דברי רבותינו

ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה
“מצאתי בשבוע זאת מציאה גדולה יקר מכל הון, אחפץ אני לכבד ולשלוח זאת למנחה להו”כ, שמע נא ידידי דבר פלא וחדש, אני במעט אשר ראיתי בנסיוני היה תמיד מרגלא בפומא “ווער עס איז אין א רבים אפילו א פלאקין קאהן ווערען ריידענדיג און וויסען גאר גרויסע זאכן בזכות הרבים” [ה.ה. מי שבתוך הרבים, אפי’ ברווז יכול להיות מדבר ולדעת דברים גדולים]. כל זה נסיתי במעט נסיוני אשר ראיתי זאת בחוש ממש, ובשבוע זאת מצאתי במד”ר פ’ ויקהל (מח,ה) דבר חדש בענין ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה וכו’, וכל ימי הבנתי עד”ז דהיינו שהשי”ת מלא אותם בחכמה ובתבונה ובדעת, מפני כי היה חפץ שיעשו את המשכן והמשכן צריך לכאלה. ועתה ראיתי במד”ר דבר פלא וכל הדבר הוא להיפך, כי בשביל שנתעסקו במלאכת המשכן, בזכות זה נתן הקב”ה בהם חכמה ובינה ודעת. ולהשתומם מאוד מידיעות חז”ל בכל אלה, אמרו שם על פ’ וימלא אותו רוח אלקים: “ולא זה בלבד, אלא כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו וכו’, ולא בבני אדם, אלא אפילו בבהמה וחיה, שנאמר “חכמה ותבונה בהמה”, בהמה כתיב, שנתנה חכמה באדם ובבהמה, ולא נתפרסם מכולם אלא בצלאל”. מבהיל בסוד הדברים, אף הבהמה והחיות נתמלאו בחכמה ובתבונה, ורק מפני שנתעסקו במלאכת המשכן, וזאת הי’ סיבה לחכמה ותבונה, היפך כאשר הבנתי מעולם. הרי כדברינו ממש מלה במלה, אפילו א פלאקין ממש ווערט נתמלא בחכמה ובתבונה ווען ער איז אין א רבים במלאכת השמים [ה.ה. אפי’ ברווז ממש הוא מתמלא בחכמה ובתבונה כשהוא בתוך רבים במלאכת שמים], וזאת לא יוכל שום אדם לדעת ולהבין אם לא המנוסה בנסיונות אלו, רואים בחוש כי אף אנשים פשוטים יתגדלו ויתרוממו אם רק יאחזו בכנף של מלאכת שמים, וכל המחזיק בה זכה בה.

ועתה יקירי כמדומני כי מנחה גדולה אני שולח לכ’, עד כמה כדאי לאדם להיות כסוחר פשוט לעשות מסחר כזה, ובטוח בריווח גדול מאוד בלי שיעור, ואין לשום אדם להתעקש ולחפש טעמים אחרים וזה האמת האמיתי, כלם הצליחו ועשו פרי בלי שיעור וסוף, כי זה סגולת הדבר, כאמרם אף בהמה וחיה עסקו במלאכת שמים ונתמלאו בחכמה ובתבונה.

מתוך מכתב ממרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם לוואוויץ זצוק”ל

דברי הימים

M'Slobodka, Maran Hasaba zt"l

הלזה יקרא “פני חבירו”?
סיפר מרן הגראמ”מ שך זצוק”ל: הכרתי מקרוב את מרן הסבא מסלבודקה רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל שהיה צדיק מופלא ומדקדק במצוות באופן מבהיל, והבנתו בכוחות הנפש הייתה מופלאה.

בעת למודי בסלבודקה לפני מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע”ג נוכחתי בגדלותו בשטח זה שהיה ממש “חד בדרא”. הוא היה רואה מעשה בודד של בחור, ואפילו תנועה בודדת, והיה יכול להסיק מהם מה יהיה עליו כשיגדל, והיה אומר בביטחון: זה יהיה לגאון ולתפארת, ומהשני אין לקוות למאומה כי נגוע הוא בפרט פלוני, וכדבריו כן היה.

