דברי רבותינו

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה’ אלוקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים וגו’ (ד, יט)
אבן עזרא: אשר חלק – כי יש לכל עם ועם כוכב ידוע ומזל, וכן יש מזל לכל עיר ועיר.

שואל מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה: וכי מכך שישנו כוכב לכל אומה יבוא אדם לטעות אחר ע”ז, והרי ההיפך הוא הנכון, דכשיראה זאת יבין שיש מנהיג לבירה שחילק מזל וכוכב לכל אומה ואומה, ומזה צריך להגיע להכרת ה’ ולא לע”ז? משל להולך לשמחה ורואה הרבה מסובים שלכל אחד הגישו מנה, האם אינו מבין שיש בעה”ב שמחלק ומסדר הכל?

אלא זה טבעו של האדם, כאשר רואה הוא כח במשהו, כבר עלול הוא לטעות בע”ז. והרי ניתנו כוחות בכוכבים ובמזלות כדי להטעות את הגויים, כמש”כ רש”י: אשר חלק ה’- לאלוהות, לא מנען מלטעות אחריהם, אלא החליקם בדברי הבליהם.

וכן אצל נח נאמר ‘איש צדיק תמים וכו’ את האלוקים התהלך נח’. ופירשו ז”ל: צדיק- במעשיו, תמים- בליבו, כדכתיב תמים תהיה עם ה’ אלוקיך. ואעפ”כ צ”ל ‘את האלוקים התהלך נח’. לימדה אותנו התורה שבכל דרגה שאדם נמצא צריך לחוש שמא דבק בו משהו מע”ז.

וכך נלמד גם את גדלות האדם מתוך הכוחות שבו, משל למלך ששולח את חייליו, למקום המסוכן ביותר שולח את המלומד בתכסיסי המלחמה, ואילו למקום המסוכן פחות שולח את החלש יותר. וא”כ אם ניתנו באדם הכוחות ללחום במצב הקשה שלנו, הרי זה מלמד על גדלות האדם, כאותו חייל ששולחים אותו למקום המסוכן ביותר.

דברי הימים

Levovitz, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem zt”l

בין הזמנים עם המשגיח בישיבה
המנהג בישיבת מיר ובשאר הישיבות באירופה היה שבתקופת הקייץ היו ראשי הישיבה והמשגיח נוסעים ל’דאטשע’ [לנופש], ואילו הבחורים תלמידי הישיבה היו נשארים בבית המדרש ללמוד, אך ללא שיעורים מרבני הישיבה. רק בחורים מעטים היו נוסעים לביתם בימי בין הזמנים, בדר”כ אחת למס’ שנים.

בשעת תרפ”ו, ככל הנראה כתוצאה מכך שהחל רפיון בישיבות בתקופת בין הזמנים כאשר צוות הישיבה היה בנופש, הודיע מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה כי השנה הוא מבטל את נסיעתו והוא ישאר בישיבה עם תלמידיו. באותם ימים במחנות הנופש, היו נפגשים גאוני עולם מכל רחבי אירופה והיו מלבנים ביניהם סוגיות סבוכות בהלכה ודנים בענייני הציבור. ביטול נסיעתו של מרן המשגיח היה צעד מרחיק לכת שגרם טלטלה עזה בישיבה ואף במחוזות נוספים.

על השפעתו של המעשה ניתן ללמוד ממכתב ששלח באותה תקופה בנו של רה”י מרן הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה, הבחור חיים זאב פינקל, שלימים היה משגיח הישיבה הקד’, לידידו דוד ליפשיץ:

“הידיעה מאי נסיעת אדמו”ר המשגיח שליט”א לקייטא בתור מחאה על המצב המתהווה בישיבות מהנסיעה לקייטות – באה אלי כהפתעה ממש!! כמדומני שזה אמצעי קיצוני למדי, ויש לדון עד כמה דבר זה עלול להכניס פרק חדש בחיי הישיבות – קצבת ימי חופש רשמיים. זה היה אצלי מעין ‘צא ולמד’ גדול ממעשיהם של גדולים שהם בבחינת רואה את הנולד.”

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

 

ואתחנן

ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

מכאן דרשו דאסור לעשות דבר שיש בו סכנה. ויש לעיין בדבר שמזיק לגוף ואינו הורג, אי עובר.

