דברי רבותינו

Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim zt”l

ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן (לז, יד)
את שלום אחיך ניחא, אלא מאי ‘ואת שלום הצאן’? הדא אמר שאדם צריך לשאול בשלום דבר שיש בו הנייה ממנו (בראשית רבה פד, יג)

ביאר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: למדים אנו מדברי המדרש, שחייב אדם לכבד כל דבר שהוא נהנה ממנו, אפילו אם מדובר בבעלי חיים או בדומם. הנהגה זו היא מגדר הכרת הטוב.

והנה, אפילו שהצאן עצמם אינם עושים לאדם שום טובה, ואפילו שאין בבהמות אלו שום דעת להבין את הכרת הטוב אליהם, אך מכל מקום חייב האדם בהכרת הטוב כלפי הצאן כיוון שיש לו הנאה מהם.

ומדברי יעקב אבינו ע”ה ראינו דבר מפליא, שהכליל יעקב אבינו את שלום בניו שבטי י-ה באותו משפט יחד עם שלום הצאן. הרי שממידת הכרת הטוב החשיב יעקב במעלה אחת את בניו ואת הצאן.

ללמדנו, עד כמה גדולה הכרת הטוב.

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda zt”l

מה אהבתי תורתך

מרן רה”י הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה ידוע היה באהבת התורה העצומה שפיעמה בו. כל עמלי התורה ידעו שאם יאמרו לו ‘חידוש’ טוב יקבלו סכום כסף בתמורה. מרן זצ”ל היה שומע בקשב רב את ה’חידוש’, אך לא תמיד מיהר לקבלו.

סיפר הגאון רבי מאיר סולובייציק זצ”ל, שכמה שבועות אחרי שאביו הרב מבריסק זצ”ל עלה לאר”י, הגיע לקבל את פניו מפתח תקוה תלמידו הגאון רבי אריה לייב פומרנצ’יק זצ”ל, בעל ה”עמק ברכה”. הגרא”ל התנצל ע”כ שלא בא לקבל את פני רבו קודם משום שלא הייתה פרוטה בכיסו לדמי הנסיעה, אך כששמע שהגאון רבי אליעזר יהודה משלם על דברי תורה, רכש כרטיס נסיעה לירושלים ובכוונתו לאחר מכן לומר ‘חידוש’ להגרא”י וכך יהיה לו כסף לכרטיס חזור.

כשיצא הג”ר אריה לייב, שלח הרב מבריסק את בנו הגאון רבי יוסף דוב ללוותו. כשהגיעו למרן רה”י רבי אליעזר יהודה, אמר הגרא”ל את חידושו, אולם מרן רה”י פרך את דבריו וממילא גם לא נתן לו את הכסף שהיה רגיל לתת.

כששמע ע”כ הרב מבריסק ביקש לשמוע את ה’חידוש’ ואמר שלדעתו הצדק עם רבי אריה לייב. קם הרב מבריסק והלך בעצמו לבית רה”י הגרא”י כדי לשמוע את טענותיו וללבן את הסוגיה. התפתח ביניהם ויכוח בריתחא דאורייתא, ולבסוף הסכים מרן רה”י הגרא”י שניתן לומר גם כדברי רבי אריה לייב ונתן לו את סכום הכסף שהיה רגיל לתת.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

וישב

בדיני יבום

יהודה אמר לכליון והקם זרע לאחיך וברש”י שיקרא על שמו ורמב”ן משיג דאין זה אמת. ולכן פי’ רמב”ן כוונת יהודה כי יש בזה תועלת לנשמת המת וכעין שיש ביבום.

וע”ש עם כל קרוב שיורש נחלתו יש תועלת למת. (וע’ שפתי חיים וישב תמ”ד עפ”י מהרי”ל בלוך ענין ירושה להשתמש בחפציו לעשות קידוש ה’). וע”ש רמב”ן אחר מתן תורה אסרה תורה קרובים ולא התירה ליבום אלא דוקא אח כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה.

וע’ רמב”ן דזה ענין בועז, אלמא גם אחר מתן תורה נשאר איזה ענין. ויש לעיין בזה בדעת מגיד מישרים עמ’ של”ה דאחר מתן תורה לא נשאר נשמתו באשתו אא”כ נשאר לו אח ולא שאר קרובים.

