו ו’).

וכפשוטו מדברי הגמ’ שם קשה על תוס’ ב”ק פ”ב ע”א שהביאו בשם התנחומא פ’ וירא דמשה ירד ביו”כ ביום ב’, ונמצא די”ד היה בערב שבת. וכבר העיר שם ביפה עינים דלפנינו לא מצינו כן בתנחומא, ונראה באמת דלפי הגר”א ירד משה ביום ג’ וכמ”ש בבעל הטורים הנ”ל. (וצ”ל באמת לפי תוס’ שהביאו אליו ג’ ימים, ודלא כבעה”ט הנ”ל והגר”א דדרשו והם הביאו אליו בבקר בבקר שהביאו ב’ בקרים. וע’ שמו”ר פ’ פקודי נ”א ב’ לכמה ימים הביאו כל הנדבה א”ר יוחנן לשני בקרים הביאו והותר ופי’ מתנו”כ דדרש בבקר בבקר. אכן לתוס’ לכא’ צ”ל דהביאו ג’ ימים, וכ”כ בדרשות ח”ס דף כ”ט ע”א לפי תוס’).

מיהו פי’ הגר”א לכא’ דלא כתוס’ הנ”ל שכתב הגר”א שהביאו רק ב’ ימים, ועוד שכתב הגר”א (לשני הפירושים) שהתחילו לעבוד בט”ו ולפי תוס’ היה בשבת. ואין לומר שהתחילו במלאכות המותרות בשבת דהרי מלאכות שבת למדים מהמשכן.

מיהו בדרשות ח”ס הנ”ל כתב כעין דברי הגר”א לענין מצות סוכה בט”ו תשרי, אלא שהגר”א כתב שהתחילו במלאכה בט”ו ואז חזרו עננים, והח”ס כתב שהביאו נדבה בבקר בבקר עד ליל שבת שהוא ט”ו תשרי וכמ”ש תוס’ דאז גמרו להביא מלאכת המשכן, ואז חזרו העננים.

ועוד הביא בשם הגר”א דזהו כוונת הפסוק ויהי נועם ה”א עלינו (עננים מתחילה ואח”כ נטלו עננים) ומעשה ידינו כוננה עלינו (משכן) ומעשה ידינו כוננהו (היינו שחזרו העננים).

מבית ומחוץ תצפנו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

״ועשו ארון עצי שיטים וגו’, וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו״ (שמות כה,י-יא). ואמרינן עלה בגמ׳ (יומא עב:): ״אמר רבא, כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו ת״ח. אביי ואיתימא רבה בר עולא אמר: נקרא נתעב, שנאמר (איוב טו,טז): ״אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה״, ופרש״י: ״איש שותה תורה כמים ויש בו עולה״, אף ששותה תורה כמים, מ״מ אם יש בו עוולה, פירוש, דאין תוכו כברו, נקרא נתעב. ולא זו בלבד שאינו נחשב ת״ח, אלא גם נקרא נתעב. לעומת זאת, מי שתוכו כברו, דומה הוא לארון הקודש, וזוכה למעלת הקדושה, ומלבד זאת שנפשו ונשמתו מתקדשות, גם גופו מתקדש, שהרי הגוף הוא ארון הקודש לתורה.

וכתב במסילת ישרים (פ׳ כו) בביאור מדת הקדושה, וז״ל בתוך הדברים: ״אך הקדוש הדבק תמיד לאלקיו ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ד׳ בארצות החיים, עודנו פה בעולם הזה. והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן כמקדש וכמזבח, וכמאמרם ז״ל (בר״ר פב,ז): ״ויעל מעליו אלקים״ (לה,יג), האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו: הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש״.

ידוע המאמר המובא בספרים (נפש החיים ש”א,פ״ד) על הפסוק (שמות כה,ח): ״ושכנתי בתוכם״- בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד״.

