דברי רבותינו

גור אריה יהודה מטרף בני עלית (מט,ט)
רש”י: סילקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו’ וכן בהריגת תמר שהודה ‘צדקה ממני’, לפיכך כרע רבץ וגו’.

בכוזרי (מאמר ג, ג-ה): אמר החבר: החסיד הוא הנזהר במדינתו, משער ומחלק לכל אנשיה טרפם וכל צרכם, וינהג בם בצדק, לא יונה אחד מהם וגו’. אמר הכוזרי: על החסיד שאלתיך לא על מושל? אמר החבר: החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים ומנהיגם ההנהגה הגופיית, כמו שנאמר ‘ומושל ברוחו מלוכד עיר’, והוא המוכן לממשלה, כי אילו היה מושל במדינה היה נוהג בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו וגו’.

יהודה זכה למלוכה מתוך שהיה מלך ומושל על עצמו, והוא אשר כתב רש”י “סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו'”. היינו שמשל על עצמו לא להיות נגרר אחר זולתו. וגם אחיו סרו ושמעו לדבריו, כי זהו מכח המושל שבו. וכפי’ הגר”א במשלי (פ’ כז)שאמר כי גדר מושל הוא אשר מושל מעצמו ולא מחמת שאחרים בוחרים בו.

יהודה היה מציאות של מושל, ומשל על אחיו וגם על עצמו כשאמר בהודאתו ‘כי צדקה ממני’. וכן תרגם אונקלוס: אודיתתא ולא בהיתתא. ומחמת תכונות אלו זכה למלכות לעד ולעולמי עולמים.

מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם ליוואוויץ זצוק”ל

דברי הימים

Maran Hasaba M'Slobodka zt"l

שמש באודסה דום
חודש טבת ת”ש. ישיבות רבות גלו לוילנא שתחת שלטון ליטא. השמועות הקשות שהגיעו מארצות הכיבוש הנאצי מחד והמחשבות על הנפילה בידי הרוסים הסובייטים מאידך החרידו את הלבבות. הפחד היה מוחשי ומאיים. מרן רה”י הגאון החסיד רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל החזיק בידו סרטיפיקט לעלות לארץ ישראל, אך לעת עתה נשאר עם בני הישיבה וניסה בכל דרך לקבל סרטיפיקטים עבור הישיבה כולה. משלא הצליח לקבל אשרות כניסה עבור הישיבה כולה, לא לאמריקה ולא לארץ ישראל, החליט לעלות לארץ ישראל ולנסות להשפיע על השלטונות הבריטיים ששלטו בארץ לתת אישורי עליה לכל בני הישיבה.

ביום ראשון י”ט בטבת ת”ש עזב מרן רה”י זצ”ל את הישיבה לתחנת הרכבת בוילנא כדי לעלות על הרכבת למוסקבה, משם להמשיך לאודיסה, מנמל אודסה להפליג לאיסטנבול בירת טורקיה, משם להפליג לבירות בלבנון ומשם להגיע לארץ ישראל.

בתחנת הרכבת פגש מרן רה”י את מרן הגרי”ז מבריסק שהחליט אף הוא יחד עם משפחתו לעשות את אותה הדרך לארץ ישראל. יחד עלו על הרכבת ונסעו במשך יממה שלמה עד שהגיעו ביום שני למוסקבה. כאשר ביררו מתי יוצאת רכבת לאודסה, התברר כי הרכבת הבאה יוצאת רק ביום רביעי בשעה 12:00 והנסיעה נמשכת יומיים שלמים. אם הנסיעה תתנהל ללא עיכובים כלל, דבר נדיר באותם ימי מלחמה, הם צפויים להגיע לאודסה ביום שישי בצהריים, כאשר השבת נכנסת בשעה 15:00.

הזמן דחוק מאוד, אולם הרכבת הבאה לאודסה יוצאת רק ביום ראשון בשבוע הבא, וקיים חשש שבינתיים אנשי הנ.ק.וו.ד. [המשטרה הרוסית החשאית] יתחרטו על האישור שניתן לשתי משפחות לצאת מ’גן העדן’ הרוסי. במצב זה של ספק פיקוח נפש עלו לרכבת ביום רביעי.

