Parshas Vayeishev 5783
דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען” (לז,א)
רש”י (שם,ב): וישב, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקדוש ברוך הוא לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה.
צ”ב: וכי ביקש יעקב אבינו ליהנות משלוות העולם הזה, הלא ישב ולמד י”ד שנים בישיבה של שם ועבר, ובכל אותם שנים לא עלה כלל על משכבו אלא עסק בתורה כמבואר ברש”י (כח,יא), וכי יתכן שעכשיו הוא מבקש ליהנות מהעולם הזה? ודאי שכל כוונתו היא רק לשבת וללמוד בלי טרדות והפרעות, א”כ למה הקב”ה כביכול תובע אותו על כך?
תירץ מרן רה”י הגאון רבי נתן צבי פינקל זצללה”ה: על זה גופא השיב לו הקב”ה “לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה”ז”. בעולם הזה, אין מנוחה! המקום ליהנות מזיו השכינה מתוך נחת ושלוה הוא רק בעוה”ב, שם אפשר לשבת ולהידבק בהי”ת בלי דאגות וטרדות. אך בעוה”ז הדומה לפרוזדור שלפני העוה”ב, הוא מקום של עבודה ועמל, לא של שלוה!
כך מפורש במשנה באבות (פ”ו, מ”ד): “כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל”. כך דרכה של תורה בעוה”ז, לימוד מתוך קושי ודחק. הקושי אינו מצב שנהיה בעל כרחך ובדיעבד צריך להתמודד עמו ולעסוק בתורה. אדרבה, הדרך שעל ידה זוכים לעוה”ב, למקום השלוה והמנוחה האמיתית, היא דוקא בדרך של “אנו עמלים ומקבלים שכר”. אנו מקבלים שכר על עצם העמלות והקושי. זה מה שהשיב הקב”ה ליעקב אבינו, השלוה בעולם הזה היא סתירה למה שמתוקן להם לצדיקים לעוה”ב, לימוד התורה שבעוה”ז יהיה מתוך עמל וקושי.
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Rebbi Shmuel Tiktinsky zt"l
הגאון הצדיק רבי ישראל חריף
כ”ד בכסלו תרכ”ד
בראשית ימיה של הישיבה הקדושה בעיירה מיר, עמד בראשות הישיבה הגאון הרב אברהם טיקטינסקי זצוק”ל בנו של מייסד הישיבה ורה”י הראשון הגאון הרב שמואל טיקטינסקי זצוק”ל, אשר פנה לדאוג לרווחת צרכיה הכלכליים של הישיבה הצעירה והוריש את ראשות הישיבה לבנו.
הגאון רבי אברהם זצוק”ל, ברצותו שתלמידיו יגדלו בתורה וביראת שמים טהורה, הביא לכהן לצידו כר”מ וכמשגיח את הגאון הצדיק רבי ישראל העליר זצוק”ל. רבי ישראל, ממשפחת גדולי עולם, נצר לבעל התס’ יו”ט והגדול מבין ארבעה אחים גאוני עולם למשפחת העליר, ה”ה בעל העמודי אור, אבדק”ק טלז, ובעל דברי יהושע. רבי ישראל היה מראשוני ומבחירי תלמידי הגאון רבי חיים זצוק”ל בישיבת וולוז’ין. נודע בחריפותו העצומה ובכח ה’חידוש’ המיוחד שלו ומשום כך כונה בפי תלמידי החכמים שבאותו הדור ‘רבי ישראל חריף’.
בזמן כהונתו כר”מ וכמשגיח בישיבה השפעתו נכרה היטב על תלמידי הישיבה אשר נקשרו אליו בעבותות אהבה ע”מ להתדבק במידותיו וללמוד מהליכותיו ומדברי תורתו. נודע בעוותנותו המיוחדת כאשר על אף גדלותו בתורה, בכל דבר הלכתי או הנהגה לציבור, הכפיף עצמו למרא דאתרא דמיר באותן שנים, הגאון רבי יוסף דוד אייזנשטאט.
