דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l
אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים (מז,כט)
צ”ב: מדוע ביקש יעקב מיוסף בתחנונים כאיש זר שאין יוסף מחוייב לו דבר, והרי היה יכול לדרוש זאת ממנו כאב מבנו, וביותר שהיה גם רבו?
במד”ר (פ’ תצוה): “כשם שהשמן מאיר כך ביהמ”ק מאיר לכל העולם שנא’ והלכו גויים לאורך וכו’, לכך אמר הקב”ה למשה ‘ויקחו אליך שמן זית זך’, לא שאני צריך להם אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם וכו’. משל לפיקח וסומא שהיו מהלכים, אמר פיקח לסומא בא ואני סומכך והיה הסומא מהלך, כיוון שנכנסו לבית אמר פיקח לסומא צא והדלק לי את הנר והאר לי, שלא תהא מחזיק לי טובה שליוויתיך.” מידתו של הקב”ה היא להיטיב לברואיו הטבה שלמה בלי שיחזיקו לו טובה כלל. לכך אמר “והאירו לי כשם שהארתי לכם”, כדי שלא יהיו מחזיקים לו טובה כביכול.
אך עי’ בחוה”ל (ריש שער ג) שהאריך לבחון את טובות האדם לזולתו, והסיק שהכל עושה האדם לטובתו ומאהבת עצמו. ואפילו בהטבה הגדולה ביותר, כהטבת האב לבנו, שמשתדל האב עבור בנו יותר מעבור עצמו במאכל, במשתה, בכסות ולדחות מעליו כל נזק, וכל חייו מקדיש עבור בנו. אך כ”ז משום שחש האב כי הבן הוא חלק ממנו וכל תקוותו עליו. א”כ נמצא שכל החסד שמיטיב עמו הוא משום ‘אהבת עצמו’.
אך מידת יעקב אבינו הייתה הטבה בשלמות, שלא רצה שיחזיק לו יוסף טובה כלל. לכך ביקש בתחנונים מיוסף כמי שאין חייבים לו דבר, “אם נא מצאתי חן בעיניך”.
מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l
ויט שכמו לסבול
אחד מחשובי בחורי הישיבה התארס פעם עם בתו של גביר גדול. היו מהבחורים שריננו עליו כי “מכר עצמו” עבור בצע כסף, שהרי לפי מעלתו היה יכול לישא בת ת”ח אמיתי. דיבורים אלו הגיעו לאזניו של מרן רה”י הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה.
בתקופה ההיא נהגו לעשות שבע ברכות לתלמידים בישיבה והגאון ר’ נחום התכבד לדרוש, פתח ואמר:
נאמר במשנה (אבות) “כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא”. אנשים חושבים שזהו תנאי לקיום התורה ובלי לסבול אי אפשר לגדול, אך א”כ לכאורה קשה דהא רבי יהודה הנשיא היה עשיר גדול, והגמרא (נדרים )מספרת על עשרו ועל שהוציא כמה אלפים בהוצאות חתונת בנו, וא”כ רבי יהודה הנשיא לא נהג פת במלח ומים במשורה? וכן מצינו בעוד תנאים ואמוראים שהיו עשירים.
אלא הפשט הוא שמה שכתוב אצל יששכר “ויט שכמו לסבול” והיינו לסבול עול תורה (רש”י);, אין הכוונה שצריך לסבול, דהא לא כתוב ‘ויסבול’, אלא “ויט שכמו לסבול” והיינו שצריך שיקבל על עצמו שאפילו אם יהיה לו סבל גם כן ילמד ולא יפריע לו שום ענין מענייני העולם הזה לעסוק בתורה הקדושה.
סיים מרן זצוק”ל ואמר: מעיד אני כי החתן דנן כל ימיו בישיבה לא חיפש מותרות, אלא רק “ויט שכמו לסבול” – שסבל עול תורה. ואדרבה בגלל זה זימן לו הקב”ה בת של מי שהוא רחים רבנן, שיספק כל צרכיו. ואדרבה שמעתיה בעי צילותיה ושני שולחנות זו מעלה.
ובזה סתם רבינו את טענות המלעיזים.