מחשש שמא תתעכב הרכבת בדרך ויגיעו ח”ו בשבת, לאורך כל הנסיעה אמר מרן הגרי”ז תהלים ועודד גם את שאר היהודים ברכבת לנהוג כך. המתח הורגש באוויר במשך כל הנסיעה. למחרת, ביום חמישי, היה ברור כי הרכבת נמצאת באיחור של שעתיים. האם יספיקו להגיע לפני כניסת השבת?

יום שישי הגיע, המתח היה רב, והנה לפתע האיצה הרכבת את מהירות נסיעתה ונסעה במהירות עצומה. האיחור הלך והצטמצם וככל שחלפו השעות גבר המתח. בשעה 14:30 עצרה הרכבת בתחנת אודסה.

עם עצירת הרכבת, פנה מרן רה”י לנוכחים ואמר: “התהלים של הבריסקע’ר רב העמידו את השמש באודסה דום!” אז פנה למרן הגרי”ז ואמר: “נס הוא ומופת גלוי.”

פריקת המזוודות מהרכבת ארכה עוד כ-15 דקות, וכעת השבת כבר עמדה בפתח. כל הציוד הועמס על עגלה שנהוגה הייתה בידי עגלון גוי ומרן רה”י ומשפחתו, מרן הגרי”ז ומשפחתו ובעקבותיהם גם שאר היהודים שהיו במקום, פתחו בתהלוכה רגלית לכיוון בית המלון לעיניהם המשתאות של הגויים.

ע”פ הספר האבא מסלבודקה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויחי עשרה בטבת

ע’ תענית י’ ע”ב בקיבל תענית ואח”כ נתרפא, וע’ ר”ן בשם הראב”ד שהק’ מדף י”ט וכ”ה ותי’ דגשמים שאני שכבר אין צורך בישועה ולכן א”צ  להתענות.

והר”ן הביא ראיה מדף כ”ה וע”ש ברש”י מה דמחלק בין יחיד וציבור, וכ”כ טו”א כאן וע’ רש”ש שהעיר שלא הביא מרש”י לקמן), וע’ רמב”ם פ”א מתעניות הט”ו שכתב כרש”י.

וע’ רא”ש סי’ ו’ דלפי הראב”ד ה”ה אם מת א”צ להתענות כי כבר א”צ לישועה, וכמו בגשמים, משא”כ לפי רש”י ורמב”ם יחיד צריך להשלים כיון דלא התנה מפורש.

(ומסברא היה נראה דגם לרש”י ורמב”ם הא דחייב הוא רק עפ”י המבואר במס’ תענית ח’ ע”ב מן היום הראשון אשר נתת את לבך, בדניאל י’ י”ב. ולכן בנתרפא חייב להשלים, אבל לא במת, אבל ברא”ש מפורש נגד זה).

וע’ או”ש שם שהק’ משמואל ב’ י”ב כ’ דדוד הפסיק התענית כשמת בנו אף שהיה תענית יחיד. (ולפי הראב”ד א”ש). (ופשוט שעשה כן מיד באותו יום, וכמ”ש שם ברד”ק, וע”ש ברד”ק שנתקשה  מדין אבילות וכתב כנ”ל דע”כ היה באותו יום, וע”ש עוד בענין כלו לו חדשיו ואיך ידע).

והביאו בשם מהר”י חגיז לתרץ כי דוד המלך דינו כציבור, אך יש לדון בזה לפי שני הטעמים שנאמרו בציבור משום אין מטריחין את הציבור או משום דלב ב”ד מתנה עליהם. (ואולי יש מקום לומר דדין תענית הוא מ”ע של ככל היוצא מפיו ולא ל”ת, והרי אונן פטור ממ”ע. ואף דנדר בעלמא הוי בכלל לא יחל דברו, אולי נדרי תענית אינו אלא חיוב דרבנן והוי כמו עשה. מיהו להלכה ע’ שער הציון תר”מ מ”ח בסוגריים דחייב בתענית ציבור, אכן כתב טעמו משום דהוי בשוא”ת, ולא משום דהוי ל”ת).

