דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך
ידועה השאלה, מדוע בנוסח תפילת ‘על הניסים’ מוסיפים את המשפט “טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך”, הרי לכאורה זה לא חלק מניסי המלחמה כמו ‘גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים’ שזהו נס שלא כדרך הטבע, א”כ מדוע כללו משפט זה בהודאה שב’על הניסים’.

ביאר מרן המשגיח הגאון הרב אהרן דוד חדש זצללה”ה: אכן נראה שיש לפרש שהתוספת “טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך” באה כטעם מדוע היה הניצחון, כלומר שהניצחון היה בזכות טמאים ביד טהורים וזדים ביד עוסקי תורתך, ובאו חז”ל ללמדנו כמו שאמרו בגמ’ (מכות דף י) “מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלים – שהיו עוסקים בתורה”, שהגורם לנצחון הוא רק עסק התורה והתפילות.

וכמו שיעקב אבינו אומר ליוסף שהוא לקח את שכם ונותן לו במתנה, ולכאורה עיקר המלחמה בשכם נעשתה ע”י שמעון ולוי א”כ מדוע זה נקרא שיעקב הוא שלקח אותה, אלא שבזכות התפילות של יעקב כמו שתרגם שם התרגום ‘בצלותי ובעותי’ היה עיקר הניצחון.

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

מה יהודי אחד יכול לפעול
בתקופת מלחמת העולם השניה, בזמן שהישיבה גלתה לשנחאי, הגיעו הידיעות על החורבן הנורא באירופה. אמנם בני הישיבה השקיעו את עצמם בלימוד התורה הקד’, אך הידיעות הקשות והדאגה למשפחותיהם גרמו לאווירה קשה ולמצב רוח ירוד.

ימי החנוכה הגיעו, אך החושך שרר בלבבות, בלב כל אחד קיננה הדאגה שמא חס ושלום נשאר הוא יחיד בעולמו מכל משפחתו. האם יש תקווה ותכלית בחיים שכאלו?!

מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה ביקש לרומם ולחזק את רוחם של תלמידיו. בשיחה שמסר בהיכל הישיבה בעיצומם של ימי החנוכה פנה הוא לתלמידיו ואמר:

הביטו מה שיהודי אחד יכול לפעול! בזמן גזירת השמד שגזרו היוונים נגד עם ישראל, קם יהודי אחד, מתתיהו בן יוחנן, ועמד לבדו מול אומה שלמה של יוונים. הייתה זו המעצמה החזקה בעולם, אשר שלטה בעולם כלו, אך מולם עמד יהודי אחד. מתתיהו שהתכוון לשם שמים הכריז ‘מי לה’ אלי’ והצליח לגרור אחריו עוד מעט יהודים שבמסירות נפש שמרו על המשכיותו של העם היהודי.

ומעמידתו האיתנה של מתתיהו נעשה הנס ונפלו גבורים חלשים ורבים ביד מעטים וניצל בית המקדש והעם היהודי כולו.

הביטו מה שיהודי אחד יכול לפעול!

ע”פ הספר אהל משה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

שבת חנוכה

סדר הדלקה בערב שבת

שו”ע תרע”ט א’ דנר חנוכה תחלה דחושש לשיטת הבה”ג. (וע’ ב”י רס”ג בשם הר”ן שבת, ברי”ף י’ ע”א, בשם בה”ג).

ומסתימת הפוסקים משמע דה”ה אם האיש מדליק נר חנוכה והאשה מדלקת נרות שבת. וע’ בנין שלמה נ”ב שעמד בזה דלכא’ אין טעם הבה”ג שייך בזה, וביאר שכיון שהוא מדליק בשליחות שלה צריך להדליק קודם קבלת שבת.

והוסיפו לבאר דאף דפסק בשו”ע רס”ג י”ז דמותר לומר לחבירו לעשות מלאכה עבורו, שאני הכא דבעי שליחות. מיהו יש לעיין בזה דהלא אמרו דאשתו כגופו ולא בעי שליחות כלל.

ושו”ר בפרי יצחק ח”ב ח’ שהשיב לבעל בנין שלמה וחולק עליו לענין לעשות ע”י שליח והעיר כבר מהמג”א שם בסי’ תרע”ט (ומובא שם במ”ב) שכתב שאם קיבל שבת יש לו להדליק ע”י שליח.

