Parshas Vayechi 5779

BereishisVayechi

↓ Download PDF

דברי רבותינו

דברי הימים

בשבילי הלכה

תורה תבלין

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview‬‬ ‫‪Audio‬‬

דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ויעל יוסף לקבור את אביו (נ,ז)

הגמ’ במס’ סוטה (דף י”ג ע”א) מספרת שבעת קבורת יעקב אבינו במערת המכפלה, היה עשו מעכב ולא נתן לקברו משום שטען שמקום זה שייך לו. והשיבו לו בני יעקב שאביהם קנה זאת ממנו, ועשו ביקש לראות את שטר המכירה, אך כיון שהשטר היה במצרים שלחו את נפתלי שהיה קל רגלים, ובינתים לא קברו את יעקב. ממשיכה הגמ’ ומספרת, במאורע נכח חושים בן דן שהיה כבד שמיעה, ובעת השהות שאל למה מתעכבים, וענו לו שמחכים עד שיחזור נפתלי, אמר חושים ובינתיים יהא אבי אבא מוטל בבזיון? נטל מקל והכה בראשו של עשו והרגו.

הקשה מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה, כיצד יתכן שבני יעקב, שבטי י-ה, לא הזדעזעו מהמצב שאביהם מוטל בבזיון, ורק חושים בן דן, נכדו של יעקב, לא יכול היה להשלים עם המצב? ומדוע לא הרגישו כולם בבזיון שיעקב מוטל עד שיחזור נפתלי ממצרים?

וביאר, שמכאן אנו למדים יסוד נפלא, מידת ההרגל הזו הטבועה בנפשו של האדם, מסייעתו לעמוד אף במצבים הקשים ביותר, כל בני יעקב ובני בניו הנלוים עמו, כיון ששמעו את ערעורו של עשו על מקום הקבורה, החלו להתווכח עמו ולהשיב לו על טענותיו, ומתוך כך התרגלו למצב ושוב לא חשו בבזיון שבדבר. ברם, דוקא חושים בן דן שהיה כבד שמיעה לא שמע את אותן טענות שקדמו, לעיניו נגלה פתאום המצב הקשה: “אבי אבא מוטל בבזיון”, ומיד בערה בו קנאת כבוד אבי אביו והרג את עשו.

זהו כוחו של ההרגל, אסונו של האדם הוא בכך שהוא מתרגל למצבו, יהיה גרוע ושפל כאשר יהיה, מסתגל הוא לעמוד אף במצבים הקשים ביותר, ומשלים עם כל מצב שהוא.

דברי הימים

מרן רה”י הגאון הגדול רבי אברהם בן הגרח”ל טיקטינסקי זצוק”ל
ה’ בסיון תרט”ו – י”ט בטבת תרצ”א
הגאון רבי אברהם זצוק”ל למד את דרכו הבהירה בלימוד מאביו רה”י הגרח”ל. לאחר מכן למד גם באיישישוק ובז’טל, שם נישא והרביץ תורה במוסרו שיעורים מידי יום. כבר בצעירותו התפרסם כעילוי גדול, עד שדפוס ‘ראם’, כשערכו מחדש את הדפסת הש”ס, פנו אליו כדי לקבל את חידושיו ע”מ להדפיסם בסוף המסכתות.

בשנת תרמ”ד, בהיותו בן כ”ז שנים, חזר למיר ומסר את שיעוריו בישיבה לצד אביו הגאון זצוק”ל. שיעוריו שהתייחדו בסברה ישרה ובבהירות מופלאה משכו אליו את תלמידי הישיבה שדבקו בו ובתורתו.

בשנת תרנ”ט, לאחר פטירת אביו, התמנה לממלא מקומו בראשות הישיבה. היה מסתגר בחדרו ולומד במשך כל שעות היום בהתמדה עצומה, ויוצא לתפילות בישיבה, למסירת שיעוריו, ומידי ערב היה נכנס לביהמ”ד ומתפלפל עם תלמידיו.

עוד בהיותו צעיר לימים חלה במחלת עיניים קשה, [היו שייחסו זאת לשעות הרבות בהן היה שקוע בעיון בספריו] שהלכה וגברה עד שנאלץ לעבור ניתוח בעיניו. הניתוח כשל והוא התעוור לגמרי, אך למרות זאת המשיך בלימודו ובמסירת שיעוריו בע”פ, כאילו כל מסכתות הש”ס, ראשונים ואחרונים פתוחים לפניו.

