דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

ויבאו כל איש אשר נשאו לבו (לה,כא)
ברמב”ן: כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שיאמן ידו בהם, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה’ לבוא אל משה לאמור לו אנכי אעשה כל אשר אדוני דובר.

וצ”ב: כיצד יתכן שאדם אשר מעולם לא למד את מלאכת הצורפות יעז יקבל על עצמו לעבוד בעבודה זו רק משום ויגבה לבו בדרכי ה’, ובפרט כשמדובר במלאכת המשכן?

אלא שע”י שאיפות נשגבות מגיעים להשגות גדולות ונשגבות לאין שיעור. וכשם שפי’ אאמו”ר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה על נס התארכות ידה של בת פרעה, וכי למה הושיטה ידה, הרי ידעה שלא תוכל להגיע לתיבה הרחוקה? אלא שע”י שמקבל אדם על עצמו להשיג מטרה אין גבול ליכולתו, עליו לקחת על עצמו את האתגר והי”ת יצליח בידו. כך עשה גם בצלאל במלאכת המשכן.

ואפשר לבאר יותר, בדברים גשמיים טבע הי”ת אינסטינקט באדם, עי”ז מרחיק האדם את ידו מן האש מבלי שיצטרך לחשוב ע”כ. אך בדברים רוחניים אין אינסטינקט, משום שנתן הי”ת לאדם את הבחירה.

תפקידו של האדם לפתח בעצמו אינסטינקטים רוחניים שירחיקו אותו מן הרע וימשכו אותו לטוב. כך מובן שבת פרעה שלחה ידה מבלי לחשוב משום שהיה זה אינסטינקט רוחני.

כך מובן גם מעשהו של בצלאל, באופן אינסטנקטיבי הוא לקח על עצמו את העבודה הרוחנית של בניית המשכן, וכיוון שלקח על עצמו אתגר זה הי”ת הצליח בידו.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב רפאל שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

“המרד” והנס

שנחאי. אדר א’ תש”ג.

היפנים הכריזו כי על כל הפליטים לגור בגטו שהוקם עבורם בעיר. הם הקימו “ועדת גג יהודית” שתפקידה לארגן את חיי תושבי הגטו. חלק מתפקיד הוועדה היה סידור מקומות דיור. הועדה החליטה כי תלמידי ישיבת מיר יקבלו את בנין “סלבישן ארמי”, מדובר במבנה נטוש גדול מימדים, אשר השלטון היפני הסכים להכשיר אותו למגורי תלמידי הישיבה.

אולם לתלמידי הישיבה נודע כי באחד מאגפי הבנין גרים בני בליעל, שיכורים ועבריינים. תלמידי הישיבה לא יכלו להשלים עם העובדה שיגורו במבנה אחד עם בני בליעל אלה. קבוצת תלמידים התייצבה בפני הוועדה והודיעה כי לא יגורו במקום זה. בעיני היפנים, משמעות הסירוב היא “אי ציות לאנשי הקיסר ירום הודו”. במקום פרץ ויכוח שהתלהט למהומה, והמשטרה היפנית הוזעקה להשליט סדר. ללא אומר ודברים נאסרו עשרות מבחורי הישיבה. תוך כדי מאסרם צעק לעברם מפקד המשטרה “מורדים”! אי ציות לצו אנשי הקיסר הינו מרד בקיסר, וזהו החטא החמור ביותר בעיני היפנים שעונשו עלול להיות מוות!

לבנין המשטרה רצו במהירות הרב אשכנזי- רב הקהילה היהודית המקומית, יחד עם יו”ר “ועדת הגג” ד”ר כהן, אשר הבינו את הסכנה בה נמצאים הבחורים. לאחר תחנונים רבים הסכים המושל האזורי קובוטה לשחרר את הבחורים לאחר לילה אחד במעצר, אך התנה את שחרורם בחתימה על התחייבות לקיים מכאן והלאה כל צו קיסרי. כדי לתת יתר תוקף להתחייבות הוא דרש כי ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ יחתום גם הוא על המסמך. ואכן לאחר שהגיע הגר”ח וחתם על המסמך שוחררו הבחורים לחפשי.