ובאמת בשו”ע רס”ג י’ כתב הרמ”א והמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה וכו’ אבל שאר בני הבית מותרין במלאכה עד ברכו. וקצת משמע דאין זה עיקר שיטת הבה”ג, אלא לבה”ג כל בני הבית אסורין במלאכה, ורק אנו נוהגים כנ”ל.

וע”ש סעיף י”ד אם ביום המעונן טעו הציבור וחשבו שחשיכה והדליקו נרות והתפללו תפלת ערבית של שבת וכו’ ולענין עשיית מלאכה וכו’ וי”א שאותם שהדליקו נרות אסורים בעשיית מלאכה ושאר אנשי הבית מותרין. וע”ש בלבושי שרד דהך שיטה ס”ל כבה”ג, וס”ל דגם שאר אנשי הבית אסורין, ובטעו אמרינן נחות דרגא ולכן רק אותם שהדליקו נרות אסורים בעשיית מלאכה ושאר אנשי הבית מותרין. והביא מקור לזה מהב”י שהביא שיטת בה”ג, והביא דעת החולקים, וכתב דכן סובר הסמ”ג (מ”ע ל’, דף קט”ז סוף טור ג’), והביא מהמשך הסמ”ג דעכ”פ המדליק אסור במלאכה. ומבואר דלפי הבה”ג כולם אסורים. ולפי”ז מובן דנר חנוכה תחלה לפי הבה”ג עצמו כי ס”ל דגם הבעל מקבל שבת, אבל הקושיא לדידן דרק הנשים מקבלות שבת בזמן הדלקת נר שבת.

מאי חנוכה

Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Ezrachi Shlita

בין הידור מצווה למסירות נפש

 נר לכל אחד ואחד

איתא בגמ’ (שבת כ”א ע”ב) “ת”ר מצוות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב”ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך וב”ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ןאילך מוסיף והולך”

וברמב”ם (פ”ד ה”א ממגילה וחנוכה) “כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שיהיו אנשי הבית מרובים בין שלא היה בו אלא אדם אחד. והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד בין אנשים בין נשים והמהדר יותר על זה ועושה מצווה מן המובחר מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד”.

הנה כי בנר חנוכה רואים אנו כי הידור המצווה בגוף המצווה הוא, ואינו עניין חיצוני אשר מקיימים המהדרין, כגון טלית נאה היינו שמקיימים המצווה באופן יותר נאה ומהודר, [כדאיתא בשבת קל”ג ע”ב עה”פ זה קלי ואנוהו “התנאה לפניו במצוות עשה לפניו סוכה נאה לולב נאה שופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה” וכו’ משא”כ בחנוכה אין זאת] כי אם הידור בגוף המצווה שמהדרין ומדליקין נר לכאו”א וכן מוסיף והולך, ומפני מה נשתנה הדלקת נר חנוכה שהמהדרין בה בעיקר מצוות הדלקת הנר ואין זה כהידור מצווה דשאר מצוות.

הידור מצווה – אהבת ה’

בטרם נבאר את זאת נקדים להא דכתיב (אסתר ד’ ה’) “ותקרא אסתר להתך מסריסי המלך אשר העמיד לפניה ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה” ואיתא בחז”ל (אסתר רבה פ”ח ד’) “לדעת מה זה ועל מה זה אמרה לו לך אמור לו מימיהם של ישראל לא באו לצרה כזאת, שמא כפרו ישראל בזה קלי ואנוהו” וכו’.

היינו שהייתה אסתר חוששת ומחשבת סיבת הגזרה הנוראה, והייתה תולה זאת הגזירה שלא הייתה מימיהם של ישראל אולי מחמת שכפרו ב’זה קלי ואנוהו’ והדברים מפליאים הם, דלכאו’ מה עניין כלל הגזירה הנוראה הזו ל’זה קלי ואנוהו’

להבין את זאת צריכים אנו לחדד ולדעת שהדרך למדוד את יקרת המצווה בעיניו של אדם זה על ידי שמהדר הוא בקיומה, כי האיש המקיים ועושה את המחוייב והצריך להיעשות הרי שאין במעשהו כלל יחודיות ויקרת המצווה, אלא עושה הוא את שנצטווה בו, אך כאשר מהדר הוא ומקיים ועושה אף את ההידור שאינו מחויב בו אזי מוכיח הוא כי מייקר הוא ומחשיב את המצווה.

