דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

שובה ישראל עד ה’ אלקיך כי כשלת בעונך (הפטרה)
אמר מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה: יסוד התשובה הוא שידע האדם “כי כשלת בעונך”, שיחוש האדם בנפשו עד כמה כל כולו נכשל מהחטא, ככל שהאדם מרגיש ומכיר בכישלון של החטא, בה במידה שהאדם מכיר מהותו של החטא שהוא הינו מקור כל הצרות והייסורים, מקור המוות והקללה שבעולם, עד כמה שהוא חש על גופו את המכות הגדולות שניגף מהחטא – בה במידה הוא קרוב לתשובה.

הראשונים היו קרובים מאד לתשובה, משום שהם הרגישו תיכף בחטא כל שהוא בכל שברונו ומרירותו,

בכל הרע הנוראי הצפון בו, שאין יכולת להיחלץ ממנו, מחטא כל דהו היו כבר חבולים “מכף רגל ועד ראש אין בו מתום”, מוכים ופצועים בכל אבריהם, ולכן היו קרובים לתשובה.

אבל כאשר אין האדם חי בהרגשה של “כשלת”, כשאיננו חש במהותו של חטא והמכשול והאבדון הנורא הטמונים בו, כשהוא אוהב רע בכל מהותו, וכל מזימותיו תפוסים אך ורק במחשבות אוון איך ובמה יוכל להשיג את החטא, כיצד זה יוכל לשוב בתשובה? העיקר הראשון בתשובה הוא לדאוג ולדאוב בנפשו מן החטא, ועד כמה שידאג ויסבול

ממנו, עד כמה שהחטא פשוט ימרר את חייו ויחשיך את עולמו בעדו, בה במידה יוכל להתחיל לנתק ממנו את מוסרות העוון, ויתחיל להתנער מכבליו עד אשר ישוב בתשובה.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה שימש כש”ץ בישיבה בתפילות המוספין בימים הנוראים. בימים אלה ניתן היה לראות בחוש את התרגשותו ויראתו מגודל האחריות שחש כי הוא נושא על כתפיו לקראת גשתו כשליח ציבור.

באחת השנים, בבקרו של יו”כ, כשעה לפני תפילת שחרית, ראה אחד מפני המשפחה את רבינו מתהלך בחדרו בהתרגשות כשדמעות בעיניו. כשראה אותו רבינו אמר בהתרגשות “אנו מלאי עוון ואתה מלא רחמים” – “אנו אנשים קטנים, בעולם קטן, מלאי עוון. אך לקב”ה הרי אין שיעור, מלוא כל הארץ כבודו ואין לו גבולות כלל, וכל כולו מלא רחמים אינסופיים”. כך אמר רבינו ופרץ בבכי.

**

לשיא הגיע התרגשותו של רבינו זצ”ל כשעמד לגשת לפני התיבה.

באחת השנים, לפני תפילת מוסף, נראה רבינו עומד ומדבר בלימוד עם בחור צעיר, כאשר הציבור כולו המתין שייגש לפני התיבה. ויהי הדבר לפלא, שהרי בדר”כ ברגעים אלה לפני שניגש רבינו לעמוד שרוי הוא בהתרגשות עצומה ואי אפשר להפריע לו כלל והנה הוא מדבר בלימוד עם בחור צעיר?!

חלק מהקהל התחיל לרמז לרבינו כי הציבור כולו ממתין, אך רבינו עשה עצמו כאינו מבחין בכך. לאחר זמן מה נראה רבינו מתנצל בפני הבחור באמרו “סליחה, מישהו מחכה לי, נמשיך לאחר התפילה”. התברר כי היה זה בחור חדש שלא הכיר את רבינו ולא ידע שהוא ש”ץ בתפילת מוסף. לאחר קריאת התורה ניגש הבחור לרבינו ושאל אותו קושיא בלימוד, למרות התרגשותו הרבה לפני גשתו כש”ץ, ענה לו רבינו במאור פנים והתפתחה ביניהם שיחה בלימוד. רבינו חשש שאם יעצור את  ויאמר לבחור שהציבור כולו מתעכב בגללו יתבייש הבחור, לכן המתין מעט ואח”כ אמר שהוא צריך לצאת כי “מישהו” מחכה לו.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

