דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה (לה,לא)

ברמב”ן עה”פ ‘ראה קראתי בשם בצלאל’ (לא,ב) כתב “כי ישראל במצרים היו פרוכים בעבודת חומר ולבנים לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות וכו’, והנה הוא פלא שמצא בהם אדם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן וכו’ כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניויות כולם וכו’, ולכן אמר ה’ למשה שיראה הפלא הזה וידע כי הוא מילא אותם רוח אלוקים לדעת כל אלה.”

הרי למדנו יסוד גדול שכל החכמה שמשיג האדם, לא הוא המחכים, אלא זהו “סוד המילוי” שממלא אותו ה’, וכל הלימוד אינו אלא שמכין ומכשיר עצמו למילוי החכמה. ויש אופן שממלאים אותו חכמה אפי’ שלא למדה ולא ראה אותה מעולם.

לאחר ידיעה זו שכל חכמת האדם היא מסוד “המילוי” נבין דרך חדשה בקניית בחכמה בפרשתנו.
“ויבואו כל איש אשר נשאו לבו” (לה,כא) וצ”ב למה כאן לא כתיב ‘אשר נתן ה’ חכמה בליבו’? אלא שכאן היתה נשיאות לב משלהם. ויובן ע”פ הרמב”ן: “וטעם אשר נשאו לבו- כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שיאמן בהם ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה’ לבוא לפני משה לאמור לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר.”
נמצאנו למדים שאפשר לקנות חכמה ע”י ‘נשיאות לב’ בלא לימוד כלל. והיינו משום שידעו מסוד “המילוי” והכינו עצמם לכך ע”י נשיאות לב ובטחון בה’, כי בטחון בה’ הוא גם דרך לקניית החכמה, כמש”א באהבה רבה “בעבור אבותינו שבטחו בך – ותלמדם חוקי חיים”. וענין זה של נשיאות לב בחכמה הוא בטחון יותר גדול מלירד לים.

ענין נשיאות לב הוא יסוד גדול בדרכי קנין החכמה, וכל דרכי היצר הוא רק להפיל פחד על האדם שלא יעפיל לעלות בנשיאות לב בדרך החכמה.

מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה

דברי הימים

“לא אקח ממי שאינו ראוי להחזיק תורה”
הגאון רבי אברהם קלמנוביץ’ זצ”ל כיתת רגליו במסירות נפש לגייס סכומים אדירים לטובת הישיבה הקד’ בימי מלחמת העולם השניה.

רבי אשר כצמן אשר ליווה אותו פעמים רבות במסעיו לבתי נדיבים סיפר על אחת התקריות שחווה עמו. פעם אחת נכנסו לביתו של יהודי עשיר, הגרא”ק ביקש מגביר זה שיתרום מכספו עבור בני הישיבה הנמצאים בשנחאי בחוסר כל. לשמע בקשתו שאלו הגביר: בני כמה הם אותם תלמידים? השיבו הגרא”ק: בשנות הבחרות. אמר הגביר: בחורים צעירים הם, שילכו לעבוד ויתפרנסו מיגיע כפם.

מיד קם הגרא”ק ממקומו ואמר לרבי אשר כצמן: בא נלך מכאן, לא אקח תרומה ממי שאינו ראוי לזכות הגדולה של החזקת תורה בישראל. כך פנו הם לכיוון היציאה.

דבריו הקצרים והחדים של הגרא”ק חדרו ללבו של הגביר, מיד ביקש מהם לשבת ואמר כי ברצונו לתרום לישיה”ק סכום מסויים.

הגרא”ק לא הסתפק בכך ואמר: זה הכל?! הקב”ה חנן אותך בממון רב, ביכולתך לתת הרבה יותר! עליך ךתת לישיבה לפחות 1000$ יותר ממה שאתה נותן לאגודת ‘צער בעלי חיים’ עבור בית חולים לכלבים.

דברי הגרא”ק שנבעו מעומק לבו חדרו ללב הגביר. הוא התיישב וכתב מיד צ’ק בסכום עתק אשר הותיר את הרב ומלווהו נדהמים ממש.