מתוך ישורון כרך כ”ב
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
ויחי
ברכת שעשה לי נס
לו ישטמנו יוסף ואמרו כי בדרך חזרה בירך כשראה הבור. והנה בשו”ע סי’ רי”ח הרואה מקום שנעשה נס לישראל מברך ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ובמ”ב סק”ז מהמג”א דאין מברך אלא אם ניכר הנס מתוך המקום אבל הרואה ירושלים ויודע שהיה שם נס בשעת מלחמת סנחריב ויצא מלאך והרג כל המחנה אין מברך כי אין ניכר הנס מתוך המקום. ויש לדון לענין הרואה את הבור אי חשיב ניכר הנס, אבל פשוט אפילו את”ל חשיב לא ניכר מ”מ יוסף יוכל לברך כי מפורש שם במ”ב בנס שנעשה לו לעצמו תמיד מברך.
והנה בשו”ע שם בנס שנעשה לאבותיו ג”כ מברך שעשה נס לאבי או לאבותי במקום הזה. ויש להסתפק בבנים ונכדים שחוזרים למחנות השמדה שניצלו בהם אבותיהם האם יש להם לברך. ולכא’ ברוב מקומות חשיב היום שאין ניכר מתוך המקום, ויש לעיין בברכת שעשה נס לאבותי, אי בעי ניכר הנס מתוך המקום כמו המברך על נס של כל ישראל, או לא בעי ניכר מתוך המקום וכמו המברך על נס שלו בעצמו. ונ”מ טובא להלכה.
וע’ גר”ז הל’ ברכת הנהנין פי”ג א’ לענין בנו ונכדו דבעי דוקא ניכר מתוך המקום, וכעין נס של כל ישראל. וע בצל החכמה ח”ה ס”ג טעם הוא עצמו מברך אפילו באין ניכר, כי מתעורר כשרואה, וא”כ לא שייך בבנו, וכדברי הגר”ז. אבל יש שכתבו טעם החילוק כי ברכת עצמו משום הודאה וברכת נס של כל ישראל הוא ברכת השבח, ואין ברכת השבח אא”כ ניכר. ולפי”ז כתבו דברכת נס לאבותי הוא ג”כ הודאה ומברך אפילו אין ניכר.
והנה המברך על נס שלו מברך בנוסח “שעשה לי נס” והמברך על נס של כל ישראל מברך “שעשה נסים לאבותינו” ושינו הסדר ואין מברך “שעשה לאבותינו נסים”. וכתבו האחרונים להוכיח מזה כי ברכת כל ישראל הוא ברכת השבח ולכן מזכיר הנס תחילה.
אכן קשה כי כתבו לפרש האומרים נס לאבותי באין ניכר, כי הוא משום הודאה, וק’ א”כ אמאי נקט השו”ע נוסח הברכה נס לאבי כמו נס לאבותינו בכל ישראל, והול”ל לאבי נס.
תוכחה וברכה
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Finkel Shlita
אוי לנו מיום התוכחה
נתבונן ונתחזק ממה שלמדנו על המעשה של יוסף ואחיו, מידי שנה אנחנו לומדים את זה ונוסיף ונלך עוד בענין הזה. למדנו שיש שני הסברים במאמר הגמ’ אוי לנו מיום הדין ונחזור על זה. כתוב בפסוק (בראשית מ”ה ד’) ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף אחיכם העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ולכאורה יש כאן כמה שאלות: א. מה היא בכלל עצם השאלה העוד אבי חי, הרי כל הזמן מדברים על האבא, האחים אומרים ליוסף איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי, וזה לא הפעם היחידה שמזכירים את יעקב.
עוד קשה שהרי הגמ’ (חגיגה דף ד’ ע”ב) מביאה שר’ אלעזר כי מטי להאי קרא בכי, “ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו” ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה, וברש”י כתוב שלא יכלו לעמוד מפניו מפני הבושה, אבל בגמ’ מובא מפני התוכחה. כלומר יש מצב שאדם לא יכול לעמוד בפני מי שמוכיח אותו, וזה לא קשור לעונש, אלא מעצם התוכחה הוא לא יכול לעמוד בזה. אז אם כך היא תוכחה של בשר ודם אז איך נעמוד בתוכחה של הקב”ה?!