כאשר היה הסבא שומע על עוולות בהנהגה שבין אדם לחבירו היה מתייחס לכך בכל חומר הדין, אבל תמיד הייתה תגובתו מחושבת עד לפרטי פרטיה: האם להגיב מיד או לאחר זמן? האם להגיב בחומרה או להתעלם? האם להגיב בפרהסיה ובפומבי או להוכיח ביחידות ובצינעה.

פעם סיפרו לסבא שבחור אחד ירק לארץ בפני הנוכחים. אין לנו מושג בחומרת הדבר במשנת “גדלות האדם” של הסבא מסלבודקא, לירוק בפני מלך!? בפני צלם אלוקים!? (עי’ חגיגה דף ה. “כי את כל גו’ יביא במשפט – זה הרק בפני חבירו ונמאס). נכנס הסבא לאולם הישיבה, ניגש הישר אל אותו בחור וגער בו בפני קהל ועדה עד שהלה לא ידע להיכן יוביל את חרפתו ובושתו. לאחר מכן ביחידות שאל אחד התלמידים את הסבא: “איני כמהרהר אחר רבו, אבל תורה היא וללמוד אני צריך, כלום לא סבר מר להא דהמלבין את פני תבירו ברבים?”

הגיב הסבא בזלזול: “אויך מיר פני חבירו”, הגם לזה “פני חבירו” יקרא… וכנראה שנאסף אצלו עוד הרבה טעמים שכך צריך לנהוג עם הבחור הזה.

ואמר מרן הרב שך זצ”ל שלא רק התוכחה ברבים, אלא גם חשיבה זו מתוכננת הייתה שתגיע לאזני הבחור ותפעל את פעולתה לטובה. הכל בכל היה מחושב.

מתוך “שמושה של תורה”

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

ויקהל

מצות בנין המשכן

ויבואו האנשים על הנשים (פ’ ויקהל ל”ה כ”ב) פי’ הספורנו להסכים בנדבה כדי שיקבלו הגבאין מהן שאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט. וע’ פ”ת רמ”ח ג’ בשם הנוב”י דאשה שאמרה שיש לה רשות נאמנת וציין לדברי הספורנו דמשמע שאינה נאמנת. (וע’ אוה”ח ר”פ תרומה שהיו מקבלים מן הנשים כי היו עשירות וכדמבואר בגמ’ דאז שרי ליקח מהן. ולכא’ זה דלא כספורנו, ואולי כוונת  ספורנו בתכשיטין שקיבלו מהאנשים, ובכה”ג אין לקבל מהן כי הבעל מקפיד).

ולכא’ י”ל עוד שהיה חיוב נתינה דבב”ב ח’ ע”ב אמרו שאין גובין צדקה פחות משנים וילפינן מהמשכן דכתיב והם יקחו את הזהב וכו’. ואמרו הטעם משום דאין עושין שררה (של ממון – רא”ש ושו”ע) על הציבור פחות משנים, כיון שממשכנים על הצדקה. ולכא’ מוכח מזה דגם במשכן ממשכנים ולכן הוי מנוי שררה.

אכן ברמב”ן וריטב”א קדושין ל”ו הק’ דכתיב דבר אל בני ישראל (ושם דרשו בגמרא בני ישראל למעט בנות ישראל) וכתיב ויבואו האנשים על הנשים, ותי’ הריטב”א דנשים הביאו בלי קיום מצוה, א”נ דאינו אלא נדבה ונשים נודרים נדבה. ומבואר דעכ”פ הנשים לכו”ע לא היו חייבות במצוה וא”כ א”ש פי’ הספורנו.

ובעיקר דברי הריטב”א כתב הגאון ר”מ גיפטר זצ”ל בפרקי תורה דמשמע דתי’ א’ סבר דחייב להביא, ולכן באמת א”א לנשים לקיים מצוה זה אבל לתי’ ב’ אינו אלא נדבה. וקצ”ב מהגמרא ב”ב. וכן העיר הכתב והקבלה פ’ תצוה.

וברמב”ם משמע דבנין בהמ”ק הוא מצוה גם על הנשים ולכא’ א”כ לא א”ש פי’ הספורנו. וי”ל דהא דכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו היינו להוסיף יותר ממה שמחויב, ואפשר ע”ז כתב הספורנו שאין מקבלין מן הנשים.

