דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l
ויט שכמו לסבול
אחד מחשובי בחורי הישיבה התארס פעם עם בתו של גביר גדול. היו מהבחורים שריננו עליו כי “מכר עצמו” עבור בצע כסף, שהרי לפי מעלתו היה יכול לישא בת ת”ח אמיתי. דיבורים אלו הגיעו לאזניו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה.
בתקופה ההיא נהגו לעשות שבע ברכות לתלמידים בישיבה והגאון ר’ נחום התכבד לדרוש, פתח ואמר:
נאמר במשנה (אבות) “כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא”. אנשים חושבים שזהו תנאי לקיום התורה ובלי לסבול אי אפשר לגדול, אך א”כ לכאורה קשה דהא רבי יהודה הנשיא היה עשיר גדול, והגמרא (נדרים )מספרת על עשרו ועל שהוציא כמה אלפים בהוצאות חתונת בנו, וא”כ רבי יהודה הנשיא לא נהג פת במלח ומים במשורה? וכן מצינו בעוד תנאים ואמוראים שהיו עשירים.
אלא הפשט הוא שמה שכתוב אצל יששכר “ויט שכמו לסבול” והיינו לסבול עול תורה (רש”י);, אין הכוונה שצריך לסבול, דהא לא כתוב ‘ויסבול’, אלא “ויט שכמו לסבול” והיינו שצריך שיקבל על עצמו שאפילו אם יהיה לו סבל גם כן ילמד ולא יפריע לו שום ענין מענייני העולם הזה לעסוק בתורה הקדושה.
סיים מרן זצוק”ל ואמר: מעיד אני כי החתן דנן כל ימיו בישיבה לא חיפש מותרות, אלא רק “ויט שכמו לסבול” – שסבל עול תורה. ואדרבה בגלל זה זימן לו הקב”ה בת של מי שהוא רחים רבנן, שיספק כל צרכיו. ואדרבה שמעתיה בעי צילותיה ושני שולחנות זו מעלה.
ובזה סתם רבינו את טענות המלעיזים.
מתוך ישורון כרך כ”ב
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (מט, א)
סיפר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה: זכורני שבימי החפץ חיים זצוק״ל, בא לפניו אחד שהוצרך לנסוע לארצות הברית, ושאל האם יסע לבדו או יקח עמו את בני משפחתו.
שאל אותו החפץ חיים: כמה זמן בדעתך להיות בארצות הברית?
ענה אותו יהודי – כך נדמה לי – לתקופה של שנתיים בערך.
אמר לו החפץ חיים: במשך שנתיים, ודאי יגיע מלך המשיח.
שאלו השואל: רבי, האם הכוונה מצד החשבון של הקעמפנער [כך נקרא אז הגאון המלבי״ם זצ״ל שכיהן כרב בעיר קעמפנא ובחיבורו לדניאל (ח, יד) שיער שהגאולה תבוא באותה תקופה, בשנת תפר״ח]?
ענה לו החפץ חיים: מצד חשבונו של הקעמפנער, הרי כבר נאמר: ״סתומים הדברים וחתומים עד עת קץ״ (דניאל יב, ט). אך המשיח הלא מוכרח להגיע, כי אם לא יגיע עתה למי יגיע?! לאור ירידת הדורות, למי יגיע מלך המשיח?!
סיים מרן המשגיח הגה״צ רבי יחזקאל זצוק”ל: אם כך אמר החפץ חיים בדורו, כשהיו ארזי הלבנון אדירי התורה, מה נאמר בזמננו, כשהגדולים הולכים ומתמעטים. אם לא יבוא עתה, למי יבוא.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
ויחי
מברך על העיקר ופוטר את הטפל
כתיב נפתלי אילה שלוחה, הנותן אמרי שפר. ופירשו על מעלת הפירות של ארץ נפתלי. ופי’ בתרגום תהא מעבדא פירין, יהון מודין ומברכין עליהון, ופי’ ש”מ וריטב”א ברכות מ”ד עפ”י שאמרו שם כי פירות גינוסר עם פת הוי פירות עיקר, והם בחלקו של נפתלי. (וע’ או”ש פ”ה מברכות ה”ג בסופו פי’ אחר בתרגום עפ”י תיב”ע פ’ עקב דברכה מעין שלש על פירות א”י מה”ת. ולדבריו נראה כי הם כ”כ מעולים שהתורה מחייבם בבהמ”ז מה”ת, וזה השבח שאמר כאן. ולדבריו קאי על ברכה אחרונה).