וילך

נעליים לתינוק ביו”כ

ע’ יומא ע”ח ע”ב דאין חיוב חינוך למנוע מאכל ומשקה מתינוק ביו”כ ויש חיוב חינוך שלא ילבש סנדל, ואמרו כי אכילה היינו רביתייהו וצריך לו משא”כ סנדל.

וכפשוטו מבואר כיון שהגיע לגיל חינוך יש חיוב חינוך שלא ילבש סנדל. וע’ שבה”ל ח”ז רי”ח דס”ל דאסור מבן שלש, ולא כמקילים עד בן שש. (וקצת משמע דנחלקו אי הוי כמו ל”ת דשיעורו בבן ג’ או כעשה דשיעורו בבן ו’ וצ”ע).

וע’ קונ’ חינוך הבנים מבעל שש”כ סקקצ”ה בשם הגרש”ז להקל אם מזג אויר הוא קריר ואין לו נעליים שאינם נעלי עור, דכיון שיש בו ענוי לקטן הוי כמו אכילה. וע’ הליכות שלמה ה’ י”ט.

וע’ יפה ללב ח”ג קו”א תרט”ז שתמה שמקילים בנעל לקטן מעל גיל חינוך, וע’ זרע אמת סוף ח”ג דף צ”ב ליישב דירדה חולשה ויש לקטנים קצת צורך.

וכפשוטו אין לנו מקור לאסור פחות מגיל חינוך משום ספינן, דלא דן הגמ’ משום ספינן, אך מאידך לא אמרו טעם אמאי אין כאן איסור ספינן.

ולכא’ לפר”ח דמשום רביתייהו אין ספינן א”כ בסנדל יש ספינן, אבל

ומצינו בזה כמה טעמים, דהר”ן כתב משום שהוא דרבנן, וע’ דברי יחזקאל משום שהוא איסור עשה, וע’ חכמת שלמה כי איסור יו”כ משום יתובי דעתא, וקטן אין לו דעת, וע’ חלקת יואב דכתיב לכפר ולא שייך לקטן.

אכן הפר”ח כתב דביו”כ אין איסור ספינן כי במאכל ביו”כ היינו רביתייהו, והוא מתיר בין חיוב חינוך ובין איסור ספינן. ולדבריו בסנדל דאין כאן רביתייהו יהא איסור ספינן אפילו בקטן בן יומו.

וע’ מחז”א סי’ פ”ג ופ”ד דס”ל דגם לר”ן ואחרונים שהקילו, היינו רק כלפי איסור דאורייתא של ספינן, אבל אכתי אסור מדרבנן אפילו לא הגיע לחינוך.

עבודת ההכנה בימי אלול הוא מסוד הצמצום

Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita

“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות כה, ח) ואמרו ז”ל (במד”ר יב, ג) בשעה שאמר הקב”ה למשה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אמר משה מי יוכל לעשות מקדש שישרה שכינתו בתוכו, הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך א”ל הקב”ה איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן וכו’ כ’ בדרום כ’ בצפון וח’ במערב.

הנה הקב”ה העמיד שכינה בישראל במידה של צמצום, השכינה שהיא בעליונים ובתחתונים צמצם הקב”ה במקום של המשכן. ובאמת בזאת תמה משרע”ה היאך אפשר לצמצם את השכינה. אולם הקב”ה הודיע לו שהצמצום היא ממידותיו ית’ ואינה לפי השגת בנ”א, אלא אתה בסממניך ואני בכבודי (שמו”ר לג, א).

