דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ויעל יוסף לקבור את אביו (נ,ז)

הגמ’ במס’ סוטה (דף י”ג ע”א) מספרת שבעת קבורת יעקב אבינו במערת המכפלה, היה עשו מעכב ולא נתן לקברו משום שטען שמקום זה שייך לו. והשיבו לו בני יעקב שאביהם קנה זאת ממנו, ועשו ביקש לראות את שטר המכירה, אך כיון שהשטר היה במצרים שלחו את נפתלי שהיה קל רגלים, ובינתים לא קברו את יעקב. ממשיכה הגמ’ ומספרת, במאורע נכח חושים בן דן שהיה כבד שמיעה, ובעת השהות שאל למה מתעכבים, וענו לו שמחכים עד שיחזור נפתלי, אמר חושים ובינתיים יהא אבי אבא מוטל בבזיון? נטל מקל והכה בראשו של עשו והרגו.

הקשה מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה, כיצד יתכן שבני יעקב, שבטי י-ה, לא הזדעזעו מהמצב שאביהם מוטל בבזיון, ורק חושים בן דן, נכדו של יעקב, לא יכול היה להשלים עם המצב? ומדוע לא הרגישו כולם בבזיון שיעקב מוטל עד שיחזור נפתלי ממצרים?

וביאר, שמכאן אנו למדים יסוד נפלא, מידת ההרגל הזו הטבועה בנפשו של האדם, מסייעתו לעמוד אף במצבים הקשים ביותר, כל בני יעקב ובני בניו הנלוים עמו, כיון ששמעו את ערעורו של עשו על מקום הקבורה, החלו להתווכח עמו ולהשיב לו על טענותיו, ומתוך כך התרגלו למצב ושוב לא חשו בבזיון שבדבר. ברם, דוקא חושים בן דן שהיה כבד שמיעה לא שמע את אותן טענות שקדמו, לעיניו נגלה פתאום המצב הקשה: “אבי אבא מוטל בבזיון”, ומיד בערה בו קנאת כבוד אבי אביו והרג את עשו.

זהו כוחו של ההרגל, אסונו של האדם הוא בכך שהוא מתרגל למצבו, יהיה גרוע ושפל כאשר יהיה, מסתגל הוא לעמוד אף במצבים הקשים ביותר, ומשלים עם כל מצב שהוא.

דברי הימים

הגאון הרב אברהם בן הגרח”ל טיקטינסקי זצוק”ל

י”ט בטבת תרצ”א

הגאון הרב אברהם בן הגרח”ל טיקטינסקי זצוק”ל, נכדו של מייסד מרן ראש הישיבה הגאון רבי שמואל טיקטינסקי זצוק”ל ובנו של הגאון הרב חיים לײב טיקטינסקי זצוק”ל, כיהן כמג”ש בישיבה משנת תרמ”ד. לאחר פטירת אביו בשנת תרנ”ט התמנה לעמוד בראשות הישיבה. במשך כל השנים הללו מסר את שיעוריו בקביעות בישיבה, למרות מחלת עיניים קשה בה לקה אשר נטלה את מאור עיניו עד שאילצה אותו בשנת תרס”ו לפרוש מהישיבה ולעבור למינסק.

מעניינת במיוחד היא צוואתו, בה מורה הוא כיצד לנהוג בו אחר פטירתו. הדברים שופכים מקצת אור על ענוותנותו וצדקותו:

בקשתי שלא יכניסו אותי בשום בית הכנסת, ולא יספידוני לא בפני המטה ולא אחר כך בשום מקום, ולא יעברו על רצוני ולא יעשו בזה שום הוראת היתר כי הנני מקפיד על זה מאד.

רחמנים בני רחמנים, אנא חוסו עלי ולהשתדל שבשני הצדדים של מקום מנוחתי בקבר יהיו אנשים כשרים מופלגים ושוני הלכות לכה״פ בשו״ע או”ח, יראי שמים ויראי חטא, ומשאם ומתנם עם ב״א באמונה, ונזהרים מלכעוס שלא לצורך, ומלדבר שקרים וליצנות ולשון הרע, ולא היו ח״ו בעלי גאוה ונזהרו מלהפסיק לא בדברי חול ואף לא בדברי תורה באמצע התפילה ובקריאת התורה ובחזרת הש״ץ.