ניכר היה שזהו כוחה של מסירות נפש. פורצת היא את כל המחסומים ומשיגה גם את הבלתי אפשרי.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויקהל פקודי החדש

מלאכות שבת ילפינן ממשכן. והנה דבר שאינו מתכוין מותר אבל אם הוא פסיק רישא אסור. וידוע דברי הט”ז לענין צידה בסוגר כלי ואין יודע אם יש בו בעל חי, ואם יש שם הרי ודאי ניצוד, האם מותר משום דבר שאינו מתכוין או אסור משום ספק פסיק רישא.

וכתבו דתולה על טעם איסור פסיק רישא, דאי פ”ר הוי כמכוין הרי הוא אינו יודע ושרי, אבל אי פ”ר היינו דלכן הוי חלק מהמעשה, א”כ אין תולה על ידיעה שלו אלא כלפי שמיא אולי יש פ”ר.

וע’ ב”ה ריש סי’ רע”ז וכן בשעה”צ ש”כ מ”ט דקרוב לפ”ר הוי ג”כ אסור. וע’ רמב”ם פכ”א משבת ה”ג דאסור לכבד הקרקע שמא יבא להשוות גומות, וע’ ריב”ש שצ”ד ומובא בכס”מ שהק’ דהו”ל דשא”מ. וע”ש תירוצו. וע’ אגלי טל חורש סקכ”ב אות ל”א דדעת הרמב”ם כתוס’ פסחים דקרוב לפ”ר אסור.

ולכא’ י”ל דהשאלה של קרוב לפ”ר ג”כ תולה בהנ”ל, דאי פ”ר הוי כמכוין אולי גם קרוב לפ”ר הוי כמכוין, אבל אי פ”ר היינו דהוי חלק מהמעשה, א”כ צריך שיהא  מוכרח.

והנה ע’ אבני נזר קצ”ד ב’ להתיר פ”ר בגרמא, ופי’ כן בכוונת הרשב”א לענין צידה. וע’ חלקת יואב י”א.

ולכא’ י”ל דתולה על ספק הנ”ל, דאי פ”ר הוי כמכוין אין מקום לחלק צידה משאר מלאכות, אבל אי פ”ר היינו דלכן הוי חלק מהמעשה, כ”ז היכא שהמעשה עצמו הוא מלאכה אבל אם אינו אלא גרמא, אלא דבהכי חייביה רחמנא, בזה מסתבר דפ”ר שרי.

ואם כנים הדברים, וגם כנים מה שכתבנו לענין ספק פ”ר, א”כ היה נראה דספק פ”ר בגרמא, לכו”ע שרי, אי משום ספק פ”ר או משום פ”ר בגרמא. ונ”מ אם נימא דפתיחת מקרר הוא רק ספק פ”ר

הכנה לחודש הגאולה

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

בתנחומא ויקהל אות ג’ “ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה’ בשם” זש”ה “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם”, מהו כן, בשעה שאמר הקב”ה למשה בהר על מלאכת המשכן הראהו כל כלי וכלי האיך לעשות, שנאמר “וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה”, והיה משה סבור שהוא יעשה את המשכן שאמר לו “ועשית את הקרשים ועשית שלחן ועשית וכו”, כך כל מלאכת המשכן כיון שסידר לו כל דבר ודבר אמר משה רבש”ע מי יעשה כל זאת? א”ל “ראה קראתי בשם בצלאל”, כשירד משה אמר להם לישראל כך אמר לי הקב”ה לעשות לו משכן קרשים ומזבח ושלחן, אמרו לו מי יעשה כל זאת? אמר להם בצלאל, התחילו ישראל מרננין על משה ואמרו לא אמר הקב”ה לעשות את המשכן ע”י בצלאל אלא משה עצמו ממנה אותו על שהוא קרובו, משה מלך, ואהרון אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן, וזה שליט על מלאכת המשכן, כל הגדולה הזו מבקש משה לכוון, אמר להם משה אני לא עשיתי כלום מדעתי אלא הקב”ה אמר והוא מראה להם ראו קרא ה’ בשם בצלאל, לקיים מה שנאמר “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם”, הוי ומצא חן ושכל טוב זה בצלאל שאמר הקב”ה ראו קרא ה’ בשם, “ואדם” אלו ישראל.