והנה בגרי”ז פ’ תרומה ביאר (ונראה דקשיא ליה דכתיב ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וצ”ב לשון ויקחו דמשמע חיוב וצווי, ולשון נדבה דמשמע אם ירצה) דעל הציבור היה חיוב, ועל היחיד היה נדבה ופי’ בזה שנוי לשון הפסוקים. ופי’ בזה גם הפסוק בפ’ ויקהל ל”ה ה’. ובאמת בגמרא ב”ב הנ”ל משמע שהיה חיוב על כל יחיד. וכבר העיר בשי לתורה פ’ ויקהל מהרמב”ם פ”ו מבה”ב הי”ב דמשמע דבנין בהמ”ק חייב על כל יחיד ולא רק על הציבור.

כמי שאינו יכול להושיע

Finkel, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Shlita

איתא במגילה (יא.) [לגבי הפתיחות שהקדימו האמוראים לאיגרת הפורים] “ר’ אלעזר פתח לה להאי פרשתא מהכא בעצלתיים ימך המקרה ובשפלות ידיים ידלוף הבית[1], בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב”ה מך, ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך, ואין מקרה אלא הקב”ה שנאמר המקרה במים עליותיו”. שמחמת העצלות של ישראל שלא עסקו בתורה, כביכול נעשה הקב”ה עני, ופרש”י “כמי שלא היה יכול להושיע“.

 

בעל הכוחות כולם

ויש להתבונן בדברי חז”ל אלו, שהרי הקב”ה ברא את העולם ומנהיגו, והוא תקיף ובעל היכולת ובעל כל הכוחות כולם, ואין עוד מלבדו. שכל הכוחות שיש בעולם – כוחות הקדושה וכוחות הטומאה והכישוף שמכחישין פמליא של מעלה, הוא בעל הכוחות כולם, שהכל שלו, וכמש”כ (תהילים קלו, ב) “הודו לאלוקי האלוהים כי לעולם חסדו”. [וכל ענין כוחות הטומאה והכישוף הוא כדי שתתכן הבחירה עד יבוא זמן שיקויים “והאלילים כרות יכרתון”.] נמצא שכל הכוחות שיש בעולם בכלל ובפרט של כל אחד הוא רק ע”י רצונו יתברך, וא”כ מה שייך לומר “כמי שאינו יכול להושיע”.

 

מפני מה נתחייבו כליה

בהמשך (יב.) איתא “שאלו תלמידיו את רשב”י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, א”ל אמרו אתם, א”ל מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, א”ל א”כ שבשושן יהרגו שבכל העולם אל ייהרגו, א”ל אמור אתה, א”ל מפני שהשתחוו לצלם”[2].

מבואר בזה שהיו סיבות אחרות שנתבעו עליהם, ולעיל נתבאר שנענשו משום שנתעצלו בלימוד התורה.

 

ותשובתו בצדו שבאמת נתבעו על שנהנו מסעודתו של אותו רשע או על שהשתחוו לצלם, אלא שהאב הרחמן חפץ בטובת בניו ולסייעם גם במצב כזה, אבל כיון שלא עסקו בתורה, כביכול אינו יכול להושיעם. ונרחיב את הדברים.

 

צלם אלוקים

הנפה”ח פותח את ספרו בביאור הפסוק (בראשית א, כז) “ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו”, שמה שייך לומר צלם אלוקים, הרי כתוב (ישעיה מ, יח) ומה דמות תערכו לו.[3]

ומבאר שדמות היינו דמיון מסוים כמ”ש בתהילים (קב, ז) “דמיתי לקאת מדבר”, שלא נעשו לו כנפיים ומקור כציפור, אלא שכשגלה דוד המע”ה בצרותיו היה נדמה אז בפעולותיו לקאת מדבר שנודד ממקום למקום.

וצלם אלוקים היינו שיש דמיון מסוים שבו הושווה האדם לקב”ה. שהרי שמות הקב”ה הם לפי הנהגתו, ואלוקים היינו תקיף ובעל היכולות ובעל הכוחות כולם, שהקב”ה השליט את האדם בבריאה שכל השפע שמגיע מעולמות העליונים, מה שהקב”ה מכווין ומחייה בכל שעה את כל הריבי ריבבן עולמים, הכל תלוי באדם שבזה העולם הקטן. שהאדם בונה עולמות ומוסיף אורות בעליונים ע”י מצוותיו, וח”ו ע”י עבירה במחשבה דיבור ומעשה מחשיך ומחריב ומקטין עולמות. ובזה נדמה האדם לבעל הכוחות, לפי שכל מה שקורה בעולמות מגיע ממנו. [וצריך לדעת שבעל הכוחות עוזר לנו לעשות, שבלעדיו א”א לעשות כלום, אבל נתן בידינו את כח הבחירה להחליט.]