וע’ תוס’ שבועות ל”ו דחובל בעצמו בכלל ונשמרתם מאד, ובשם מצפה איתן דגם חבורה בכלל נפש כרש”י סנה’ פ”ד ע”ב, וכן ערוה”ש ת”כ מ”ג וח”ח ליקוטי אמרים פי”ג. ומה שהקשו פר”ח במים חיים ושם אריה יו”ד כ”ז מב”ק צ”א ע”ב דמיתה שאני, ע’ תו”ת שהוא רק דחוי בגמ’. אבל ערוה”ש תכ”ז ו’ כתב משום ולא תשים דמים וכולל נזקין. אך א”כ לכא’ לא יהא בו דין חמירא סכנתא מאיסורא ואפילו רוב וס”ס אסור. (מיהו בערוה”ש ת”כ אולי משמע גם משום ונשמרתם).

וע’ ס’ חסידים תרע”ה משמע ונשמרתם רק במיתה ושם תרע”ו משמע דנזקין אסור מה”ת, ואולי משום לא תשים דמים. (וע’ מסל”י פ”ט שהביא הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, ושוב הביא הפסוק ונשמרתם, ומשמע דבכה”ג עובר על ונשמרתם, אף שהוא רק ענין בריאות).

וע’ רמב”ם פ”ו מברכות ה”ב מים אחרונים משום סכנה ולפיכך חייב אדם להזהר בהם ביותר, ובכס”מ משום חמירא סכנתא. ולכא’ היינו משום מסמא העינים כמפורש שם הלכה ג’. ומשמע דעובר משום ונשמרתם.

וע’ ערובין י”ז ע”ב במחנה פטורים מנט”י לפני הסעודה אבל חייבים במים אחרונים משום שמסמא. וברע”ב שם הוסיף משום חמירא סכנתא

ולענין מים אחרונים ע’ פרישה קפ”א ד’ (ומקורו כס”מ פ”ו מברכות הט”ז) לענין מים אחרונים לתוך הכלי שהחמירו משום חמירא סכנתא כדאמרו חולין ק”ה ע”ב ששורה על המים רו”ר. וכן פמ”ג קפ”א י’. (וע’ יש”ש חולין ח’ י’ שהרשב”א פסק ספק דרבנן לקולא והרמב”ם החמיר ונראה להחמיר כיון שחמירא סכנתא).

לקראת בין הזמנים

Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel zt”l

א) עומדים אנו לפני בין הזמנים, יש מערערים על מושג זה, וכי יתכן לסגור ישיבה למשך שלשה שבועות. וכבר התריע המהר”ל בס’ דרוש על התורה עמ’ מ”ו, על ימי בין הזמנים “אם הראשונים הנהיגו היה זה לכמה סיבות עצמיות לתורה כידוע, אך עתה אין הדבר כן, כ”א להסרת התורה לקיים אם תעזבני יום יומיים אעזבך, [רש”י דברים י”א י”ג], וע”י ביטול זה מרגילים עצמן לשחוק וקלות ראש וזולתן מדברים המגונים”.

אך הנסיון בזמנינו מוכיח כי “ביטולה זהו קיומה”. ואמנם צדקו דבר מהר”ל בזמנו, ע”פ דרגת לומדי התורה אז. בתקופתו היתה הדרך להגביר היצר הטוב על יצה”ר, כמש”כ מהר”ל שם “אבל הדרך שהוא טוב וישר לפני האלקים ללמוד בכל יום ויום בלי הפסק כלל כנאמר (משלי ח’) לשקוד על דלתותי יום יום”. לפי דרגותינו היום, הדברים הם להיפך, בין הזמנים נדרש מאד כדי להגביר חיל ולהוסיף כח ללימוד של כל השנה,  [ואכן בישיבות שאינן נוהגות ביה”ז יש בהם שגם שלשה שבועות אלו לקויים הם, והאלול יש בו רפיון גדול], והכלל שלימדונו רבותינו הוא  כי יש לאדם להכיר את היצה”ר שלו, ולהגביר את יצרו הטוב על היצה”ר שלו, ואין תועלת להגביר את יצרו הטוב על היצה”ר שהיה קיים לפני דורות, ובאותם מהלכים שהיו מועילים אז, כיון שהיצה”ר שבימינו פועל באופן לגמרי, וצריך להלחם בו עם הכלים המועילים נגדו, [וכפי המשל הידוע בשם החזו”א, שהגנרל הותיק שבא להלחם במלחמה השניה באותם הכלים ובאותם הדרכים שנלחם בהם במלחמה הקודמת וניצח בה, ודאי ינוצח].