מחלתו הלכה והחמירה והוא נאלץ למעט בשיעוריו, עד שבשנת תרס”ו הפסיק את שיעוריו לגמרי ופרש מראשות הישיבה.

הגאון רבי חיים מבריסק כותב עליו:”…ובאמת כנודע שהגאון ר’ אברהם הנ”ל שיחי’ היה ר”מ בהישיבה דקהילת מירא כ”ב שנים, ושמה כלה כוחותיו וכל יסוד חייו הן בהגדת השיעור והן ביתר עניני הישיבה, בכולם היו מעשיו מרובין בשום לב ועיון מרובה, וכל עמל ותלאה לא שגבה ממנו אך ורק לטובת הישיבה… כי הלא הוא ת”ח גדול בתורה עמוס ביראה טהורה מעוטר בכל יקרות המדות וממולא בכל יקר וסגולה, למד ולימד והרביץ תורה לרבים, והעמיד תלמידים מרובים, בהם גם גדולי התורה החשובים…”

בשנת תרע”ו, בימי מלחמת העולם הראשונה, עבר עם משפחתו למינסק, בה מסר שיעורים בפני למדנים מופלגים עד ליום פטירתו ביום י”ט בטבת תרצ”א הוא בן ע”ז שנים.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויחי

ברכת שעשה לי נס במקום הזה

אחר מיתת יעקב אמרו השבטים, לו ישטמנו יוסף. והקשו המפרשים אמאי דוקא עכשיו חשבו כן. ותי’ תנחומא ובעל הטורים כי כשחזרו מא”י יוסף הציץ בבור לברך ברכת הודאה.

והקשו המפרשים אמאי לא בירך כשעלו לא”י. וע’ אשל אברהם דאונן אין מברך בלויה אשר יצר אתכם בדין וכו’, וא”כ י”ל דה”ה יוסף היה אונן. ועוי”ל משום שהיו תוך ד’ אמות למת. ועוד כתב שו”ת מהריט”ץ פ”ה כי צריך להיות במקום ממש, ולא רק לראותו, ובחזרה יצא מהדרך עד הבור, אבל כשעלה היה עוסק בלויה ולא יצא מהדרך, ולכן א”א לברך. ומכאן הוכיח מהריט”ץ שלא לברך אלא במקום ממש.

והנה בעיקר ברכת יוסף, יש לדון אם לברך על המציאות שהיה בבור. ואילו היה שם היה מת במצא. אכן מה שניצל משם לא היה דבר יוצא מן הטבע, ותולה במח’ מג”א וחיי”א נגד המ”ב. ולפי המ”ב כל הברכה רק על שבתוך הבור יש נחשים ועקרבים. ולכא’ גם לחולקים על מהריט”ץ לא יוכל לברך כשעובר בדרך ורואה הבור, ואין רואה בתוכו למקום הנחשים.

ובעיקר מח’ החיי”א וב”ה אי צריך נס היוצא מן הטבע או דדי בסכנה היוצא מן הטבע, נראה דנחלקו אם הברכה על הנס, ודין המקום הוא רק היכי תמצי לזכרון הנס, או דילמא באמת לא תיקנו ברכה על הנס עצמו (או שיצא במה שאמר בשעתו ברכת הגומל) אלא תיקנו משום ברכת הרואה שרואה מקום הנס, וכמו שאר מקומות כגון מקום שנעקרה ע”ז וכדומה.

ונראה דלפי הב”ה הברכה הוא על הנס עצמו שאירע לו נס וא”כ צריך דוקא נס היוצא מן הטבע (וכמו הלל דצריך דוקא גבורות ה’) אבל לפי החיי”א הברכה הוא על המקום אלא דצריך מקום שאירע לו הצלה, וא”כ די שהיה לו הצלה מסכנה היוצא מן הטבע, ולא איכפת לן אם ההצלה היה בדרך הטבע.

ואולי יש לפרש דבזה נחלקו אם צריך שיעמוד במקום הנס ממש או די שיראה אותו, (ע’ מהריט”ץ הנ”ל ועמודי אור) כי אם הברכה הוא על המקום אולי צריך לעמוד שם דוקא, אבל אם הברכה הוא על הנס אלא דצריך זכרון הנס אמאי צריך לעמוד שם דוקא.