 

והוא דבר נורא שיש לאדם להתבונן בו, שאנו כ”כ קטנים, ושם בעולמות ישנם מלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש, שמלאך אחד יכול להחריב עולם ומלואו, ויש שם מלאכים נוראים ריבי ריבבן לאין שיעור ולאין מספר, וכנגדם ניצב אדם קטן והכל הולך דרכו.

והסיבה שעשה הקב”ה כן הוא מרוב אהבה שאהב אותנו, שתכלית הבריאה הוא האדם הקטן. וכמו שאחז”ל בראשית ברא אלוקים- בשביל ישראל שיעסקו בתורה.

 

ומצד אחד אומרים בתפילת ר”ה ויוה”כ “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו משול כחרס הנשבר כחציר יבש כציץ נובל כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף”, שמאומה לא נשאר מהאדם. אבל מצד פעולותיו הוא הפותח והסוגר של כל אלו העולמות.

 

מעלת האיש הישראלי.

 

וז”ל בפ”ד “וזאת תורת האדם [כל אחד, ובמיוחד בן תורה שלומד והיצה”ר מפריע לו ללמוד, וכשרואה שאין יכול לו מסיתו ללכת בשגרת החיים מבלי להחשיב את לימודו, שאם האדם היה יודע מה הוא פועל, היה מוסיף בלימודו שמחה וחיות ועמל.] כל איש ישראל[4] אל יאמר בליבו ח”ו כי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם [מוכר לנו ענוה שכזו…], אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות ליבו שכל פרטי מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע לא איתאבידו ח”ו, ומה רבו מעשיו ומאוד גדלו ורמו שכל אחת עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים”.

 

שעל האדם להתבונן כמה הוא פועל בדיבור אחד של תורה וברגע אחד של תורה, ובשאר פרטי המצוות, שכמו שדבר גדול נראה מרחוק כקטן, כך גם תוספת פעולה הכי קטנה משנה לגמרי את הכל, ואינו משער כמה שפע ורחמים מביא לעולם – מלבד השכר שקובע לעצמו על עצם המצוה. ולהיפך ח”ו מביא צרות לעולם. [ורק הקב”ה יודע כמה שהוא מתחזק שעליו נאמר “אני ה’ בוחן לב חוקר כליות לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו”.]

 

“דע מה למעלה – ממך”

ובהמשך מביא כמה שיש לירוא מן החטא, שהרי מוטלת עלינו האנשים הקטנים אחריות נוראה כזו. ומבאר בזה בדרך רמז [וכן מטו בשם גדולי בעלי החסידות] מה שאמרו באבות (פ”ב, א) מאמר רבי “הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך“.  דע מה למעלה- מה שקורה בעולמות העליונים, ממך- הכל מכח מעשיך.

 

ובזה יובן יותר טענת המלאכים למה נתן את התורה לנו, שמונח בזה גם שאם התורה אצל ישראל כל העולמות יתנהגו על פיהם, וכל ההשפעה שהמלאך צריך לקבל הוא רק ע”י יהודים קטנים אלו- שהם כ”כ גדולים. [וכמה שהאדם מקטין עצמו הוא יותר גדול.]

 

“צור ילדך תשי”

בשירת האזינו כתוב (דברים לב, יח) “צור ילדך תשי ותשכח קל מחוללך”, ופרש”י [תשי מלשון שכחה], “ורבותינו דרשו כשבא להיטיב לכם אתם מכעיסין לפניו ומתישים כוחו מלהיטיב לכם”. שצור היינו שהוא בעל הכוחות ורוצה לעזור לישראל, אבל תשי – אתם מתישים את כוחו. ומבאר שם בנפה”ח שטעמו של דבר הוא כמשנ”ת שכל ההשפעות תלויים במעשיהם של ישראל, וכשחוטאים כביכול אינו יכול להיטיב.