בזמנינו ולפי כוחותינו, כוחות הגוף וכחות הנפש שלנו, ימי בין הזמנים נצרכים מאד, ויש בהם כדי לחזק את לימוד התורה של כל ימות השנה.

ב) אך כ”ז לא בכל ענין, אלא הדבר תלוי באופן ההנהגה בימי בין הזמנים. אפשר לערוך בין הזמנים בשני אופנים, יכול הוא חלילה להיות ימי רפיון בתורה וביר”ש, אם תעזבני יום יומיים אעזבך [רש”י דברים י”א י”ג], ויכול הוא להיות הכנה לחיזוק של אלול, וההבדל הוא בכוונה ובאופן ההנהגה של ימי בי הזמנים.

אמרו חז”ל (יומא עו א) לחם אבירים אכל איש, זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, ופירש”י שהמתין משה ליהושע ארבעים יום לירידתו מהר סיני, ואז ירד לו מן ושמעתי מאאמו”ר זצ”ל שביאר למה היה לו ליהושע להמתין לרגלי ההר למה לא המתין לו במחנה, וביאר אאמו”ר כי כל זה כדי שלא להפסיד את משה אפילו שעה מועטת כדי הליכתו מן ההר אל המחנה, ושאל וכי היה צריך כל כך הרבה מן, וביאר שברגע שפרש מן הכלל לא קיבל בזכות הכלל, והיה צריך זכות עצמית וזהו ירד לו מן כנגד כל ישראל, והדגיש אאמו”ר כי יהושע הרי לא ידע שירד לו שם מן, אלא עשה במסירות נפש ובלבד לקיים לא ימוש מתוך האוהל שעה אחת, ע”כ דבריו, (ועי’ שיחות מוסר מאמר נ”ב).

ועדיין צריך ביאור כי למה לו להמתין לו כל מ’ יום, והרי ידע שמשה עתיד לשהות בהר מ’ יום (עי’ רש”י על הפסוק כי בושש משה), א”כ היה יכול לחזור למחנה ולקראת סוף מ’ יום ללכת לשם, לקבל פני משה. והביאור הוא, ביהושע נאמר לא ימוש מתוך האוהל, אין זאת מעלה בעלמא אלא זאת היתה הגדרת מהותו, איך אפשר לקיים “לא ימוש מתוך האוהל”, כשהאוהל איננו. משה עלה למרום, אם יהושע יישאר במחנה יוצא הוא מתוך האוהל, ורק אם הוא יושב מחוץ למחנה ומצפה למשה אימתי יבוא, עומד הוא כאילו ב”פה פעור” ממתין למשה, אזי מתקיים לא ימיש מתוך האוהל גם כשהאוהל איננו.

בבחינה כזו הנהגת ביה”ז, אם הרגשה של חופש, של הפסקה, אזי היא עזיבת התורה וח”ו “יומיים אעזבך”. אם בבחינת “יושב ומצפה”, אין זה עזיבת התורה.

והנה איתא בירושלמי סוף ברכות, אם תעזבני יום יומיים אעזבך, משל לשנים שיצאו אחד מטבריה ואחד מצפורי, ופגעו זה בזה, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל, נמצאו רחוקים זה מזה שני מילים, ואפשר שבדוקא נקטו האופן הזה שכל אחד הולך לצד אחר, ונמצא שהוא מפנה את גבו לחברו, וזה אמנם בבחינת “עזיבה”, אבל הוא הולך לאחוריו ופניו לחבירו, אין זו “עזיבה”, ואז אף דהוא מתרחק מחבירו, אין חבירו מתרחק ממנו.

והדברים מפורשים בירושלמי שם, משל לאשה שהיתה יושבת וממתנת לאיש, כ”ז שהיתה בדעתו להינשא לה היתה יושבת וממתנת לו, כיון שהפליג דעתו ממנה היא הולכת ונישאת לאחר, [ור”ל שכבר אין מועיל לו מה שיחזור ויתן דעתו עליה, ואף מי שעוזב את התורה, התורה עוזבתו, וקשה מאד להחזירה אליו],  הרי להדיא כאמור, שהעזיבה היא “הפלגת הדעת ממנה”, וכ”ז שהוא יושב ומצפה לה, אע”ג דהוא רחוק ממנה  אף היא ממתנת לו, והן הן דברינו, אם הוא בבחינת “יושב ומצפה” לזמן האלול, אין זו עזיבת התורה, והתורה “ממתנת” לו עד שיגיע זמן ההתחזקות באלול.