והענין הוא שמידת הצמצום במנהג בני אדם שיש בזה פחות ממה שהיה מקודם, אבל אצל הקב”ה כל מה שקיים מקודם נצמצם כולו במשכן ולא חסר בו כלום, וזהו המידה שאינה ברת השגה לבנ”א, שיש בכוחו ית’ לצמצם שלא יהיה חסר כלום בצמצום.

וכמו שאמרו ז”ל (שמו”ר לג, ד) עה”פ “לך ה’ הגדולה והגבורה וכו’ כי כל בשמים ובארץ”, אתה מוצא שכל מה שברא הקב”ה למעלה ברא למטן וכו’ למעלה שרפים עומדים ממעל לו, למטה עצי שיטים עומדים וכו’, ולא עוד אלא חביבים כל מה שלמטן משל למעלן, תדע לך שהניח מה שלמעלן וירד למטן שנא’ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, הוי כל בשמים ובארץ.

והיינו דאמרו ז”ל מקום הארון אינו מן המידה. כלומר שמידת הצמצום אינה שייכת למידות דידן בעולם העשיה, מידת ארכו ומידת רחבו, שרק המעשים מוטלים על האדם, אתה בסממניך, אבל לעולם אני בכבודי, הקב”ה משרה שכינתו לפי מידתו שאינה לפי השגת בנ”א, ולכך באותה מידת הצמצום שייך שמקום הארון אינה לפי מידת בנ”א.

ומצינו בחז”ל (שבת כב:) שקראו לנר מערבי שהוא “עדות” לכל באי עולם, שהיה נותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מדליק הנרות בין הערבים.

עדות מהותה וענינה, בירור גמור ומוחלט, נר מערבי היה מהווה הוכחה מוחלטת ששכינה שורה בישראל, שמידת המשכן אינה לפי מידת בנ”א, אלא השכינה עצמה, אותה שכינה שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוך, נצמצמה במקום המשכן, ההנהגה במשכן לא שייכת לעולם המעשה אלא למציאות של שכינה, וזהו אי אפשר לולי מידת הצמצום.

בזה הענין העמיד לנו אדזמו”ר זצ”ל את מעלת הימים הנשגבים ימי הרחמים והסליחות, ימים שנקבעו לימי רצון מאז שעלה משה רבינו ע”ה למרום להביא לוחות שניות וביקש סליחה וכפרה לישראל, עד גמר הכפרה שא”ל הקב”ה סלחתי כדבריך. וימים אלו הרי הם ההכנה ליום הדין, ליום המשפט, שבו עוברים לפניו כבני מרון ודנים על כל מעשה ומחשבה של האדם בכל ימי חייו.

כח הימים האלו הרי”ז מסוד הצמצום, שכלול באותם ימי ההכנה כל מה שקיים בראש השנה ויום הכיפורים. עיקר סגולת ימים אלו שנקבע בהם בעצמותם וממהותם מענין ימי הדין, ולכך לימוד תורה ועשיית מצוות בימים אלו יש בהם מעלה עצומה עד למאד.

וכמו שאמרו ז”ל (אבות ד, טז) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. מהות הפרוזדור שיש בו כל מה שיש בטרקלין, ולכן מועיל לימוד התורה והמצוות של האדם בפרוזדור בכדי לזכות לטרקלין לחיי עולם הבא. פרוזדור וטרקלין אחד הם, והחילוק ביניהם זהו רק במידת הצמצום, שכל מה שיש בטרקלין נצמצם בפרוזדור. ובזאת מתייחדים ימי האלול שהם ימי התקן עצמך בפרוזדור.

ובאמת שזהו עבודת האדם בכל מעשה מצוה, וכמו שאמרו ז”ל (אבות ד, ב) הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. עיקר עבודתו היא הוי “רץ” למצוה, הריצה לדבר מצוה היא ההכנה, ובזה נקבע העתיד שכר תולדת המצוה, והיינו המצוה העתידה  לצאת מכח המצוה שעשה היא הנחשבת עיקרה של מצוה.

