דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l
וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה (לה,לא)
ברמב”ן עה”פ ‘ראה קראתי בשם בצלאל’ (לא,ב) כתב “כי ישראל במצרים היו פרוכים בעבודת חומר ולבנים לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות וכו’, והנה הוא פלא שמצא בהם אדם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן וכו’ כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניויות כולם וכו’, ולכן אמר ה’ למשה שיראה הפלא הזה וידע כי הוא מילא אותם רוח אלוקים לדעת כל אלה.”
הרי למדנו יסוד גדול שכל החכמה שמשיג האדם, לא הוא המחכים, אלא זהו “סוד המילוי” שממלא אותו ה’, וכל הלימוד אינו אלא שמכין ומכשיר עצמו למילוי החכמה. ויש אופן שממלאים אותו חכמה אפי’ שלא למדה ולא ראה אותה מעולם.
לאחר ידיעה זו שכל חכמת האדם היא מסוד “המילוי” נבין דרך חדשה בקניית בחכמה בפרשתנו.
“ויבואו כל איש אשר נשאו לבו” (לה,כא) וצ”ב למה כאן לא כתיב ‘אשר נתן ה’ חכמה בליבו’? אלא שכאן היתה נשיאות לב משלהם. ויובן ע”פ הרמב”ן: “וטעם אשר נשאו לבו- כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שיאמן בהם ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה’ לבוא לפני משה לאמור לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר.”
נמצאנו למדים שאפשר לקנות חכמה ע”י ‘נשיאות לב’ בלא לימוד כלל. והיינו משום שידעו מסוד “המילוי” והכינו עצמם לכך ע”י נשיאות לב ובטחון בה’, כי בטחון בה’ הוא גם דרך לקניית החכמה, כמש”א באהבה רבה “בעבור אבותינו שבטחו בך – ותלמדם חוקי חיים”. וענין זה של נשיאות לב בחכמה הוא בטחון יותר גדול מלירד לים.
ענין נשיאות לב הוא יסוד גדול בדרכי קנין החכמה, וכל דרכי היצר הוא רק להפיל פחד על האדם שלא יעפיל לעלות בנשיאות לב בדרך החכמה.
מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה
דברי הימים
“לא אקח ממי שאינו ראוי להחזיק תורה”
הגאון רבי אברהם קלמנוביץ’ זצ”ל כיתת רגליו במסירות נפש לגייס סכומים אדירים לטובת הישיבה הקד’ בימי מלחמת העולם השניה.
רבי אשר כצמן אשר ליווה אותו פעמים רבות במסעיו לבתי נדיבים סיפר על אחת התקריות שחווה עמו. פעם אחת נכנסו לביתו של יהודי עשיר, הגרא”ק ביקש מגביר זה שיתרום מכספו עבור בני הישיבה הנמצאים בשנחאי בחוסר כל. לשמע בקשתו שאלו הגביר: בני כמה הם אותם תלמידים? השיבו הגרא”ק: בשנות הבחרות. אמר הגביר: בחורים צעירים הם, שילכו לעבוד ויתפרנסו מיגיע כפם.
מיד קם הגרא”ק ממקומו ואמר לרבי אשר כצמן: בא נלך מכאן, לא אקח תרומה ממי שאינו ראוי לזכות הגדולה של החזקת תורה בישראל. כך פנו הם לכיוון היציאה.
דבריו הקצרים והחדים של הגרא”ק חדרו ללבו של הגביר, מיד ביקש מהם לשבת ואמר כי ברצונו לתרום לישיה”ק סכום מסויים.
הגרא”ק לא הסתפק בכך ואמר: זה הכל?! הקב”ה חנן אותך בממון רב, ביכולתך לתת הרבה יותר! עליך ךתת לישיבה לפחות 1000$ יותר ממה שאתה נותן לאגודת ‘צער בעלי חיים’ עבור בית חולים לכלבים.
דברי הגרא”ק שנבעו מעומק לבו חדרו ללב הגביר. הוא התיישב וכתב מיד צ’ק בסכום עתק אשר הותיר את הרב ומלווהו נדהמים ממש.
ניכר היה שזהו כוחה של מסירות נפש. פורצת היא את כל המחסומים ומשיגה גם את הבלתי אפשרי.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
ויקהל
דיני מלאכה הצריכה לגופה
בפ’ ויקהל נסמך פ’ שבת ובנין המשכן ומכאן למדו ל”ט מלאכות.