ובעיקר פי’ המשנה מברך על מליח ופוטר את הפת, ופי’ בגמ’ משום דפירות גינוסר כ”כ חשובים, והק’ תוס’ א”כ מליח ג”כ טפל, ותי’ שכבר אכל הפירות ולא היה דעתו על מליח ולכן צריך לאכול המליח עכשיו והוא העיקר. אבל ברבינו יונה ל”א ע”ב פי’ דלשון מליח במשנה פירושו פירות גינוסר שצריכים עמם מליח. ונמצא לכו”ע דפירות פוטרים הפת שהוא הטפל. אכן לפי תוס’ לא א”ש כ”כ הפסוק כיון דמצינו גם מליח דפוטר הפת ואינו מיוחד דוקא בפירות גינוסר, אבל לפי רבינו יונה כתבו מג”א וב”ח דמליח אין פוטר הפת אף אחר פירות גינוסר, וא”כ א”ש טפי התרגום, דרק פירות גינוסר פוטר פת.
ויש לעיין בלשון התרגום “מודין ומברכין”, ומשמע שנים, ולכא’ מדייק כן בקרא דכתיב הנותן “אמרי” שפר. ויש שפי’ דהיינו ברכה ראשונה וברכה אחרונה, וכפסק השו”ע בעיקר וטפל. מיהו כפשוטו כאן הברכה אחרונה על פירות אלו דרבנן (ודלא כאו”ש הנ”ל) ואיך יפטר את הפת, והרי מה”ת הוי כלא בירך כלל.
וכבר דנו בזה בפת טפל אי פטור מבהמ”ז. וע’ באבני נזר ל”ח י”ג דמה שאמרו דטפל א”צ ברכה אחרונה הוא אפילו בטפל של פת ואכל שביעה, ולא משום דדין טפל דא”צ ברכה דא”כ לא שייך זה לענין בהמ”ז דאורייתא, אלא משום דדין הטפל הוא דיש לו דין העיקר לענין ברכה, וכיון דעיקר א”צ בהמ”ז גם הטפל א”צ בהמ”ז.
אבל התעוררות תשובה, בדפוס חדש ח”א צ”ה, חולק ע”ז. וכפשוטו טעם התעוררות תשובה וכפה”ח דמברך בהמ”ז כי כל דין עיקר וטפל הוא דנפטר בברכת העיקר, ולא שייך בבהמ”ז. אבל דעת אבני נזר כנ”ל דהטפל נשתנה ברכתו להיות כעיקר, וא”כ שייך גם בבהמ”ז.
(ומה דכתיב הנותן אמרי “שפר”, ולשון שפר וחשיבות, לכא’ יש לפרש לפי מה שכתבנו במק”א שיש שני מחייבים של ברכה, חדא משום גזל, ועוד ברכה מיוחדת לכל מאכל. וע’ אשר לשלמה דטפל באמת יש לו חיוב ברכה משום גוזל עוה”ז, אלא דיוצא ע”י העיקר, ונמצא דבאמת הטפל יש עליו ברכה, אבל אכתי אין עליו חובת ברכה מצד טובת ה’, וזה דין ברכה מיוחדת, ולכן על טפל לפני עיקר מברך שהכל לפי הרמ”א. ולפי”ז א”ש דכאן קמ”ל דפירות גינוסר הם עיקר ולכן חייבים ב”אמרי שפר” והוא ברכה חשובה. ואולי י”ל דזה כוונת התרגום מודין ומברכין, היינו מודין בחיוב ברכה דרבנן משום טובת ה’, ומברכין הוא משום גזילה, ושאני בזה מטפל דא”צ ברכה אלא משום גזילה).
כל מעשיך לשם שמים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l
“וברכתו מכל הימים”
אומרים אנו בתפילת ליל שב”ק “אתה קדשת את יום השביעי לשמך וכו’, וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים”. הקב”ה “בירך” את יום השבת שיהיה היום המבורך ביותר, והוא יהיה המקור לכל הברכות, וכן “קידש” יום זה בקדושה מיוחדת, שאינה נמצאת בשום מועד אחר.
השבת – מקור האמונה והשכר הנצחי
ויש להתבונן מדוע דווקא יום השבת התברך והתקדש יותר מכל הימים, ומה התייחד דווקא ביום זה.