והקשה במהרש”א איפה יש כאן תוכחה, הרי הוא רק אומר “אני יוסף”, ותוכחה זה כשאדם מוכיח את פשע חברו בפניו, ומסביר המהרש”א שלאחר שיוסף אמר להם אני יוסף אז הם הבינו מה מחכה להם עכשיו, כמו בחור בישיבה שיודע שאם הוא עשה איזה מעשה לא טוב והראש ישיבה קורא לו, אז מספיק רק שהראש ישיבה קורא לו והוא כבר לא עומד בזה, וכ”ש בדברים חמורים, אם יש לאדם משפט קשה וכד’, היו כאלה שאמרו תן לי כבר את העונש ונגמור עם זה כי אי אפשר לעמוד בתוכחה, זה פשט פשוט.
אמנם הבית הלוי מיישב את שתי הקושיות באופן אחר, שלא הכוונה שהתוכחה היא בהמשך, אלא שזה עצמו שיוסף אומר ‘אני יוסף העוד אבי חי’ זוהי עצם התוכחה. אתם אומרים איך העלה אל אבי והנער איננו איתי, אתם כל הזמן אומרים שאתם דואגים מה יהיה עם אבא, אז זו היא התוכחה – העוד אבי חי?! האם כשמכרתם אותי גם חשבתם מה יהיה עם אבא?! וכשאדם נסתר מעצמו, כשמעשיו סותרים את טענותיו, זה דבר שאי אפשר לעמוד בזה.
והמהרש”א מציין את המדרש (מדר”ר צ”ג י’) אבא כהן ברדלא אומר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף, קטנן של שבטים, לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבא הקב”ה, ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא וכו’. ולכאורה קשה לנו שאלה שלישית, מה זה ‘לפי מה שהוא’, וצריך לומר שהפשט הוא שמתוך מעשי עצמו יוכיחו אותו, שהוא סותר את עצמו, וכדברי הבית הלוי.
הראש ישיבה רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל הוסיף לבאר שהכאב הוא משום כך שאדם מגלה פתאום שהוא חי בטעות, שכל המהלך של החיים שלו היה בטעות, אי אפשר לו לאדם לעמוד בזה.
והעצה שלא נחייה בטעות היא, צריך להתפלל לקב”ה שיאיר עינינו, אבל לא לחיות בשגרה, אלא בחשבון, והבא ליטהר מסייעים בידו, מי שבאמת רוצה יש לו סייעתא דשמיא, אבל רק לאחר שידע שצריך לעשות חשבון.
אמנם צריך לדעת כי ישנם דברים ברורים שהתורה מתייחסת אליהם ואומרת מה לעשות ומה לא לעשות, אולם תמיד מתעוררת הבעיה בדברים שלא כתובים, בדברים שאין לנו מקרא מפורש האם מותר או אסור, והאדם צריך להחליט לבד. לדוגמא, יש מקרים שיש לנו ספק מה לעשות, אבל יש משיכת יתר לצד מסויים, אז צריך לבדוק ממה נובעת המשיכה הזאת, מה המקור לרצון לנהוג בדרך זו דווקא.
במסילת ישרים כתוב (פ”ו) ‘והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות, שכל קולא צריכה בדיקה. כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם, קרוב הדבר שתהיה מעצות היצר ומרמותיו.’ יתכן שזה דבר טוב, אבל קודם כל צריך בדיקה. לפעמים יש אדם שרוצה לעשות איזה מצוה ולהפוך עולמות בשביל הענין הזה, כאן צריך לחשוב קודם מה המניע, מה דוחף אותו לדבר הזה, זו עבודת חיים כי הרבה פעמים נתקלים בזה.