נמשיל זאת באהבת ודאגת האב לבנו היאך ניכרת היא יותר, וודאי בניתנת ההורה לבנו את הדבר שאינו הכרחי, דאין ניכרת כל כך חיבת ההורים לבניהם כאשר יהיו נותנים את המוכרח לחיותו, אולם בנותנם לו את הדבר אשר אין מוכרח בזה מרגיש הוא כי אוהבים אותו ומחבבים אותו, כי דברים אלו אינם מן ההכרח, ובזה מראים לו אהבתם, כן הוא בהידור מצווה, המהדר ומייפה את המצווה ומקיימה בהידור אף שאין מחוייב הוא בזה מחמת עצם קיום המצווה, הרי שעושה את זאת מחמת האהבה.

וממילא כאשר יהיה מוכרח למסירות נפשו לקיום המצווה, הרי שיהיה הוא יכול בכח ובפועל להיות מוסר נפש, באהבתו ובחיבתו. וזה רק כאשר יהיה הוא מהדר ומייפה את המצווה מכל צדדיה ומקיימה מכל צד שיהיה בשלימות לעשות רצונו יתברך, דאז סימן הוא ליקרת וחשיבות המצווה אל לבו, וכשישנה חשיבות כזאת הרי שיהיה הוא למסור נפש בעבור קיומה.

זהו שאמרה אסתר לשאול את מרדכי, מחמת ש’מימיהם של ישראל’ לא הייתה צרה גדולה כ”כ שמא עברו הם וכפרו ב’זה קלי ואנוהו’ היינו שאולי אם אין להם את החלק של לייקר ולחבב את המצווה, ובכל קושי יהיו נפטרים ממנה ולא מתאמצים בעבורה, ואין בכוחם למסור נפש על המצוות, וחששה דזו סיבת הגזירה החמורה שלא הייתה מימיהם של ישראל.

כאשר מסרו נפשם על הקיום הושיעם ה’

זה יהיה הביאור בכך שבנר חנוכה תיקנו לנו הידור המצווה בהדלקת הנר עצמה, לסמל ולחדד את חשיבות מסירות הנפש, שהיא רק בכוחו של המחבב ומייקר את המצווה, שזו מעיקרם של ימי החנוכה.

בפרט לאור דברי הב”ח (תר”ע ד”ה ומ”ש משום דדברים המותרים) שהק’ “ואיכא למידק היא גופה קשה למה לא קבעום למשתה ולשמחה כמו בפורים” וכתב לבאר “ונראה דבפורים עיקר הגזרה היתה לפי שנהנו מסעודתו ועל כן נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתיה של איסור ושמחה ומשתה של איסור וכשעשו תשובה עינו נפשותם וכמ”ש אסתר לך כנוס וכו’ ולפיכך קבעום למשתה ויום טוב לזכור עיקר הנס”

“אבל בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה וע”כ היתה הגזירה לבטל מהם העבודה כדתניא בברייתא שגזר עליהם לבטל התמיד ועוד א”ל מצווה אחת יש בידן אם אתם מבטלין אותן מידם כבר הם אבודין ואיזה זה הדלקת המנורה שכתב בה להעלות נר תמיד כל זמן שמדליקין אותן תמיד הם עומדין וכו’ עמדו וטמאו כל השמנים וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם ה’ על ידי כהנים עובדי העבודה בבית ה’ ע”כ נעשה הנס גם כן בנרות תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה ולפיכך לא קבעום אלא להלל ולהודות שהיא העבודה שבלב. שקרה לנו כל זאת כי לא היו כהנים זריזין כדבעי בקיום זו המצווה, וכאשר מסרו נפשם על הקיום הושיעם ה'” ע”כ.

