דברי רבותינו

וימלא אתו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה (לה,לא)
בתנחומא: למדך שאין הקב״ה ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר.

וצ”ב: דאיתא בגמ’ (נדה ע:) שאלו אנשי אלכסנדריא את ר׳ יהושע בן חנניא מה יעשה האדם ויחכם, א״ל ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר ‘כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה’ (משלי ב,ו). תני רבי חייא משל למלך ב״ו שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהבו ממה שלפניו. ופירש״י: כך חכמה לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו, ולא מאוצר אחר, ע״כ. משמע שע”י ריבוי ישיבה אפשר לקבל חכמה מאוצר אחר, אך את חכמת התורה מפיו של הקב”ה אין אדם יכול לקבל מעצמו אלא ע”י בקשת רחמים, וא”כ לכאורה סותרים הדברים לדברי המדרש שניתנת החכמה למי שכבר יש בו חכמה מעצמו?

ביאר מרן רה”י שה”ת הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל: נראה שהחכמה שיש לו כבר, מובן אחר יש לה, דאיתא בהמשך המדרש “מטרונא אחת שאלה את ר׳ יוסי בן חלפתא, מהו שכתב ‘יהב חכמתא לחכימין’ (דניאל ב,כא), לטפשין היה צריך לומר, א״ל אילו היה הקב״ה נותן חכמה לטפשין היו יושבים בבתי כסאות ובתי מרחצאות ובמבואות המטונפות ואין מתעסקין בה, אלא נתנה הקב״ה לחכמים שיהיו יושבין בישיבת זקנים ובבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועוסקין בה, לכך כתיב ‘ואמלא’ מי שהיה לו כבר חכמה, ע״כ. הרי ש”חכמה” כאן היא הערכת החכמה ובקשתה, שאין הקב״ה נותן חכמה אלא למי שמבין ערכה וכשיזכה לקבלה יעסוק בה, ולא לטפשים שאפילו כשיזכו לקבלה לא יעסקו בה.

ובהמשך הגמ׳ (נדה) ״מאי קמ״ל (ל״ל למימר להו ירבה בישיבה, הואיל וברחמים הדבר תלוי, רש״י), דהא בלא הא לא סגי ע״כ. הרי שאדם לא יכול לזכות בחכמת התורה ע״י ריבוי בישיבה, אא״כ מתפלל עליה, אך גם אינו זוכה לה ע״י תפילה לבדה, אלא רק אם מרבה הוא בישיבה.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

“תורה בונים בטהרה”
מרן ראש הישיבה הגה”ח רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל ראה בבניית בניין הישיבה עסק מקודש. בניין זה אשר אמור להכיל בתוכו רבבות רבות של דפי גמרא ושעות של לימוד בתורה הקד’, אינו סתם בניין, זהו מעון לשכינה. משום כך הקפיד מרן רה”י הגרא”י זצ”ל שהפועלים הבונים את בניין הישיבה יהיו יהודים יראי שמים ואף תלמידי חכמים. באותם ימים ניתן היה למצוא יהודים יראים ושלמים העמלים לפרנסתם בעבודת הבניין.

לימים, היה מספר מרן זצ”ל כי תוך כדי יציקות הבטון והמלט בבניין עסקו הפועלים בהוויות אביי ורבא, וראשונים ואחרונים ניצוקו יחד ביסודות הבניין.

גם מרן רה”י הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל המשיך בדרך זו. אמנם בשנות כהונתו בראשות הישיבה כבר לא ניתן היה למצוא פועלים יהודים ויראי שמים שיעסקו במלאכה, אך מרן רה”י זצ”ל הקפיד לבוא בעצמו לאתרח הבניה של בנייני הישיבה כדי לעמוד מקרוב על ההתקדמות ולבחון בעצמו כל בעיה ושאלה. כמו כן הקפיד מרן זצ”ל להיות נוכח בכל יציקה וללחוץ בעצמו על דוושת היציקה, כדי שיציקת הבניין תהיה מכוחו ולא מכוחם של הפועלים. לשם כך, למרות מחלתו ומגבלותיו, היה מטפס במסירות נפש במדרגות זמניות עד לקומות גבוהות וחוצה משטחים מלאי ברזלים ומהמורות.

גם בנייניה של הישיבה הקד’ נבנו מתוך קדושה וטהרה, כאמירתו התמידית של מרן רה”י זצוק”ל “תורה בונים בקדושה וטהרה”.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויקהל פקודי ופ’ פרה

מקריבין קרבנות אע”פ שאין בית

להלכה מקריבין אע”פ שאין בית. ומ”מ הוכיחו בעבודה תמה ומהרש”א אלפנדרי ח”ב ל”א דגם מיד אחר זמן החורבן לא הקריבו משבת י”ב ע”ב דאמר ר’ ישמעאל כשיבנה בהמ”ק אביא חטאת שמנה, ובפסחים ע”ב ע”ב וכי עבודה בזה”ז מנין. וכן בהגש”פ שהיו מסובין בב”ב ולא הקריבו ק”פ בירושלים. (ומשם קשה גם לפי הנצי”ב שכתב דא”א להקריב אלא ק”פ).