ויש לבאר, כיון שהשבת היא יסוד האמונה בהשי”ת, והאמונה היא יסוד כל הדת, וכל הקשר שלנו עם הקב”ה מושתת על יום קדוש זה, וביותר, רק ע”י יום זה אפשר לזכות לשכר הנצחי ולכל ההבטחות שהבטיחנו ע”י עבדיו הנביאים.
וזהו ע”י שנאמין בו ית’ אמונה שלמה, ואמונה זו עיקרה ביום זה, ומפני כך בירך וקידש הקב”ה את יום השבת, ולכן נעשית היא שורש כל השכר הנצחי.
מצות קידוש ה’
והנה כתב הרמב”ם (פ”א מיסוה”ת ה”א); כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנא’ “ונקדשתי בתוך בני ישראל” ומוזהרין שלא לחללו שנא’ “ולא תחללו את שם קדשי”. ועוד כתב שם (ה”י); “וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו – הרי זה מקדש את השם”.
ומבואר, כי כשם שיוסף הצדיק פרש מן העבירה לשם שמים ללא כל נגיעות או דבר אחר, כן באופן זה צריך כל אדם מישראל להתנהג בקיום מצוות ה’ ובמניעה מהעבירות. וענין קידוש השם זה הוא בין בגלוי ובין בסתר, שאף אם פורש מעבירה בסתר כשאין איש רואהו, ג”כ מקדש שם שמים על גופו ונפשו.
קידוש ה’ של יהודה
והנה בפרשת השבוע, כשיעקב אבינו בירך את בניו מצינו שהוכיח את ראובן ושמעון בקנטורים, ואיתא ע”ז במדרש (ילקו”ש ויחי רמז קנ”ט); “כשהוכיח יעקב את ראובן ושמעון, הוריקו פניו של יהודה ונתירא שלא יוכיחו במעשה תמר, מיד קראו ופייסו: “יהודה אתה יודוך אחיך”, זש”ה ע”י אסף (תהלים נ, כג) “זובח תודה יכבדנני” – מקרא זה לא אמרו אלא כנגד צדיקים שכובשין את יצרם ומודין במעשיו, שכל המודה במעשיו זוכה לחיי העוה”ב שנאמר “זובח תודה יכבדנני”, וכן אתה מוצא ביהודה שהודה במעשה תמר, א”ל הקב”ה “אתה הצלת תמר ושני בניה מן השריפה ואת יוסף מן הבור, שנאמר (בראשית לז,כו) “ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו”, חייך שאני מציל מבניך ארבעה: א’ מן הבור – דניאל כנגד יוסף, וג’ מן האש – חנניא מישאל ועזריה – כנגד פרץ וזרח ותמר, וכל מי שאינו מודה במעשיו הקב”ה מקללו, שכן מצינו בקין בשעה שהרג את אחיו א”ל הקב”ה “היכן הבל אחיך”?, אמר לפניו “רבש”ע אני והבל הבאנו דורון לפניך, שלו קבלת ולי החזרת בפחי נפש, ממני אתה מבקשו והלא אינו מתבקש אלא ממך שאתה משמר את כל הבריות”?!, א”ל הקב”ה “אני מודיעך היכן הוא”!, אמר לפניו “גדול עווני מנשוא” וכו’ מיד מחל לו מחצה וכו’. “מכסה פשעיו לא יצליח” (משלי כח,יג) זה קין, “ומודה ועוזב ירוחם” זה יהודה. ע”כ לשון המדרש.
והודאה זו שהודה יהודה במעשה תמר היתה גדולה במעלתה מאוד, שהרי תמר הסכימה למסור ג’ נפשות ולא להלבין פניו, משמע שבושה זו היתה קשה יותר מאיבוד ג’ נפשות, ובכל זאת הודה בדבר וקידש בזה שם שמים ברבים, ולכן זכה להצלת חנניה מישאל ועזריה.
צדיקים – כוונתם לשמים
והנה בגמ’ בסנהדרין (ו:) “רבי מאיר אומר לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה שנאמר (בראשית לז,כו) “ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו”, וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י,ג) ובוצע ברך נאץ ה'”. – והטעם בזה הוא, שהרי מכרו האחים את יוסף בעד עשרים כסף ובעד נעלים כפי שכתוב בנביא, ומי שגרם למכירה זו היה יהודה, לכך אין לברך את יהודה על מעשה המכירה.