צר להם לישראל מאד

כי הנה יצרו הרע של האדם מכהה את חושיו עד שמדמה הוא כי כאשר אין מניחין אותו לקיים מצווה הרי שאין הדבר נח לו, אך ממשיך הוא את חייו כרגיל, וזו טעות שהייתה בהנהגתם, וכאשר שמו דבר הגזירה על לבם עזרם ה’ והושיעם.

כדאיתא ברמב”ם (פ”ג ממגילה וחנוכה ה”א) “בבית שני כשמלכי יון גזרו על ישראל ‘ובטלו דתם’ ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם” שהיה בחינה של ‘ביטלו דתם’ והיו הם יכולים לחיות עם זה, אז הקב”ה הניחם כך, עד אשר ‘צר להם לישראל’ ואז הושיעם ה’ דמה שאין יכולים לעבדו ולקיים מצוות אין זו צרתו כי אם צרתם.

כמו שאנו אומרים בנוסח התפילה “ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת ‘צרתם’ רבת את ‘ריבם’ דנת את ‘דינם’ נקמת את ‘נקמתם’ היינו שהיו נושעים כאשר הרגישו שזו צרתם שלהם, שאין הם יכולים לקיים מצווה, דרגה והרגשה זו להיות ‘צרתם’ כאשר אין יכולים לקיים מצוות, זה רק אם מייקרים הם את המצווה, ועל ידי זה הושיעם ה’ ברחמיו.

והמדד לזה היכן שנראה בעיניו של אדם כי הקושי גדול הוא ואין שייך עוד, אך מחמת שמייקר הוא את הדבר, מנסה בכ”ז וממשיך בכל כוחו, זה סימן והיכר הוא לו שמייקר הוא ומחבב את הדבר. ויעזרהו ה’ בזה.

והדליקו נרות בחצרות קדשיך

ומעתה נוכל להבין היטב, דהנה החשמונאים מה טעם כלל הדליקו הנרות ביום שמצאו את הכד, הא כיון שראו שאין השמן מספיק להדלקה תמידית, ובכ”מ יהיו פוסקים מהדלקתה מה טעם לא המתינו עד שיהיה ברשותם כדי הדלקה של שאר ימים, ולמה נתאמצו להדליק אף שמצאו שמן רק כדי הדלקת יום א’.

אכן למתבונן יובן דזהו שהיה עם יעקב אבינו, דכתיב (בראשית כ”ח י”ח) “וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה”

וברמב”ן כתב (שם) “ושב יעקב ללקט האבנים ומצא אותן כלן אבן אחת, ושם אותה מצבה בתוך המקום, וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה, שנאמר ויצוק שמן על ראשה” ומבואר שלא היה לו שמן רק מן השמים ירד לו. ולכאר’ א”כ ישאל השואל מה טעם לו ליעקב אבינו מתחילה בעשיית המצבה אם לא היה יכול ליצוק עליה שמן, דהא נתבאר שלא היה לו כלל שמן באותה שעה.

אך הביאור הוא כי יעקב אבינו עשה כל שבידו, אף שהיה נראה לאותה העת כי אין לו שמן ליצוק אותו, וא”כ לכאור’ אין טעם לו לעשות המצבה וכד’, אך בחבבו את המצווה מסר נפשו עליה, ומן השמיים סייעוהו וירד לו שמן, כי המוסר נפשו על הדבר יהיה באפשרותו לקיימו.

עוד כתב הרמב”ן (שם) “מה עשה הקב”ה נטל רגל ימינו וטבע את האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ כאדם שהוא נותן סניף לכיפה, לפיכך נקראת אבן שתיה ששם הוא טבור הארץ ומשם נפתחה הארץ ועליה היכל ה’ עומד, שנאמר והאבן הזאת אשר מתי מצבה יהיה בית אלקים” וכו’

עומקם שלדברים הוא כי העמיד בזה הקב”ה את העולם והשתיתו על יסוד זה, דהיא אבן השתיה, משמעות הדברים כי העולם עומד על הנעשה במסירות נפש, זו האבן שעליה הושתת העולם, כאשר עשה יעקב מצבה אף שלא היה לו שמן, כי דרך הוא במוסר נפשו על הדבר שיסייעוהו מן השמיים לקיימו.