וע’ ס’ מטלז עד טלז שהוא היומן שכתב הגאון רבי חיים שטיין זצ”ל כשהיה בסיביר בימי המלחמה. וע”ש שהיה לו ברירה לקצוץ עצים בחוץ או לספר שערות בפנים. וכל אדם בוחר בעבודת פנים שהוא קל יותר, אבל הגאון ר’ חיים זצ”ל החליט להעדיף עבודת חוץ משום הקל הקל כי כמה אילנות יקצוץ משא”כ בגוזז שעובר בכל ב’ שערות. ושוב חשב דלפי הריב”ש הרי כיון שאין לו תועלת בשערות הו”ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועדיף לעשות תספורת משאצל”ג כמה פעמים מלעשות צריכה לגופה במלאכת קוצר. אכן העיר בעצמו דנחלקו בזה רמב”ן וריב”ש בגוזז וא”צ לשער אי הוי משאצל”ג דלפי הרמב”ן בדף ק”ו אם רצונו שלא יהיה שער על הבהמה או האיש הו”ל ג”כ צריכה לגופה. וכיון דלא איפסק הלכתא בהך מחלוקת, נמצא מח’ בין תוס’ וריב”ש איזה מלאכה עדיף לו לעשות.
וע’ ס’ בני ראם ח”א מהגאון ר’ אברהם גנחובסקי זצ”ל סי’ א’ וס”ל דעדיף ספק משאצל”ג מודאי כמה איסורי תולש, אכן הביא מדובב מישרים דפשוט לו כדעת הריב”ש לחומרא, וא”כ לדבריו כאן עדיף לחתוך ביער. (וע”ש עוד בשאלה הנ”ל את”ל שהיה מגלח ליהודים יש לדון אי עדיף ה’ לאוין של ניקף כפול כמה, וכפול כל יום, או רק פחות מזה איסורי סקילה של תולש).
וע’ משנת השבת דלכא’ הריב”ש הוא לשיטת תוס’ דף צ”ד ע”א דדין משאצל”ג הוא דומה למשכן, אבל הרמב”ן בדף ק”ו הוא לשיטתו בדף צ”ד ע”ב דדין צריכה לגופה לא בעי דומה למשכן.
נשיאות הלב בבנין המשכן
Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita
‘ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה ה’ לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה’ כל העושה בו מלאכה יומת’ (שמות ל”ה) וברש”י הביא מהמכילתא הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת. הרי מבואר שתכלית האזהרה כאן על השבת הרי זה בשביל מלאכת המשכן.
והנה כשנדקדק בלשון הפסוק ויקהל משה ‘את כל עדת בני ישראל’, משמע שהקהיל משה את כל עדת בנ”י אנשים נשים וטף, וכמו שמצינו במצות הקהל (דברים ל”א) הקהל את העם האנשים והנשים והטף. (ובגמ’ חגיגה ג. דרשו אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן) היינו שהקפיד משרע”ה להזהיר את כל כלל ישראל בענין מלאכת המשכן. ובאמת יש להבין והלא אין כולם עוסקים במלאכת המשכן, ואין כולם ראויים ויודעים את המלאכה. וא”כ מדוע הקפיד משה להקהיל את כולם כדי להזהירם.
‘ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו הביאו את תרומת ה’ למלאכת אוהל מועד’ (שמות ל”ה, כ”א-כ”ב). וברמב”ן שם עמד על חילוק הלשונות – ‘נשאו לבו’ ‘נדבה רוחו’ וז”ל כל איש אשר נשאו לבו על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר ‘נשאו לבו’ לקרבה על המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה’ לבוא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר וכו’, והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את התרומה וכו’, עיי”ש.
וכעין זה כתב הרמב”ן בפרשת כי תשא (ל”א, ב’) עה”פ ראה קראתי בשם בצלאל וכו’ ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. וז”ל אמר השם למשה ראה קראתי וכו’ והטעם כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל, והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני החכמים לא ימצא בהם בקי בכל האומניות כולם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה. ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו, למה ציוו ואל מה ירמוזו, ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלקים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן וכו’, עיי”ש בדבריו.