ובזה מבאר מה שאמרו במדרש (איכ”ר א, ו) בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, ובזמן שאין עושין מתישין כח של מעלה.

 

“לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי”

ובהמשך (פ”ט) מבאר הנפה”ח את הפסוק בשיר השירים (א, ט) “לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי”, שבדרך העולם הרוכב מנהיג את הסוס, אבל בקריעת ים סוף היה להיפך שהסוסים הנהיגו את הרוכבים, כך אומר הקב”ה שמדמה אותנו- רעייתי לסוסתי ברכבי פרעה, שאף שאנו בבחינת סוס, עכ”ז על ידינו בא כל ההנהגה.

 

דרגות בצלם אלוקים

המס”י בזריזות (פ”ט) מדמה את האדם ליוצאי הצבא במערכותיהם שעושים מעשיהם בזריזות, שכך יש לאדם להתנהג בזריזות. בדומה לזה יש ללמוד מהם את חילוק המדרגות, שהרי בשעת מלחמה כשחייל פשוט משנה ממה שנצטווה, נענש על כך שהרי הוא עושה עוול לעצמו ולמקצת מרעיו, ואם הוא בדרגה גבוהה יותר שיש תחתיו קבוצת חיילים והוא מתרפה במלאכתו, הרי הוא נענש ביותר חומרה. ואם הוא מפקד גדול, כל חולשה קטנה אצלו היא בעיה כללית שהרי השפעתו היא על כולם. וכן הוא לאידך גיסא שאם מפקד זה עושה מלאכתו נאמנה ככל אשר נצטווה, הרי הוא הצלחה כללית.

כך מוטל על הבני תורה אחריות של כל הדור, שכל הדור קיים רק על הבני תורה. וכל חיזוק בלימוד התורה הכי קטן שיגע ומשנן ולומד ע”מ לקיים ובכל חלק שעושה, הרי הוא מביא בזה שפע לכל הכלל, הרבה יותר מהשפעתו של איש ישראלי שאינו בן תורה. וכפי גודל האחריות כן ירבה שכרו.

והיצר שמכיר בכח זה מנסה לעשות רפיון, שיש להתחזק רק בתחילת זמן או באמצעו ולא בסוף זמן ח”ו… וכי יש מושג של סוף זמן? אדרבה יש להוסיף יותר חיזוק בזמן זה, ובפרט שעתה הם ימי התבוננות וקיימו וקיבלו.

 

ויתר הקב”ה על ג’ עבירות ולא ויתר על מאסה של תורה

ונשוב לבאר משנ”ת בריש דברנו שבאמת נתבעו בימי הפורים על חטאים אחרים, אבל אם היו עוסקים בתורה היו ניצולים, ורק משום שלא עסקו בתורה נענשו.

וביאור הדבר הוא כמו שמבואר בחז”ל (בפתיחתא דאיכה) לשון נורא “מצינו שויתר הקב”ה על ע”ז ועל גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה“. ויש להבין מה שייך ויתור אצל הקב”ה שהרי אמרו בב”ק (נ.) “א”ר חנינא כל האומר הקב”ה וותרן הוא יוותרו חייו”, שהוא חוצפה וזילזול בכל ההנהגה. [ויש סליחה ומחילה אבל לא ויתור.]

ונראה שוויתור היינו שמאריך אף, לפי שהמאור שבה מחזירו למוטב, שאם לומדים תורה יש עדיין תקוה שיחזרו למוטב, אבל כשיש מאסה של תורה שוב אין תקוה שיחזרו. ועל כן בחורבן הבית אף שהיו עוד עבירות שגרמו לחורבן כמבואר ביומא (ט:) שג’ עבירות גרמו לחורבן, אם היו עמלים ויגעים בתורה היה המאור שבה מחזירן למוטב, אבל כיון שהיה מאסה של תורה כבר היה קשה להגיע למאור שבה מחזירן למוטב, ואז ח”ו נחרב הבית.

וזה הביאור כאן שאחר שהתעצלו מלימוד התורה, נעשה הקב”ה כמי שאינו יכול להושיע.

 

מצוות זכירת מעשה עמלק

במצוות זכירת מעשה עמלק כתב הרמב”ם (בפ”ה ממלכים ה”ה) שהוא כדי לעורר שנאתו ואיבתו, שצריך לשנוא שנאה גדולה לעמלק שהוא שיא הרע [שבכל האומות יש מן הרע, אבל עמלק הוא כולו רע בלי שום טוב.] שמרחיק את האדם מהקב”ה[5].