ביאור הדברים המשיל אדזמו”ר זצ”ל לכח הצמיחה של הפרי, שהלא כאשר רואים אנו עץ שמצמיח פירות רבים, ודאי הכל נובע מאותו גרעין שזרעו באדמה בתחילה, וכל אותם פירות כבר היו בכח הגרעין בזמן זריעתו. בזה הדרך כל המצוות הנובעות מאותה מצוה, שכר מצוה מצוה, כבר טמון בזמן ההכנה למצוה, בריצה לדבר מצוה, שכפי כח הכנתו, כלומר הזריעה, כך קיים הכח במצוה שיהא בה כח צמיחה גדול יותר, לגידולים רבים ונעלים יותר, שהלא שכר מצוה היא המצוה המגעת מחמת מצותו. אין להאדם להסתכל על כל מעשה מצוה שזהו זכותו ומעלתו, אלא בהכל יש בו כח צמיחה כמו גרעין המתחיל לצמוח שיש בכוחו לייצר ולהביא פירות רבים, ולכך אין חילוק בין מצוה קלה למצוה חמורה, שהעיקר הוא תולדת המצוה, וזה תלוי בריצה למצוה, בכח ההכנה למצוה שבכך יעמיד את כח הצמיחה. זהו סוד ענין ההכנה, שמי שזוכה ע”י מעשיו בהכנה, כבר זכה בכל הדבר.

ולענין תפילה אמרו ז”ל  (ברכות לא.) אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה. ובפשטות הטעם מחמת היותם דברים המטרידים את כוונתו. אלא שעדיין צריך ביאור האם אין בכח האדם לאזור כגבר חלציו ולהתאמץ בריכוז מחשבתו להעמיק מחשבתו בהכרה ובידיעה שעומד לפני מלך מלכי המלכים, ולהסיר כל הדברים המטרידים את מחשבתו, ובזאת תתקיים תפילתו באופן נעלה. ועל כרחך המכוון הוא שיש מעלה שהתפילה תהא סמוכה לשמחה של מצוה, שבזה יהיה לו כח צמיחה שתפילתו תהיה מושלמת יותר. והיינו שאם הגיע להתפלל מתוך דברים בטלים, אזי הדברים בטלים יצמיחו כח הפוגם בתפילתו. אבל לשמחה של מצוה יש כח עצום, כח צמיחה שיביא גידולים נכבדים ובזאת תתעלה תפילתו עד למאד. כל מעשי בני אדם סובבים מכח הזריעה והצמיחה, שלפי כח זריעתו כך תתקיים הצמיחה לגידולים רבים.

וזהו דכתי’ האדם כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט) והיינו שגידול האדם הריהו כעץ השדה, שבתחילה צריך זריעה, וכפי שהזריעה תהיה באופן נעלה, כך יתהוו השרשים חזקים ועמוקים יותר, ובכך יצאו מהם אילנות וענפים רבים, ופירות טובים יותר, והכל מתייחס ומתהווה מכח הזריעה, ובזאת גדלה כח ההכנה, שבמעשיו זורע את הזרעים, ועי”ז תתהווה צמיחה מעולה יותר.

וברבינו בחיי (פ’ וישלח) עה”פ קטונתי מכל החסדים כ’ מכאן שראוי לאדם שיתבונן בתפילתו חסרון עצמו ופחיתותו ואדנות האדון אשר הוא אליו, ושיתבונן בריבוי חסדי השי”ת וטובותיו עליו, וזהו שאמר דוד ע”ה טובתי בל עליך (תהלים טז) יאמר מתבונן אני בדרכי השי”ת שהוא אדון לכל העולם מיטיב אותם טובות האדון על העבד לא בחיוב, רק בחסד גמור, זהו טובתי בל עליך כלומר איננה חיוב שתהא מוטלת עליך, ואחר שיתבונן בכל זה ישאל צרכיו.