מפורש א״כ במאמר זה, דהקב״ה משרה שכינתו על הצדיקים כמו במקדש, כי הצדיקים נחשבים כמשכן, כמקדש וכמזבח. ולמעלה מזה, דהם כארון הקודש בתוך קדשי הקדשים. אבל דברים אלו נאמרו דוקא בצדיקים שתוכם כברם, שגם בפנימיותם הם צדיקים, שהרי ה״תוך״ הוא עצם מהותו של האדם, ושם ת״ח האדם מקבל רק כשתוכו טוב. לעומת זאת אם בתוכו יש עוול, הרי אף ששותה תורה כמים, אין לו שם ת״ח, ולא עוד אלא שהוא נקרא נתעב.

***

ועתה נבאר גדר ״תוכו כברו״.

איתא במתני׳ (אבות ד,יג): ״רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן״. ויש להקשות, דא״כ איכא ד׳ כתרים, ולמה אמרה המשנה שלושה.

והנה הגר״א ז״ל דימה את מאמר רבי שמעון למה שאמרו ביומא (עב:): ״אמר ר׳ יוחנן שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שלחן”, ופרש״י: ״של מזבח סימן לכתר כהונה, ושל ארון סימן לכתר תורה, ושל שולחן סימן לכתר מלכות, שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים״. ומה שאמר ר׳ שמעון דיש ג׳ כתרים מרומז הוא בתורה, שציותה תורה לעשות ג׳ זירים במשכן, ואמרינן בגמרא: ״של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. שמא תאמר פחות הוא, [דהא עדיין מונח הוא ולא נטלוהו], ת״ל (משלי ח,טו): ״בי מלכים ימלוכו״, ופרש״י: ״וגדול הממליך מן המלך, והתורה אמרה מקרא זה״.

נמצינו למדים דהתורה היא עצמה כתר והיא ממליכה את כולם, דגם כתר כהונה וגם כתר מלכות נצרכים הם לכתר תורה דהיא ממליכה אותם. והוסיף ר׳ שמעון דיש עוד כתר שלא נמצא בגמ׳, והוא כתר שם טוב שעולה על גביהן. ופי׳ הרע״ב: ״מי שיש בידו מעשים טובים ושמועתו טובה מחמת מעשיו, לא מצינו לו כתר בתורה שיהיו חייבים לנהוג בו כבוד. והוא עולה ע״ג כולן, שכל השלושה כתרים צריכים לו, שאם ת״ח הוא וסנו שומעניה שרי לבזויי, ואם כהן גדול הוא  אמרינן ביומא (עא:): ״ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדי אהרן, ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדי אהרן״, ואם מלך הוא, כתיב (שמות כב, כז):  ״ונשיא בעמך לא תאור״, בעושה מעשה עמך״, א״כ עשיית מעשים טובים מועילה היא לכל הכתרים כולם.

ואתי שפיר הא דלא מנה ר״ש כתר שם טוב ככתר רביעי, דבאמת אינו כתר רביעי, אלא דבלא כתר שם טוב אין לשאר הכתרים ערך, דכל מעלת הכתרים היא רק כשכתר שם טוב עולה על גביהם. דכשאין כתר שם טוב עולה על גביהם הרי מותר אפילו לבזותם, וכן כתב במחזור ויטרי (אבות): ״ואם אינו קונה שם טוב הכל מבזים אותו, ונמצא כתר בטל״, דכתר פירושו כבוד, אבל כשאין שם טוב, אין לו כבוד אלא בזיון. הכתר הגדול מכולם הוא כתר תורה, כמשנ״א: ״בי מלכים ימלוכו״, אולם אימתי הוא נחשב לכתר, כשיש ע״ג כתר שם טוב, דבלי שם טוב בטל הכתר. וכתר כהונה ומלכות גם הם נקראים כתר רק כשיש עמהם כתר תורה עם כתר שם טוב, דגם כתרם בלא שם טוב אינו כתר. ושם טוב הוא ה״תוכו כברו”, דכשאדם הוא ת״ח רק מברו, וכן כהן ומלך כשמעלתם קיימת רק מבחוץ, אינם נחשבים לבני מעלה ואין עליהם כתר. הכתר קיים כשיש להם שם טוב, ורק ע”י כך שתוכם כברם, והיינו שכשפנימיותם זכה וטובה, מעלה זו נותנת כתר בראשם.