היה זה נס נדיר שקובוטה, שנחשב למושל עריץ וקשה, שיחרר לאור יום “עבריינים” שהעזו “למרוד” בקיסר ירום הודו.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ויקהל

לא תבערו אש

בגמ’ הבערה ללאו יצאת, והטעם שהתורה שינה דוקא הבערה ואין בו כרת וחטאת, ע’ אמרי אמת ליקוטים שבת דף ע’ כי ה’ לא שבת מהבערה כי עדיין לא היה אש בעולם. (וע’ משחת שמן ח”ג ד’ שהעיר מבישול).

וחידש האו”ש דהתורה ממעט ללאו ולא לכרת, אבל עדיין חייב מיתת ב”ד. וע”ש פי”ח מסנה’ ה”ב בסופו שכתב “מעודי לפלא בעיני איך לא אישתמיט תנא ותני אליבא דר’ יוסי דהבערה ללאו יצאתה דהמבעיר בשבת לוקה וכו’ לכן שומה בלבבי מאז, דיתכן, דר’ יוסי דאמר הבערה ללאו יצאתה סבר ג”כ דחייב מיתה על הבערה, רק שבכלל מלאכה אינה וכו’ אבל מ”מ המבעיר בשבת חייב מיתה דחילול מיקריא ובקרא כתיב מחלליה מות יומת וכו’ ובכרת לא נזכר רק מלאכה כל העושה מלאכה ונכרתה לכן אין חייבין קרבן עליה”. וע”ש שהביא כמה סוגיות בענין זה.

(והנה כאן כתיב שבת שבתון לה’ כל העושה בו מלאכה יומת, וע’ משך חכמה דבכל מקום כתיב מות יומת וכאן כתיב יומת, ומביא ראיות דיומת היינו בדיני שמים ולא בב”ד, ויש לפרש הטעם כמו שכתב בעצמו באו”ש הנ”ל דכל החילוק של הבערה רק במיתה ביד”ש ולא במיתת ב”ד, ולכן כאן כתיב יומת ולא מות יומת).

וע”ש או”ש שכתב כן גם בדעת רש”י, והרבה העירו על האו”ש מרש”י שבת ע’ ע”ב ויבמות ו’ ע”ב וסנה’ ל”ה ע”ב.

וע’ אבני נזר רכ”ו דהבערה כיון דללאו יצאת הוי כמו יו”ט דאין בו תולדות. ויש לעיין בזה לפי האו”ש.

 

וע’ פסקים וכתבים ח”ב סי’ ע’, ונדפס מתחילה בסו”ס אמרי יואל מר’ יואל הרצוג מלידז בסופו בקונ’ דברי יצחק עמ’ רט”ו. ולפי חשבון היה בחור צעיר כשכתב על האו”ש הנ”ל.

התגברות על העצלות – יסוד ל'גדלות' בתורה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

ועד שמסר מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה בערש”ק ויקהל תשנ”ח
“והנשאם הביאו את אבני השוהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחושן” (שמות לה, כז). וברש”י (שם): “אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה. אלא כך אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסירים אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל וכו’ אמרו נשיאים מה עלינו לעשות וכו’ לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה. ולפי שנתעצלו מתחלה, נחסרה אות משמם ‘והנשאם’ כתיב”.

מבואר בדברי חז”ל, שמשום שנתעצלו הנשיאים מתחילה במלאכת המשכן, נענשו בכך שהחסירה התורה הקדושה פעמיים את האות יו”ד משמם. היינו, שכאשר נכתב בכתוב: “והנשיאים הביאו את אבני השוהם”, נכתבה המילה “והנשאם” – בכתיב חסר יו”ד. והנה, יש להבין את חומרתו של עונש זה, ומה היא המשמעות של צורת הכתיב של השם, אם בסופו של דבר הוא נקרא כראוי.

