דברי רבותינו
התורה מרחבת דעתו של אדם
ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה (ו,ט)בימים שלפני מלחמת המפרץ, כאשר שררו בארץ ישראל מתח ודאגה, נשא מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי רפאל שמואלביץ זצוק”ל שיחה והביא את דברי האוה”ח הק’ על הכתוב “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה” – כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת דעתו של אדם.
והנה מבואר לנו מדברי האוה”ח הק’ כי התורה מרחבת דעתו של אדם שיוכל להכיל בתוכו לא רק את קושי המצב של עכשיו, אלא גם את מה שמובטח אח”כ, וזהו מה שמוטל עלינו בשעה קשה כזאת.
והוסיף, עת צרה היא ליעקב, האומות מתגרות זו בזו ומתגרות בישראל, ויש הרבה שחוששים ויראים מפני הבאות. אך איננו מתבוננים בכל מעשי ההשגחה העליונה איך שהיא מובילה אותנו, ואת עקבתא דמשיחא בדורנו אשר יש בו את כל הסימנים לכך.
ומה עלינו לעשות בעת צרה כזו? תבע מרן רה”י, אמרו זאת כבר חז”ל בברכות (דף ס”ג ע”א) א”ר טבי א”ר יאשיה כל המרפה עצמו מדברי תורה אין לו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר התרפית ביום צרה צר כוחכה, וכן מצינו שאמר המן למרדכי שלמד הלכות קמיצת העומר (מגילה דף ט”ז ע”א): “אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי”…
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
נושא בעול עם חבירו
המושג ‘נשיאה בעול’ היה בעל מימד מיוחד במושגיו העילאיים של מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה. מרגלא בפומיה: “סכלים סבורים שלשאת בעול פירושו רק לעזור לשני. כאשר אדם נפצע וכבר חבשו אותו, הוא מסוגל לעשות הכל בכוחות עצמו, אבל הוא עדיין בעל יסורים…”.
“לעזור לו אי אפשר, אך מה עם נשיאה בעול?”, היה זועק, “במה ניתן עכ”פ לעזור לו עכשיו? להתחלק אתו בכאבו!”, תבע.
“לשאת בעול, כוונת הדברים כפשוטן – להתחלק עמו במשא”. והוסיף: “כאשר אחד נושא חבילה כולם מבינים את סבלו ומטים שכם לעזרה, וכשהוא נושא חבילת יסורים? אזי צריך להטות את הלב אליו!”.
כשהיה שומע על חולה כלשהו, היה פורץ בבכי. לעתים היה נע אנה ואנה בחדרו, כשהוא שרוי בחוסר מנוחה ובאין מרגוע לנפשו מרוב צער.
בהלווייתו השתתף סומא בשתי עיניו. לשאלת המלווים מה ראה לבוא וליטול חלק בהלוויה, השיב האיש: “הייתי אצל ר’ חיים, והוא התענין במצבי. כששמע שהרופאים רואים את מצבי כחסר-סיכוי, שמעתי שפרץ בבכי נורא כעשרים דקות…”.
כשבא לנחם את אלמנתו של אחד מתלמידיו, ישב דומם לרגע קל, ואחר בכה בדמעות שליש שעה ארוכה, בלי להוציא מילה מפיו.
(מח ולב, עמ’ ק”ה-ק”ו)
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
וארא
הנושא אשה יבדוק באחיה
ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון, ומכאן דרשו שהנושא אשה יבדוק באחיה.
וע’ של”ה פ’ וארא שיעשה כמו שצוו חז”ל, וכל הפורש מדבריהם כפורש מן החיים.
ומצינו בפ’ לך לך, למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה, וע’ ברכת אברהם, ברודו, שפי’ כיון שאמרת אחותי היא, והרי יבדוק באחיה וזה אברהם, ולכן ואקח אותה לי לאשה.
והנה ע’ משיבת נפש פ’ בראשית שכתב רש”י ד’ כ”ב נעמה אשת נח, וקמ”ל כי היו לה ג’ אחים, ואחד מהם תובל קין, ולכן ילדה ג’ בנים, וחם היה רשע. ומשמע אפילו אח א’ רשע יזהר ולא אמרינן דעפ”י רוב יהיו בניו צדיקים או דרשע זה הוא יוצא מן הכלל.
אכן ע’ קריינא דאגרתא ח”ב י”ח (ומעשה איש ח”ג עמ’ רל”ו) להתיר אם יש עוד אח כשר, (ויש לעיין אם הגירסא בגמ’ אחיה היינו עם קמץ וחיריק, או עם פתח וסגול). וע”ע וישמע משה ח”ב בשם דתולה על רוב אחים, וחצי חצי מותר.