עוד בחיי חיותו העלה את חידושיו ושיעוריו הרבים על הכתב וסידר את חידושיו על סדר מסכתות הש”ס ע”מ להדפיסם. כמו כן השאיר אחריו תשובות רבות בהלכה. אולם משמים לא הספיקו על ידו להדפיס את ספריו הרבים.
בשנת תר”כ נקרא לשמש ברבנות בעיר הולדתו קוידנוב. שימש ברבנות שם כארבע שנים עד שנלב”ע, לאחר מחלה, ביום השבת כ”ד בכסלו תרכ”ד.
ברוות הימים הוציא נינו את חידושיו על מסכתות בבא קמא ובבא מציעא וקראם בשם “נחלת ישראל”.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
וישב
שלוחי מצוה
יהודה לא נתן תמר לשלה כי אמר פן ימות גם הוא. וע’ נוב”י אהע”ז י’ לענין חשש קטלנית ביבום וס”ל דיבום בכלל שומר מצוה לא ידע דבר רע, אבל אמר פן ימות כי אף ששומר מצוה אבל רק בידוע שאינו סריס ואף דלענין איסור הולך אחר רוב אבל לא לענין סכנה.
וע”ש נוב”י דס”ל דגם קטן שאין לו קיום מצוה של יבום מ”מ שייך לו גדר שלוחי מצוה.
ובח”צ סי’ א’ הק’ על הנוב”י דקטלנית הוא שכיח הזיקא ואמרו פסחים ח’ ע”ב לענין חור בין ישראל לנכרי דלא שייך שלוחי מצוה כי שכיח הזיקא, ויליף לה ממה שאמר שמואל ושמע שאול והרגני.
ובדעת הנוב”י נראה כי שם בפסחים ח’ ע”א מק’ שלוחי מצוה לענין סכנת עקרב, וק’ דלא אמרו משום שכיח הזיקא. וע’ ב”ח. (וע’ לבוש תל”ג ז’ כי באמת לא שכיח הזיקא. וצ”ע מאו”ח ק”ד ג’ בנחש כרוך לא יפסיק ורק לעקרב, ופירש”י משום דנחש עפ”י רוב אינו ממית. ומשמע דעקרב הוי רוב מזיק).
ובח”י שם תל”ג י”ח הביא בשם ע”ש (והוא עולת שבת, ולא לבוש) דהמקור דשכיח הזיקא הוא ממה שאמר שמואל ושמע שאול והרגני, משא”כ בעקרב שאינו אדם בעל בחירה, יש שמירה תמיד. וע”ש שכתב דלא הוי שכיח הזיקא בעקרב כיון דאינו בעל בחירה, ולא כתב דיש שמירה אף בשכיח הזיקא, ואולי לפי”ז לא ק’ מעלה על הסולם דבאמת הוי שכיח הזיקא, ועדיין צ”ע בלשון העו”ש.
ונראה דכך דעת הנוב”י.
וע’ ק”ש כתובות אות רע”ז ריב”ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, וקשה הא כתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, דהיכא דשכיח הזיקא לא סמכינן אהא דשלוחי מצוה אין ניזוקין, ולפי עולת שבת א”ש. וכתב ק”ש דצ”ל דזהו דוקא בשאר מצות אבל לימוד תורה שאני וכדיליף מק”ו אם חן מעלה וכו’. אבל משך חכמה ויקרא כ”ו ו’ פי’ דוקא ריב”ל שהוא בלא חטא ואין מלאך המות שולט עליו).
(ובעיקר דברי נוב”י ביבום ע’ ישועו”י ט’ א’ הק’ אפילו שרי הרי נגזור ביאה ראשונה אטו שניה כמו בחייבי לאוין. אך התי’ פשוט כמ”ש שו”ת רא”ם כ”ב דלענין קטלנית קיי”ל אם נשאת לא תצא.