בשמות רבה פ”מ אות ב’: דָּבָר אַחֵר, “קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל”, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא “רְאֵה קָרָאתִי”, אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם הֶרְאָה לוֹ הקב”ה כָּל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן וְאָמַר לוֹ כָּךְ וְכָךְ עֲשֵׂה “וְעָשִׂיתָ מְנֹרַה, וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ” כָּךְ כָּל מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן. בָּא משֶׁה לֵירֵד סָבוּר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, קָרָא לוֹ הקב”ה אָמַר לוֹ משֶׁה מֶלֶךְ עֲשִׂיתִיךָ אֵין דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר, אֶלָּא גּוֹזֵר וַאֲחֵרִים עוֹשִׂים, אַף אַתָּה אֵין לְךָ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶלָּא אֱמֹר לָהֶם וְהֵם עוֹשִׂין, וְלֹא אָמַר לוֹ לְמִי יֹאמַר, אָמַר משֶׁה לְמִי אֹמַר, אָמַר לוֹ אֲנִי מַרְאֶה לָךְ, וּמֶה עָשָׂה הקב”ה הֵבִיא לוֹ סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְהֶרְאָה לוֹ כָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲמֹד מִבְּרֵאשִׁית עַד תְּחִיַּת הַמֵּתִים, דּוֹר וָדוֹר וּמְלָכָיו, דּוֹר וָדוֹר וּמַנְהִיגָיו, דּוֹר וָדוֹר וּנְבִיאָיו. אָמַר לוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד הִתְקַנְתִּיו מֵאוֹתָהּ שָׁעָה, וְכֵן בְּצַלְאֵל מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקַנְתִּיו, הֱוֵי: “רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל”.

ובתנחומא ו’: “ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה” שכבר היתה בו חכמה ללמדך שאין הקב”ה ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר, מטרונה אחת שאלה את ר’ יוסי בר חלפתא מהו שכתוב “יהב חכמתא לחכימין”, לטפשים היה צ”ל? אמר לה בתי אם יבואו אצלך שנים, אחד עשיר ואחד עני, והן צריכים ללוות ממך ממון למי מהם תלווי? אמרה לו לעשיר, אמר לה למה? א”ל שאם יחסר יהיה לו ממון שיפרע אבל עני אם יאבד מעותי מהיכן יפרע? אמר לה ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, כך אם היה הקב”ה נותן חכמה לטפשים היו יושבין במבואות המטונפים וכו’ ואין מתעסקים בה, אלא נתנה הקב”ה לחכמים ושיהיו יושבים בביכ”נ ובביהמ”ד ועוסקים בה, לכך כתיב “ואמלא אותו” מלא מי שהיה בו כבר חכמה וכו’, כמו החנווני שבא אדם ליקח ממנו יין או שמן וכו’, כשהחנווני פיקח מריח בכלים אם היה של יין נותן יין וכו’, והקב”ה כשרואה באדם שיש בו רוח חכמה ממלאו…

מדרש רבה ויקהל פמ”ח אות ד’: וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מִנַּיִן לוֹ, מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, וּמֵהֵיכָן זָכָה לְכָל הַחָכְמָה הַזֹּאת, בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמר “וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים”, וּמָה הָיוּ הַבָּתִּים, בֵּית הַכְּהֻנָּה וּבֵית הַמַּלְכוּת. יוֹכֶבֶד נָטְלָה כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, אַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל, משֶׁה מֶלֶךְ, וּמִרְיָם נָטְלָה חָכְמָה, שֶׁהֶעֱמִידָה בְּצַלְאֵל וְיָצָא מִמֶּנּוּ דָּוִד שֶׁהָיָה מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמר “וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי”, שֶׁבָּא מִן מִרְיָם שֶׁנִּקְרֵאת אֶפְרָת. בְּג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמר “ה’ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ”. וּבג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נַעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנּאמר “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אלקים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת”. וּבִג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנאמר “בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וגו’ וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת”. וְכֵן כְּשֶׁיַּעֲמֹד הקב”ה לִבְנוֹתוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא, בִּג’ דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְנֶה, שֶׁנאמר “בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן”.