ומצינו שאמרו לבועז ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר, וע’ דברי שאול רות תנינא וכן טעמא דקרא שפי’ שמצינו שם מושג של יבום בקרובים. (וע’ אם המלך מבעל בא”ח שפי’ באופן אחר כי רות גלגול תמר ע”ש שעשתה כמעשה תמר על אם הדרך)

וכתיב יקום על שם אחיו המת, ע’ יבמות כ”ד ע”א לנחלה. ועוד אמרו אחים יחדו, שמיוחדים בנחלה. וע”ש דף כ”ד בנחלה תלה רחמנא לאפוקי אח מן האם. ולפי הרמב”ן נראה דזה חלק מיסוד זוהר ואריז”ל דרק אם היבם יורש הנחלה שלו, כדברי מהרי”ל בלוך הנ”ל, אז בזה יוכל להקים לו נשמה כדברי הרמב”ן. וע’ יבמות י”ז ע”ב יליף אחוה מבני יעקב שהם אחים מן האב.

(וכ”ת א”כ אמאי אמרה תורה באחיו ולא באביו, ע’ בזה של”ה פ’ כי תצא בהג”ה בשם ר”ש אלקבץ בס’ שורש ישי בשם ריקנטי וישב ששאל כן הריטב”א לרשב”א ומה שהשיב שהם יותר דומים או כי אין כח לאב להוציא עוד ענף).

אילו היה ראובן יודע

Ezrachi, Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Shlita

כתיב (ל”ז י”ט ושם) “ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא, ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו, וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש, ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו”.

פשוטם של דברים שהיה ראובן חפץ להצילו וכמו שפרש”י “רוח הקדש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו שיבא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולן לא יתלה הסרחון אלא בי”. אלא שלא היה יכול להציל לילך כנגד אחיו, ע”כ אמר להם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו, ואח”כ יהיה הוא בא ומצילו, זאת כי לא היה יכול לילך כנגדם להצילו מהם.

ובדחז”ל איתא (ויקרא רבה ל”ד ח’) “אמר רבי יצחק למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצווה, יהיה עושה אותה בלב שמח, שאילו היה ראובן יודע שהקב”ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, היה טוענו ומוליכו אצל אביו, ואלו היה יודע בועז שהקב”ה מכתיב עליו ‘ויצבט לה קלי’ עגלים פטומים היה מאכילה”.

ויש להתבונן בזה, הלא ראובן מעידה עליו התורה שחפץ היה להציל את יוסף, כמו שפרש”י ‘רוח הקודש מעידה על ראובן’ וא”כ מה שעשה זאת בדרך זו של ‘השליכו אתו אל הבור’ זה כאמור מחמת שלא היה יכול לילך כנגדם ע”כ בא בתחבולה זו, ומעתה יש לברר מאי האי ‘אילו היה ראובן יודע’ והרי גם אם היה יודע שהקב”ה יכתוב עליו זאת, סו”ס היאך היה יכול להיות ‘טוענו ומוליכו אצל אביו’.

טוענו ומוליכו לאביו

יסוד הדבר כי ‘אלו היה יודע’ כלומר אם היה ראובן יודע שמעשה זה אשר הוא עושה, הקב”ה כותבו והוא ‘תורה’ שילמדו מזה היאך צריך לנהוג, הרי בוודאי שהיה זה נותן לו כח כנגדם, שהיה מטעינו על כתפו ומוליכו אצל אביו, ולא היה צריך לתחבולה זאת על ידי הבור.

כי באשר היה יודע הוא את זאת, הייתה כל מחשבתו מרוכזת בדבר זה, כי אם הקב”ה מכתיב עליו ‘ויצילהו’ בע”כ שצריך להטעינו על כתפו ולהצילו, ומזה שעל ידי מעשהו היה נעשה הדבר ל’תורה’ שידעו היאך לנהוג, כי כל הלומד בזה היה לוקח לקח לעצמו, אשר  בבא כעניין הזה, הכי היא ההנהגה הנצרכת, וממעשה שלו היה ‘תורה’ ממש, בוודאי היה מקבל כחות עצומים אף כנגד כולם. זאת על אף שהשבטים חלוקים היו עליו, מ”מ היה מוביל נגדם להצילו בכח רב.