והנה טעם האומרים דאין מקריבין בזה”ז כתבו משום שאין לנו חלזון או שאין יודעים מקום המזבח או שאין כהנים מיוחסים או שכולנו טמאים. (וטומאה הותרה בציבור רק בקרבן ציבור או קרבן פסח כמבואר בפסחים ע”ז ע”א דדרש מקרא דכתיב במועדו ואפילו בטומאה, וברמב”ם הביא מקרא ויהי אנשים, יחידים נדחים ואין ציבור נדחים. וע”ע יומא נ”א ע”א דפסח כיון דבא בכנופיא הוי כקרבן ציבור).

והנה כ”ז לא היה שייך אז בשעת החורבן (והיה להם אפר הפרה כמבואר במל”מ פ”ג מאבל). והא דלא הקריבו אחר החורבן ניחא לדעת הראב”ד משום דאין מקריבין בזה”ז דס”ל קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אבל לפי הרמב”ם קשה.

ולכא’ עכצ”ל כמו שכתב בקה”י זבחים סי’ ל”א (ושבועות סי’ י’) בשם החינוך מצוה ת”מ דאפילו למ”ד מקריבין אע”פ שאין בית אינו אלא רשות ולא חיוב. וע”ע חינוך תל”ח. וכן משמע לשון הרמב”ם פי”ט ממעשה קרבנות הט”ו וז”ל שהרי מותר להקריב אע”פ שאין בית עכ”ל. וכעי”ז כתב שם בשו”ת מהרש”א אלפנדרי ד”ה אמנם דלא מצינו שהביאו קרבנות בזמן החורבן אף שהיו יכולים להקריב כמו שכתבו הראשונים (פירוש, שכתבו הראשונים שהיו יכולים להקריב) משום שאמר ה’ שאינו רוצה וכמו דכתיב ולא אריח בריח ניחוחכם).

והביאו עוד מהרמב”ם פ”א מאיסורי מזבח ה”ז גבי מטיל מום בקדשים שאינו לוקה כמו שאמרו בע”ז י”ג משום דלא חזיא להקרבה והרי להרמב”ם חזיא להקרבה. וקו’ זו בשם הגאון ר’ הלל בשו”ת חוט המשולש סוס”י ב’ וסי’ ד’ אות ד’ ומנ”ח רפ”ז ג’. (וכן הק’ גם בח”ס יו”ד ש”ו ושי”ח. ותי’ הקה”י כמ”ש החינוך הנ”ל דאין חיוב הקרבה ולכן אינו עומד להקרבה ואינו לוקה מטיל מום בקדשים.

וכן משמע גם בר”י מיגש שבועות ט”ז שכתב דאין נמנעין מלהקריב קרבנות ציבור, ומשמע דאינו חיוב. וע”ע משמר הלוי זבחים סי’ קנ”ב שרצה לחדש בדעת החינוך רע”ה ורע”ו ורע”ח דאין לאו על כהן בע”מ או בע”מ עובר או כהן טמא אלא בזמן הבית, דאזיל לשיטתו כיון דאין חיוב הקרבה בזה”ז וכל איסור הקרבה בטומאה אינו אלא בהקרבה של חיוב.

מיהו כתב שם בקה”י דאכתי צ”ב אמאי באמת אין חיוב הקרבה כיון דאמרו מקריבין אע”פ שאין בית. ועמש”כ במק”א.

מחשבת המן בן המדתא

Moreinu Hagaon Harav Binyomin Carlebach Shlita

היות והננו עדיין סמוך ונראה לחג הפורים שעבר עלינו לטובה בס”ד, נראה להציע בזה פירוש יפה על מגילת אסתר. את עיקר הפירוש שמעתי לפני שנים מאברך יקר בשם הרב אליהו אהרן טייטלבוים שליט”א מישיבת לייקווד דארה”ב, ומאז ועד היום נתווספו בו כמה קושיות אשר נתבארו ונתפרשו ע”י דבריו.

א) הנה קשה מאד מה שאמר אחשורוש לאסתר במשתה היין “מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן”, וכי לא ידע המלך על מה מדובר, והלא כתיב “והמלך והמן ישבר לשתות והעיר שושן נבוכה”.

ב) תו קשה מה שאמרה אסתר “כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרג ולאבד”, וכי לאיזה ענין פירשה אסתר את עצמה לחוד באמרה אני ועמי במקום שהי’ לה לומר רק כי נמכר עמי.