ומצינו כה”ג ביבמות ל”ד ב’ כל ששהתה אחר בעלה י’ שנים שוב אינה מתעברת, ואמרו שם באשת רבא, ששהתה י’ שנים לאחר מיתת רמב”ח ואעפ”כ נתעברה “אנא דעתאי עלך הואי”, הרי שאם דעתה להנשא אין זה הפסק. על הנאמר יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, שמעתי מבארים ההבדל בין סוס לחמור, סוס כשנח מורידים ממנו את האוכף והוא מתרוצץ להנאתו, משא”כ חמור “רובץ בין המשפתים” עם העול שעל גביו, אינו זורק את העול גם בזמן מנוחתו.

ג) אך יותר מזה תלוי בכוונה ובמטרה, שתהא לשם עליה באלול, וזהו “בכל דרכיך דעהו”, וכמו ששנינו (אבות פ”ב מי”ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

ובאמת שזה צריך להיות כל מהלך האדם בכל דבר וכמש”כ הרמב”ם פ”ג דעות ה”ב, צריך האדם שיכוין לבו וכל מעשיו כולו לידע את השי”ת בלבד, ויהא שבתו וקומו ודבורו הכל לאמת זה הדבר, כיצד כשישים ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהא בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם וכו’, ושם ה”ג המנהיג עצמו על פי הרפואה וכו’ ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה’, שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה, או אחד מאיבריו כואב וכו’, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה’ תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה’, ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה’ והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך:

ונראה ממש”כ הרמב”ם “נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא”, דאין השינה וכו’ הכשר לעבודת ה’ אלא שהיא עצמה עבודת ה’, ועי’ במאירי בפתיחה.

 

והאריך בזה הרמב”ם בח’ פרקים פ”ה וז”ל: צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית, והמשל בו, שישים הכונה באכילתו, בשתייתו, משגלו, שנתו, יקיצתו, תנועתו ומנוחתו בבריאות גופו לבד, והכונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המדות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית ההיא, ועל זה ההיקש לא תהיה אז כוונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב, וכן בשאר ההנהגות, אבל יכון אל המועיל, וכשיזדמן שיהיה ערב יהיה וכשיזדמן – שיהיה בלתי ערב – יהיה, או יכון אל הערב על דבר חכמת הרפואה כמי שחלשה תאוותו למאכל – יעוררה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאווה להם. וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה – יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבניינים הנאים, חברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכוונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכוונה בבריאות גופו לקנות חכמה, וכן כשיתעסק לקנות ממון, תהיה תכלית כוונתו בקבוצו שיוציאו במעלות ושימציאהו לחושי גופו ולהמשיך מציאותו עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו:

ועי’ בדרך ה’ ח”א פ”ד אות ג’ ואילך, ושם אות ז’ שזו ג”כ בצרכי הגוף אם הם נעשים לצורך עבודת בוראו, הנה בהם עצמם קונה השלימות כדרך שקונה במעשה המצוות כולן, כי גם זה מצוה עלינו לשמור את גופנו בהכנה הגונה שנוכל לעבוד בו את בוראנו וכו’.

ובפלא יועץ אות ט’ טיול כ’ כי גם זה יצר הוא באנוש וכו’ וקצת מצוה לטייל יש כגון שהוא חולה בחולי המרה השחורה, או שהוא עצוב ולבו אטום, יוכל לטייל פעם ביובל, עם ב’ או ג’ אנשים וכו’ כפי שיהא לבו רחב ,ומיד יקרא בתורה, יוכל להבין ולהשתדל ולעבוד את בוראו עבודה שלימה בהיותו בריא וכו’.

ד) ואם זה הוא בכל צרכי הגוף, על אחת כו”כ בימי בין הזמנים אשר יש כאן ביטול תורה, ורק שזהו קיומה, וצריך לעשות הכל בכוונה להתחזק בימי האלול הבאים עלינו לטובה.