אך דבר פלא הוא וכך הק’ במהרש”א שם – דמדוע קרא למברכו “מנאץ”, הרי לכאו’ על יהודה עצמו היה צריך לומר זאת. ועוד דלשון “מנאץ” משמע ענין הכעסה או כפירה, ואיזו כפירה ישנה בלברך את יהודה?.
וביאר שם המהרש”א, שכוונת הגמ’ היא שמי שמברך את יהודה על מעשהו שמכר את יוסף בשביל לקבל ממון ולכך מנע את הריגתו – עליו נאמר “מנאץ ה'”, משום שצריך לברכו על ענין הצלת יוסף שנתכוין לשם שמים, שהיה ירא מחטוא לה’ ולא רצה במיתתו של יוסף, ומכיון שחשש שמא אחיו לא ישמעו לו הלך ופיתם בדברים “נלך ונמכרנו לישמעלים”, ועי”ז רצה שינצל יוסף ממות.
ולפי זה כך הוא פירוש הכתוב; “ובוצע ברך” היינו מי שמברך את יהודה לומר שסיבת מכירתו היתה בשביל בצע כסף וכמו שכתוב “מה בצע כי נהרוג את אחינו”, – הרי זה מנאץ, מפני שכופר ומכעיס בזה להקב”ה, שהרי ממעט בזה את יראתו של יהודה מהקב”ה.
וזוהי מעלתו הגדולה של יהודה, שנתכוין לשם שמים ולא ח”ו עבור ממון, ולכך המברכו עבור ממון “מנאץ ה'” יקרא.
והנה מובא בירושלמי (ב”מ פ”ב ה”ה) וכן במדרש רבה (פרשת עקב פ”ג); מעשה בר’ שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעלי אחד, הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצוארו, אמרו לו “רבי – ברכת ה’ היא תעשיר” (משלי י,כב), אמר להם ר’ שמעון בן שטח “חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי”, הלך והחזירה לאותו ישמעלי, וקרא עליו אותו ישמעאל “ברוך ה’ אלהי שמעון בן שטח”.
ויש להבין במעשה זה, מדוע השיב האבידה לאותו עכו”ם, הא אמרינן בסנהדרין (עו:) “המחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר (דברים כ”ט) “לא יאבה ה’ סלוח לו”?.
וביאור הדבר הוא, שתלוי המעשה בכוונתו – אם משיב האבידה לכותי כי משוה את הכותי והישראל כאחד ואין חשובה לו מצות בוראו, וכמו שפי’ רש”י שם, – עליו נאמר “לא יאבה ה’ סלוח לו”, משום שממעיט את כבודו של עם ישראל ומשוה אותם לעכו”ם וזהו חילול ה’, משא”כ ר’ שמעון בן שטח שכל כוונתו היתה לשמים, וכדברי הירושלמי “בעי הוה שמעון בן שטח משמע בריך אלההון דיהודאי”, ופירש שם ה”פני משה” “רוצה הוא שיתקדש שם שמים על ידו, ולשמוע שיאמרו בריך אלההון דיהודאי וזה נוח לו יותר מכל שכר וריוח ממון שבעולם”, לכן מצוה עשה בזה שהשיב האבידה. וכן כל אדם שיעשה בכוונה זו הרי זה רצוי לפני השי”ת משום שמקדש את שמו ית’ בעולם.
הוי דן לכף זכות
והנה האחים חשבו שכוונת יהודה במכירה רעה היתה שרצה למוכרו בעד ממון, ולכך לאחר שמכרוהו כתוב (בראשית לח,א) “וירד יהודה מאת אחיו” וגו’ – שהורידוהו מגדולתו, אבל האמת היא שכוונתו היתה לשמים, שרצה להציל את אחיו ממות, ורצה שיתקדש שם שמים, ולכך זכה שנצלו כמה נפשות בגללו כמו דאיתא במדרש (הנ”ל), וכן זכה לברכות אביו שברכו במלוכה וכו’.
וזהו חיזוק גדול בשבילנו, שלפעמים רואים אנו אדם שלומד בהתמדה, ונוטים לחשוב שלומד מפני כל מיני חשבונות וכדו’, אך אדרבה צריכים אנו ללמוד ממעשה המכירה של יהודה, ולדון כל אדם לכף זכות, ובוודאי כוונת הלומד לשם שמים לקיים מצות עסק התוה”ק ולקדש שם שמים.