לימוד זה הוא שלמדו החשמונאים, כי אף שהיה בנמצא שמן רק בשביל יום אחד, הרי שאם ימסרו לעשות כל מה שבידם על קיום המצווה הזו, הרי שיהיה בידם לקיימה. כי האדם מוט עליו לעשות ולמסור הנפש על שבידו לעשות ומן השמיים יסייעוהו בזה.

מאן דיהב דעתיה מסייעין אותו

מצינו באשר אירע עם יעקב אבינו בדרכו לחרן, כדכתיב (בראשית כ”ח י”א) “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא”, ואח”כ כתיב (בראשית כ”ח י”ח) “וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה” וברש”י “וישם מראשותיו עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב”ה אבן אחת וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו” הרי לנו שעשה הקב”ה נס לאבן אשר היא דומם ונתקבלה לפניו בקשתה.

ומאידך מצינו כי כתיב (בראשית כ”ח ט”ז ושם) “וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים”

ובפרש”י (שם) “ולפי שאמרו רבותינו שאמר הקב”ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו יעקב קרא לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלים ומהיכן למדו לומר כן, אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום, וא”ת כשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עיכבו שם, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל כדאמרינן וכו’ וקרא מוכיח וילך חרנה כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ”

והדבר פלא למתבונן שכן כאמור לאבן הדומם עשה הקב”ה נס ועשאן לאבן אחת, אולם לעומת זאת ליעקב אבינו לא ניתן אפי’ רמז קל שזהו מקום שהתפללו אבותיו, בעת שעבר בהר במוריה, ומה טעם הוצרך לילך ולשוב.

אכן ביאור הדברים יהיה כפי שהזכרנו, כי קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, היינו ממש כל קוראיו ואף האבן הדומם בעת שביקשה עלי יניח צדיק את ראשו, היינו כי כידוע על פי דברי רבותינו (מס”י פ”א) “כי הנה עלוי גדול הוא לבריות כלם בהיותם משמשי האדם השלם המקדש בקדשתו יתברך” וכו’ “ובענין אבני המקום שלקח יעקב אבינו ושם מראשותיו אמרו אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כלן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו”

היינו כי כל הנברא בעולם צריך את תיקונו וקיום תכליתו, ואף הדומם טבע בו הקב”ה שירגיש את הזקוק לו, והאבנים הללו תיקונם היה ‘עלי יניח צדיק את ראשו’, והתחילו מריבות זע”ז אז עשה להם הקב”ה נס ואיחדן שיהיה התיקון לכל האבנים כי אבן אחת נעשו, [מעי”ז כתב הנצי”ב בהעמק דבר (בראשית ל’ כ”ג) “אסף אלקים את חרפתי לפי הפשט כל בריאה שלא הגיע לתכליתו הרי חסר יביאנו וחרפה היא” ע”כ.] על כן הייתה כל אבן מבקשת שיהיה נעשה בה תיקון ובירור זה, על ידי ש’עלי יניח צדיק את ראשו’, ומחמת שביקשו זו הבקשה באמת, נעשה להן נס ואיחדן הקב”ה לאבן אחת.

אולם בשעה שעבר יעקב אבינו ולא נתן לבו למקום, הרי מן השמים גם לא סייעוהו לרמזו לזה, “איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו, ורק כאשר יהב ליביה, ויהב דעתיה למיהדר, כי אז היה קורא הוא באמת, ‘אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו’, אז נענה הוא גם כן ונעשה לו נס, כי זהו מיסודה של תפילה דיהיה נענה זה אשר יקרא אל ה’ באמת. כן ראינו אצל החשמונאים, כי אף שלא היה לפניהם כי אם שמן כדי יום א’ וממילא אין באפשרותם לחדש המצב של נר ‘תמיד’ בכ”ז עשו כל שבידם, ונעשה להם בזה הנס.

הרחמן יעשה לנו נסים ונפלאות

ואיתא בשו”ע (תרפ”ב א’) “כל ח’ ימי חנוכה אומר על הנסים בבה”מ בברכת הארץ וכו’ וכתב הרמ”א “י”א כששכח על הנסים בבה”מ כשמגיע להרחמן יאמר הרחמן יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיה וכו’.