ג) תו קשה דמה שכתוב “והמלך קם בחמתו”, ואיזה מקום יש כאן לכעס, הלא הי’ צריך אחשורוש לומר לאסתר שמזמן רצה הוא לדעת את עמה ואת מולדתה ואסתר לא הגידה, ומאחר שבהתאסף אחשורוש עם השר המן וביניהם הוחלט שלמלך אין שוה להניחם על כן גזרו להרגם. ואם עתה את מגלה שהנך יהודי’, נראה שאפשר שוב לדון על זה ולהחליט מחדש על המשך הפעולה, אבל איזה מקום יש כאן לכעס.

ד) תו קשה קושיא זו בעצמה על מה שהמן נבעת מלפני המלך והמלכה, ואיזה מקום יש כאן לפחד הא המן כמו אחשורוש הי’ צריך לומר שעד עתה לא הגידה אסתר את עמה ולכן כשהוחלט בינו לבין אחשורוש שלמלך אין שוה להניחם הי’ מטעם שהי’ מקובל עליהם. עכשיו שהתגלה היותה יהודי’ אפשר שוב לדון ע”ז, אבל איזה מקום יש לפחד, וכמו שקשה איזה מקום יש לכעסו של אחשורוש.

ה) תו קשה מה שכתוב “ותבך ותתחנן לו להעביר רעת המן”, כי מאחר שהרגו את המן ומעתה עומד המלך לצדה של אסתר הי’ הוא צריך מעצמו להציע את האגרות השניות מאחר שכתב המלך אין להשיב, אבל מאיזה טעם היתה אסתר צריכה לבכות ולהתחנן.

ו) תו קשה איזה חכמה גדולה היתה זה עבור זרש להציע לתלות את מרדכי על עץ, וכי לא הי’ יכול המן לחשוב על זה לבדו.

ז) תו קשה לאיזה ענין הי’ צריך גובה חמשים אמות שהוא כמו שמונה או תשע קומות גובה.

ח) תו קשה לאיזה ענין הי’ חשוב לחרבונה להגיד לאחשורוש את העובדה שהעץ גבוה חמשים אמה.

ט) תו קשה מה גודל סיפור חרבונה שבעבור זה שרים כל בית ישראל את שבחו לדורות עולם.

י) תו קשה מה דכתיב “ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגידו לו את עם מרדכי” ואח”כ כתוב “וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו וימלא המן על מרדכי חימה”, מאיזה טעם נתמלא עליו חימה רק כשראה שאינו משתחוה ולמה לא נתמלא חימה כששמע שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, הלא אין סיבה שלא יאמין להם.

יא) תו קשה דהנה בפרק קמא דמגילה מבואר שמרדכי קנה את המן לעבד כנעני, וא”כ סביר להניח שהכיר המן לא רק את מרדכי כי אם גם את אסתר, וא”כ קשה מאיזה סיבה לא אמר המן לאחשורוש שאסתר הינה יהודיה אם הכיר אותם.

יב) תו קשה מה דכתוב בפיוט ‘אשר הניא’ “טמן בלבו מחשבות ערומיו”, וכי איזה מחשבה הי’ טמון בלבו, הא הכל הי’ נודע ולא הי’ בזה שום סוד.

יג) תו קשה נוסח של על הניסים, “בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה כשעמד עליהם המן הרשע ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים“, וכי על מרדכי ואסתר עמד המן, הלא כל עיקרו הי’ לעמוד על כל היהודים לאבדם.

יד) תו קשה הא ד”וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו וימלא המן חמה”, דהא מה שלא השתחוה הוא כי עשה עצמו לאלוה וידע המן שאין ישראל משתחוין לעבודה זרה ולא השתחוה מרדכי מאידיאולוגיה ולא מסיבה אישית נגד המן ומה מקום לחמה.

והנראה בכל זה, כי באמת היתה סיבה אחרת שלא השתחוה מרדכי להמן יען כי היה עמלקי. ואם כי לא היה מרדכי יכול להרג אותו אבל בודאי אין לכבדו, דאדרבה מצווים אנו שלא לעזוב שנאתם. ועי’ בתוס’ פסחים דף קי”ג ע”ב ד”ה שראה שמבואר שכשאחד שונא לחבירו כשמחויב לעשות כן עפ”י דין, השני גם שונא לו, כי כמים הפנים אל הפנים כן פני אדם לאדם, ושוב הראשון שונא לשני לא רק מפני שהוא מצווה משום דמעכשיו מעורב בזה גם שנאה אישית.