הנני מזהיר ומצוה לכתוב על המצבה שלי כפי הנוסח שאני כותב פה בלי שום שינוי כלל וזהו. [תאריך הפטירה הוסיפו אח״כ]:

פ״נ איש אשר היה מאמין בהי״ג עיקרים ובכל מאמרי חז״ל, ועסק בתורה ולימד לאחרים למרובים או ליחידים, שלשלת היוחסין שמו אברהם בן לאותו צדיק הרב הגאון המפורסם בכל תפוצות ישראל כקש״ת מרן חיים יהודא ליב זללה״ה אשר היה ר״מ דק״ק מיר מ״ט שנה מתחילת קיץ תר”י עד תחילת קיץ תרנ”ט ומנוחתו כבוד בווארשא ונפטר בחוהמ״פ בשנת תרנ”ט ביום ה’ י”ט ניסן והובל למנוחות למחרת ביום ו׳ עש”ק כ’ ניסן בכבוד גדול. ובנו אברהם הנ”ל השתדל והעמיד על קברו אהל של רצפת אבנים ומצבה מפוארה, זכותו של מר אבא זצ״ל יעמוד לו שיתכפרו עוונותיו. נפטר בן ע״ה שנה ביום ה׳ פ׳ שמות י”ט טבת תרצ”א לפ”ק פה מינסק ובאותו יום הובל לקבורות.

ת.נ.צ.ב.ה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויחי

ברכת שעשה לי נס

לו ישטמנו יוסף ואמרו כי בדרך חזרה בירך כשראה הבור.

והנה נחלקו החיי”א ושעה”צ רי”ח כ”ו אי צריך נס היוצא מן הטבע או דדי בסכנה היוצא מן הטבע, וע’ נשמ”א כלל ס”ה להוכיח דא”צ נס חוץ מדרך הטבע ממעשה יוסף, והביא בשם ב”ר ק’ ח’ שהלך לשם, והוסיף שמסתמא בירך כמ”ש מתנו”כ, וניצל שלא מת בצמא, ולא היה דרך נס.

וכבר העירו בנשמ”א החדש אמאי לא הביא דמפורש כן בתנחומא שבירך. ובעיקר ראייתו דחו האחרונים שהיה נס יוצא מן הטבע כי אמר ר’ תנחום בשבת אבל נחשים ועקרבים יש בו, ולא כדברי נשמ”א שהברכה על שהיה מת בצמא וניצל ע”י שהוציאוהו.

ובאמת ע’ משך חכמה שכתב על מדרש תנחומא הנ”ל דר’ תנחום לשיטתו בשבת הנ”ל. ונראה מה”ט לא הביא נשמ”א מתנחומא, אבל לפי פשטות המדרש ס”ל שניצל מצמא, ומ”מ ס”ל אפילו למדרש מסתמא בירך.

והנה’ ע’ מהריט”ץ סי פ”ז בנס בעלייה אין מברך בבית למטה וצריך להיות ממש במקום הנס, והביא ראיה מיוסף שהוצרך לילך מאחיו ולא בירך בחשאי על הדרך.

(ולפי למהריט”ץ מיושב עוד קושיא, כי לכא’ קשה אמאי לא בירך כשעלה, וי”ל משום אונן או משום תוך ד’ אמות למת, מיהו קשה א”כ אמאי בירך כשירד כיון שכבר ראה, וע’ אשל אברהם וב”ה רי”ח א’ באריכות.

אבל לפי מהריט”ץ מיושב.

ועוד תי’ ס’ בית פינחס עה”ת מבעל פתחא זוטא הטעם שלא בירך יוסף בדרך כשעלה ממצרים כי הלך בדרך אחר, אבל בחזרה חזרו בדרך אחר כי הרי גם הנשים עלו עמם (דכתיב רק טפם וצאנם עזבו בארץ גושן) והרי אין לפגוש הנשים בחזרה מלויה. ויש לדון בזה כי לכא’ האיסור הוא רק מיד אחר הלויה, אבל לא כל הדרך לכמה ימים מלויה עד המקום שיצאו משם. ויש לעיין בזה).

ובדברי מהריט”ץ ע’ פרי הארץ מזרחי ז’ אולי היה הבור רחוק מהדרך. ולכא’ ראיית מהריט”ץ דהרי ארחות ישמעאלים עבר ליד הבור, ומסתמא זה היה הדרך. אך ע”ש פרי הארץ אולי היה אחורי הר או גבעה.

והנה מהריט”ץ הקשה אמאי לא בירך בחשאי על הדרך. ולכא’ לפי הב”ה כתבנו שהברכה היה על הנחשים ויש לתרץ כי מהדרך א”א לראות כלל לתוך הבור אלא שפת הבור, ואולי זה לא חשיב כלל שראה מקום הנס.