(וע”ש עוד קריינא דאגרתא אולי נתקלקל טרם נתחנך בתורה ויר”ש והוא תינוק שנשבה. וע’ ארחות רבנו ח”א רס”ה דלא שייך דברי הגמ’ בזה”ז שהרחוב טמא וכו’ ואין בכוחו של האב לפקח על מהלכי הבן וחינוכו. וע”ע מכתבים ומאמרים ח”ו אגרת תשי”ט ומה ששאלת וכו’ רוב בנים וכו’ אין הדבר אמור אלא לענין המדות והתכונות הנפשיות וכו’ אבל בעניני דעות כגון מה ששאלת שאחי האם משתייך לאנשי וכו’ זה אינו שייך כלל למאמרם דומין לאחי האם כי ענין הדעות הוא דבר שמסור לידי בחירה.
והנה עד כאן מצאנו רוב בנים דומין לאחי האם. וכתב ר בחיי סו”פ תולדות שרוב בנות דומות לאחות האב. וכן מסתבר לפי פמ”ג קכ”ח ס”ב שהנקבות עיקר בתר מזג האב, וזהו דכתיב את אביה היא מחללת, ולפיז מסתבר כמ”ש רבינו בחיי ותפארת יונתן כ”ט י’ שהבנות הולכין אחר אחות האב.
וכבר העירו על ר’ בחיי ויקרא כ”ד י”א שכתב דטבע הבן נקשר בטבע האם יותר משל אב, ולכא לדבריו אולי מה”ט אמרו רוב בנים דומין לאחי האם, ולא כדבריו בפ’ תולדות.
וכ”כ בס’ עבודת ישראל פ’ ויצא בד”ה ויגד יעקב לרחל (כי אחי אביה הוא) ותו”ד “ואפשר שרמז לה כמו שרוב בנים אחרי אחי האם א”כ מהראוי בנות אחרי אחות האב”.
מיהו ע’ יבמות ס”ב ע”ב והנושא את בת אחותו וכתבו תוס’ בשם ר”ת דלא נקט בת אחיו אלא דוקא בת אחותו לפי שהיא בת מזלו כדאמרינן רוב בנים דומין לאחי האם. ומבואר דאין דומין לאחי האב. ואולי מ”מ דומין לאחות האב.
וע’ ח”ס אהע”ז קי”ג בקלקלה אחות המשודכת מותר לבטל השידוך דכמו דדומים לאחי האם ה”ה לאחות האם.
זהירות מכחו של הרע
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
פרשיות אלו של יציאת מצרים יש בהם כמה הארות שמהם נוכל ללמוד דעה להבין כמה גדול כוחו של הרע.
איתא בגמ׳ (סנהדרין, קיא.) ״א״ל הקב״ה למשה חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי לאברהם יצחק ויעקב בא-ל שד-י ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך וכו’, ואתה אמרת לי מה שמך בתחילה ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך״.
מבואר בדברי חז״ל אלו, שהיתה טענה כביכול על משרע״ה על מה שאמר למה הרעות. וראה במדרש (שמות רבה, וארא ו, א) ״ועל דבר זה ביקשה מדת הדין לפגוע במשה, ולפי שנסתכל הקב״ה שבשביל צער ישראל דיבר כן, חזר ונהג עמו במידת רחמים״.
ועוד שם במדרש, הה״ד (קהלת, ב, יב) ״ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו״, ״הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, על שלמה כיצד, ששלמה עמד והחכים על גזירתו של הקב״ה ואמר: למה אמר הקב״ה לא ירבה לו נשים, בשביל שלא יסור לבבו, אני ארבה ולבי לא יסור וכו’, ולכך אמר שלמה מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעמי שאני יודע דעת התורה, אותו הדעת של הוללות וסכלות היו, למה כי מה האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו”,ועיי״ש.
ונוראות להתבונן, שלמה המלך ע״ה שהיה החכם מכל האדם נכשל בדבר, עד שהגדיר זאת בעצמו כסכלות והוללות כיון שבא אחר גזירת המלך. ועיי״ש עוד: ״וכן במשה, לפי שכבר הודיע הקב״ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב״ה וכו’, וע״ז נאמר שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות היו וכו’״. חזינן מהכא עד היכן מגיע כח הרע, שיתכן ואף משרע״ה, אדון כל הנביאים, יוכל ליפול ולהיכשל ח״ו בענין של הוללות וסכלות.