כאשר אדם מביט אל עבר ה’קשיים’ והמעכבים אותו, זורעים הם חלישות בכחותיו. אך כאשר מבין הוא את מהות מעשיו, יש לו שיהיה מתמסר יותר בכל אבריו ומגלה בעצמו כחות חדשים שלא ידע כי ישנם לו, והוא צולח את כל הקשיים והאתגרים, גם כאשר נדמה לאדם כי בזה אין אפשרות לו, אם יתמסר בהבנת הדבר ועשייתו יגלה כי ביכלתו הוא.

מעשה אבותי

ובזה יהיה הביאור במש”כ בתד”א רבה (כ”ה א’) “שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב” ומתק’ בזה היאך שייך לשאוף שיהיו מעשיי מתקרבים למעשה אבותי, הלא כלל אין לנו מושגים בהנהגתם ודרכיהם, ומה שייך לשאוף בזה.

וביארנו כי אין המדובר ממש במעשה האבות, שכן רחוק הוא ממנו, אך המכוון אימתי יהיו מעשיי מ’סוג’ המעשים שהיו במעשה אבותיי, היינו שהאבות הק’ היו הם גם כן בני אדם, כמותנו. אלא שבעבודתם רוממו מעשיהם מאוד. והנה אין אדם יודע כלל מה כחות טמונים בנפשו פנימה, וכל אחד צריך לעבוד על זה ולשאוף כדי שיהיה מגלה כל הכחות הטמונים בו, דע”י שיהיה מנצל אותם יהיה בא למדרגות עצומות. והשאיפה היא שיהיו מעשיי כמעשה האבות מבחינה זו שאהיה מנצל כל הכוחות הטמונים בי. דמי שמנצל כוחותיו הרי מעשיו מסוג מעשי האבות הם. דניצול זה מוציא הוא כחות נעלמים מן הכח אל הפועל, ומי שמנצל כל כוחותיו יכול לצלוח במעשיו אף כאשר כל השבטים לנגדו.

מעשה מפליא התפרסם בזה בספר ‘תולדות אדם’ (סוף פרק ס”ח) אודות הגאון רבי זלמן מוולאז’ין, שפעם אחת בעת לימודו נדרש לספר מסוים אשר היה הוא מונח מאחורי ארגז גדול וכדי להזיזו היה נצרך לג’ בני אדם, ורבי זלמן לא נתייאש מלהזיזו. והיה הולך ומשנן מאחז”ל (עירובין נ”ה ע”א) “אמר אבדימי בר חמא בר דוסא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, לא בשמים היא שאם בשמים אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה” ומששינן זאת מס’ פעמים והרגיש  בקרבו תוקף העניין, רץ והזיז את הארגז ממקומו לבדו.

וכמו שהזכרנו בעבר כי אדם בכחו לישא משא כבד מאוד, ואף להזיז את הבית, אלא דמאחר והכוחות מפוזרים הם, על כן אין מנצל אותם כראוי, אך בריכוז נכון שלהם, גם בית שלם יהיה יכול ליטול ולישא, זה הוא ‘סוג’ מעשי האבות שניצלו כל ריכוז כוחותיהם.

כל כחו בנקיון המדות

עבודת האדם הנדרשת שתהא בכל כחו, אינה אמורה רק בעניינים התלויים בכחו הפיזי של האדם, כגון בעתות חולשה ועצלות, שיש לו להתגבר בהם וכד’ כי אם גם בענייני עבודת מדותיו, אשר יש איזה דברים בענייני המדות שכמעט ואין שייך לינצל מהם, ורק בריכוז כל כחות הנפש כפי שיבואר.

דהנה לעיל (ל”ז י”א) “ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר” ופירש הספורנו “ואביו שמר שחשב שיהיה החלום אמתי, והיה מתאווה ומצפה שיתקיים, כאמרם ז”ל (סנהדרין ק”ה ע”ב) “בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו” ויש ללמוד מזה עומק חומר מדת ה’קנאה’, דמה שלא נתקנא יעקב ביוסף הוא מחמת שאין מתקנא בבנו, אבל בלא”ה אם לא היה הכלל שאין מתקנא בבנו, אזי אין כלל ערובה שלא היה מקנא בו, אפי’ שהוא בדרגתו הגדולה של יעקב, זה מחמת שיצר הקנאה כחו רב מאוד.

ובמס”י (פי”א) מונה שם כמה מענייני המדות כגאווה וקנאה, נקימה ונטירה, ומציין שאין הם דבר קל אלא למלאכי השרת, ומה א”כדרך העבודה לינצל מזה היצר, דקשה כשאול קנאה.