דָּבָר אַחֵר, “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ” כָּל הַחָכְמָה הַזּוֹ מִנַּיִן, מִן הקב”ה רוּחַ אלקים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב “אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ”, וְכָל הַבִּינָה שֶׁהָיְתָה בִּבְצַלְאֵל מִשֶּׁל שַׁדַּי הִיא, הֱוֵי: “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלקים, בְּחָכְמָה, שֶׁהָיָה חָכָם בַּתּוֹרָה. וּבִתְבוּנָה, שֶׁהָיָה מֵבִין בַּהֲלָכָה. וּבְדַעַת, שֶׁהָיָה מָלֵא דַעַת בְּתַלְמוּד. אָמַר הקב”ה לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיְתָה רוּחִי נוֹתֶנֶת בָּכֶם חָכְמָה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא רוּחִי מְחַיָּה אֶתְכֶם, שֶׁנאמר “וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם”.

דָּבָר אַחֵר, “רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם” הֲדָא הוּא דִכְתִיב “הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ”, זֶה בְּצַלְאֵל. נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּאֵשׁ, שֶׁנאמר “וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה”, בָּא בְּצַלְאֵל וְרִפֵּא אֶת הַמַּכָּה, מָשָׁל לְתַלְמִידוֹ שֶׁל רוֹפֵא שֶׁנָּתַן רְטִיָּה עַל מַכָּה אַחַת וְנִתְרַפֵּאת, וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם רַבּוֹ קַלְּסוּ לִי שֶׁלִּמַּדְתִּיו. כָּךְ הָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים בְּצַלְאֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ עָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר הקב”ה אֲנִי הוּא שֶׁבְּרָאתִיו וְלִמַּדְתִּיו, שֶׁנאמר “הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ”, לְפִיכָךְ אָמַר משֶׁה: רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם.

בתנחומא אות י”ג: “ויעש בצלאל את הארון עצי שיטים” – לפי שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שישראל חוטאים בשיטים, לכך תיקן להם הקב”ה שיטים לכפר על מעשה שיטים. ויצף אותו זהב טהור, אלו התלמידים בני תורה כי כמו שמתכבד העץ בזהב יותר, יותר מתכבדים התלמידים בתורה שהיא בתוך ליבם, וכמו שיאמרו אנשים זהב טהור כך מטהר התורה, ליבן וכיליותן של תלמידי חכמים שכך כתיב, הנחמדים מזהב ומפז רב.

מדרש רבה אות ו’ אָמַר לוֹ בְּדֹק אוֹתָן שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, מַה כְּתִיב בְּאוֹתָהּ קַלְקָלָה: פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, וּמַה הֵבִיאוּ נְזָמִים, וּכְשֶׁעָשׂוּ הַמִּשְׁכָּן עָשׂוּ אוֹתוֹ נְדָבָה, וּמַה כְּתִיב: “כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם טַבַּעַת וְכוּמָז” בִּנְזָמִים חָטְאוּ וּבִנְזָמִים נִתְרַצֶּה לָהֶם, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת עַל יְדֵי הוֹשֵׁעַ “וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי”, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הקב”ה כָּתַבְתָּ “כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר”, הֲרֵי הֵבִיאוּ חֲמִשָּׁה: חָח, וָנֶזֶם, טַבַּעַת, עָגִיל, וְכוּמָז.

שמ”ר פנ”ב אות ב’ “תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר” מְדַבֵּר בְּמשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הקב”ה לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן, מִיָּד אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל “וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה”, הָיָה משֶׁה עוֹשֶׂה בַּמִּשְׁכָּן וְהָיוּ לֵיצָנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יְדֵי בֶּן עַמְרָם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הָיָה עוֹסֵק בַּמִּשְׁכָּן, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים עֲשָׂאוּהוּ וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים קִפְּלוּהוּ, אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מְלִיצִין אַחֲרָיו וְאוֹמְרִים הֲרֵי נַעֲשָׂה, לֹא הָיָה משֶׁה אוֹמֵר שֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶצְלֵנוּ. והקב”ה נִתְכַּוֵּן לְהַעֲמִיד הַמִּשְׁכָּן בַּחֹדֶשׁ שֶׁנּוֹלַד בּוֹ יִצְחָק אָבִינוּ, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כְּשֶׁהִגִּיעַ אוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ אָמַר הקב”ה לְמשֶׁה בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן תָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: “תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר” אוֹתָם שֶׁמְּלִיצִים אַחַר משֶׁה, לֹא עָשָׂה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר הָאלקים לְמשֶׁה שֶׁיָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִילוּ טוֹעֲנִין אוֹתוֹ וּבָאִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמְּלַאכְתּוֹ, שֶׁנאמר “וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה”.