ויסוד הדברים הוא דהנה אחר חטא העגל שנתרחקו כלל ישראל מהקב”ה ונסתלקה שכינה מישראל, בא משה רבינו לכלל ישראל ומורה להם ענין רם ונשגב ‘בנין המשכן’, מציאות של השראת השכינה, קירבה של עם ישראל להקב”ה. שהלא בזה הענין קילקל חטא העגל שעד ההיא זימנא היה מלא כל הארץ כבודו, בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, ואילו אחר החטא צריך שיהיה בית ומקום מיוחד ומסוגל להשרות השכינה. (ויעוי’ בספורנו בפרשת תרומה (כ”ה, ט). ולכן בשעה שהיה כזה מצב נורא לכל ישראל שאין מקום להשראת השכינה, בא משרע”ה עם ציווי השי”ת ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’ – שבזה יש הצלה גדולה לכלל ישראל, שהרי ההבדל בין העולם שהיה בלי השראת השכינה לעולם שלאחר בניית המשכן הרי הוא מצב אחר לגמרי. האיש הישראלי שמשכיל ומכיר שהענין נוגע לעצם הקיום, שכל מציאות האדם הוא רק ע”י השראת השכינה ובלי השראת השכינה הוא מצב שאין לו קיום כלל, הכרה זו היא הנותנת לו כח מיוחד לבניית המשכן. הרצון הנכסף והידיעה שאין אפשרות אחרת הרי הוא סיבה שנהיה האדם במצב של ‘ויגבה לבו בדרכי ה’. וכ”ז אינו תלוי בכשרון ובידיעת המלאכה, שהרי אין ההבנה במלאכת העבודה נותנת לו הכח לעשות מלאכת המשכן, אלא עד כמה שמבין שהדבר תלוי בנפשו התשוקה הנוראה לתיקון קיומו בעולם. הידיעה שהעולם עם השראת השכינה הרי”ז מציאות אחרת, בכך מקבל כח מיוחד להשגת מטרתו.
וכבר ידוע בעולם הגשמי, כאשר תחזינה עינינו בעשירי תבל, הנה רובם ככולם לא הגיעו לשיא הצלחתם כי אם אודות ליזמתם הכבירה, אנשים אשר כל מעיניהם נשואות להשגת מטרתם – קנין ממונם, ומחמת כן יוותרו על כל תענוגי העולם, בכל שעות היום והלילה יעמלו ללא ליאות להשגת התכלית. וכ”ז אינו משום ידיעת המלאכה אלא הרצון והיזמה. איש חסר יזמה לא יתכן לעלות ולהצליח בשום אופן.
וא”כ זהו ההסבר שהקהיל משה את כל עדת בני ישראל, מכיון שאין אדם מישראל שאינו מסוגל ליקרב אל המלאכה, אין שום מניעה מחמת תכונות האדם, ורק צריך להכרה וידיעה שאי אפשר שיהא מצב בעולם בלי השראת השכינה – בנין המשכן. אם יודע ומכיר עד כמה נצרך המשכן לתיקון עולמו, אזי ויגבה לבו בדרכי ה’ ובא למשה וא”ל כל אשר אדוני דובר.
והנה בהמשך הפרשה כתי’ ‘והנשיאם הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן’ (ל”ה, כ”ז) וברש”י שם הביא מחז”ל (במדבר רבה י”ב, ט”ז) אמר ר’ נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבים ומה שמחסרים אנו משלימים אותו, כיון שהשלימו ציבור את הכל שנא’ והמלאכה היתה דיים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השוהם וגו’, לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה, ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם והנשיאם הביאו כתיב, ע”כ.
ובאמת יש להבין מהו החסרון במעשה הנשיאים, ומהו הפגם בכך שרצו בתועלת נדבת המשכן, עד כדי שנחסרה אות משמם. הנה נדמה לעצמנו ישיבה אשר ראש הישיבה מכתת את רגליו בכדי להשיג את הממון הנצרך לאחזקת הישיבה, והנה בא אליו גביר נכבד וא”ל תעשה את השתדלותך לאסוף את הסכום הנצרך, ומה שיחסר לך אשלים עד הסכום כולו. הלא בודאי נעריך את מעלתו וגודל נדיבותו וטוב ליבו. ואילו בחז”ל הקדו’ מוצאים אנו שראו מעשה דומה כמו אצל הנשיאים שיש בזה איזה חסרון בגדלותם.
אכן הביאור בזה, שאמנם חישבו חשבונות לתועלת המשכן, שיהיה ריווח גדול יותר לנדבת המשכן. אבל בשורש המעשה היה איזה חסרון במידה של ההכרה בבנין המשכן, שהרי היו צריכים לחשוש שמא ישיגו כלל ישראל את הסכום הנצרך ואז ח”ו לא יהיו מן המתנדבים, ולא יזכו להיות שותפין בבנין המשכן, וכאשר באמת כך היה. ונמצא שהיה חסר בהם היזמה והתשוקה בבנין המשכן וכמו שנתבאר שזהו עיקר הכח לבנין המשכן.