ונראה דמהריט”ץ ס”ל כחיי”א שהברכה היה על הבור גופא, כי לדבריו דצריך לעמוד במקום הנס ממש ע”כ הברכה הוא הודאה, וא”כ א”צ שההצלה היה בדרך יוצא מן הטבע, וא”כ הברכה על הבור, ושפיר הביא ראיה לשיטתו.

תוכחה וברכה

Hagaon Harav Ephraim Chodosh Shlita

“ויקרא יעקב אל בניו… האספו ואגידה לכם.. אשר יקרה אתכם באחרית הימים”

“ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לומר דברים אחרים” (פסחים נ”ו)

“הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם” – “לא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה…” (רש”י תחילת דברים עפ”י הספרי)

המעמד גדול, האוירה אוירה של חרדת קודש, ההזדמנות חד פעמית, כמה פעמים רצה יעקב להעיר לראובן על הפחז כמים, לדבר עם שמעון, להוכיח את לוי “כלי חמס מכרותיהם”, אבל ליעקב יש חשבון לא מוכיחים פעמיים, אין מוכיחים אלא סמוך למיתה, וכשמגיעה השעה עומדים כולם מחכים למוצא פי האבא הגדול והנה הוא מתחיל לדבר, ועל מה הוא מדבר על אחרית הימים, מה עם התוכחה? אם לא עכשיו אימתי? ויעקב יש לו דברים יותר חשובים, “את אשר יקרה אתכם”, בשעה שמדברים עם בנים, כשמדריכים תלמידים, לפני שמתחילים לעסוק בעבר, יותר חשוב לדבר על העתיד.

עומדים שנים עשר שבטי י-ה לפני יעקב אבינו מחכים וממתינים בחרדת קודש “האספו” “מהו האספו? הטהרו…. ד”א העשו אסופות אסופות” (בראשית רבה), והמצב לא פשוט, נסתלקה ממנו שכינה, ויעקב נבהל שמא יש פסול בזרעי, אמרו לו “שמע ישראל” “כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד, פתח ואמר ברוך שם…” (פסחים שם)

כשחודרת ההבנה, ה”נסתלקה שכינה” היא לא בגלל חסרון בי, לא חלילה בגלל בני, אלא כמו שלימדנו חז”ל שעדיין לא הגיעה העת, פתח ואמר דברים אחרים, את מה שידוע לכולם בשם ברכות יעקב, הברכות שהסכים הקב”ה על ידו “כל מה שברך יעקב את השבטים כך ברכן משה..”

והברכות מתחילות לזרום, ראובן “פחז כמים”, שמעון ולוי “כלי חמס”, זה ברכות? זה נקרא “לחטוף על הראש”, ברור הדבר, תוכחה מלב אוהב, תוכחה הניתנת בצורה נכונה ובזמן הנכון, תוכחה של “נאמנים פצעי אוהב” היא הברכה הגדולה. ברכה היא נתינת כח להמשיך הלאה ביתר שאת.

מה היא תוכחה נכונה, תוכחה הנותנת לאדם כח להמשיך הלאה ב”יתר שאת ויתר עז”. “אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך”. אתה מוכיח ללץ הוא עלול לשנוא אותך, זה לא חייב להיות, יכול שאותו לץ התוכחה אפילו לא תעבור לו ליד האוזן, אבל הוא גם עלול לפתח שנאה כלפיך “פן ישנאך”, על החכם לא נאמר כי יאהבך אלא “ויאבך”, תוכיח את החכם והוא הרי חכם, הוא יפתח כלפיך אהבה, אהבה שתלך ותגבר “ויאהבך”, בבית המדרש אצלנו היו אומרים, אדם רוצה למדוד את עצמו האם הוא חכם ועד כמה הוא חכם, איפה ישנה מראה שדרכה ניתן לראות את תמונת החכמה, היכן ניתן למצוא כלי מדה היכול למדוד חכמה, יש רק כלי מדה אחד: “הוכח לחכם”. אדם יכול לבדוק את עצמו איך הוא מקבל תוכחה, איך הוא מתייחס לתוכחה, כפי שהוא מתייחס למוכיח ולתוכחה כן חכמתו, אם אצלו התוכחה היא “ויאהבך” אזי הוא בבחינת “הוכח לחכם”, ובאותה המידה שהוא אוהב את התוכחה ואת נותן התוכחה עד לשם חכמתו מגעת.