הסיבה והגורם לענין זה מבוארים אף הם בדברי חז״ל שם במדרש, ואף בזה נראה נפלאות, הה״ד (קהלת ז, ז) ״כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה״, ״אר״י בר סימון זה משה, עושק שעשקו אותו דתן ואבירם יהולל חכם עירבבו אותו וכו’, אלא הם שהקניטוהו ואמרו לו ירא ד’ עליכם וישפוט, ואף הוא מקפיד ואומר ומאז באתי אל פרעה וכו’״. ומבואר שיתכן ואף על משה רע״ה השפיעו וערבבו את דעתו דבריהם הרעים של דתן ואבירם, ועשו עליו רושם עד שאמר ״למה הריעות״, ונענש משה על זה. ונפלא לראות כמה חמורה ורבה העבודה המוטלת עלינו, שיתכן ואף הגדולים ביותר יכשלו ויושפעו מדברי אחרים, [ובודאי שהיה פה מעורב אף ענין גודל אהבת משרע״ה לישראל, וכמבואר שם בלשון חז״ל ״ולפי שנסתכל הקב״ה שבשביל צער ישראל דבר כן״, אבל מ״מ הא מפורש שהיתה פה טענה ותביעה על משרע״ה], א״כ מה נענה אנן יתמי דיתמי, חלושים בדעת ובבינה, הלא ודאי שקרובים אנו לסכנת הכשלון בחטא, ואין לנו לסמוך על דעתנו והבנתנו, ובודאי שחייבים אנו בזהירות מתמדת ובבדיקה קפדנית על כל צעד וצעד ממעשינו שלא נכשל וניפול בידי הרע.
ובאמת שענין זה של גודל קרבת האדם לרע מגלה לנו תורה בראשית הבריאה.
חוה אמנו ע״ה, יצירת כפיו של הקב״ה, נכשלה בחטא ונתפתתה לדברי הנחש הערום שהוא היצר הרע, בדברים פשוטים שדומה שאף תינוק בבית הספר יכול לדחותם ולהבין שאין זה אלא דברי הבל, שאמר לה הנחש “כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלוקים”, וראה בחז״ל (רש״י, בראשית, ג, ה) שאמר לה מן העץ הזה אכל וברא את העולם, וביותר יש להתעורר מחטא אדם הראשון, שעל אף כל גדלותו של אדה״ר שהיה דומה כגלגל של חמה (תנחומא, אחרי, ב), ואיתא בחז״ל (בראשית רבה ח, י) שבעת בריאת אדם הראשון טעו מלאכים וביקשו לומר לפניו שירה, מ״מ נכשל בענין של ״שמעת לקול אשתך״, והלא טענה זו של שמעת בקול אשתך היא טענה אף לאנשים קטנים כמונו, עאכו״כ גבי אדם הראשון, חזינן שניתן באדם כח נוסף של התפתות מדברי האשה, ואף לאדה״ר היה קשה לנצח ולגבור על הכח הנזכר.
וכן יש לראות גבי חטא העגל, שעמדו ישראל במדריגה עליונה כ״כ, שהרי בקריעת ים סוף נאמר ״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראה הנבואה״ (רש״י שמות, טו, ב), עאכו״כ לאחר מעמד הר סיני, שנתעלו יותר עד שפסקה מהם זוהמתו של נחש והגיעו למדריגת אדם הראשון קודם החטא, ומ״מ נכשלו בעגל.
ויסוד החטא בעגל היה כדמפורש בכתוב ״ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא״ (שמות לג, ה), והיינו שלמרות כל גדלותם לא נאבדה מאתם המידה הרעה של קשיות עורף, ואף שפנים בפנים דיבר ד׳ אתם, מ״מ המידה לא נעלמה, ומדה זו כוחה רב כ״כ עד שהחטיאה את דור המדבר והביאה אותם שנית לזוהמתו של נחש.
ומעתה פשוט כמה קרובים אנו לרע, ואילו אנו איננו יודעים זאת כלל וסבורים אנו שכל מעשינו כשרים וישרים. וראה ברמב״ן (דברים, ואתחנן ד, ט) שכתב שמעמד הר סיני ביטל כל הספיקות באמונה, ולאחר כ״ז אמר הקב״ה עתה נראה אם תעבדו את ד׳, והיינו אף לאחר בירור כל הספיקות יתכן ויכשל בחטא, כי כח הרע גדול מאוד, ותמיד עומד בסכנה תמידית, וכדחזינן שמשרע״ה נכשל עבור שמיעת דברי דתן ואבירם, עאכו״כ אנו חייבים להיזהר מאוד שלא לשמוע דברי חטא וכפירה, שבודאי מסוגלים להשפיע עלינו ולהורידנו עד לחטא ממש, וכ״ז נכלל במה שנתבאר בדברי החוה״ל ״למדו הרע תחילה להבדל ממנו״.
Parsha Preview
Harav Hagaon Binyamin Cohen Shlita
Taking His Word to Heart
Parashas Va’era
Harav Hagaon Binyamin Cohen Shlita
At the end of this week’s parashah Hakadosh Baruch Hu tells Moshe Rabbeinu to urge the Egyptians to bring all their servants and livestock inside, so they should not be destroyed during Makkas Barad. The Torah subsequently informs us that only the God-fearing among Pharaoh’s servants heeded this warning: הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה’ מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה’ וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה.