ולכאור’ דבר פלא הוא, היאך אנו מבקשים שיעשה לנו ‘נסים ונפלאות’, אלא הביאור בזה דשם לא נעשה להם הנס אלא בהיות שעשו תשובה כפי שנתבאר לעיל מדברי הב”ח והיו מייקרים ומחבבים את המצווה למסור נפשם עליה, וזהו שאנו מבקשים להיות בעלי הדרגה באהבת ה’ ומצוותיו וראויים שיעשה לנו נסים ונפלאות כבימים ההם.

לזאת זוכים רק אם לא יהיה האדם מקיים המצוות בבחינה של ‘אל תהי צדיק’ הרבה וכו’ שאז הרי שרחוק הוא מאהבת ה’ וקרבתו, אך המקיים באופן של ‘זה אלי ואנווהו’ היינו התנאה לפניו במצוות היא אהבת ה’ וקרבתו, ואף שיכול הוא להסתפק כעצת היצר, כאותם הטועים לחשוב שימי החנוכה ח”ו ‘פטור’ מת”ת יש בהם, אדרבה ההיפך הוא, כן זכורני בזה אמרתו של מרן המשגיח הגר”י לוינשטיין זצוק”ל על המתרפים מלימוד התורה בימים אלו כי זה ח”ו נצחונם של היוונים במלחמה, מחמת ביטול תורה שנעשה.

מסירות הנפש תלויה בנקיון הלב

ובמשך חכמה כתב לבאר (הפטרה, דברים) את דברי הירושלמי “אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו בראשון (במקדש ראשון היה חוט של זהורית מלבין כשלג) אם יאדימו כתולע כצמר יהיו בשני” (במקדש שני לא היה מלבין רק כצמר).

וביאר בזה כי ישראל שהיו במקדש ראשון נתגלה עוונם היינו שלא היה רק בגלוי, אבל פנימיות לבבם היה מלא אהבת התורה ואהבת ישראל, כמו שאמרו אצל אחאב שהיו בני דורו נוצחין במלחמה מפני שלא היה בהם מלשינות, וכן מיהורם בן אחאב שנשיו כספו וזהבו היה נותן למלך בני עמון לבד מחמד עיניך זו התורה לא היה נותן והיה מוסר נפשו על זה, ולכן היה מלבין כשלג.

משא”כ במקדש שני היו חטאיהם כתולע שדם אדום בתוכו כן היה בהם בפנימיותם שנאת חנם ומלשינות לכך היה מלבין רק כצמר. מפני שהחטא היה כבר בלבם, ולא חיצוני רק בגלוי כחטא בני דור בית ראשון. עכת”ד.

ולכאור’ יש להבין בדבריו מה ראיה היא שהביא מיהורם בן אחאב שלבו היה נקי, היכן רואים את זאת, אולי אף בני דורו של אחאב היה חטאם גם בלבבם בעומק כבני דור בית שני, ולא חטא חיצוני כבני דור בית ראשון.

רק יהיה הביאור שההוכחה היא מכך שהיה נותן הכל למלך בני עמון ‘לבד מחמד עיניך זו התורה לא היה נותן והיה מוסר נפשו על זה’ וכפי שבארנו אין שייך כלל להיות מוסר נפש בלא נקיות הלב ושלימותו באהבת ה’ וקרבתו, ובזה שהיה ‘מוסר נפשו על התורה’ לא ליתנה למלך בני עמון, בע”כ שהיה לבו נקי.

כי היכולת למסור את הנפש על הדבר היא רק כאשר יהיה הלב נקי מכל שיקול זר של כסף וזהב, וענייני בן אדם לחבירו וכו’ דרק כאשר הלב ‘פנוי בלתי לה’ לבדו’ זוכים לדרגה זו.

ובזה לא סגי להיות אומר מן השפה ולחוץ, דהא כל אחד אומר ויודע להגיד כי ימסור הוא את הנפש, אך בידוע הוא כי בנקל יותר שיהיה האדם מתיוון ח”ו מאשר יהיה מוסר את הנפש על קיום המצוות, לזאת צריך להיות שלם בדבקות ואהבת ה’ ומצוותיו, וכל אחד יאמר אין הדבר תלוי אלא בי.