עומד ראובן ומקבל את הברכה את התוכחה “פחז כמים”, עומדים שמעון ולוי ושומעים “כלי חמס” וכשמגיעים ליהודה חל שינוי “יהודה אתה יודוך”, “לפי שהוכיח את הראשונים התחיל יהודה לסוג לאחוריו וקראו יעקב בדברי רצוי, אתה לא כמותם, מה שונה יהודה מראובן משמעון ומלוי ,למה יהודה שפחד על מעשה תמר קיבל הסכמה, אתה לא כמותם, ומדוע? האם בגלל שהוא הודה? גם ראובן עשה תשובה, “וישב ראובן אל הבור”, “והיכן היה? רבי אליעזר אומר היה עסוק בשקו ובתעניתו” (בראשית רבה פרשת וישב), וחז”ל אומרים שהתשובה של ראובן קבלה הסכמה מהקב”ה, “ואתה פתחת בתשובה: חייך, שבן בנך עומד ופותח בתשובה, ואיזה? זה הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה’ אלקיך” (בראשית רבה שם)

לכאורה אפשר היה לומר פשוט, יעקב לא בא להוכיח לשם תוכחה, יעקב בא ללמד ולחנך את בניו, וברגע ש”התחיל יהודה לסוג לאחוריו” אז אין צורך להוסיף, יהודה כבר הבין לבד מה הוא צריך לתקן, אבל בחז”ל וברש”י לא משמע כך, לא כתוב יהודה אתה כבר הבנת, ההדגשה “אתה לא כמותם”.

יתכן לומר, וצריכים הרבה זהירות שאומרים, כי מדובר ב”שבטי י-ה”, מדובר ב”עדות לישראל”, יהודה ראה את מעשה תמר ככישלון, כחטא, זה שלמדנו בחז”ל שמלאך כפה עליו, “יצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים” (רש”י עפ”י סוטה י’:), אבל אצל יהודה זה נחשב לחטא והוא עשה על זה תשובה, על זה הוא הודה “ממני”, אצל ראובן הבלבל יצועי אביו, זה היה לאחר מחשבה לאחר עיון בסוגיה, אצלו זה היה נחשב למצוה ויעקב לא מוכיח אותו על המעשה, זה היה יכול להחשב לו כשגג בדבר מצוה אבל יש פה “פחז כמים”, יש לך אבא גדול ואת כל מה שאתה יודע גם הוא יודע והרבה יותר, איך אתה מתערב בחשבונות של אבא שלך, זה נובע מה”פחז כמים”.

גם אצל שמעון ולוי, ברור הדבר שבשעה שבני יעקב ענו לחמור ולבנו “במרמה” “אם תהיו כמונו להימול כל זכר” הם לא התכוונו לרפורמת הגיור. פשוט שהם חשבו כמו שאנחנו היינו חושבים על רעיון כזה, הנה באה משפחה חדשה לעיר, וכדי שהם יקלטו בעיר צריכים כולם לעבור ברית מילה, על הצעה כזו אמורים אנשי העיר להראות לחמור איפה מקומם של חמורים. את שכם ואת אביו לשלוח למוסד לאנשים לא בריאים, איך אומרים בימינו, “עושים בחירות”, מחליפים ממשלה, מה שנקרא בא ניתן להם לעשות את העבודה. והנה תגובה משונה, “ורבים מעמי הארץ מתיהדים”, עכשיו שמתברר שכולם שותפים בעוולה מה צריך לעשות, שמעון ולוי מוליכים מהלך בלי לשאול את האבא, “ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי” “בניו היו ואף על פי כן נהגו כשאר אנשים שאינם בניו שלא נטלו עצה הימנו” (רש”י עפ”י הב”ר). הם חשבו, הם בדקו, ולפי הבנתם וההבנה שלהם היתה הבנה של שבטי י-ה, היה נראה להם שהם עושים מצוה, וזה ידוע, תשובה עושים על עברות, לא על מצוות, ויעקב בא עכשיו ומגלה להם שהמעשה הזה נובע מ”כלי חמס מכרותיהם”. ראובן, אם מותר לומר, הטענה עליו היא שהוא לא הבין שלא יכול להיות שהוא מבין יותר טוב מאבא, שמעון ולוי היו בטוחים שזה מה שאבא רוצה, “ויבאו על העיר בטח”, “בטוחים היו על כחו של זקן”, זה נראה שהם היו בטוחים שהם שלוחים שלו, הם עושים מה שלפי דעתם אבא רוצה שיעשו. על זה הטענה שיש את מי לשאול, יש לכם ממי ליטול עצה ואתם כאילו לא הבנים, אתם לא שואלים, אתם עושים מצוות בלי לשאול, בלי להתייעץ, זאת הטענה והיא התוכחה.