(ויש להוסיף דהנה מהריט”ץ הקשה אמאי לא בירך בחשאי על הדרך. ולכא’ לפי הב”ה שהברכה היה על הנחשים יש לתרץ כי מהדרך א”א לראות כלל לתוך הבור אלא שפת הבור, ואולי זה לא חשיב כלל שראה מקום הנס. ונראה דמהריט”ץ ס”ל כחיי”א שהברכה היה על הבור גופא, כי לדבריו דצריך לעמוד במקום הנס ממש ע”כ הברכה הוא על המקום ולא על הנס, וא”כ א”צ שההצלה היה בדרך יוצא מן הטבע, ושפיר הביא ראיה לשיטתו. ולשיטת החולקים עליו לא קשה כלל כי היה צריך לירד מהדרך משום שלא ראה תחתית הבור ומקום הנחשים כלל).

תורה תבלין

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

ועד שמסר מרן המשגיח הגאון הרב אהרן חדש זצללה”ה השבוע בביתו

הגמ’ בנדה אומרת, מה יעשה אדם ויחכם, אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו. מאי קמ”ל? דהא בלא הא לא סגיא.

לומדים מכאן שרק ע”י בקשת רחמים בתפילה וע”י שמרבה בישיבה יחד עי”ז יחכם.

וזו החשיבות של התפילה בישיבה, זו צורה של תפילה יחד עם מרבה בישיבה. כך אפשר לזכות לחכמה.

הגמ’ בבא בתרא (טז, א) אומרת: אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן בראת גיהנם, בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך? ומאי אהדרו ליה חבריה [דאיוב] {איוב טו-ד} אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל, ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין.

ופירש רש”י: לפטור את כל העולם כולו. מדינו של הקב”ה לומר שאנוסין הן ע”י הקב”ה שברא יצה”ר והכי קאמר על דעתך כי לא ארשע אם היית חפץ לא הייתי רשע: בראת שור בפרסות סדוקות וחמור בפרסות קלוטות. את זה טהרת ואת זה טמאת הכל בא על ידך אתה בראת בו סימני הטומאה. בראת צדיקים- ע”י יצר טוב. בראת רשעים- על ידי יצר הרע, לפיכך אין ניצול מידך כי מי יעכב, אנוסין הן החוטאין. ברא לו תורה- הן תבלין שהיא מבטלת את הרהורי עבירה כדאמר בעלמא (קדושין דף ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח כו’, הלכך לאו אנוסין נינהו שהרי יכולין להציל עצמן.

והגמ’ בקידושין אומרת, כך הקב”ה אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר לפתח חטאת רובץ, ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר ואתה תמשל בו.

וכתב רש”י ואם אתה רוצה עסוק בתורה ואתה מושל בו, אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום.

ואמר ר”ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר )תהלים לז, לב( צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו, תנא דבי ר’ ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר (ירמיהו כג, כט( הלא כה דברי כאש נאם ה’ וכפטיש יפוצץ סלע אם אבן הוא נימוח שנאמר (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים ואומר )איוב יד, יט) אבנים שחקו מים.

למדים אנחנו מכאן שתורה זה תבלין נגד היצר הרע, אבל התבלין הזה טוב רק עם קיום תנאי נוסף, עם משכהו לבית המדרש, ללמוד בישיבה דווקא. וזה רק עם תפילה גם רק בישיבה, שרק אם הקב”ה עוזרו אז יכול לו.

ולימוד התורה חייב להיות עם “והערב נא” וכמה שלומדים יותר תורה, אפי’ בלי חשק, עי”ז יגיע אח”כ “והערב נא”, ואז יהיה הלימוד מתוק, ואז אוהבים ללמוד עוד יותר.

ואיך מתגברים על היצר הרע בתוך הישיבה?

כלל ראשון להינצל ולהישמר מכל דבר רע, הוא להיזהר מחברים שאינם מהוגנים.

בגמ’ בתענית (ז, א) רבי חנינא אמר “הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי”, והתמיהה עולה מאליה, וכי איך ייתכן לומר שהלימוד מהחברים גדול יותר מאשר הלימוד מהרב?