ארבעה שלבים של הגאולה היו ביציאת מצרים “והוצאתי והצלתי וגאלתי אתכם” [שמות ו’], ותכליתם היה “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים”, ולאחר שקיבלו את התורה ובנו את המשכן השכינה שורה בישראל, “וידעתם כי אני ד’ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים”.

והמצווה הראשונה שנצטוו ישראל כעם הוא “קידוש החודש”, “והיה היום הזה לכם לזכרון”, אבל מי קובע מתי יחול יום זה? בית דין, והקב”ה קובע “החודש הזה לכם ראש חודשים, הראשון לחודשי השנה” והוא חודש ניסן.

בתשרי נברא העולם ועד יצי”מ הוא היה החודש הראשון, אבל אחרי יציאת עם ישראל ממצרים חודש ניסן הוא החודש הראשון, כי בחודש הזה עם ישראל נבנה, שהם נהיו “עם ישראל”.

במדרש רבה פט”ו כ”ג: לֹא נָתַתִּי הַתּוֹרָה אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנאמר “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי וגו”… לֹא נָתַתִּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנאמר “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, פֶּסַח לָכֶם, שֶׁנאמר “וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת”, הֱוֵי יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ.

שם א’: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אָמַר לָהֶם הקב”ה אֵין לָכֶם חֹדֶשׁ אַחֵר גָּדוֹל מִזֶּה, לְפִיכָךְ נִקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנאמר “רֹאשׁ חֳדָשִׁים”.

עוד שם: אָמַר לָהֶם אֲנִי וְאַתֶּם מַסְכִּים עַל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְרִין וּמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה, שֶׁנאמר “אֶקְרָא לֵאלקים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי”, וְכֵן הוּא אוֹמֵר “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ וגו”, אַתֶּם בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. אָמַר לָהֶם הקב”ה לְיִשְׂרָאֵל, לְשֶׁעָבַר הָיָה בְּיָדִי, שֶׁנאמר “עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים”, אֲבָל מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי מְסוּרָה בְּיֶדְכֶם בִּרְשׁוּתְכֶם, אִם אֲמַרְתֶּם הֵן, הֵן. אִם אֲמַרְתֶּם לָאו, לָאו. מִכָּל מָקוֹם יְהֵא הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתֶּם לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה, הֲרֵינִי מַשְׁלִים עִמָּכֶם, לְכָךְ כְּתִיב: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”.

בגמ’ בר”ה דף ז. “ת”ר באחד בניסן ראש השנה לחדשים ולעיבורין ולתרומת שקלים, מנלן, א”ר יאשיה אמר קרא “זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה” אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וגמרי שנה שנה מניסן דכתיב “ראשון הוא לכם לחדשי השנה”, אמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות צבור הבאין באחד בניסן מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה.

במשנה במגילה דף כ”ט: ר”ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, אומרת הגמ’ תנן התם באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, בשלמא על הכלאים דזמן זריעה היא אלא על השקלים מנלן, אמר ר’ טבי אמר רבי יאשיה דאמר קרא “זאת עולת חודש בחדשו”, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר כי היכי דליתו שקלים למקדש.

נאמר, כשם שחודש אלול הוא הכנה לר”ה וליום כיפור, כך חודש אדר הוא הכנה לחודש ניסן ולחג הפסח והארבע פרשיות האלו, הם סדר העבודה שתקנו חז”ל כהכנה לקראת החג וזה הזמן להתחדשות, שאז עם ישראל נהיה לעם של הקב”ה ביציאת מצרים, וקבלת התורה, ובנין המשכן, וסדר החודשים לשנה ולהקרבת התמיד ממילא על כל אחד להתכונן ולהתחדש בעצמינו ובאמנותינו בבורא כל העולמים ושנזכה לישועות גדולות ולגאולה הקרובה, שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל במהרה וימינו אמן.