וכן נתחזק כולנו בענין שמירת השבת, לחשוש בכל דבר שיש בו פקפוק, ולהמנע מעשייתו ובזה נזכה גם אנו לקדש שם שמים, ונוכל לזכות עי”ז לאמונה טהורה ולשכר נצחי של העוה”ב.
ולאחיו יאמר חזק
המצב כיום של עם ישראל ששרוים בסכנה, ובשעת סכנה צריכים לחזק את עסק התוה”ק, וכל א’ שמתחזק מחזק בזה גם את השני, וצריך ליזהר מלהיות צר עין כשרואה חבירו מתחזק, וכמו שכותב ע”ז רבינו יונה (שערי תשובה ש”ג) בחומרה רבה, כשרוצה שרק הוא עצמו יקיים מצוות ואילו חבירו לא יקיים, ועי”ז שנקיים “איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק” (ישעיה מא,ו) ונתחזק ללמוד תורה כראוי, נזכה שננצל מכל הצרות ונגאל גאולת עולמים בביאת משיח צדקנו, אמן.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Wahrsager Shlita
Dangerous Expectations
Parashas Vayechi
Harav Hagaon Meir Wahrsager Shlita
As we’re leaving Sefer Bereishis, we should take advantage of the fact that we’re still together with the Avos hakedoshim and learn from the darkei ha’avos. The Netziv, in his introduction to Sefer Bereishis, cites Chazal’s teaching (Avodah Zarah 25a) that Sefer Bereishis is called Sefer Hayashar, and he brings many sources to show that this quality of yashrus is specifically mentioned with regard to people who excel in bein adam lachaveiro and not only in bein adam lamakom. He points out that all the Avos had exceptional middos, acting in an exemplary fashion even with non-Jews, and their middos in bein adam lachaveiro mirrored their bein adam lamakom. In these past few parashiyos we see the stellar middos of Yosef Hatzaddik. Although Yosef was one of Yaakov’s sons – one of the shevatim – in some respects he was considered an av, as his two sons, Efraim and Menashe, became shevatim as well.
I’d like to discuss how we can learn from the middos of Yosef Hatzaddik.
In this week’s parashah we find an amazing example of Yosef’s gadlus in middos; it actually starts in last week’s parashah. The shevatim committed a tremendous crime against Yosef, causing him to be sent to Mitzrayim and be separated from his father for 22 years. This was considered a cheit on their part, and we would think that Yosef had every right to be angry and take revenge against them. Yet he didn’t get angry; instead, he reassured them that he’s not angry at them at all. In this week’s parashah we find that after Yaakov died, the shevatim were worried that Yosef would be upset at them. But Yosef calms them down, saying: אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי. Rashi and the Sforno explain that this is an expression of wonderment: “Do you think I’m putting myself in Hakadosh Baruch Hu’s stead,” Yosef was asking, “ that I should judge you, take revenge against you, or get angry at you? Although your intention was negative – וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה – Hashem used you as a kli, and this was all part of a Master Plan:אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.
Rather than getting angry, Yosef displays bitachon and incredible middos, reassuring the brothers that he has no intention whatsoever of harming them. He makes a remarkable statement: כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי, indicating that if he had gotten angry and taken revenge, he would have been placing himself in Hakadosh Baruch Hu’s stead. I believe that this passuk contains a profound revelation, as Yosef explains to us how he achieved this level of avodas hamiddos and conquered the middah of anger.
We are all familiar with the famous statement of the Vilna Gaon, on Mishlei, regarding our purpose in this world:שעיקר חיזוק האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות ואם לאו למה לו חיים. And anyone who knows even a little bit about avodas hamiddos understands that the key in working on one’s middos is to get to the root of the middah and not merely to work on the symptoms. Although middos do not work purely with logic, each middah does follow a certain system, and there’s a method to the madness of how middos work. When you understand the root of a middah, then you can start fixing that root.
Justice as the Root
Regarding the middah of anger, Rav Chaim Vital – in Shaar Hakedushah 1:2, which is the Shulchan Aruch of middos – discusses the yesod of aish, which manifests primarily as gaavah, which includes kaas as well. He explains that a person’s ego causes him to lash out in anger when things don’t go the way he wants them to. This is the secret root of kaas, as we will explain.
Anger stems from aish, which is essentially middas hadin. We generally attribute middas hadin to Hakadosh Baruch Hu, but a person also has a middas hadin – a sense of justice that spurs him to stand up for what’s right. The way middas hadin works is that when shuras hadin is crossed – when a crime is committed, or a rule is violated – middas hadin lashes out and tries to uphold justice by fighting back against the wrongdoing.