ובעיקר דברי נוב”י להתיר, לכא’ תיקשי דבלא”ה קיי”ל לעשות חליצה, אכן ע”ש נוב”י אז לא תוכל להנשא ורק ליבם אפשר לה, ולכן שרי יבום).
בין ישראל לעמים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l
בין אור לחושך
א] ״המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים״. ישנה הבדלה בין ישראל לעמים כמו ההבדל שיש בין אור לחושך, וצריך ביאור במהותה של הבדלה זו.
אמנם הקב״ה הבדיל בין ישראל לעמים בזאת שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, אבל כמו שלפני שהבדיל הקב״ה בין האור לחושך, הרי האור היה אור והחושך היה חושך אלא שהקב”ה הבדיל ביניהם, כך לפני שהבדיל הקב״ה בין ישראל לעמים היו ישראל אור והגויים היו חושך. ומהותו של הבדל זה יתבאר בס״ד להלן.
שרשן של ישראל
ב] שורשן של ישראל הוא מצד האבות הקדושים ושבטי י-ה, וכמו שכתוב ״הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וכו’, אבל אנחנו בני בריתך בני אברהם אוהבך וכו’ זרע יצחק יחידו שנעקד ע״ג המזבח, עדת יעקב בנך בכורך וכו’. כל מה שיש בנו הוא מכח האבות והאמהות הקד’ ומן האבות היו השבטים שבטי י-ה.
“להודות לך וליחדך באהבה״
ב] ״וקרבתנו לשמך הגדול סלה באמת – להודות לך וליחדך באהבה״. ברוך המקום ברוך הוא שקרבנו לעבודתו הקדושה והנחיל לנו חיי נצח. קירבה זו היא – ״להודות לך וליחדך באהבה״, כי כל המאמין באמונה שלמה באחדותו ית’ שהוא לבדו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, יודע כי עליו להודות ולהלל את שמו הגדול על כל נשימה ונשימה. ואילו חסרון בהודאה מורה על חסרון באמונת אחדותו וייחודו. וככל שהאמונה בייחודו ית’ מתחזקת, כך מתחזקת כנגדה הכרת חיוב ההודאה לו ית’.
בעלי הודיה
ג] ״הפעם אודה את ד’״ – אמרו חז״ל (מ״ר ויצא פ’ עא-ה ובילקוט ויצא רמז קכו) א״ר לוי ״לא יגרע מצדיק עיניו״ (איוב לו-ז), דוגמא דידיה [-נותן לו בנים הדומים לו]; לאה תפסה פלך הודיה, ועמדו כל בניה בעלי הודיה, יהודה – “ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני”, דוד – “הודו לד’ כי טוב”, דניאל – “לך אלקא דאבהתי מהודא ומשבח אנא”, עכ״ל.
והקשו המפרשים [עי’ מהרז״ו שם], דבשלמא דוד ודניאל אמרו הודיה כמו לאה, אבל יהודה שאמר ‘צדקה ממני’ במה הוא דומה להודיה של לאה שאמרה ״אודה את ד’״.
קידוש השם
ד] הבה נתבונן במעשה יהודה שאמר ״צדקה ממני״, אמרו חז״ל (ברכות מג:); ״נוח שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים״, מנלן, מתמר שאמרה ‘לאיש אשר אלה לו אנכי הרה’, אם יודה יודה ואם לאו תשרף (רש”י). ומכאן כי הבושה שנתבייש יהודה קשה ממיתה בשריפה בכבשן האש, וא”כ למה הודה?