וע’ ס’ בני ראם מהגאון ר’ אברהם גנחובסקי זצ”ל, מעשה שאמר הצדיק ליתן לו צדקה ואח”כ הגיע מכתב שכבר שוחרר קודם, ואמר מהרש”ם דהממון לצדקה, כי לפעמים ה’ נותן הישועה על דעת כי ילך אח”כ לצדיק. וראיה מברכות ס”ג ע”ב עה”פ בשמואל ב’ ו’ עובד אדום וכו’ ויברך ה’, ואמרו שכולן ילדו, והרי לא היה שם אלא ג’ חדשים, ומשמע שילדו כשהיה שם, ועכצ”ל כי נתעברו על דעת שיעשה המצוה אח”כ, וכן כאן.

והקשו משו”ע תקס”ט ד’ בנודע שהיה הישועה לפני קבלת  תענית אין חייבים. וע”ש בסופו שהעיר ר’ אברהם שביפה עינים בסוף ברכות הק’ כקו’ הנ”ל, שאומרים בשם מהרש”ם, על גמ’ הנ”ל.

וע”ש בשם ירושלמי שילדה כל אחת ששה פעמים בג’ חדשים, וע”ש בירושלמי כיצד טמאה שבעה וטהורה שבעה וילדה, וכן כל שני שבועות. ומאחר שאמרו פלא כזה בירושלמי, לכא’ היה נראה דזה גם הכוונה לפי הבבלי שילדו ששה בכרס אחד אחר ג’ חדשים. וכן נראה שפי’ בסוף מדרש תדשא, מובא שם בסוף בני ראם, בספר אליהו ופרקי משיח, דף כ”א ע”א ע”ש.

כל מעשיך לשם שמים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

“וברכתו מכל הימים”

אומרים אנו בתפילת ליל שב”ק “אתה קדשת את יום השביעי לשמך וכו’, וברכתו מכל הימים אומרים וקדשתו מכל הזמנים”. הקב”ה “בירך” את יום השבת שיהיה היום המבורך ביותר, והוא יהיה המקור לכל הברכות, וכן “קידש” יום זה בקדושה מיוחדת, שאינה נמצאת בשום מועד אחר.

השבת – מקור האמונה והשכר הנצחי

ויש להתבונן מדוע דווקא יום השבת התברך והתקדש יותר מכל הימים, ומה התייחד דווקא אמנם ביום זה.

ויש לבאר, כיון שהשבת היא יסוד האמונה בהשי”ת, והאמונה היא יסוד כל הדת, וכל הקשר שלנו עם הקב”ה מושתת על יום קדוש זה, וביותר, רק ע”י יום זה אפשר לזכות לשכר הנצחי ולכל ההבטחות שהבטיחנו ע”י עבדיו הנביאים.

וזהו ע”י שנאמין בו ית’ אמונה שלמה, ואמונה זו עיקרה ביום זה, ומפני כך בירך וקידש הקב”ה את יום השבת, ולכן נעשית היא שורש כל השכר הנצחי.

מצות קידוש ה’

והנה כתב הרמב”ם (פ”א מיסוה”ת ה”א); כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנא’ “ונקדשתי בתוך בני ישראל” ומוזהרין שלא לחללו שנא’ “ולא תחללו את שם קדשי”. ועוד כתב שם (ה”י); “וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו – הרי זה מקדש את השם”.

ומבואר, כי כשם שיוסף הצדיק פרש מן העבירה לשם שמים ללא כל נגיעות או דבר אחר, כן באופן זה צריך כל אדם מישראל להתנהג בקיום מצוות ה’ ובמניעה מהעבירות. וענין קידוש השם זה הוא בין בגלוי ובין בסתר, שאף אם פורש מעבירה בסתר כשאין איש רואהו, ג”כ מקדש שם שמים על גופו ונפשו.