ולפי”ז נראה שיש לפרש את הפסוק “וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו וימלא המן חמה”, היינו וירא מלשון התבוננות, והיינו שראה בעיני שכלו שאין המן כורע ומשתחוה לו – לו דוקא מסיבה אישית כי שונא הוא לו. וממשיך הפסוק מהיכן הבין כן, שנאמר “וימלא המן חמה” – שהבין אם זה מעורר שנאה אצלו הוא מפני שגם מרדכי שונא לו ומעתה שניהם שונאים אחד את השני. ונראה דיש לומר עוד שאם שנאה זו קיימת כלפי מרדכי היא קיימת גם כלפי אסתר.

וכשנתעורר המן לשנאה זו עלה בלבו להרג את מרדכי ואסתר. אלא שהבין שאי אפשר לו לבצע מזימה זו כי אסתר נשואה לאחשורוש, ומרדכי גם אינו יכול להרג פן יהיה לבז בעיני העם שבמקום לתת עונש קל למי שלא משתחוה לו, הולך והורגו. ויש לומר שזה ביאור הפסוק “ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו”, ר”ל שהבין שזה יהיה בזיון בשבילו.

ומפני כן חשב מזימה ותוכנית שיאמר לאחשורוש שלמלך אין שוה להניח את עם ישראל וכשיגזור כלי’ על עם ישראל, ממילא בבא היום יצליח לסדר את הענין שגם מרדכי ואסתר יהרגו ביחד עם כל בית ישראל.

ומבואר לפי”ז למה לא גילה המן לאחשורוש את עמה ואת מולדתה של אסתר על אף שידע הוא, מפני שאם היה מגלה לא היה יכול לבצע את זממו בפועל. ובאמת כשהציע למלך לאבד את כל היהודים בעצם היתה כוונתו על מרדכי ואסתר.

אלא שכשעלה הגורל ליום י”ג אדר הצטער המן שצריך מעתה להמתין כל כך הרבה זמן והיה מתלונן “בכל עת אשר אני רואה את מרדכי”.

ועל זה יעצה זרש בחכמתה שיעשה עץ גבוה חמשים אמה כדי לתלות את מרדכי, וטענתה בפיה שהרי כל מה שאינו יכול להרג רק מרדכי פן יהיה לבז בעיני העם, אבל אם יעשה עץ גבוה חמשים אמה, שזה פרסום כל כך גדול אין מי שיחשוד בו שהרגו מחמת קנאה אישית (שזה עושים בסתר ובשקט), ובודאי יאמרו כולם דודאי עשה מרדכי נגד ממשלת פרס ומדי, וייטב הדבר בעיני המן ויעש העץ.

כשבאה אסתר למשתה היין אמרה לאחשורוש שיש מי שהוא שמתכונן להתנקש בחייה. על זה ענה אחשורוש בתמיה “מי הוא זה ואיזה הוא”, דבר כזה מעולם לא שמע! וכשענתה אסתר המן האויב הרע הזה והוכיחה את דבריה באמרה הרי הוא מכיר אותי זה שנים רבות ולמה לא אמר לך על עמי ועל מולדתי, מפני שידע שלא יוכל לבצע זממה זו אם יספר. ואז נכנס חרבונה ואמר שהעץ מוכן למרדכי עומד בבית המן גבוה חמשים אמה ובזה הוכיח לאחשורוש את כל הזממה שהעץ הוא לחפות על זה שהורג את מרדכי מטעם אישי.

על זה היטב חרה לאחשורוש והיטיב המן להיות נבעת, כי מעתה נתגלה זממו. וכשעמדה אסתר לבקש עדיין על עמה אמר לה אחשורוש שלא איכפת לו כלל על הגזירה לאבד את כל היהודים, מפני שכל כעסו על המן היה על כוונתו להרג אותה, ומאחר שזכה להצילה לא איכפת לו משאר היהודים. ולכן היתה אסתר מוכרחת לבכות ולהתחנן עד שהסכים לשלוח אגרות שניות.

ומעתה מבואר מה שכתב הפייטן “טמן בלבו מחשבות ערומיו”, כי זה היה כל מחשבת המן הרשע. ומבואר גם כן נוסח על הנסים “בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה כשעמד עליהם המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים”, וזהו שאמרה אסתר כי נמכרנו אני ועמי, ר”ל עיקר כוונתו אלי, ועמי כדי שיוכל להוציא את זממו לפועל. ואתי שפיר כל התמיהות.

*  *  *

מה שניתן ללמוד מכל זה הוא, שלפעמים יש לבן אדם שיטות ואידיאולוגיות למיניהם ואינו יודע ומבין שכל השיטות האלו שרשם ותחילתן הם רק מסיבה אישית שפגע מאן דהו בכבודו או בנכסיו, ואדם מטעה את עצמו ואת אחרים. ויה”ר שנזכה שיתקיים בנו מקרא שכתוב עיניך לנוכח יביטו. אכי”ר.