את גודל חשיבותה של כל אות משמו של אדם כאשר היא נכתבת בתורה הקדושה, למדנו משינוי השם של שרה אמנו. כתוב בפסוק (בראשית יא, כט-ל): “ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי וגו’ ותהי שרי עקרה אין לה ולד”, וביארו חז”ל (יבמות סד, ב) שלא זו בלבד ששרה אמנו הייתה עקרה, אלא “אפילו בית ולד אין לה”. והנה, לאחר מכן, כשניטלה ממנה האות יו”ד ונתחלף שמה מ’שרי’ ל’שרה’ התברכה שרה שתלד בן. ככתוב (שם יז, טו-טז): “ויאמר אלוהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן”. מכאן דרשו חז”ל (ר”ה טז, ב), ששינוי השם קורע גזר דינו של אדם, כפי שנקרע גזר דינה של שרה לאחר שנשתנה שמה והייתה יכולה ללדת. וכן מובא בפסיקתא רבתי (פיסקא מג): “שרי אינה יולדת שנאמר ‘ותהי שרי עקרה’, אבל שרה יולדת שנאמר (בראשית כא, א): ‘וה’ פקד את שרה'”.

והנה, למרות שנטילת האות יו”ד משמה של ‘שרי’ היתה מוכרחת, שהרי רק על ידי כך יכלה לזכות ללדת בן שממנו הוקם עם ישראל, מכל מקום, עלתה אות זו ובאה בתביעה כלפי שמיא. כמובא בדברי חז”ל (ב”ר מז, א): “אמר רבי שמעון בן יוחאי, יו”ד שנטל הקב”ה משרי, היה טס ופורח לפני כסאו של הקב”ה, אמר לפניו, רבונו של עולם, בשביל שאני קטנה שבאותיות הוצאתני משרה הצדקת”. לא נתקררה דעתה של האות יו”ד, עד שניתנה בשמו של יהושע בן נון, כמבואר בגמרא (סנהדרין קז, א): “יו”ד שנטלתי משרי עומד וצווח כמה שנים, עד שבא יהושע והוספתי לו, שנאמר (במדבר יג, טז): ‘ויקרא משה להושע בן נון יהושע'”.

רואים אנו, שאף האות יו”ד, הקטנה שבאותיות, לא נתפייסה לאחר שניטלה משמה של שרה אמנו, עד שחזרה וניתנה בשמו של אדם גדול, כיהושע בן נון, תלמידו של משה רבינו רבן של ישראל, שזכה להיות השני למוסרי התורה כפי ששנינו באבות (פ”א מ”א): “משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים”. מעתה נוכל להבין גם את עונשם של הנשיאים בזה שנחסרה אות משמם, שהרי אם בשרה אמנו מצינו שבאה אות יו”ד אחת בתביעה על חומרת העונש, אצל הנשיאים שנחסרו משמם שתי אותיות, בודאי שהוא עונש גדול ונורא!

יסוד החישוב שעשו הנשיאים בנדבת המשכן הוא מידת העצלות

והנה מבואר בדברי חז”ל שהנשיאים נענשו בעונש זה “לפי שנתעצלו”. ולכאורה הדבר תמוה, הלא הנשיאים התעכבו מלהביא נדבה למשכן רק משום שאמרו: “יתנדבו ציבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו”. כוונתם הייתה לתועלת – להשלים את מה שיחסר לתרומת המשכן, בעוד שכולם תרמו רק לפי המצוי בידיהם, ולכאורה אין נדיבות לב נפלאה מזו, ולא היה להם להיענש על כך.

אמנם, תמיהה זו יסודה בקצרות הרואי של בני האדם, אך הקב”ה היודע מחשבות אדם ותחבולותיו, ידע היטב שהסיבה הפנימית לחישובם של הנשיאים היא מידת העצלות! אנו בשפלותנו, איננו יכולים לומר זאת מדעתנו, אבל חז”ל לימדונו, שהקב”ה שירד לעומק כוונתם של הנשיאים, הכיר במעשיהם, ולכך הענישם.