אלא שזו היא התשובה בעצמה. אכן, החברים הם שנמצאים וסובבים אותנו יחד עמנו בעולם המעשה, בשעת היישום של כל אותם תובנות אשר ספגנו ולמדנו מרבותינו, ממילא השפעתם בחיי המעשה גדולה מאוד, אם החברים הסובבים אותנו שקועים בתורה, הרי שאנו מצויים בחממה של תורה, ומקבלים מהם חיזוק חיובי, אולם כמו שהחברים משפיעים לטובה, צריך לדעת שהם עלולים באותה מידה גם להשפיע להיפך, למוטב חלילה.

וזהו אשר אמרו חז”ל “עשה לך רב וקנה לך חבר”, כי בבחירת החבר יש להשקיע יותר, כי הוא אשר ישפיע עליך הרבה יותר במהלך חיי המעשה. אז מה התפקיד של הרב? לעשות חברים טובים ששקועים בלימוד וחברה טובה.

כלל חשוב נוסף, אחרי שכל אחד נמצא בישיבה הוא צריך לדעת לאיזה בית מדרש הוא קשור, האם לישיבה של אברהם אבינו ע”ה או לישיבה של בלעם הרשע או של קרח? וזה שייך רק ע”י מידות טובות ועין טובה ולפרגן לשני ולשמוח שהחבר מצליח, וגם בלי להיות נרגן, אז זה ראיה שאתם בישיבה הנכונה.

ואיך מגיעים לזה?

רק ע”י לימוד המוסר בישיבה בכל יום.

ה’ יזכנו.

נכתב ע”י אחד השומעים ולא הוגה

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Elimelech Reznick Shlita

Accepting the Darkness Brings on the Light

Parashas Vayechi

Harav Hagaon Elimelech Reznik

On the words וַיְחִי יַעֲקֹב, Rashi asks: למה פרשה זו סתומה – why is this parashah closed? In other words, why doesn’t this parashah have the usual space preceding it? Rashi offers two answers, the second of which is: שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו – Yaakov Avinu wanted to reveal to his sons when the galus would end, but it was hidden from him. Rashi is referring to the incident later in the parashah where Yaakov tells his sons:הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים; there, Rashi comments similarly:בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים.

Rashi’s words are based on the Gemara’s teaching (Pesachim 56a) that Yaakov Avinu wanted to reveal to his sons the time of the geulah, but the Shechinah departed from him. “Perhaps one of my sons is flawed, like Avraham, who had a son Yishmael, and Yitzchak, who had a son Eisav?” he wondered.

His sons responded with a unanimous declaration of kabbalas ol malchus Shomayim: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹקֵינוּ ה’ אֶחָד.

This account raises several questions. Why did Yaakov Avinu want to tell his sons when the geulah would happen? And if he considered it worth telling, why did the Shechinah depart from him and block him from doing so? Furthermore, just because one detail was hidden from Yaakov Avinu, why does that make the entire parashah “stumah”?

No Time for Contemplation

I would like to suggest the following explanation, based on the words of the Tzlach on the above Gemara.

Yaakov Avinu knew that his family’s descent to Mitzrayim was the start of Galus Mitzrayim, with all the tzaros it would entail for Klal Yisrael, and he thought that the only way Klal Yisrael would survive these nisyonos is if they would know when the redemption would occur. He wanted to reveal to Klal Yisrael the reason for צדיק ורע לו and רשע וטוב לו, so that they should understand why they would experience tzaros and what they would accomplish through their suffering.

By way of illustration, if a person is told that he is going to suffer tremendous pain and embarrassment for a certain period of time, but then, afterward, he’s going to become the king, it will be difficult for him to endure the period of suffering, but he’ll be able to weather it because he’ll know that this is what’s going to bring him to the position of king.

Knowing how terrible the suffering of Klal Yisrael in galus would be, Yaakov Avinu wanted to reveal to them the time of the geulah and show them how each aspect of the galus was necessary to bring about the ultimate redemption, because otherwise they would not be able to survive the enslavement and the gezeiros.

Just when he was about to reveal the time of the redemption, however, the Shechinah departed from him. Why? Because Hakadosh Baruch Hu was telling Yaakov Avinu that not only would Klal Yisrael be able to survive the galus without this information, but the aspect of hester is actually what’s going to bring the geulah.

The difficulty of galus is not only the nisyonos and tzaros we face, but also the many questions we have about what’s happening. We don’t know why we suffer; we don’t know the reason for the tzaros. And that lack of knowledge is part and parcel of the galus.