קידוש ה’ של יהודה

והנה בפרשת השבוע, כשיעקב אבינו בירך את בניו מצינו שהוכיח את ראובן ושמעון בקנטורים, ואיתא ע”ז במדרש (ילקו”ש ויחי רמז קנ”ט); “כשהוכיח יעקב את ראובן ושמעון, הוריקו פניו של יהודה ונתירא שלא יוכיחו במעשה תמר, מיד קראו ופייסו: “יהודה אתה יודוך אחיך”, זש”ה ע”י אסף (תהלים נ, כג) “זובח תודה יכבדנני” – מקרא זה לא אמרו אלא כנגד צדיקים שכובשין את יצרם ומודין במעשיו, שכל המודה במעשיו זוכה לחיי העוה”ב שנאמר “זובח תודה יכבדנני”, וכן אתה מוצא ביהודה שהודה במעשה תמר, א”ל הקב”ה “אתה הצלת תמר ושני בניה מן השריפה ואת יוסף מן הבור, שנאמר (בראשית לז,כו) “ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו”, חייך שאני מציל מבניך ארבעה: א’ מן הבור – דניאל כנגד יוסף, וג’ מן האש – חנניא מישאל ועזריה – כנגד פרץ וזרח ותמר, וכל מי שאינו מודה במעשיו הקב”ה מקללו, שכן מצינו בקין בשעה שהרג את אחיו א”ל הקב”ה “היכן הבל אחיך”?, אמר לפניו “רבש”ע אני והבל הבאנו דורון לפניך, שלו קבלת ולי החזרת בפחי נפש, ממני אתה מבקשו והלא אינו מתבקש אלא ממך שאתה משמר את כל הבריות”?!, א”ל הקב”ה “אני מודיעך היכן הוא”!, אמר לפניו “גדול עווני מנשוא” וכו’ מיד מחל לו מחצה וכו’. “מכסה פשעיו לא יצליח” (משלי כח,יג) זה קין, “ומודה ועוזב ירוחם” זה יהודה. ע”כ לשון המדרש.

והודאה זו שהודה יהודה במעשה תמר היתה גדולה במעלתה מאוד, שהרי תמר הסכימה למסור ג’ והודאה נפשות ולא להלבין פניו, משמע שבושה זו היתה קשה יותר מאיבוד ג’ נפשות, ובכל זאת הודה בדבר וקידש בזה שם שמים ברבים, ולכן זכה להצלת חנניה מישאל ועזריה.

צדיקים – כוונתם לשמים

והנה בגמ’ בסנהדרין (ו:) “רבי מאיר אומר לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה שנאמר (בראשית לז,כו) “ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו”, וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י,ג) ובוצע ברך נאץ ה'”. – והטעם בזה הוא, שהרי מכרו האחים את יוסף בעד עשרים כסף ובעד נעלים כפי שכתוב בנביא, ומי שגרם למכירה זו היה יהודה, לכך אין לברך את יהודה על מעשה המכירה.

אך דבר פלא הוא וכך הק’ במהרש”א שם – דמדוע קרא למברכו “מנאץ”, הרי לכאו’ על יהודה עצמו  אך היה צריך לומר זאת. ועוד דלשון “מנאץ” משמע ענין הכעסה או כפירה, ואיזו כפירה ישנה בלברך את יהודה?.

וביאר שם המהרש”א, שכוונת הגמ’ היא שמי שמברך את יהודה על מעשהו שמכר את יוסף בשביל לקבל ממון ולכך מנע את הריגתו – עליו נאמר “מנאץ ה'”, משום שצריך לברכו על ענין הצלת יוסף שנתכוין לשם שמים, שהיה ירא מחטוא לה’ ולא רצה במיתתו של יוסף, ומכיון שחשש שמא אחיו לא ישמעו לו הלך ופיתם בדברים “נלך ונמכרנו לישמעלים”, ועי”ז רצה שינצל יוסף ממות.

ולפי זה כך הוא פירוש הכתוב; “ובוצע ברך” היינו מי שמברך את יהודה לומר שסיבת מכירתו היתה בשביל בצע כסף וכמו שכתוב “מה בצע כי נהרוג את אחינו”, – הרי זה מנאץ, מפני שכופר ומכעיס בזה להקב”ה, שהרי ממעט בזה את יראתו של יהודה מהקב”ה.

וזוהי מעלתו הגדולה של יהודה, שנתכוין לשם שמים ולא ח”ו עבור ממון, ולכך המברכו עבור ממון “מנאץ ה'” יקרא.