הבית הלוי מביא את התנא דבי אליהו הידוע, (זה דבר נורא, אנחנו לומדים ספר של אליהו הנביא, שהוא למד את זה עם רב ענן, כמובא בכתובות דף ק”ו ע”א) פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אדם אחד והיה מלעיג לי ומתלוצץ בי. אמרתי לו, מה אתה משיב ליום הדין אחר שלא למדת תורה – לכאורה יש פה שאלה, אם הוא מתלוצץ אז למה אליהו הנביא שואל אותו, הרי כתוב “אל תוכח לץ”?
בפשטות הפשט הוא, שלא הייתה לו שנאה אלא הייתה לו ריקנות. על הטענה הזאת למה הוא לא לומד הייתה לו איזו תשובה. הוא אמר, יש לי להשיב, בינה ודעת ולב שלא נתנו לי מן השמים – ועל ידי טענה זו הוא היה בטוח שיכניסו אותו לגן עדן. – הוא כמובן לא ידע שאין לו מה לחפש בגן עדן אם הוא לא למד, הרי מה הוא ירגיש שם? מה הטעם בגן עדן אם מעולם הוא לא למד? – אמרתי לו, מה מלאכתך? אמר לי, צייד עופות ודגים אני – אני שואל אתכם, אם אני אגיד למישהו מהיושבים כאן שיביא לי כמה דגים לשבת, אף אחד לא ידע איך עושים את זה, כי צריך מיומנות לזה, צריך לדעת מה לעשות ואיך לעשות – אמרתי לו מי נתן לך דעת ולב ליקח פשתן ולטוותו ולארגו ולעשות המצודות ולקחת בהן דגים ועופות ולמכרם? אמר לי בינה ודעת שנתנו לי מן השמים. אמרתי לו, ליקח את הפשתן לארוג ולטוות ולקחת הדגים והעופות נתנו לך בינה ודעת, אבל לקנות את התורה לא נתנו לך בינה וכתיב “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו” (דברים ל יד)? מיד הרהר בלבו והרים קולו בבכי. ולכאורה הבכי שהוא בכה זה היה בכי מצד שאליהו הנביא הראה לו מתוך מעשיו שהוא סותר את עצמו.
אני רוצה להוסיף עוד נקודה, הרי בגשמיות ההשתדלות היא בתקווה שנצליח, אין הבטחה שנצליח ע”י ההשתדלות, אבל על השתדלות ברוחניות נאמר “הבא ליטהר מסייעים בידו”, וכמובא ביומא (ל”ח ע”ב) אמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו. מסייעים זה יותר מפותחין, כלומר, מי שרוצה לטמא פותחים לו, אבל מי שרוצה להיטהר עוזרים לו. ודבר זה גם מוסיף כאב לאדם, שלא די לו שהוא לא ניצל את הכוחות שלו, אלא שאם היה מנצל אותם עוד היו עוזרים לו יותר מכוחותיו וזה כאב שאי אפשר לרפא אותו.
ניתן ע”ז משל, כתוב בפסוק “לא בשמים היא ולא מעבר לים היא כי קרוב אליך הדבר מאוד” וכו’, ורש”י מסביר שאם הייתה התורה בשמים היינו צריכים לעלות לשמים. ולכאורה, מה שייך לעלות לשמים, מי יכול לעלות ומה שייך לעלות, הרי צריך לעלות ולהמשיך לחיות שהרי “כי הם חיינו”?
ומצאנו בעוד מקום בתורה שנאמר כך, אצל כלב נאמר (במדבר י”ג, ל’) ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה וכו’, וכתב רש”י עלה נעלה אפילו בשמים. וזה הרי לא מובן, איך עולים לשמים?
אלא רואים מכאן שאם התורה הייתה בשמים היה אפשר לעלות, אלא שזה היה קשה מאוד. כי לא יתכן שהקב”ה יגיד לנו לעלות לשמים בלי שיהיה אפשרות לעלות, אלא שזה היה דבר קשה. דומה הדבר למה שהמדרש אומר שהקב”ה חס עלינו שצריך להביא קרבן משור ולא מצבי, כי נתאר לעצמנו אם היינו צריכים להביא קרבן מצבי כמה קשה זה היה, אבל שור נמצא בחצר, הקב”ה חס עלינו שנוכל לקחת אותו משם. כך גם בענין התורה, הקב”ה חס עלינו והתורה נמצאת קרוב מאוד אלינו.