ואנו מאמינים באמונה שלימה ברשעו של עמלק, וגם מי שלא הבין זאת, אחרי מלחמת העולם השנייה עם הנאצים ימ”ש- שכבר אמרו עליהם גדולי ישראל מקודם שהם מזרע עמלק [והיה צריך להיות גדול כדי לראות את זה מתחילה]- כבר ידעו בברור איך נראה עמלק עם כזו רשעות, ועל עמלק זה יש לעורר שנאה.

 

ויש שבארו עפ”ז מה שנאמר בהפטרה של פרשת זכור “ויאמר שמואל כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך וישסף שמואל את הגג לפני ה’ בגלגל” שלכאורה לשם מה אמר לו שמואל כן, וכי בלא סיבה זו אין צריך להורגו, והרי נצטוו על מחיית עמלק. ובארו שרצה בזה לעורר את איבתו כדי שתגדל שנאתו ביותר. ולדוגמא אם נמצא נאצי יגדל שנאתנו עליו בראותנו את מה שעשה וגודל השחתתו.

 

כוחו של עמלק הוא רק כשיש רפיון

ואיך הגיע עמלק להילחם עם ישראל במדבר, הרי בא ממרחק גדול. ומבואר שהיה עונש על שאמרו ישראל “היש ה’ בקרבינו אם אין”, מיד “ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים”. שתמיד מחפש עמלק איך לחבל בישראל, אלא שהקב”ה שומר עלינו ואינו יכול, ורק כשיש רפיון בישראל יכול להילחם בישראל.

 

במדרש (הובא בילקוט) עה”פ “אשר קרך בדרך” פירשו קרך מלשון קריאה, שעמלק לא יכלו להיכנס בתוך הענני כבוד, שהרי זינב רק בנחשלים. וכדי לפגוע גם בבני ישראל שהיו בתוך המחנה, נתחכמו והיו קוראים בשמות בני ישראל בלשון הקודש שיצאו לקרוביהם הממתינים להם, ויצאו אליהם ותפסום והרגום. [ויתכן שנתבעו ע”ז שיצאו לעסוק מחוץ למחנה.] שהיה להם כזו רמאות ברשעותם שהוציאו אותם מהעננים ברמאות. [וכן ראו אצל הנאצים ימ”ש כמה שיקרו על היהודים, שאמרו להם לעשות כך וכך, ולבסוף הרגו אותם.]

ולרשעות כזו אין שליטה עלינו אם עושים רצון ה’ ולומדים כראוי, ורק כשיש רפיון ונעשה סדק ח”ו ושוב אין מוקפים בענני כבוד, אז יש להם דריסת רגל. וכן בימי המן העמלקי לא היו נענשים אם לא שנתעצלו על שלא עסקו בתורה, וכמשנ”ת.

 

ובמלחמת עמלק תיקנו רפיון זה, שרק “כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל”, שבזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים (ר”ה כט.). שבזה ששיעבדו את ליבם לאביהם שבשמים, תיקנו את מה שחטאו במה ששאלו היש ה’ בקרבנו אם לא.

 

כח תשובת המשקל

ובימי הפורים נענשו על חטאם שנגזר עליהם גזירה נוראה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, שגזר עליהם המן הרשע ימ”ש בגאוותו כי רבתה ובכזו אכזריות ולישנא בישא. והיו כאלו שהיה להם טענות על מרדכי שהוא גרם לזה שהעלה את כעסו של המן על ש”לא יכרע ולא ישתחוה”, וכן ע”ז שלא השתתף בסעודתו של אחשוורוש. אבל מרדכי אמר להם שהוא עונש מה’ על חטאיהם, וע”כ חובת השעה הוא “לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו”. שצריך לחזור בתשובה, שעקר התענית הוא התשובה כמבואר במ”ב (תקמ”ט סק”א) שאם התענה ולא שב בתשובה “תפס את הטפל והניח את העיקר”.