״שם טוב״ פירש הרע״ב, דיש בו מעשים טובים ושמועתו טובה, וכך הם גם דברי הגמרא ביומא (פו.): ״ואהבת את ד׳ אלקיך״ (דברים ו,ה) שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט,ג): ״ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר״. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו,כ): ״באמור להם עם ד׳ אלה ומארצו יצאו״.

***

הנהגתו של האדם היא המעניקה לו כתר שם טוב, דכשמתנהג באופן ששם שמים מתאהב על ידו, בזה שמשאו ומתנו באמונה, ואין הכוונה דוקא למשא ומתן של גשמיות, אלא גם למו״מ ברוחניות, והיינו שתורתו באמונה ותפילתו באמונה וגם דיבורו עם בני אדם הוא באמונה, באופן זה שם שמים מתאהב על ידו, והקב״ה כביכול מתפאר בו וכך קנה לעצמו שם טוב, כי תוכו כברו, ועי״ז קונה לעצמו גם כתר תורה והוא נקרא ת״ח. אבל כשאין מתאהב ש״ש על ידו, הרי אף דשותה תורה כמים, מ״מ בלבו נמצאת עוולה, ואין לו אמונה בלבו ושם שמים מתחלל על ידו, וא״כ אין לו כתר שם טוב, כי הוא מבוזה אצל כולם ושרי לבזויי, ואין הוא יכול לקנות כתר תורה, ולכך אינו ת״ח.

איתא באבות (פ״ב מ״ז): ״קנה שם טוב קנה לעצמו״, וכתב בתיו״ט בשם המדרש שמואל, ד״קנה לעצמו״ פירוש להנאתו בעולם הזה, והוסיף: ״ומ״מ נראה לי לפרש שעניינו שקנה עצמותו, ור״ל שבהיות לו שם טוב הנה נתעצם והיה מה שהוא, שכל שאין לו שם טוב הנה הוא כלא היה, וידוע שגדר השם הוא המורה על עצמות הדבר, שזהו מה שקרא האדם שמות לכל חי [וע״ז אמר הקב״ה למלאכים: חכמתו מרובה משלכם (בר״ר יז,ד), שהבין סוד עצמותו ומהותו של כל נברא]. ולכן, אם השם טוב, הרי זו הוראה על עצמותו, כי כשאין שם טוב, ראוי לו שלא היה, והרי הוא כלא היה ואין כאן קנין של כלום״. כי אף שקנה תורה, מ״מ שמו נשאר נתעב ואין זה קנין של כלום, קנין נחשב כשיש לו שם טוב, דאז שמו הוא ת״ח ״וקנה לעצמו״, היינו את עצמותו. לעומת זאת, בלי שם טוב, הרי אין שמו ת״ח, וא״כ מה קנה לעצמו? לקנין נחשב רק כשקונה את עצמיותו ונעשה ת״ח בעצם, וזה רק ע״י שתוכו כברו, ואז הוא כארון קודש ממש והשכינה שורה בו.

***

איתא בעירובין (סה:): ״א״ר אילעאי, בשלושה דברים אדם ניכר, בכוסו ובכיסו ובכעסו״, ופרש״י: ״בכיסו, כשנושא ונותן עם בני אדם, אם באמונה הוא עושה״. ונראה, שעל כן הוא ניכר בענין זה, כי היא מהותו של האדם עצמו. עצמיותו של האדם תלויה בדבר זה, האם מעשיו נעשים באמונה ובישרות, דכך נמדד האדם ושמו הטוב. לעומת זאת, כשאין משאו ומתנו באמונה בודאי שאינו נחשב לת״ח אף ששותה תורה כמים, כי לימוד התורה אצלו הוא רק מבחוץ והדבר אינו נובע מפנימיותו. כדי להכיר את האדם עצמו, יש צורך להביט אל תוכו ואל פנימיותו.