עוד יש לנו להתבונן, הלא בתורה אנו דורשים כל תג ותג, והנה כאן לא הספיק לומר “כי קרוב אליך הדבר”, אלא התורה מוסיפה “מאוד“, ואנחנו צריכים ללמוד ולהבין מה נאמר כאן.
המשלנו לזה משל, אדם חלש וחיוור, התברר שבסה”כ הוא לא אכל, שואלים אותו מדוע, והוא עונה שאין לו אוכל, שבים ושואלים אותו האם אתה יודע שיש כאן חנות לקנות אוכל, אז הוא אומר שהוא לא ידע. הוא פשוט לא ידע שיש לו חנות צמודה לקנות אוכל. אבל יש אחד אחר שיושב בחתונה ולא אוכל והוא אומר אין לי מה לאכול. מה יגידו לו? קום רגע אחד ויש לך אוכל בחינם, זה נקרא קרוב מאוד, רק צריך להושיט את היד! כמו שכתוב במשלי (פכ”ו פט”ו) טמן עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו, העצל שם יד בצלחת וזהו, הוא לא שם את האוכל בפה מרוב עצלות אפילו שהוא רעב. יש בחינה של קרוב ויש בחינה של קרוב מאוד, זו בחינה אחרת לגמרי.
והעצה לכל מי שאומר שהוא לא יכול היא ‘בפיך ובלבבך לעשותו’, תתחיל להגיד “אמר אביי” “אמר רבא”, לאט לאט זה יכנס ללב, וזה ביד כל אחד, מי שבאמת רוצה יצליח.
ראיה לדבר, כתוב אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. מסביר ברוח חיים שרוחניות זה בבחינה של אם אין אני לי מי לי, וגשמיות זה וכשאני לעצמי מה אני. כלומר, ברוחניות אם תעשה יהיה לך, אם לא תעשה לא יהיה לך. אמנם ברור שגם ברוחניות אלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו, אבל למי ה’ עוזר, למי שעושה השתדלות. אז ברוחניות צריך לעשות ולעשות ובסוף הקב”ה עוזר. אבל בגשמיות זה לא מובטח, צריך להתפלל, רואים אנשים שעושים כל מיני השתדלויות וזה לא מצליח להם.
מאויבי תחכמני, אנחנו רואים אנשים שבגשמיות משקיעים ומשקיעים ולא מתייאשים, הרי אנשים כל שבוע קונים פיס ולוטו – וצריך להיזהר מזה מאוד, גם אם מבחינת הלכה זה מותר, אבל ה”י צריך להיזהר מזה מאוד, הכרתי אדם שנהיה חולה נפש מזה, הוא כל היום ממתין לראות אולי היום הוא יזכה, אולי היום, ובכל זאת אנחנו רואים שאנשים קונים כל שבוע. נתאר לעצמינו, אם היו חמישים אחוזי רווח אז היו קונים הרבה הרבה אנשים והיה תור ארוך בחנויות, וק”ו אם היו מאה אחוזי רווח רק שהיו צריכים לחכות קצת, אז וודאי שכולם היו רצים לקנות. נו, אז האם יש לנו פקפוק שברוחניות לא נקבל על זה שכר? רק צריך לחכות קצת. זה גם נקרא מתוך מעשיו, שיוכיחו לאדם מתוך מעשיו הגשמיים על מעשיו הרוחניים. ומי שמנסה ולא מצליח אז הוא צריך לבדוק מדוע, שיתפלל לה’ שהוא גם יצליח, זו היא העבודה של האדם, במקום לחפש תירוצים שידאג שלא יהיו עליו שאלות, הבא ליטהר מסייעים בידו, כי קרוב אליך הדבר מאוד.
ידוע שהרבי מקוצק זצ”ל שואל למה כתוב “והיו הדברים האלה על לבבך” למה לא כתוב בתוך לבבך? והוא מבאר, יש אדם שהלב שלו סגור ולא נכנס לו לתוך הלב, אז אומרים לו אתה תשים על הלב עוד ועוד ואז יום אחד יפתח הלב והכל יכנס, כי אם תחכה עד שהלב יפתח זה יכול להיות מאוחר מידי, תעשה עכשיו השתדלות והבא ליטהר מסייעים אותו. כמה אנחנו מאושרים שהקב”ה מסייע בידנו, צריך קצת התבוננות בשטחי החיים, מי שחושב מצליח.