It seems surprising that the God-fearing Egyptians were specifically from the ranks of Pharaoh’s servants. We would have expected that some of the populace would have been yerei shomayim, but we know that the avdei Pharaoh were the furthest thing from God-fearing! Yet the passuk seems to indicate that only avdei Pharaoh were yerei Hashem. This is especially puzzling in light of the fact that Barad was the seventh makkah, and after undergoing six makkos the Egyptians should long have learned to fear Hashem. After all, Hashem did not harden their hearts, only Pharaoh’s.
Furthermore, why are those who brought their servants and livestock inside considered to be yerei Hashem, if they were doing this to save their possessions? They were acting out of love of money, not out of fear of Hashem!
To this we can answer that they acted out of a combination of love of money and fear of heaven. But the Meshech Chochmah offers a novel understanding of this passuk. He explains that after Moshe Rabbeinu instructed that the animals be brought inside, the servants of Pharaoh actually went out and tried to ensure that no Egyptian would listen to Moshe – and they threatened to punish anyone who did. The Egyptians then faced a dilemma: Should they fear the word of Hashem, who said to bring the servants and animals inside, or should they fear the avdei Pharaoh, who said they shouldn’t listen to Moshe? So when the passuk says: הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה’ מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ, what it really means is those who feared Hashem more than they feared the servants of Pharaoh brought their animals inside. The Meshech Chochmah sees the mem of מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה as similar to the mem of טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, which also means “more than.” According to this interpretation, the passuk is actually referring to the rest of the Egyptians, not the avdei Pharaoh, and telling us that those who brought in their animals did so because they feared Hashem more than they feared the avdei Pharaoh.
Pay Attention!
Who didn’t listen and left his animals outside? We would expect that if those who did fear Hashem brought their animals in, then those who did not bring their animals in were those who did not fear Hashem. Yet the Torah presents the contrast slightly differently, describing the one who did bring his animals inside as הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה’ and the one who did not asוַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה’.
This divergence conveys an important lesson regarding yiras shomayim. What does it mean that a person is not a yerei shomayim? It means that he doesn’t bring Hashem’s word to his heart; he doesn’t pay attention or invest the time and effort to listen to dvar Hashem. And what does it mean that a person is a yerei shomayim? It means that he pays attention to what Hashem says and focuses on listening to Him.
In the introduction to Makkas Barad Hakadosh Baruch Hu tells Moshe:כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ – “This time, I’m going to send all of my plagues to your heart.” This description is specific to Makkas Barad. In what way did it “hit the heart”?
Looking further into the actual makkah, we see that Makkas Barad was not only hail – it came along with kolos, thunder, as well, as the Torah says: וַה’ נָתַן קֹלֹת וּבָרָד. Later, when the makkah ended, the passuk says: וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד. Rav Shalom Schwadron explains that the purpose of the thunder was to affect people’s hearts, thereby bridging the gap between the mind and the heart. This represented the uniqueness of this makkah, and that’s why Makkas Barad was described as targeted at the heart. Rav Shalom adds that this is the source of Rav Yisrael Salanter’s chiddush that study of mussar has to be done “בשפתים דולקות” – it’s not enough to merely think the words in your mind, you have to say the words over and over out of your mouth aloud, with a niggun, with hislahavus and hispaalus. That’s the way you can bring mussar into your heart: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. And that’s how you can reach the level of a yerei shomayim who takes dvar Hashem to heart, through the power of kolos.
The Mesilas Yesharim, we know, compares the yetzer hara’s tactic to that of Pharaoh, who decreed that Klal Yisrael should be kept very busy so that they would not have time to think of revolting or going to war against the Egyptians: תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר. Similarly, says the Mesilas Yesharim at the end of perek beis, the yetzer hara tries very hard to keep a person so busy that he has no time to take things to heart and take stock of his life or examine his actions and his daily routine. The yetzer hara knows that if a person were to set his heart to pondering his ways even a little bit, he would immediately be filled with remorse, and that remorse will grow until the person finally abandons his wrongful ways.
This is exactly the lesson we see in the above pesukim, and this is the secret to achieving yiras shomayim. The difference between a yerei shomayim and one who is not a yerei shomayim can be boiled down to וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ: a bit of simas lev, hisbodedus, hisbonenus, thinking about what we are doing with our lives. To achieve yiras shomayim, a person doesn’t need to make major changes. All he needs to do is pay attention, learn a little bit of mussar, think about life, and contemplate his actions.
Hakadosh Baruch Hu should help us to become genuine yerei shomayim, and we should be zocheh to all the brachos in the Torah.