מכאן למד רבי ירוחם הלוי (דעת תורה ביאורים, ויקהל פקודי), שאם יש לאדם סיבות שונות לעשות או לא לעשות דבר מה, ומכיר הוא שיש בהם נגיעה כלשהיא למידה רעה, ימנע מהדבר. שכן אף אם מכוחם של חישובים שונים, ישרים וכשרים, נראה לו שזה הדבר הנכון לעשותו, ידע כי לא תבוא לו כל תועלת מחמת הנגיעה למידה הרעה.

אכן כך אירע לבסוף אצל הנשיאים, וכפי שמצינו בדברי המדרש (במ”ר יב, טז): “שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות וכו’, ולשני בקרים הביאו כל הנדבה וכו’, לאחר שני הימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר צוה משה (שמות לו, ו): ‘ויעבירו קול במחנה וגו’ ויכלא העם מהביא’, והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן, אמרו הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן ניתן בבגדי כהן גדול, הדא הוא דכתיב: ‘והנשאם הביאו את אבני השוהם’ וגו’, אמר הקב”ה בני שנזדרזו יכתב שהביאו ‘והותר’ (שם ז), והנשיאים שנתעצלו חיסר אות אחת משמם”. הנשיאים הפסידו לבסוף את האפשרות לתרום את נדבתם למשכן, משום שבני ישראל הזדרזו ותרמו את כל הנדבות הנצרכות למשכן ולא היו צריכים לתרומת הנשיאים כלל. אין זה אלא משום שבשורש סברתם הייתה נגיעה לעצלות, ועל זה נענשו שנחסרה האות יו”ד משמם.

הדרך היחידה להגיע לידי ‘גדלות’ בתורה היא ביגיעה ועמל בלי הפסק

בימים האחרונים השתתפנו בשתי לוויות של אנשים גדולים; הגאון רבי לוי קרופני [ראש ישיבת ‘תורת אמת’ קמניץ, ניו יורק] והגאון רבי ישעי’ שמענוביץ [ראש ישיבת ‘רבינו יעקב יוסף’, ניו יורק] זכר צדיקים לברכה. שניהם היו תלמידי ‘ישיבת מיר’, והם למדו יחד בחברותא בשנות גלות הישיבה בשנחאי. לאחר הדברים שאמר הגאון ר”ז אפשטיין שליט”א [זצ”ל] אין עוד מה להוסיף על דבריו, צריך רק לחזור עליהם. שני אנשים גדולים אלו היו מלאים וגדושים בתורה, תלמידי חכמים מופלגים השקועים בלימוד תורה כל ימי חייהם, בקיאים גדולים בכל מסכתות הש”ס, למדנים גדולים ומחדשים מופלאים.

הגאון רבי לוי קרופני זצוק”ל, היה מזקני ראשי הישיבות בחו”ל, כל ימיו היו רצף של עמילות בתורה, אהבת תורה בלי גבול ויגיעה בלי הפסק, ועל הגאון רבי ישעי’ שמענוביץ זצוק”ל מספרים שהשאיר אחריו כתבים עם חידושים על הש”ס כולו – מזרעים עד עוקצין, היו לו ידיעות מפליאות בתורה, למעלה משבעים שנים התייגע בלימוד בלא הפסק, הוא חי את חייו כאדם רגיל אבל במשך כל חייו היה שקוע בתורה ללא הפסקה, והנהגה זו מחייבת כל אחד ואחד מאיתנו.

מסופר שכאשר הגיע רבי ישעי’ לגיל בר מצוה, נכנס ללמוד אצל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק”ל בסלוצק. שאל אותו רבי איסר זלמן שאלה, וביקש ממנו לתרץ אותה בעצמו, ואכן הצליח לתרץ תירוץ נפלא! לאחר מכן למד הגאון רבי ישעי’ אצל הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק”ל בישיבת קלצק. כשהיה בן י”ז שנים רצה לעבור למשך תקופת מה לישיבת קמניץ, וללמוד אצל הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ’ זצוק”ל בעל ה’ברכת שמואל’. רבו, רבי אהרן, סירב לכך שיעבור לשם, אך רבי ישעי’ עמד על דעתו כיון שהשתוקק להכיר את דרך הלימוד המיוחדת של רבי ברוך בער.