והיינו שההכנה היא נצרכת לתפילה, מעבודת התפילה היא ההכנה להכיר ולהתבונן בטובותיו ית’, ההכנה היא הזריעה לתפילה, והיא המעמדת את כח התפילה, שכפי כח הזריעה, כך יתהוו הגידולים שיהיו טובים יותר.

וזהו שאמרו ז”ל (קידושין מ:) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, והיינו לפי דברינו ע”ד כח הצמיחה של הפרי מהאילן, שהרי כאשר רואים אנו לפנינו אילן ופירות, לפי מחשבת בנ”א חשוב הפרי יותר מהאילן. אמנם האמת היא שהאילן יותר מהפרי, שהרי אם חסר דבר מה באילן כבר לא יוכל הפרי ליגדל כלל. וא”כ אפילו שהפרי הוא תכלית האילן, ואילו האילן הוא הכנה לפרי, מ”מ עיקר העבודה הוא באילן, והריהו “גדול” מהפרי בזה הענין. ולכך אמרו ז”ל “גדול” תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, בהיות שההכנה למצוה טמון בו כל התוצאה, וכל פגם בו הרי”ז מביא פגם בתוצאה, לכן כתוב הוא גדול יותר. ולכן אמרו (ירושלמי שם) ביטול תורה כנגד כולם, מכיון שפגם בהכנה הריהו חמור כ”כ בהיות וגורם לכל הגידולים להיות פגומים ומקולקלים.

בזאת גדלה מעלתם של הימים הנשגבים של חודש אלול בהיותם “ימי הכנה” לראש השנה ויוה”כ. עבודת האדם להיות מכין עצמו לתמליכוני עליכם, הכנה למלכויות של ר”ה, לקבל עול מלכותו ית’. וחידש אדזמו”ר זצ”ל שבכך גדלה זכייתו שאם הכין את עצמו לגמרי אז כבר זכה במעלת הימים עצמם, שזהו סגולת ימי ההכנה מסוד הצמצום, שהכל קיים בהכנה, התקן עצמך בפרוזדור בכדי שתכנס לטרקלין.

וכמובן חובת האדם לנצל כל רגע קט מימים נשגבים אלו. אי אפשר להשלים רגע שנחסר, שהרי מצינו שהקב”ה נתן מ’ יום, לא ל”ט יום וגם לא מ”א יום, גם לצדיקים וגם לרשעים שיעור שווה, ולכאורה רשעים היו צריכים ימים רבים יותר בכדי להכין עצמם למידה של תמליכוני עליכם. ועל כרחך שאין נמדד לפי הספק עבודתו בהכנה ליום הדין, אלא שנקבע במציאותם של הימים שהם ימי רחמים, הסיבה הם הימים עצמם, המיוחדות נקבעה מחמת שביקש משרע”ה עבור כל ישראל, וא”כ כל רגע צריך לייקר ולנצל עד למאוד.

וכבר הביא אדזמו”ר זצ”ל שבהיותו במעינות המרפא ראה אנשים באים עם חפציהם, ורצים מיד למעיינות עצמם, ואפילו לא הלכו לאכסניה להניח חפציהם, מכיון שרצו לנצל כל רגע לתכלית הגעתם למקום זה ברחיצה במעינות המרפא. כך חובת האדם להרגיש בימי האלול כל רגע ורגע יכול להזריע ולהצמיח גידולים רבים, כל רגע בימים אלו כוחו גדול יותר משאר ימים, עבודת האדם בימים אלו לגדל את העץ, ואזי כאשר גמר את עבודתו כבר קיימים הגידולים מחמת כח הצמיחה שקיים מכבר. וכאשר זוכה האדם בהכנה בימים אלו להמליך את הקב”ה בתכלית אזי כבר זכה בכל המעלה של ר”ה ויוה”כ, מכיון שכבר בהכנה נגמר הכל, כאשר הזריעה היא בשלימותה אזי כבר קיימים כל הפירות