הקב”ה יעזור לנו וירחם עלינו, צריך לבקש על כלל ישראל שלא יהיה עגמת נפש, יש כל מיני עגמות נפש, והקב”ה שומע תפילתנו ונזכה לחסדים ורחמים גלויים ולשפע גדול ונזכה לעבוד את ה’ באמת בשמחה וטוב לבב.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yitzchok Caplan Shlita
GPS for a Successful Life
Parashas Vayechi
Harav Hagaon Yitzchak Caplan Shlita
We’re accustomed to berachos of tzaddikim changing the course of nature, and people meriting all types of miracles through these berachos. It seems, however, that this was not the case with the berachos in Parashas Vayechi that Yaakov gave to Menashe and Ephraim and then to his own sons.
When Yosef brings his sons, Menashe and Ephraim, to his father, Yaakov, to give them a berachah, he positions Menashe under Yaakov’s right hand and Ephraim under his left hand, but Yaakov switches his hands and maneuvers them so that his right hand is on Ephraim, the younger son, and his left hand is on Menashe, the older one. Yosef starts moving his father’s hand away, telling him, “No, the older one is Menashe — put your right hand on his head, because he is the bechor, and he deserves to have your right hand on his head. Yaakov answers, “יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, I know. He, too, will become a nation, but his younger brother will become greater, and his offspring will be known throughout the world” — referring to Yehoshua, who achieved worldwide renown when he caused the sun to stop in middle of the sky.
The obvious question is: wasn’t that exactly the reason Yosef was asking his father to place his right hand on Menashe — so he could give him the berachah that the greatness should come forth from him, and not from Ephraim? And how did Yaakov’s answer address Yosef’s objection?
Clearly, says R’ Yerucham Levovitz, the berachah was not meant to change the person’s nature, but to bring out what was destined to emerge from him. Menashe, too, was destined to become great, but not as great as Ephraim. Yaakov blessed Ephraim that the greatness within him should be realized, and there should be no obstacles to that.
The Greatest Berachah
That is really the biggest berachah: to utilize what you already have. This is evident in the berachos that Yaakov Avinu gave to his sons as well. The Torah stresses that he blessed each of the shevatim:כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם, and Rashi notes that he gave berachos to them all. Yet it doesn’t seem as though he actually blessed all of them. Reuven, he rebuked, and when addressing Shimon and Levi, he cursed their wrath — אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, and declared that they should be dispersed among Klal Yisrael: אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. This does not sound like a blessing! How, then, can the Torah say that he blessed all his sons?
R’ Yerucham explains that giving a berachah means helping a person identify and utilize the dormant kochos that Hashem implanted in his nature.
That was the berachah that Yaakov gave his sons.
To Reuven, he pointed out that his nature was to be hasty, so he had to be careful to channel that impulsivity properly. To Shimon and Levi, he said, “You have this middah of kaas, and you have to know how to use it, so that it shouldn’t drag you down.” To Yehudah, he gave a berachah that he should realize that he possesses the capacity to admit, which is the quality of a king.
The greatest berachah, then, is to know your kochos.
It would seem that Levi took the message, and Shimon did not. When Klal Yisrael sinned with the eigel, Moshe Rabbeinu called out: מִי לַה’ אֵלָי, and all of Shevet Levi rallied around him; no one participated in the sin. Furthermore, Klal Yisrael tested Hakadosh Baruch Hu ten times in the Midbar — וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים — but, says the Sforno (Devarim 33:8), on the passuk: אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה, Shevet Levi was not involved in any of these incidents. Shimon, unfortunately, did sin with the eigel, as well as with the daughters of Midyan, specifically in the incident of Kozbi and Zimri.
Chazal tell us that Kohanim possess the middah of kaas, but as long as they’re able to channel it correctly, for avodas Hashem, it’s a good middah; indeed, that throughout the ten tests that Klal Yisrael stumbled in, Shevet Levi did not participate.