והנה ב’ מצות בת”ת, לימוד התורה, הנלמד ממה שנאמר והגית וגו’, וידיעת התורה, ונלמד ממה שנאמר ושננתם וגו’. לימוד התורה, להיות עסוק בתורת ה’ ואפילו בפסוק אחד. ידיעת התורה, לדעת תורת ה’, מהות ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד (קדושין ל’ א’)  ויש לדון כשיש סתירה ביניהם, מה קודם, וראיתי באור ישראל סי’ כ”ז, כי לצורך ידיעת התורה ויכולת הלימוד, הותר ביטול הזמן, כגון לילך מעיר לעיר לחפש אחר רב גדול, לקבל ממנו דרכי העיון והלימוד, וכן לבלות זמן על עיתות מנוחה ושינה, מה שנחוץ לו לפי טבעו, שיהי’ אח”כ דעתו צלולה עליו ביותר להבין ולהשכיל בעומק הענין, אשר כל זה לא היה ענין למצוות לימוד התורה, יעו”ש והיינו שידיעת התורה [בשני המובנים הנ”ל] דוחה מצות לימוד התורה.

נמצא שאם נצרך ימי ביה”ז כדי להוסיף כח העיון ולהגיע ליותר ידיעת התורה, הרי נדחה לימוד התורה, וכמש”כ הגרי”ס, שמותר לבלות זמן על עיתות מנוחה ושינה, מה שנחוץ לו לפי טבעו, כדי שיהי’ אח”כ דעתו צלולה עליו ביותר להבין ולהשכיל בעומק הענין.

ה) גם הדבר תלוי באופן הנהגת ביה”ז. שכן אף אם עושים הכל בכוונה ראויה, יש כאן נזק גדול של הפסק בעבודת האדם, וכמו שביאר אאמו”ר זצ”ל בשיחות מוסר מאמר ס”ט,  בא וראה כיצד נהג רבי עקיבא בשובו לביתו לאחר י”ב שנה שלמד תורה לפני ר’ אליעזר ור’ יהושע, “שמע מאחורי ביתו דקאמר לה חד רשע לדביתהו וכו’, אמרה לי’ אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא, אמר ר’ עקיבא הואיל ויהבה לי רשות איהדר לאחורי, הדר אזל הוה תרתי סרי שנין אחרנייתא”. (נדרים נ א’). וקשין הדברים להולמם, לאחר פרידה של י”ב שנה מאשתו שעזבה חיי עושר והלכה אחריו בעוני ובמצוקה, למה לא נכנס לרגע קט לשמח את לבה, והרי כבר נודע לו שלא תעכבנו מלחזור לתורתו עוד י”ב שנה, ואיה הכרת הטוב. (כפי שאמר ר”ע אח”כ “שלי ושלכם שלה הוא”). אלא על כרחין אנו צריכים לומר, כי ידוע ידע ר’ עקיבא את הסכנה הכרוכה בכניסה הביתה, ואפי’ יכנס לרגע אחד בלבד, מי יודע אם יוכל להמשיך באותה מדה שהיתה בו כל י”ב שנה, כי הפסק כל דהו גורם לירידה. וידוע מה שביאר אאמו”ר זצ”ל (שיחות מוסר מאמר צ’) בטעם שלא נכנס ר”ע לביתו, כי אינו דומה דבר שלם לשני חצאים של אותו דבר, ואף שכ”ד שנה הם י”ב ועוד י”ב, מ”מ כ”ד שנה הם מציאות אחרת לגמרי, ואין ב’ פעמים י”ב שוים לכ”ד, ומה שזכה ר”ע ע”י כ”ד שנה, לא היה זוכה ע”י י”ב ועוד י”ב, ולפיכך אם היה נכנס את לשעה מועטת, לא היה זה כ”ד שנה, אלא י”ב ועוד י”ב.

וכה המשילו למי שמחמם כלי עם מים וקודם שרתחו המים הורידו מעל האש, ושוב עשה כן למחר, ובימים שאח”כ שאעפ”כ שהשקיע כל כך הרבה כח וחום, לא עשה ולא כלום, בגלל ההפסקות שבאמצע.

ויש למצוא לזה דרכים. ע”י קביעת עיתים לתורה בזמן זה, שזה אמור שלא יהא הפסק (ומלבד שבאמת אין היתר של ביטול תורה יותר מהזמן הנצרך), וכבר קבעו רבותינו ראשי הישיבות שכ”א ישתדל לפחות ללמוד ארבעה שעות ביום.

וכן כדאי מאד שיהא עסוק בתורה גם בשאר הזמן לדבר בלימוד וכו’, וע”ז אינו בבחינת עוזב התורה, אם תעזבני יום וכו’ [רש”י דברים י”א י”ג], כל שדעתו ע”ז אין זו עזיבה.

ועי”ז יהא בין הזמנים בבחינת הכנה לימי האלול.