אמרו חז”ל (דב”ר ה’, ז’) ‘לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה’ (משלי ו’, ו’) מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה, רבנן אמרי הנמלה הזו שלשה בתים יש לה, ואינה כונסת בעליון מפני הדלף ולא בתחתון מפני הטינה, אלא באמצעי, ואינה חיה אלא ששה חדשים וכו’ וכל מאכלה אינה אלא חיטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצא חיטין ושעורין ועדשים וכו’, ולמה היא עושה כן שאמרה שמא יגזור עלי הקב”ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול. אמר רשב”י מעשה היה ומצאו בבור שלה שלוש מאות כור מה שמכנסת מן הקיץ לחורף, לפיכך אמר שלמה לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אף אתם התקינו לכם מצוות מן העולם הזה לעולם הבא, ע”כ.
והנה יש להבין איך יכול האדם ללמוד מן הנמלה, והלא הנמלה עושה דבר שאינו ע”ד השכל כלל, ומדוע אמר שלמה המלך ע”ה ראה דרכיה וחכם, האם חובת האדם לעשות מעשים כגון אלו.
אכן הלימוד מהנמלה הוא שמצינו אצלה ענין זה שנתבאר, שאין שום מעצור למטרתה, שהרי היא יודעת ומכירה שנפשה תלויה בזה. וזהו חובת האדם ללמוד שאם עוצר לרגע קט מפני איזה סיבה אחרת הרי הוא עוצר את כל המהלך, אכן הנשיאים אמרו ניתן בעין טובה לנדבת המשכן אבל נדחה את הנתינה עד הזמן שיבואו כולם, בזה הקב”ה תובע שאי אפשר לדחות את הדבר, היזמה להגיע לתכלית לבנין המשכן, היזמה מכח ההכרה והידיעה שאי אפשר בלי השראת השכינה היא הגורמת שא”א לעצור ולעכב את הנתינה. ואם בכ”ז מצאנו שיכולים לעכב את נדבתם עד נדבת ישראל הרי זה מורה שחסר בעצם היזמה – שיש איזה פגם בהבנה ובהכרח שבבניית המשכן.
בטבע מידתו של עצל גם כאשר מונע את עצמו מן המעשה מ”מ הוא רואה חשיבות ותועלת למעשה שהוא חפץ לעסוק בו, ורק שהוא מתעצל בעשיית המעשה. אבל זה גופא מה שלמד שלמה המלך מהנמלה שגם זהו ממידת העצלות, יסוד ושורש המעשה הוא מן המידה שחסר ביזמה המוחלטת לתכלית המעשה.
התביעה מן האדם להיות עסוק כל הזמן כדי להגיע לתכלית המעשה, אמנם כאשר סיבת העיכוב הוא בעבור איכות המעשה אי”ז בכלל מידת העצלות, אלא אדרבא דאז נעשה המעשה בהידור ובשלימות. וכמו שמצינו אצל שרה אמנו שנתעכבה באפיית הלחם לאורחים כיון שחפצה לנפות את הקמח להיותו סולת, שבזה ג”כ נחשב שנתעסקה בכדי להגיע לתכלית המושלמת של מצות הכנסת אורחים. אבל באופן שדוחה את המעשה שמתעכב בעשיית הדבר, אע”פ שמחשב חשבונות, מכל מקום שורש המידה הרי היא ממידת העצלות כאשר נתבאר.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yosef Elefant Shlita
The Power of Individuality
Parashas Vayakhel/Shekalim
Harav Hagaon Yosef Elefant shlita
This week we read Parashas Shekalim, and Chazal, cited in Rashi, teach that Moshe Rabbeinu had difficulty understanding the concept of the machatzis hashekel, so Hakadosh Baruch Hu said, זֶה יִתְּנוּ, and showed him a מטבע של אש. The Midrash adds that this fiery coin came from under the Kisei Hakavod.
What was Moshe Rabbeinu’s difficulty in comprehending what the machatzis hashekel was? What is the significance of a fiery coin, specifically one from under the Kisei Hakavod? And what does this fiery coin from have to do with the half-shekalim that were collected annually from all of Klal Yisrael, beginning on Rosh Chodesh Adar, so that everyone would have a share in the korbanos tzibbur?
Another intriguing aspect of the machatzis hashekel is that this coin seems to be multitasking, performing two different functions. These shekalim were used to fund the korbanos tzibbur, in which everyone joins together equally to participate: הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט. This created achdus, turning the individual members of the tzibbur into one unit. But the machatzis hashekel also wore a different hat, serving the purpose of counting Klal Yisrael, which reflected each person’s individuality.
On one hand, then, the machatzis hashekel is an expression of unity, with each individual melding into the community. On the other hand, it is an expression of individuality.
One Mold, Myriad Individuals
The Mishnah states (Sanhedrin 37a):
…ולהגיד גדולתו של הקב”ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקב”ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם.