בעניין זה סיפרו מעשה נורא. לאחר כמה שנים ביקש רבי ישעי’ לעבור ללמוד בישיבת מיר, אולם רבי אהרן קוטלר תבע את מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל לדין תורה אצל רבה של קובנא בעל ה’דבר אברהם’ זצוק”ל. יש כאן דבר מבהיל ביותר! שגדולי ראשי הישיבות יתדיינו בדין תורה היכן ילמד בחור בישיבה. לבסוף, פסק רבה של קובנא ש’אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ’ כמבואר בגמרא (ע”ז יט, א), ורבי ישעיה הלך ללמוד ב’ישיבת מיר’. שם התקרב מאד למרן הגרא”י פינקל זצוק”ל ושמו הלך לפניו כ’עילוי’ מופלג. והנה פשוט הדבר, שאם שני גדולי ראשי הישיבות מתדיינים ב’דין תורה’ היכן בחור ילמד, מסתבר שמדובר בבחור גדול מאד בתורה, לא גדלות בדמיון, אלא ‘גדלות’ ממש, שיסודה בעמל ויגיעת התורה ללא הפסק.

שני אנשים גדולים אלו עוד בטרם שהגיעו לגיל בר מצוה כבר נהיו ‘לומדים’, ובכל המצבים הקשים שעברו עליהם, מלחמות, רעב וגלות, התייגעו בתורה ללא הפסק כלל. זוהי הגדלות האמיתית בתורה. וכי להיות גאון, או צדיק, או למדן ותלמיד חכם, זו גדלות? גדלות בתורה משמעותה להתייגע בעמל התורה כל החיים, וכל שאר המעלות הן רק התוצאה. אדם שעמל בתורה ללא הפסקה, מפתח את יכולותיו ללא גבול ומידה, ומשיג בקיאות עצומה בש”ס, עד שלבסוף הוא גדל להיות לאחד מגדולי התורה!

יגיעת התורה ברציפות מחייבת התגברות על מידת העצלות

אך הנה מפרשת הנשיאים למדנו, כי העצלות היא מידה רעה מאוד שמכה שורש בכל מקום. גם אם אדם מדמה לעצמו שדרכיו מונהגים באופן ראוי ומושכל, ייתכן ששורש הנהגתו נובע מנגיעה של עצלות שמפעפעת בו. גם אדם בן מעלה גדול יתקשה לעיתים להבחין בזה, ונמצא שמידה זו מהוה הפרעה של ממש לאדם השואף לגדולות.

אמנם שומא עלינו להתבונן, איך אדם יכול להגיע לידי גדלות כזאת, כאותם ראשי הישיבות שנסתלקו מעמנו, ולהתגבר על עצלותו. שלמה המלך ע”ה, השיב ברוב חכמתו על שאלה זו: “לך אל נמלה עצל” (משלי ו, ו). מי שראה פעם שיירה של נמלים רצות הלוך ושוב, ללא רפיון וללא הפסקה, יתבונן בנמלה, שהיא בריה קטנה וחלשה, והיא מתייגעת ללא הפסק. זו גדלותה, וממנה אפשר ללמוד איך אפשר לצמוח ולגדול בתורה!

מידת העצלות מכבידה על לימוד התורה ברציפות. תלמיד יכול לשבת ליד הסטנדר וללמוד כמה שעות, אך הוא אינו יורד לעומק הסוגיא, שכן עצלותו מביאה לידי כך שמוחו יהיה רדום והוא מחפש את המנוחה והשינה במקום ללמוד. כפי שכתב בעל אורחות צדיקים (שער העצלות): “כי העצלים אוהבים מנוחה, ומתוך כך המצוות קשות עליהם ולימוד התורה כבידה על נפשם, ויברחו מן המדרש אל המנוחה, וכשהם יושבים בבית הכנסת ישנים כעניין שנאמר (משלי יט, טו): ‘עצלה תפיל תרדמה’ כי העצלות מביאה שינה בטבע האדם”.