איתא בגמ’ (סוטה י:); אמרה לו תמר ״הכר נא״, אין נא אלא לשון בקשה, הכר נא פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני. ״ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני״ – היינו דאמר רב חנין בר ביזנא א״ר שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר, זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב״ה, דכתיב (תהלים פא-ו) “עדות ביהוסף שמו”. יהודה שקידש שם שמים בפרהסיה זכה ונקרא כולו על שמו של הקב״ה, כיון שהודה ואמר ״צדקה ממני״ יצתה ב״ק ואמרה אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור, חייך שאני מציל בזכותך ג’ מבניך מן האור, מאן נינהו, חנניה מישאל ועזריה. ע״כ הגמ’.
והשוו כאן חז״ל את מעשה קידוש השם של יוסף לזה של יהודה, וגדול מעשהו של יהודה שקידש את השם בפרהסיא, כי שבירת היצר של יהודה היא לא פחות משל יוסף, דאעפ״י שנקרא ״יוסף הצדיק״ ו”צדיק יסוד עולם” על שעמד בנסיון נורא כזה, מ״מ גם ליהודה היה נסיון נורא, שהרי הלבנת פנים שהיתה לו ע״י כן קשה מאוד, עד שתמר היה נח לה להפיל עצמה לכבשן האש ולא להלבין פניו. הרי שזה קשה יותר ממיתה בשריפה, ויהודה הודה והציל את תמר ובניה, ומפני מי היה לו להתיירא, הרי מלבדו אף אחד לא ידע את כוונתה של תמר, אלא רק מהקב״ה היה ירא והרי זה קידוש השם כמו של יוסף, ואף גדול ממנו מפני שהיה בפרהסיא. ומה אומרים העולם, הנה יש אלקים בארץ וגדול וקדוש שמו.
ה] והנה פסק הרמב״ם (פ״ה יסוה״ת ה״י) וז״ל: ״וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם, עכ״ל.
נקט הרמב״ם דוגמא לקידוש השם את מעשה יוסף הצדיק, שעל זה נקרא ״צדיק יסוד עולם״. וכל כך למה, מפני שנמנע מעבירה לא מפחד ולא מיראה, אלא מפני הבורא ב״ה, וזהו קידוש השם. הנו״כ לא הראו מה מקורו של הרמב”ם.
אמנם היא היא הגמ’ הנ״ל, ומפורש בו חידושו של הרמב״ם – ״יוסף שקידש שם שמים בסתר״, הרי להדיא דהפורש מעברה לא מפני פחד ויראה וכבוד וכדו’ אלא מפני הבורא ב״ה הרי זה קידש את השם.
והביאור הוא, כיון שמעלה את רצון ד’ מעל כל חשבונותיו, וכשמבטל רצונותיו מפני רצונו ית’ הרי״ז קידש את השם.
ו] וכן כתיב (ויקרא כ-כו) ״והייתם לי קדושים כי קדוש אני ד’, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״, ופירש רש״י: ראב״ע אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים? אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, ת״ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי – שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים, ע״כ.
הרי לנו מקרא מפורש שאומר הקב״ה לישראל היו פורשין מן העבירה לשמי מפני שגזרתי עליכם, כי קדוש אני ד’. כלומר, אם תעשו כן אתם מקדשים את שמי.
וזה שכתב הרמב״ם שכל הפורש מן העבירה לא מפני פחד וכו’ אלא מפני הבורא ב״ה, הרי״ז מקדש את השם.
כח ההודאה – הכרת הבורא
ז] הנה מה דנקט הרמב״ם בהך לישנא ״אלא מפני הבורא ב״ה”, גם בגמ’ אמרי’ דיהודה קידש את השם בפרהסיא, דתיכף כשאמרה לו הכר נא פני בוראך מיד “ויכר יהודה”, וזהו קידוש השם שעשה מפני בוראו, ודו”ק.
זהו קידוש השם, שמוסר נפשו וכופה יצרו או מבזה עצמו בבזיון נורא על אמונתו בבורא ב״ה. וזהו ״הכר נא״ – ששמע יהודה מתוך בקשתה שכוונתה להכיר את בוראו, ומחויב הוא לבוראו אפי’ מסירות נפש ממש.