We see the greatness of Hakadosh Baruch Hu, says the Mishnah, from the fact that when a person mints coins, each coin produced from one mold is identical, yet although Hashem creates every person in the “mold” of Adam Harishon, each individual emerges unique and different from the others. Therefore, Chazal conclude, each person is obligated to declare that the world was created for him.
The Mishnah is drawing a parallel between coins and people. What is a coin? On one hand, it is a piece of metal: chomer. Yet on the other hand, once this metal is minted, it has meaning beyond the raw material it contains. That is its tzurah. The image of George Washington on a coin imbues that piece of metal with value.
Similarly, a human being is also composed of chomer and tzurah. On one hand, he is עפר מן האדמה, yet on the other hand, Hakadosh Baruch Hu stamps every person with a tzurah, in the mint of Adam Harishon, which imbues him with a spark of the neshamah of Adam Harishon. He is compared to a coin because like a coin, he is a fusion of raw material and a stamp that gives it value.
In the Washington mint, all coin emerge the same; if one coin would somehow come out looking different, it would be a priceless collector’s edition. But when Hashem mints human beings, each one comes out as a priceless one-time edition. That is a manifestation of Hashem’s greatness, using the same “stamp” to create unending one-time coins.
Why does every person have to say that the whole world was created for me? Because I am a unique, one-time event that never happened before and will never happen again. That uniqueness is what attaches incredible, lasting value to everything we do and everything we say. I’m a unique coin, so I am an entire world.
Equal or Unique?
Generally, we understand the idea of הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט to mean that no one should give more than the others or less than others because everyone is supposed to be mevatel himself to the tzibbur, and give up their individuality by donating exactly the same amount. But the truth is precisely the opposite: the reason everyone gives the same amount is to express that everybody is equally unique! To say that everybody is nobody is communism. What we’re saying is that every person is equally special because each individual has something that the other does not. So the machatzis hashekel highlights the uniqueness of each individual by proclaiming his uniqueness even among the many other unique people in existence.
Because everyone is unique and important, each individual represents a piece of the mosaic that constitutes the tzibbur. If any one piece is missing, the mosaic is incomplete — and it doesn’t matter which piece is missing, because every piece matters. In that respect, we need everyone’s uniqueness to create the puzzle and complete the tzibbur.
The tzibbur, then, is created not by denying people’s individuality, but by having each person contribute their individuality and express their uniqueness. This, we can explain, is why the machatzis hashekel wears two hats. It is used for counting, which is a way of highlighting the uniqueness of the individual, and it is also used to purchase the korbanos tzibbur, which represents a collection of all of Klal Yisrael. The tzibbur is created not by the eradication of the yachid, but by each yachid expressing himself in his own unique way.
An Opportunity… and an Obligation
When Hakadosh Baruch Hu said, הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, Moshe Rabbeinu was perplexed: How can it be that every person has something equal to contribute? How is it possible that each person has his own uniqueness to express? Where does that uniqueness come from?
In response, Hakadosh Baruch Hu showed him a fiery coin taken from under the Kisei Hakavod — from where the neshamah of a human being originates.
The fiery coin taken from under the Kisei Hakavod symbolized each person finding his own unique individuality and chashivus, which is a function of his neshamah’s being sourced in the Kisei Hakavod. This is an expression of each person being a special, one-time event, as Chazal say that every person is stamped in the mold of Adam Harishon yet differs from all other humans ever created.
Rav Wolbe writes, regarding the Mishnah’s statement that a person has to declare that the world was created for me, that this confers earth-shattering importance upon everything we do, everything we say, and everything we think. When we recognize that we are a unique event that never before was and never again will be, that suddenly lends incredible meaning to our every berachah, each tefillah, our Torah learning, the thoughts that pass through our minds, what we look at, how we relate to our family, and so on.
By way of analogy, imagine that there was an endangered species of zebra that was close to extinction, with only one left in the world. It would be obvious to everyone that this zebra needs to be protected. Every person is an endangered species! He’s the only him in the world!
Rashi (Sanhedrin ibid) notes that since I am considered an entire world, I will not ruin it all with one aveirah: לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת. In other words, the purpose of declaring, “The world was created for me” is not to give a person self-confidence, but rather to make him appreciate the value of his actions and the gravity of his aveiros. If you’re so chashuv and unique, why would you want to ruin the one-time event that is you by doing an aveirah and wasting the opportunity you have been given?
That’s the profound message of Parashas Shekalim. Everyone is equal because each person is chashuv and possesses a chelek Eloka mimaal; everyone is a fiery coin from under the Kisei Hakavod. Therefore, the world was created for you.
Gut Shabbos.