The Sfas Emes says that when we have emunah amid the darkness and hester panim, when we believe that everything Hashem does is for the good, when we get up every day and say, אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח – that’s what brings the geulah.

Yaakov Avinu thought this level of hester was unnecessary; he thought he could reveal when the galus would end. But Hakadosh Baruch Hu knew otherwise. Galus had to be a time of pure hester, so that Klal Yisrael could bring the geulah through their avodah.

We asked why the whole parashah is “stumah” just because the keitz was hidden from Yaakov Avinu. The answer is that just as there are parshiyos of geulah in the Torah, there’s also a parashah of galus – and this is it. Other parashiyos have space before them, the space signifying the ability to think and contemplate between each parashah, as Rashi teaches elsewhere. But in galus, there is no understanding; everything is closed and hidden. And since Parashas Vayechi is the parashah of galus, in which Hakadosh Baruch Hu taught Yaakov Avinu what galus is all about by removing His Shechinah from him, the entire parashah is stumah, with no spaces to contemplate and understand why each aspect of the galus is happening.

The Gift of Hindsight

I’d like to mention a fantastic vort brought down in the hakdamah to the sefer Kol Aryeh, written by a talmid of the Chasam Sofer. When Yaakov Avinu was going down to Mitzrayim, Hakadosh Baruch Hu told him not to be afraid, and promised him thatוְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. The Zohar teaches that this passuk contains the secret of Krias Shema. Although we can’t fathom the depth of this sod, the Kol Aryeh gives some insight into what this means. Of all Yaakov Avinu’s tzaros, the worst was not knowing what happened to Yosef and mourning him for 22 years. The loss of one of the shevatim was not just a tragedy for Yaakov, but also a breach in the very fabric of Klal Yisrael. When Yaakov heard that Yosef was still alive, he realized that everything had been for the good: Hakadosh Baruch Hu had sent Yosef down to Mitzrayim because there was going to be a famine, and the very survival of Klal Yisrael was dependent on Yosef’s being a viceroy in Mitzrayim. Furthermore, Yosef’s withstanding the nisyonos of arayos that he faced created a kedushah that Klal Yisrael lived off when they were in Mitzrayim.

The Torah is teaching a vital lesson here: that even during years of tzaros and darkness, a person shouldn’t have questions, because everything is being done for him and worked out for his ultimate hatzalah.

When we recite Krias Shema, we cover our eyes and declare that the Name י-ק-ו-ק, signifying the Middas Harachamim, and the Name אלקים, signifying the Middas Hadin, are echad, one. Everything comes from the same Eibishter. But this unity is not revealed to us right now, and things don’t always make sense to us – which is why we close our eyes, as if to say, “We don’t know how this makes sense, but we do know that Hashem is echad and that everything He does is for the good.”

This is the lesson we learn from Yosef – the lesson of covering our eyes as we’re mekabel ol malchus Shomayim, which is alluded to in the passuk: וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. That’s the secret of Krias Shema. We have to take this lesson with us through the galus, covering our eyes and saying, “We don’t understand, but we accept everything from Hashem with love and total emunah.”

The Kol Aryeh goes on to cite a teaching from his rebbi, the Chasam Sofer. In Parashas Ki Sisa, Moshe Rabbeinu asks Hakadosh Baruch Hu: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ, and Hakadosh Baruch Hu answers him: וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. What does it mean that Moshe was able to see Hashem’s “back” but not His “face”?

The Chasam Sofer explains that often, when things happen in the world, we have no way of understanding them at the time. Later, however – sometimes much later – we can look back at something we thought was terrible and see how everything worked out for the good. Hakadosh Baruch Hu opens the curtain a little bit to let us see, in hindsight, the yad Hashem. This was His gift to Moshe Rabbeinu: in response to Moshe’s request of הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ, Hashem allowed us to understand a bit of His ways after the fact – אֲחֹרָי – even in Olam Hazeh.

Even so, however, galus is primarily a time of darkness.

I’d like to conclude with a thought from the Ohr Gedalyahu, which states that the greater the light, the more it has to be hidden. A parashah stumah comes to hide something – which means that in the parashah of galus, there’s a tremendous light that the Torah has to hide, kaveyachol. That light gives Yidden through all the generations the power of emunah, and in the heart of every Yid is the ability to have perfect emunah and withstand all the nisyonos that come their way.

Gut Shabbos.

BereishisVayechi