Identifying Your Tafkid
Yaakov Avinu’s berachah wasn’t meant to change the recipients’ nature, but was informing them what their nature is. This idea applies to every person, not just the shevatim; R’ Yerucham says that every person possesses a virtue in which they’re basically perfect, to the extent that they can’t even understand someone else who is lacking in that area. For instance, a person who possesses the middah of zerizus — alacrity — might not understand how it’s possible for his roommate not to get up in the morning. His roommate, on the other hand, excels in savlanus — patience or tolerance — and he can’t understand why his early-bird friend gets irritated so easily.
When quoting this teaching, R’ Wolbe used to say that R’ Yerucham didn’t explain to us why every person has one area in which he is perfect, but it would seem that it is because every person possesses a חֵלֶק אֱלוֹקַ מִמָּעַל, and in that specific part he’s perfect, because it came from Hakadosh Baruch Hu. Every person has such a middah — and, on the other hand, says R’ Wolbe in Alei Shur, he also has a negative middah in which he’s derelict, to a large degree, and he must correct it.
Probably, says R’ Wolbe, Hakadosh Baruch Hu gives a person a very strong positive middah to counteract his strong negative middah, along with all his negative middos. If a person recognizes what his strong positive middah is and what his strong negative middah is, that is a tremendous achievement, because he now knows what the Ribbono Shel Olam wants from him, and why he is in this world.
Your specific mission is to take your positive middah and use it to correct your negative middah. To do that, you have to know what these middos are, and maximize your strengths to the greatest extent so that you can become as big of a person as you can be.
There’s a well-known story about R’ Naftali Amsterdam, who lamented to his rebbi, R’ Yisrael Salanter, “If I had the heart of the Yesod v’Shoresh Ha’avodah, and the kishronos of the Shaagas Aryeh, and the middos of you, R’ Yisrael, then I would be able to be an oved Hashem.” R’ Yisrael responded, “Nein, nein, R’ Naftali. With your heart, your talents, and your middos, you are able to be an oved Hashem.”
Some people, when they hear this story, understand that R’ Yisrael was telling his disciple, “Even though you don’t have the heart of the Yesod v’Shoresh Ha’avodah, or the intellectual capacity of the Shaagas Aryeh, or the middos of R’ Yisrael Salanter, you can still be an oved Hashem.” I don’t think that’s what R’ Yisrael meant. He was telling him, “Your mission in life is not to be the Yesod v’Shoresh Ha’avodah or the Shaagas Aryeh, or R’ Yisrael Salanter; they already existed.”
In this vein, R’ Aharon Karliner remarked, “Am I supposed to be Avraham Avinu? We already had an Avraham Avinu!” Clearly, he was supposed to be R’ Aharon Karliner.
The Ribbono Shel Olam wants you, with your heart, and your talents, and your middos. Don’t look at anyone else’s package; that’s not what the Ribbono Shel Olam wants from you. Every person has a unique job, and you have to know how to utilize your own kochos.
Make the Days Count
At the beginning of this parashah, the Torah states, וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת — the “days” of Yaakov’s death drew near. What are the “days” of death? On how many days does a person die? The Ohr Hachaim cites the Zohar’s statement that every person has a certain number of days allotted to him, and each day that is utilized properly draws near to the Ribbono Shel Olam and is counted by Him. The days that were not utilized properly, however, do not come close, and are not counted. All of Yaakov Avinu’s days drew close and were counted, because they were all utilized properly.
We see from here, says R’ Wolbe, that a person’s avodah is not so much to finish Shas; that’s not what Hakadosh Baruch Hu is ultimately going to demand of a person. Rather, He will demand of him, “Did you use your days properly?”
How does a person use his days properly? When he knows which middos and kochos he possesses, and he utilizes those kochos to their fullest. Everyone has kochos; don’t look at anyone else, but know what your kochos are. That’s what the Ribbono Shel Olam wants from you, and that’s how you can help Klal Yisrael. Get to know yourself, and discover what your tafkid is, and then you will have your GPS for a truly successful life.