והזכרנו בזה דהעצה היא על ידי החיזוק וההתבוננות כי ‘כל מצותך אמונה’ פי’ כי כאשר מחזק אדם נקודה זו, בעומק נימי נפשו, אין הוא כועס, ואף כי יקללוהו אומר ‘ה’ אמר לו קלל’, וודאי שמועיל לההולך בדרך זו להיות ניצל אף מן הקנאה. (אכן אילו לא היה הכלל שאב אין מתקנא בבנו, וודאי הוא שהיה הולך יעקב אבינו בדרך זו של כל מצותיך אמונה, וממילא אין מקנא ביוסף. אך ללא זאת היה מתקנא על אף דרגתו הגדולה).

נקיון בדין

עוד מעניין זה בפרשתנו (ל”ז כ”ד) “ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים, וישבו לאכל לחם” וכו’, וידוע להתבונן בזה דלכא’ היאך ישבו לאכל לחם, הלא עתה דנו הם דין תורה חמור בדיני נפשות, והיאך יושבים הם לאכול. אלא שהיה זאת מחמת שהיו בטוחים כי דנו לאמתה של תורה, ולכך לא חששו כלל, כיון שהיו בטוחים בדינם. וכפי שביאר בספורנו “שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם, כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשיארע תקלה על ידם, וכו’ וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף שכל הקודם להרגו זכה כשאין דרך להציל הנרדף בזולת זה”.

וא”כ תמוה הוא מה שלק’ (מ”ב כ”א) אמרו האחים “ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת” הלא סבורים היו הם שזה דין שדנו אמת הוא, א”כ מה היה להם להתייחס ‘בהתחננו אלינו’. ובספורנו כתב ע”ז “היינו אכזרים נגד אחינו אך על פי שחשבנוהו לרודף, היה לנו לרחם בהתחננו, וכנגד מדת אכזריותנו זה האיש מתאכזר נגדנו”. והיאך היו הם יכולים לילך נגד דין התורה שדנו הם והלא סבורים היו שהוא דין אמת והיאך ‘ירחמו’ עליו.

ובפרט שהרי כשהשליכוהו אל הבור היה בו נחשים ועקרבים, כמובא בדברי רש”י (ל”ז כ”ד) וא”כ ראו שנעשה לו הנס, ומה טעם לא חזרו בהם, [אכן הרמב”ן מסיק מחמת זה שלא היו הם יודעים מהנס, שהעקרבים והנחשים היו נסתרים בחורים שבבור] וכנראה זה מחמת שהיו הם סבורים כי לא בשמים היא, ואין להם להתייחס כלל למופת שלא פגעו בו נחשים ועקרבים, כי דינם אמת. א”כ מה טעם אח”כ תלו באכזריות שלא שמעו בהתחננו, הרי דינם דין תורה היה.

ביאור הענין ע”פ דברי הירושלמי (מו”ק פ”ג ה”א) בתנורו של עכנאי, דנתק’ שם וכי רבי אליעזר לא היה יודע שאחרי רבים להטות, ואז לא יועילו כל האותות והמופתים, ופירש שם לא הקפיד רבי אליעזר אלא על ששרפו טהרותיו בפניו, היינו כי לדיינים יש סייעתא דשמיא בבחינת ‘א’לקים נצב בעדת קל’ וזוכים לזה רק באשר יש נקיון במדות, ובמעשה דרבי אליעזר סבור היה כיון ששרפו בפניו, שיש איזה קלקול בעניין המדות בזה, וממילא הרוב אינו ‘רוב’ ואין שייך בזה הדינים של ‘דין תורה’ כיון שיש החסרון של הנקיות בענייני המדות.

הוא אשר נתעוררו האחים לחשוב, שהייתה מעורבת מדת אכזריות בדין הורה שדנו, וממילא כבר יש להם לערער על הכל, זאת כי העבודה בענייני המדות צריכה חיפוש אחר חיפוש, לברר היטב, למצוא היכן היצר מטעה את האדם, שאם לא יהיה נותן כל כחו להינצל מנגיעה ועיוות הרי קרוב לוודאי שיהיה נכשל בכך. ולעומ”ז מי שבכל כחו יעשה הרי שמור הוא מן הדבר הזה.