והנה איתא בגמ’ שבת (לא.): ״אמר רבא, בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, עסקת בתורה ובו,״. השאלה הראשונה היא האם משאו ומתנו היה באמונה, והקשו התוס׳ (קידושין מ:): ״דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה״. ותירצו תוס׳, דנפרעים תחילה על כך שלא קבע עיתים לתורה, אבל השאלה ששואלין אותו תחילה היא על משא ומתן.

וצריך ביאור, מדוע שואלים תחילה האם משאו ומתנו באמונה, ונפרעים תחילה על ביטול תורה. והביאור הוא, דודאי נפרעים תחילה על דברי תורה, שהרי חטא ביטול תורה הוא החטא החמור ביותר, אבל שואלים אותו תחילה על משא ומתן, כדי לברר ולדעת מיהו האדם, מה עצמיותו ומה הוא בתוכו. ע״י בירור זה ניתן לפרש את כל מעשיו, וכן את לימודיו ואת תפילותיו. הדבר מברר האם ע״י כך שלמד הרבה תורה הוא אמנם ת״ח, או שחלילה הוא נתעב. לכן, צריך לדעת תחילה מהי מהותו, האם יש לו שם טוב, האם הוא מכובד על הכל, או שמא אינו נאמן ואז הוא נתעב על כולם. בנקודה זו טמון עיקר דינו של האדם.

***

איתא במדרש תנחומא (ריש פרשת ויקהל): ״את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם וכו’, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו. תדע שהרי בצלאל ע״י שקנה שם טוב זכה שיעשה מלאכת המשכן״. בצלאל קנה שם טוב לעצמו, בזכות מעשיו הטובים, וע״י כך שהיה תוכו כברו, זכה שנעשתה עצמותו קודש, ונחשב הוא עצמו כמשכן, כמקדש וכמזבח. ובזכות זה זכה ונבחר לבנות את המשכן, שהוא מקום השראת השכינה בתוך כל אחד ואחד מישראל, ככתוב (שמות כה,ח): ״ושכנתי בתוכם״. גם כל ת״ח עיקר עבודתו היא לזכך את לבו ואת תוכו לעבודת ד׳ באמונה, כי בזה נמדד האדם וכך קונה הוא את עצמותו ואת שמו האמיתי, רק אז הוא יקרא תלמיד חכם.

איתא בסנהדרין (צב.): ״תנא דבי אליהו, צדיקים שעתיד הקב״ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן, שנאמר (ישעיה ד,ג): ״והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים, מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימין. לעתיד לבא כשתבוא הגאולה השלימה והקב״ה יחיה את הצדיקים, הם יהיו קיימים לעולם, כמו שהקב״ה קיים לעולם, כך הצדיקים ״קדוש יאמר לו״ ויהיו קיימים לעולם. ומיהו הקדוש? זה שתוכו כברו ושם שמים מתאהב על ידו. ע״י כך הוא מקדש את עצמו ואת עצמיותו. זו היא תכלית כל הבריאה, שהכל ברא לכבודו. מעשים הנעשים דוקא מתוכו ומפנימיותו של האדם ולא רק מהשפה ולחוץ, הם המעשים שעל ידם מתרבה כבוד שמים בעולם, ועל ידי אדם זה מתאהב שם שמים בעולם, והוא יוכל להשיב בחיוב על השאלה ״נשאת ונתת באמונה״. ההולכים בדרך זו הם הצדיקים שקיימים לעולם, לעולם הבא, לעולם שכולו טוב.