In reality, Hakadosh Baruch Hu is the only one who is able to decide what’s shuras hadin, and what’s really supposed to happen. Yet every person, based on his own ratzon, develops plans and expectations for every aspect of his life, and makes assumptions about what is supposed to happen. When things don’t happen the way he expected, he views it – without even realizing – as if shuras hadin was crossed, as if an injustice was done. And that triggers him to lash out in rage – whether in action, in speech, or in thoughts of anger or frustration.
Let’s say you come into first seder expecting your chavrusa to want to go further, but your chavrusa is not ready to go further. Or you think the chazzan should be davening faster, and the davening is taking a lot longer than you would have liked. Or you come home expecting to see a meal on the table, and it’s not ready. Or you expect the children to be well behaved at the Shabbos table, but they don’t cooperate.
If you dig deep down, you’ll realize what happened – before you entered the situation you already had the script all written. We write these scripts without even thinking, and then, when things don’t go exactly according to the way we decided it’s supposed to be, we’re appalled at the injustice.
We humans are incredibly talented – we can walk into a room with 65 people, and we’ve already written the script for each one of them and know precisely how every person should conduct themselves and react.
Our ratzon is the root of how we view things and our opinion of how things are supposed to act out. And when things don’t go our way – there’s more traffic today, this one is driving too slow, the weather isn’t what we thought it would be – we lash out in kaas. What’s triggering our kaas? The writing of the script before we entered the situation. Once we get into the situation, we’re already stuck; our concept of shuras hadin has been violated, and now we’re acting on behalf of justice – the koach of aish.
The problem is in the source – our ratzon causes us to be ego-centric, without our even realizing it. Once we’ve mapped out the way the world is supposed to work from our vantage point, we’re a dead duck.
This is a tremendous insight into how to work on middas hakaas – if we could stop making assumptions beforehand, and realize that we have no right to create our own shuras hadin, then we could save ourselves a lot of trouble.
Don’t Write a Script!
This has two applications.
Sometimes, we create a shuras hadin in divrei reshus – matters about which we have no right to assume will go one way or another. And sometimes, we make assumptions according to what the Torah seems to indicate should happen. Those situations are even harder.
That was the case with Yosef. He had every right to assume that the shevatim were wrong for harming him and banishing him from his father. Yet even in such a case, Yosef understood that a human being cannot write his own script. Hakadosh Baruch Hu gives human beings bechirah and sometimes he uses other people – even the aveiros of other people – to accomplish what He wants. Yosef Hatzaddik realized that we can never write a script or assume how anything is supposed to go. Everything is in the hands of Hashem.
This insight from Rav Chaim Vital is reflected in Yosef’s words: הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי. For him to get angry at his brothers and take revenge against them would be wearing the shoes of Hakadosh Baruch Hu and playing G-d. Yosef, on the other hand, recognized that he is not G-d, and that he cannot presume to know how events were supposed to unfold. Hakadosh Baruch Hu runs the world, he was saying, and I make no assumptions.
That attitude took away the trigger and source of any possible anger, and that is how Yosef retained such incredible control over himself and was able to act in a magnificent, almost supernatural way toward his brothers, harboring no resentment toward them for the tremendous pain they caused him during the 22 years of his separation from his family.
This was the gadlus of Yosef Hatzaddik, and this is the lesson he teaches us in how to work on the middah of kaas.
In Sefer Hayashar, Rabbeinu Tam echoes this idea when he tells us that a person should get up every day and tell himself that this word is “נוה התלאות” – a road of mishaps. There are always challenges that arise, and we need to continually remind ourselves that we can’t assume that anything will happen a certain way.
This eitzah touches the root of middas hakaas and gives us a powerful tool for uprooting the egocentric expectations that cause us to erupt in fury. And this gives us a new appreciation for Chazal’s teaching in Shabbos that כל הכועס כאילו עובד עבודה הזרה. What is the avodah zarah that you’re worshipping when you get angry? Yourself! By subconsciously writing a script, you are wearing Hakadosh Baruch Hu’s clothing, as it were, and sitting on His throne, instead of recognizing, as Yosef did, that הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי.
May we all be zocheh to learn from the maasei Avos, the straight ways of the Avos, and be mesaken our middos b’shleimus.
Gut Shabbos.