מכל מה שעברו ישראל, מכל הנפילות והחטאים, ביקש יעקב ששמו לא יזכר דוקא על שני דברים, “בסדם אל תבא נפשי”, “זה מעשה זמרי”. זמרי מבין יותר טוב ממשה “אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך”, “בקהלם אל תחד כבודי” – “אלו עדת קרח”, מה יש בעדת קרח, “כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו”, אותו נושא ואותה בעיה, גם אנחנו מבינים.

חז”ל גם מגלים לנו מה היתה הטעות של ראובן, ראובן חשב שהוא תובע עלבונה של אמו, והוא היה צריך להבין שהחשבונות של יעקב זה חשבונות של שכינה, “לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית” (‏פסחים פ”ח.), העבודה של אברהם היתה בבחינת יוצאים לעבוד מטפסים בהר, יצחק המשיך בעבודה והגיע לבחינת שדה, יוצאים לשדה לעבוד, יעקב המשיך את העבודה והמשיך מכוחם, יעקב קראו בית, הבית הוא מקום לשכינה, “ויצא מאהל לאה” – “דהיינו המשכן שעשאו בצלאל שבא משבט יהודה”, “ויבא באהל רחל” – “זה שילה שבחלק יוסף” (בעל הטורים בשם א”א הרא”ש ז”ל), עד לבנין בית עולמים “ובין כתפיו שכן” – מזבח היה בנוי בחלקו של בנימין, וכל זה בא מכוחו של יעקב שקראו בית.

“ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי”, “וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלוא כבר נאמר “כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני”, אלא חרבי זו תפילה, קשתי זו בקשה” (ב”ב קכ”ג.), יעקב נותן ליוסף את שכם, ומאיפה ליעקב את שכם, את שכם שאותה הוא מחלק, “אשר לקחתי” – שכם היא שלי, ומאיזה דין היא שלי, מדין כיבוש מלחמה “אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי”, ובתרגום “בצלותי ובבעותי”, ואם היא שלי, אני נותן אותה ליוסף כדין כל כבוש מלחמה כחלק נוסף, אני התפללתי ובזכות זה שכם נפלה בחלקי. יכולים לחשוב שמעון ולוי מה שהם רוצים, לא הם כבשו את שכם, אני לקחתי, ואיך לקחתי “בחרבי ובקשתי”.

וצריך להבין מתי יעקב התפלל, הלא בזמן ששמעון ולוי באו על העיר בטח הוא לא קיבל על זה עדכון, הוא בכלל לא ידע מזה, ואם הוא לא ידע על מה הוא התפלל? אלא מוכרחים לומר שמיד שנודע ליעקב על מעשה שכם ודינה, הוא עשה את מה שצריך לעשות, הוא פנה אל הכתובת הנכונה, ועל זה אומר דוד המלך “אלקים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו” ‏(תהילים פרק מ”ד), יעקב עומד ומתפלל והתוצאה “אתה ידך גויים הורשת ותטעם תרע לאמים ותשלחם”. איך למדנו בגמרא, שמעון ולוי כבשו את שכם? לא ולא, “כי לא בחרבם ירשו ארץ”, איך נכבשה הארץ, “כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם”, וזאת הטענה של יעקב לשמעון ולוי, אתם חושבים שאתם כבשתם את שכם, שכם נכבשה רק בכח התפילה והבקשה, שכם היא שלי בכבוש מלחמה, החלק שלכם בענין הוא “עכרתם אותי”, בלי ההתערבות שלכם היו כולם רואים את הבורא עולם, כולם היו רואים את ה”ימינך” ואת ה”זרועך” ובעיקר את “ואור פניך כי רציתם”, אם מותר לומר אתם לא כבשתם אתם רק קלקלתם, שכם בידינו מכח התפילות ובזכות “כי הושעתנו מצרינו ומשנאינו הבישות”.

זהו הלקח הגדול של הפרשה, “יש לנו אב זקן” – יש לנו ממי לשמוע, בכל צעד, בכל מעשה נמלכים בתורה ובחכמי התורה, כך ורק כך נוכל להמשיך הלאה לדורות הבאים, “וילד זקונים קטן” – להעביר לדורות ישרים יבורכו, את אשר “באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו”, כי הבורא של אז הוא אותו הבורא עולם של היום, “אתה הוא מלכי אלקים” ובמהרה נזכה ליום הגדול של “צוה ישועות יעקב”.