וככל שישנה הכרה בבורא ית’ ובאמונתו, כך החיוב להודות ולהלל לשמו ית’, כמ״ש ״להודות לך וליחדך באהבה״. נמצא שלאה שתפסה פלך של הודיה, גרמה ליהודה שיתפוס פלך של הודיה, כי לאה שתפסה פלך הודיה היינו שזכתה להכרה ואמונה כי הכל ממנו ית’, ואין עוד מלבדו. וע”כ זכה יהודה ג״כ להכיר את בוראו ולמסור נפשו אליו, כי ההכרה בבורא עניינה הוא הכרת החיוב עד כמה שחייבין אנו לבורא על כל חסדיו, עד כדי מסירות נפש ויותר מכך, כבזיון ובושה שהביא יהודה על עצמו.
מהותן של ישראל
ח] ובהכרה זו בבורא ב״ה זכה יהודה לברכת יעקב אבינו, ״יהודה אתה יודוך אחיך״, ותרגם בתרגום יונתן ״יהודה אנת אודיתא על עובדא דתמר בגין כן לך יהודון אחך ויתקרון יהודאין על שמך״, וכמו שפירשו במדרש (ב״ר ויחי צח-ו); אמר רבי שמעון בן יוחאי יהיו כל אחיך נקראים על שמך, אין אדם אומר ראובני אני שמעוני אני, אלא יהודי אני.
כי זה מהותן של ישראל, שכולם מאמינים בייחודו ומלכותו ית’ בעולם, ועל כל נשימה ונשימה ועל כל צעד ושעל הם מודים ומהללים לבורא ב״ה, כי יודעים ומאמינים שהכל ממנו והכל חסד חינם מאת הבורא ב״ה.
בין ישראל לעמים
ט] זהו ההבדל בין ישראל לעמים, “המבדיל בין אור לחושך בין ישראל לעמים”, כשם שיש הבדל בין אור לחושך כן ההבדל בין ישראל לעמים. ומהו ההבדל?
גרסי’ בחולין (פט.): אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ב”ר שמעון, כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה עשה אזניך כאפרכסת. ״לא מרבכם מכל העמים חשק ד’ בכם וגו’ כי אתם המעט” וגו’, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני ״ואנכי עפר ואפר״, למשה ואהרן אמרו ״ונחנו מה״, לדוד אמר ״ואנכי תולעת ולא איש״. אבל עובדי כוכבים אינם כן, נתתי גדולה לנמרוד אמר ״הבה נבנה לנו עיר״, לפרעה אמר ״מי ד’״, לסנחריב אמר ״מי בכל אלהי הארצות״, לנבוכדנצר וכו’ לחירם וכו’, ע״כ.
המבדיל בין אור לחושך בין ישראל לעמים. יש הבדלה בין ישראל לאומות, ומהו מקור ההבדל, זה יסוד ההבדל בין ישראל לעמים! ישראל כל מה שנתגדל הוא ממעט ומבטל יותר את עצמו. אך לעומתם הגויים כל כוונתם ומטרתם בחיים היא להשיג כח וגדולה, וכל מה שמקבל יותר גדולה כך הוא מורד במלכות שמים.
יסוד ושורש הענין שישראל ממעטין עצמן הוא, דככל שאדם מישראל זוכה ליותר גדולה, כך הוא מכיר יותר בגדלות הבורא ית’ ובאפסיותו של האדם. ככל שגדלה דעתו, השגתו והכרתו בהשי״ת גדולה יותר, ואז הוא רואה יותר מה קטן הוא ודל. אך לא כך בגוי, כל חכמתו והבנתו נתונים למלא את רצונו ורצון השלטון שלו, על כן הוא מסיר מעליו עול מלכות שמים שמפריע לו בדרכו, ומורד הוא יותר במלכו של עולם.