ובאמת כלל ישראל שבו בתשובה שלימה [שכולל חרטה על העבר וקבלה על העתיד] על מה שנתעצלו בעסק התורה, וכמו שאחז”ל (מגילה טז.) שמרדכי הצדיק ישב ולמד עם תינוקות של בית רבן בכזו מסירות על אף שידעו מה מצפה להם, שמי יכול ללמוד בשעה קשה כזו שנידונים למוות, והם עסקו בהלכות קמיצה במנחה וראשם היה פנוי להבין ולהשכיל. [ואצל הצדיקים ראו ג”כ שקיעות בתורה בכאלו זמנים קשים, שבעלי התוס’ בדקות הקשות והאחרונות שלהם לפני שמתו על קידוש ה’, יגעו בתורה וכתבו עוד הסבר ועוד שורה בתוס’.]

וע”י תשובה כזו נתהפך הגלגל במהירות, שכבר באמצע ימי התשובה והצום התחיל הישועה. שבי”ג בניסן כתב המן את הספרים עם הגזירה הנוראה לכלות את ישראל ח”ו, והמן היה אז ‘על הגובה’ שרכב בגאוה על סוסו וכולם השתחוו לו ויראו ממנו. ולא היה נראה כלל ששייך שישתנה המצב בשום אופן, שכבר שלחו את האיגרות וחותם המלך היה בידו[6] לעשות כטוב בעיניו. ומכח התשובה התחיל הישועה, “בלילה ההוא נדדה שנת המלך”, “נדדו עליונים נדדו תחתונים” (שם טו:), שאם זז כאן זז למעלה לפי שהכל תלוי בכלל ישראל. והגיע הישועה מיד, שרק עברו שלוש ימים והמן שוב ‘על הגובה’ אבל הפעם הוא תלוי על העץ…

 

הדר קיבלוה – לתושבע”פ – מאהבה

ולזה זכו מכח ה’קיימו וקיבלו’ שהיה קבלת התורה מאהבה על עמל התורה. שהנה בתנחומא (נח ג) הקשה שלאחר שקיבלו את התורה בנעשה ונשמע למה הוצרך לכפות עליהם את ההר כגיגית, וביאר שעל תורה שבכתב היה קבלת נעשה ונשמע, אבל על תורה שבע”פ עדיין לא אמרו נעשה ונשמע, לפי שיראו מהעמל והיגיעה שנצרך בתורה שבע”פ שמשולה לחושך, שהרי קשה להוציא מסקנא ברורה מהסוגיא, אם לא שמלבנים את הסוגיא כראוי ומוצאים את הדרך הנכונה, שלשיטת רש”י הדין כך ולשיטת תוס’ כך, והאם למסקנא טהור או טמא, מותר או אסור, חייב או פטור. [ולא שח”ו לא רצו את התורה שבע”פ, אלא שרצו לשמוע מה שאחז”ל ולעשות ככל שיצטוו, אבל היה קשה להם העמל והיגיעה.] ואת זה יראו לקבל, עד שהקב”ה כפה עליהם את ההר כגיגית שחייבים לקבל עליהם את עמל התורה, שזה התכלית.

וכדאיתא בגיטין (ס:) “א”ר יוחנן לא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע”פ שנאמר ויאמר ה’ אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל”. ובתנחומא שם הוסיף שלא כתב למען הדברים, בגלל, בעבור, אלא על פי שזה התורה שבע”פ. שזה רצון השי”ת שנעמול בתורה, וע”כ הוצרך לכפות עליהם את ההר כגיגית.

וא”כ מה שהדר קיבלוה מאהבה ע”כ הוא על תורה שבע”פ, שהרי על שאר המצוות כבר אמרו בסיני מרצון נעשה ונשמע.

 

“העם ההולכים בחושך ראו אור גדול”

וסיבת הקבלה מאהבה הייתה לפי שראו שרק ע”י עמל התורה מגיע ההצלחה. וחושך זה מביא את האור הגדול, וכמו שאחז”ל (מגילה טז:) ליהודים הייתה אורה, אורה זו תורה, שראו את האור של התורה.

וכמו שהמליץ שם בתנחומא את הכתוב “העם ההולכים בחושך ראו אור גדול”, שרואים את האור הגדול גם בזה העולם, שמתחילה הסוגיא מבולבלת עד שהסוגיא מאירה באור גדול. ולעת”ל כתיב על עמלי התורה “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”, שהאור יהיה כ”כ חזק עד שיאיר מהם כצאת השמש בגבורתו.