והנה מובא בירושלמי (ב”מ פ”ב ה”ה) וכן במדרש רבה (פרשת עקב פ”ג); מעשה בר’ שמעון בן ומצינו שטח שלקח חמור אחד מישמעלי אחד, הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצוארו, אמרו לו “רבי – ברכת ה’ היא תעשיר” (משלי י,כב), אמר להם ר’ שמעון בן שטח “חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי”, הלך והחזירה לאותו ישמעלי, וקרא עליו אותו ישמעאל “ברוך ה’ אלהי שמעון בן שטח”.

ויש להבין במעשה זה, מדוע השיב האבידה לאותו עכו”ם, הא אמרינן בסנהדרין (עו:) “המחזיר   ויש אבידה לכותי עליו הכתוב אומר (דברים כ”ט) “לא יאבה ה’ סלוח לו”?.

וביאור הדבר הוא, שתלוי המעשה בכוונתו – אם משיב האבידה לכותי כי משוה את הכותי  וביאור והישראל כאחד ואין חשובה לו מצות בוראו, וכמו שפי’ רש”י שם, – עליו נאמר “לא יאבה ה’ סלוח לו”, משום שממעיט את כבודו של עם ישראל ומשוה אותם לעכו”ם וזהו חילול ה’, משא”כ ר’ שמעון בן שטח שכל כוונתו היתה לשמים, וכדברי הירושלמי “בעי הוה שמעון בן שטח משמע בריך אלההון דיהודאי”, ופירש שם ה”פני משה” “רוצה הוא שיתקדש שם שמים על ידו, ולשמוע שיאמרו בריך אלההון דיהודאי וזה נוח לו יותר מכל שכר וריוח ממון שבעולם”, לכן מצוה עשה בזה שהשיב האבידה. וכן כל אדם שיעשה בכוונה זו הרי זה רצוי לפני השי”ת משום שמקדש את שמו ית’ בעולם.

הוי דן לכף זכות

והנה האחים חשבו שכוונת יהודה במכירה רעה היתה שרצה למוכרו בעד ממון, ולכך לאחר שמכרוהו כתוב (בראשית לח,א) “וירד יהודה מאת אחיו” וגו’ – שהורידוהו מגדולתו, אבל האמת היא שכוונתו היתה לשמים, שרצה להציל את אחיו ממות, ורצה שיתקדש שם שמים, ולכך זכה שנצלו כמה נפשות בגללו כמו דאיתא במדרש (הנ”ל), וכן זכה לברכות אביו שברכו במלוכה וכו’.

וזהו חיזוק גדול בשבילנו, שלפעמים רואים אנו אדם שלומד בהתמדה, ונוטים לחשוב שלומד מפני כל מיני חשבונות וכדו’, אך אדרבה צריכים אנו ללמוד ממעשה המכירה של יהודה, ולדון כל אדם לכף זכות, ובוודאי כוונת הלומד לשם שמים לקיים מצות עסק התוה”ק ולקדש שם שמים.

וכן נתחזק כולנו בענין שמירת השבת, לחשוש בכל דבר שיש בו פקפוק, ולהמנע מעשייתו ובזה וכן נזכה גם אנו לקדש שם שמים, ונוכל לזכות עי”ז לאמונה טהורה ולשכר נצחי של העוה”ב.

ולאחיו יאמר חזק

המצב כיום של עם ישראל ששרוים בסכנה, ובשעת סכנה צריכים לחזק את עסק התוה”ק, וכל א’ המצב שמתחזק מחזק בזה גם את השני, וצריך ליזהר מלהיות צר עין כשרואה חבירו מתחזק, וכמו שכותב ע”ז רבינו יונה (שערי תשובה ש”ג) בחומרה רבה, כשרוצה שרק הוא עצמו יקיים מצוות ואילו חבירו לא יקיים, ועי”ז שנקיים “איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק” (ישעיה מא,ו) ונתחזק ללמוד תורה כראוי, נזכה שננצל מכל הצרות ונגאל גאולת עולמים בביאת משיח צדקנו, אמן.