לכן, ישראל ככל שמקבל גדולה בוש הוא יותר, כי מתנת חינם היא. וכן ככל שמקבל יותר כך הוא משפיל ומקטין את עצמו, אבל העכו״ם לא חש ולא מרגיש כי ניתנה לו מתנה, אלא חושב כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, על כן הוא מתגאה יותר ויותר.
“חסד לאומים חטאת”
י] עוד מצינו בגמ’ (ב״ב י:) אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב ״צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת״, נענה רבי אליעזר ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״. וחסד לאומים חטאת – כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל וכו’, והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור, לא קשיא, כאן בישראל כאן בעובד כוכבים.
ביאור החילוק בין ישראל לגוי, פירש רש״י: ישראל דעתן לשמים, בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מידת הדין, אבל עכו״ם אינו נותן אלא ע״מ כן, ואם לאו הוא מתחרט, יעו״ש[1].
מבואר, שישראל אפי’ אם לא תתמלא בקשתו יודע הוא שלא מגיע לו כלום, ולכן אף שנתן צדקה ולא הועיל אך הדין דין אמת, ולכן האומר סלע זו לצדקה ע״מ שיחיה בני ובשביל שאזכה לעוה״ב, הרי זה צדיק גמור. אך בגוי נאמר “חסד לאומים חטאת”, כיון שאינו עושה אלא להתגדל, ואף שעושה מעשה טוב סבור שמגיע לו על כך תשלום, שהרי הוא אינו חייב כלום, וכשאין בקשתו מתמלאת הרי״ז מקח טעות.
יא] וכן מפורש במלכים (א’ ח-לט) בתפילת שלמה, כשיבא הישראל להתפלל ״ונתת לאיש ככל דרכיו״, ובנכרי הוא אומר (פס’ מג) ״ככל אשר יקרא אליך הנכרי״. והטעם פירש רש״י; לפי שישראל מכיר בקב״ה ויודע שהיכולת בידו, ואם אין תפלתו נשמעת, תולה את הדבר בעצמו ובחטאו. אבל עו״ג קורא תגר ואומר בית ששמו הולך לסוף העולם, נתייגעתי לכמה דרכים ובאתי והתפללתי בו ולא מצאתי בו ממש כשם שאין ממש בע״ז, לפיכך ככל אשר יקרא אליך הנכרי, יעו״ש והן הדברים.
וזהו שפירש רש״י כאן, דאם אינו נענה בתפילתו הוא מתחרט על הצדקה, שאינו מאמין בהשי״ת. אך לא כן ישראל, שמצדיק עליו ואינו מהרהר אחר מידת הדין, דהיינו שתולה בעצמו ובחטאו ואינו תוהה על הצדקה שעשה, א״כ הוא מתרומם ע״י הצדקה, כי נותן צדקה מלכתחילה בדעה שהקב״ה ודאי הצדיק, בין אם יענה לתפילתו בין לא. אבל הגוי, כל צדקתו היא רק אם יתמלאו משאלותיו, ואם לאו, סבור שלא היה צריך ליתן כלל ולחינם נתן, ונתינה כזו היא חטא.
אמונת היחוד מחייבת הודאה
יב] זה מה שאנו אומרים – ״להודות לך וליחדך באהבה״, כי אמונה אמתית בייחוד השי״ת מחייבת ״להודות לך״ בלי סוף ובלי תכלית. והיא הברכה שקודם קריאת שמע, קודם קבלת עול מלכות שמים. וקרי״ש היא תכלית כל התורה כמ״ש ״אי בעי פטר נפשי’ בקרי״ש שחרית וערבית״, כי תמצית כל התורה כולה היא אמונת יחוד השי״ת, ומצוות ״בכל נפשך״ היינו כיוון שע”י יחוד ד’ אנו מחוייבים להכיר לו טובה, ואין קץ לחיובינו לפני הקב״ה כביכול, ואפי’ למסור את נפשינו.