ועמל התורה מביא את כל הברכות ואת כל הישועות וכל ההשפעות. וזה מלמדנו כמה אחריות מוטלת על כל אחד ובפרט על בן תורה, וכן כמה זכויות יש לו, שמביא שפע לא רק לעצמו אלא לכולם.

וביום הגדול והנורא שיבוא, יראו עם גילוי כבוד שמים את כל ההשפעות שהיו בגלות מי היה הגורם להם, וכמה אושר יהיה לו מזה. אשרי מי שמתבונן ומתחזק ומתרומם ומתקרב לקב”ה ועושה לפניו נחת רוח.

 

הקב”ה יעזרנו שנוכל ללמוד עם ישוב הדעת ועם שמחת הלב,

ושנבין מה שלומדים, ושכולנו נעשה לו נחת רוח.

[1]     ופשוטו היינו שע”י העצלות ייעני. ופרש”י (בקהלת י, יח) “בעצלתיים ימך המקרה, כשאדם מתעצל ואינו מתקן פרצה קטנה שבתקרת הבית, “ימך המקרה” ישפל הבנין המקרה את הבית והמסכך עליו, [שאם שוהה מלתקן, בסוף נופל הכל.] “ובשפלות ידיים [שמשפיל ידיו מלעשות- מצודות] ידלוף הבית” יטפטף דלף גשמים כלומר כשישראל מתעצלים בתורה הם נמקים ובית גאון עוזם חרב ומך”. שע”י עצלות מתורה נחרב הביהמ”ק.

[2] [לדעת רש”י היינו צלמו של נבוכדנצאר ולמהרש”א היינו הצלם של המן.]

[3] [ואנו מאמינים באמונה שלמה שיש הקב”ה שהוא יחיד ומיוחד שברא הכל, שיסוד האדם הוא לידע שאין עוד מלבדו. וכל השייכות שלנו בהשגות בו יתברך הוא רק בפעולתיו שרואים את העולם שברא ואת הנהגתו, שבעצמותו יתברך אין לנו שום השגה. ואנו קרובים לקב”ה, וכמה שאנו רחוקים ממנו לאין השגה הוא קרוב אלינו, וכמה שמתקרבים אליו נעשה יותר קרוב אלינו. ולעת”ל נבין בבירור בלא שום בלבול-על אף שגם אז נבין שאין אנו מבינים, וכיום צריך הרבה עמל כדי לזכות לקרבת אלוקים.]

[4] [אגב יש מקשין שהרי כל החורבן היה ע”י חטאי ישראל וכמו שאמרו שכל החורבן בשני הבתי מקדשות היה בביהמ”ק של מטה שבביהמ”ק של מעלה אין להם רשות לגשת, והכל נגרם ע”י החטאים של ישראל. וכמ”ש מכון לשבתך פעלת ה’- מכוון ביהמ”ק של מטה כנגד ביהמ”ק של מעלה, שרק כאשר נחרב למעלה יכלו להחריב למטה. ולכאורה הרי כתיב ויברא אלוקים את האדם בצלמו, וא”כ גם הגוי הוא בצלם אלוקים, וגם הוא יכול לפעול בביהמ”ק של מעלה. וכתב הרמח”ל שכח זה היה להם רק עד מתן תורה, שלאחר מתן תורה ניתן כח זה רק לישראל, שהם יכולים לפעול בעולמות העליונים אבל לגוי אין כח זה.]

[5] [ויעויין במנח”ח (מ’ תרד) שכתב ומי בא בסוד ה’ שאפשר שהמצווה תישאר גם לאחר שלא ישאר שם ושאר לזרעו של עמלק.]

[6] וטיפשות גדולה היה במעשה זה של אחשוורוש שמסר להמן את טבעתו, ולבסוף רצה ליטול ממנו את כתר המלכות. ולמדים אנו מזה את גודל רשעותו של המן וערמתו, וגם שמאת האלוקים הייתה הגזירה לטמטם ליבו של אחשוורוש כדי לגזור כזו גזירה נוראה. וכן רואים את רשעותו של המן בזה שגזר גזירה בי”ג ניסן שבעוד כשנה בי”ג אדר יקיימו את הגזירה, כדי שכל הגויים ידעו מכך ויכלו להתכונן לזה.