העבודה הנדרשת מן האדם, היא להתגבר על עצלותו, ובכך יצליח ללמוד ביגיעה וברציפות, ובסייעתא דשמיא תהא תורתו שלימה ויזכה לגדול באמת בתורה.

היצר הרע נדמה כ’הר’ אך אינו אלא כ’חוט השערה’

והנה, כוחו של היצר הרע חזק מאוד, ונדמה לנו שכדי לשבור מידה אחת, ובודאי את מידת העצלות הקשה, צריך כוח וגבורה. אמנם כשנתבונן בדבר, נראה שאין צריכים לכך. ומשל למה הדבר דומה, הנה הרופא שמטפל בי התרה בי שלא לאכול עוגות כיון שיש בהם סוכר שמסוכן לבריאותי. את חטאיי אני מזכיר, במוצאי פורים נכנסתי למטבח בביתי והרגשתי את היצר הרע הדוחק בי לקחת פרוסת עוגה ולאכול, שהרי האדם מטבעו אוהב דבר מתוק. למרות שהיה אסור לי להיכנע, נכשלתי ואכלתי את העוגה. לאחר מכן הרהרתי לעצמי, וכי הייתי צריך לאזור חיל בכדי שלא לאכול את פרוסת העוגה, הלא לא היה עלי אלא לשלוט ברוחי דקות מספר, וייתכן שאפילו שניות מספר בלבד, ולאחר מכן התשוקה הייתה מתפוגגת מאליה.

חז”ל אומרים (אבות פ”ד מ”א): “איזהו גיבור, הכובש את יצרו”. וכי בכדי להגיע לגבורה זו של כבישת היצר צריך אדם להתייגע כל חייו, הלא פשוט שדי לו להתגבר על תשוקותיו זמן קצר בלבד. כל כוחו של היצר הרע הוא במה שהוא בוער בקרבו של האדם ואינו נותן לו מנוחה, אך אם האדם מתגבר ותופס את עצמו בשתי ידיו ברגעים אלו בלבד, הרי הוא “כובש את יצרו”.

ובזה יבוארו דברי הגמרא (סוכה נב, א):: “דרש רבי יהודה, לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים, היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכין ואומרים, היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה”.

בתחילה, מבעיר יצר הרע באדם תשוקה לוהטת לחטוא, עד שנראה הדבר שיהיה קשה לגבור עליו כמו לטפס על הר גבוה. אבל לאחר שחולפים רגעים קצרים אלו, אם האדם לא נכנע לפיתויי היצר, נראה הדבר בעיניו כחוט השערה. משום שקושי זה לא היה אלא דמיון שהתפוגג באחת.

כשאדם מתחיל ללמוד, תוקף אותו היצר הרע בתחושות של חולשה ועייפות, ובשעת מעשה נראה עליו הדבר כקשה יותר כמו לטפס על הר גבוה, עד שידמה לו שאינו יכול לו. אולם אם אינו מתעצל, ומשנס את מותניו להתחיל לטפס על ההר, יראה מיד שאין זה הר גבוה כלל, אלא הוא כחוט השערה – כולו דמיון.

אף שאדם הלקוי במידת העצלות הוא נחית דרגא, מכל מקום אסור לו ליפול בזרועות היאוש, משום שעל מנת לשבר מידה זו, אינו צריך לעמול כל כך, אלא רק לעמוד זמן קצר ולהתבונן, ואז יתפוגגו כל דמיונותיו. כך היא דרכה של תורה, ובדרך זו יכול אדם לעבור יותר משבעים שנות חיים כשכולם רצף אחד של יגיעת התורה, וזו היא גדלותם של גדולי תורה!

[1] ועיין במסילת ישרים (פ”ו) שהרחיב בענין זה וז”ל: “הנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואעפ”כ יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו וכו’, ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו. והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה”.