ועל כן אנו מברכין לפני ק״ש “וקרבתנו לשמך הגדול סלה באמת להודות לך וליחדך באהבה”, כי ע״י שאנו מאמינים בייחודו ית’, עי״ז אנו מכירים בחיוב של ״להודות לך״.
הודאה – הכרת הבורא
יג] והנה בישעיה (לח-י): אמר חזקיה לאחר שהוסיפו על ימיו חמש עשרה שנה, ״אני אמרתי בדמי ימי אלכה וגו’ אמרתי לא אראה י-ה”, ופירש הרד״ק; אמרתי לא אראה י-ה, פי’ רבינו סעדיה ענין הודאה, ונכון הוא, כי ראות הא-ל הוא ההודאה והשבח לפניו וההתבונן בדרכיו, ע״כ.
מבואר כי ההודאה להשי״ת שבאה מתוך הכרה שלמה בקב״ה, היא היא ראות הא-ל ב״ה, וכן ההתבוננות בדרכיו.
עלינו ללמוד את כל התורה כולה במשך כל ימי חיינו, שממנה תצא האמונה השלמה וההכרה בבורא ב״ה, שהיא תכלית העונג הנצחי לחזות בנועם ד’ וליהנות מזיו השכינה.
[1] ואע״פ שבגמ’ מסיק לא כן, דהצדקה מכפרת אף על עכו״ם, אבל מ״מ זה אמת הוא הך חילוקא בין ישראל לעכו״ם, שהישראל לא מחזיק טיבותא לנפשי’ ויודע שהקב״ה צדיק בכל דרכיו, אבל העכו״ם כל מה שעושה עושה בשביל עצמו, כי מגיע לו גמול ושכר על פעולתו, ואם לאו הוא מתחרט ומיד הוא דן כי לחינם פעל צדק.
Parsha Preview
Harav Hagaon Binyomin Cohen Shlita
Of Admitting and Thanking
Parashas Vayeishev/Chanukah
Harav Hagaon Binyamin Cohen shlita
In this week’s parashah, Yehudah publicly admits that Tamar was innocent, and as a result, the beis din did not have Tamar executed. This courageous admission of Yehudah’s is what prompted Reuven to make a public admission as well, Chazal say (Makkos 11b). The Midrash teaches that Yehudah’s gevurah in making this admission came from his mother, Leah, who declared when he was born, הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה’. Yehudah was her fourth child, which was more than she expected to have, and Rashi explains that she gave thanks to Hashem because she felt she had received more than her share. Because she gave thanks, says the Midrash, she merited to have children who were also baalei hoda’ah: Yehudah, who said צָדְקָה מִמֶּנִּי, and Dovid Hamelech, who said הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב.
The connection between Leah’s hoda’ah and that of her descendant, Dovid Hamelech, is obvious. But what connection is there between Leah’s giving thanks to Hashem and Yehudah’s admission of what he had done? How can both Dovid and Yehudah be termed baalei hoda’ah?
Rav Hutner explains that the word hoda’ah has two meanings. It means giving thanks, as in the phrase modeh ani, and it also means admitting, as in the phrases hoda’as baal din, modeh b’miktzas, modeh b’knas. Rav Hutner explains that there’s a connection between giving thanks and admitting. In order to thank someone, you have to admit that you received or benefited from them. Since Leah “admitted” the good Hashem had given her, by giving thanks, she merited to have a son who possessed this middah of hoda’ah and was able to make a difficult admission.
Rav Nosson Wachtfogel expresses a similar idea, using slightly different wording. He explains that when someone gives hoda’ah, he becomes “shuldig” — obligated or indebted to another person. When you thank someone, you are indebted to them, and when you admit that you wronged someone else, you become obligated to them as well.
Thanking, then Asking
Now, we find that after Leah gave hoda’ah, she stopped having children, as the passuk says, וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת. The Tur al haTorah says that because she thanked Hakadosh Baruch Hu for the past but she didn’t daven for the future, to have more children, she stopped having children for a while. It sounds like she was punished — but why? It seems polite not to ask for more! Why would that make her deserving of punishment?
Rav Avraham Erlanger zt”l explains that when we give hoda’ah to Hakadosh Baruch Hu, we are admitting that everything comes from Him, that we need Him, and that on our own we would have nothing. We are utterly dependent on His goodness. Once a person achieves that recognition fully, he automatically turns to Hashem and davens: “I need more, I’m dependent, I can’t go further without You, Hashem.” If a person does not take this next step of davening, then the hoda’ah is incomplete.
This idea can explain why, in Hallel — which is composed of pirkei Tehillim that give thanks to Hakadosh Baruch Hu — we make requests like אָנָּא ה’ הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה’ הַצְלִיחָה נָּא. How do these requests fit into Hallel? The answer is that in Hallel, we thank Hakadosh Baruch Hu and admit that everything comes from Him. Once we recognize that He is the kol yachol and we are utter dependent on Him, then automatically, we are spurred to ask Him to save us and give us hatzlachah.
The Avodah of Chanukah
Every Yom Tov, we know, has its own purpose and goal. Pesach is Zman Cheiruseinu, Shavuos is Zman Mattan Toraseinu, Succos is Zman Simchaseinu, and Chanukah is a time l’hodos u’lehallel. True, we say “Modim” three times a day all year long, but on Chanukah the mitzvas hayom is specifically to give praise and thanks. It’s a time for us to contemplate, acknowledge, and admit to all the good that Hakadosh Baruch Hu does for us personally and for all of Klal Yisrael.
In Al Hanissim, we begin with “Bimei Mattisyahu Kohen Gadol,” but, as Rav Nosson Wachtfogel points out, we don’t follow with any mention of how Mattisyahu and his sons led the battle and won the war. All we say is that when the evil Greek Empire sought to obliterate Torah, Hashem fought on our behalf: רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם. We don’t talk about any people leading or winning the war, because we realize it was all from Hakadosh Baruch Hu. That’s the hallel v’hoda’ah that we give: the realization that everything comes from Hakadosh Baruch Hu.
Perhaps this also explains why, in Al Hanissim, we discuss only the war, and we don’t even mention the nes of the pach shemen. The nes of the pach shemen was obviously Hakadosh Baruch Hu’s doing. But we need to stress that the military victory, which could be mistakenly attributed to kochi v’otzem yadi, was also entirely from Hashem. That’s the hoda’ah, the admission and thanks that we’re giving.
A Yid, we know, is called a “Yehudi,” which comes from the root hoda’ah — thanking Hakadosh Baruch Hu. Interpreting the passuk יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, in Parashas Vayechi, the Targum Yonasan ben Uziel writes: יְהוּדָה אַנְתְּ אוֹדֵיתָא עַל עוּבְדָא דְתָמָר בְּגִין כֵּן לָךְ יְהוֹדוּן אֲחָךְ וְיִתְקְרוּן יְהוּדָאִין עַל שְׁמָךְ — because you, Yehudah, admitted to your actions in the incident with Tamar, your brothers will acknowledge you as a melech, and Jews will be named after you.
The title “Yehudi,” then, is a reflection of Yehudah’s admission of wrongdoing. We learn from this that the underlying root of giving hoda’ah, thanks, to Hashem is admitting to the good He has done for us.
A Yid recognizes the massive gift that Hakadosh Baruch Hu has given us by separating us from all other nations and choosing us as the am hanivchar. The more we acknowledge our uniqueness, and Hashem’s great kindness in choosing us as His people, the more we’ll be filled with hallel v’hoda’ah to Him. And the more we acknowledge the goodness we receive from Him, the more complete our hoda’ah to Him will be, and that will cause us to experience true inner joy.
Gut Shabbos and a freilichen Chanukah.