דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Rebbi Avrohom Tzvi Kamai zt"l

בצאתי את העיר אפרש כפי אל ה’ (ט,כט)

ופירש”י: “אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גילולים”.

ולכאורה קשה, הא גם במכת צפרדע נאמר “ויצא משה ואהרן מעם פרעה, ויצעק משה אל ה’ וגו'” (ח,ח), וכן במכת ערוב אמר משה “הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה’ וגו'” (ח,כה), וא”כ מדוע שם לא כתב רש”י שיצא מן העיר אשר היתה מלאה גילולים, ולמה דוקא כאן במכת ברד ראה רש”י לנכון לפרש כך?

במשנה בע”ז (נב:): עובד כוכבים מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו. וא”כ יש לפרש שבתחילה, כאשר פרעה וכל עם מצרים עבדו עבודת כוכבים, ברור היה לכל שמשה רבינו אינו יכול להתפלל בתוך מצרים, ולא היה צריך לפרש שעליו לצאת מחוץ לעיר. לפיכך במכת צפרדע, כאשר משה שאל את פרעה “למתי אעתיר לך” ענה לו פרעה “למחר”, היות וגם פרעה הבין שעל משה לצאת מחוץ לעיר. וכן במכת ערוב היה ברור שעל משה לצאת מחוץ לעיר. אולם במכת ברד אמר פרעה “חטאתי הפעם, ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים. העתירו אל ה'” (ט,כז-כח), ונראה שהכיר פרעה בה’ וביטל את העבודה זרה שלו ושל שאר המצרים, וא”כ סבר פרעה כי יוכלו משה ואהרן להעתיר עבורו בתוך מצרים. משום כך דוקא כאן הדגיש לו משה רבינו “בצאתי את העיר אפרש כפי אל ה'”. ומיד המשיך משה והסביר לפרעה ” ואתה ועבדיך, ידעתי כי טרם תיראון מפני ה’ אלקים” (ט,ל), כלומר יודע אני כי טרם הגעתם באמת להכרה כי ה’ הצדיק ואתם הרשעים, אלא רק לפי שעה, משום הרעה שבאה עליכם, כעסתם על אליליכם אשר לא הושיעו אתכם, אך לאחר שתעבור הרעה תשובו לעבדם.

ובמשנה (שם,נג:) מדוקדק שדוקא עובדי כוכבים שעזבו את ע”ז שלהם “בשעת שלום” מותרת היא, משום שאז יודעים אנו שלא ישובו אליה עוד, ונחשב שביטלו אותה. אך העוזבים את ע”ז שלהם בעת צרה, אין הדבר נחשב לביטולה. לפיכך לא הועילה אמירתו של פרעה שאמר בעת צרתו “ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים” לבטל את הע”ז שבמצרים, והוצרך משה להדגיש  לו כי עליו לצאת להתפלל מחוץ לעיר.

מרן רה”י הגאון הגדול רבי אברהם צבי קמאי זצוק”ל

דברי הימים

מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי יוסף דוד אייזנשטאט זצוק”ל
כ”ח בטבת תר”ו
בעודו משמש בקודש כרב העיירה מיר, עמד הגאון רבי יוסף דוד אייזנשטאט זצ”ל לימין מייסד וראש הישיבה הגאון רבי שמואל טיקטינסקי זצ”ל מיום הקמת הישיבה, כאשר הגרש”ט נועץ בו בכל ענייני הישיבה.

לאחר פטירת ראשי הישיבה הגאונים רבי שמואל ורבי אברהם טיקטינסקי זצוק”ל, בשנת תקצ”ה, נטל על עצמו רבי יוסף דוד את כל עול הנהגת וניהול הישיבה.

כך מסופר אודותיו בספר ‘ניר דוד’:

ימים רבים יושב היה הגאון ר’ יוסף דוד זצ”ל בתענית. לעיתים קרובות לא היה מכניס אוכל ומים לפיו במשך ששת ימי השבוע והיה שקוע בלימודו ימים שלמים בקדושה וטהרה ובהתמדה עצומה. מידי לילה היה קם באשמורת ומקונן על חורבן ירושלים וגלות השכינה, מיד לאחר מכן היה שוקע בלימודו עד אור הבוקר.

פעם שאלו בנו הגאון רבי שלמה זצ”ל: הלא הרופאים אומרים שמסוכן הדבר לצום שבעה ימים? גער בו אביו ואמר: תורת ה’ משיבת נפש, האיש אשר בלבו אהבת התורה, היא תשביעהו לחם שמים ותוסף לו שנות חיים.

אכן, מרן זצ”ל, למרות פרישותו וסיגופיו, האריך ימים בשיבה טובה והיה איתן ובריא תמיד, גבה קומה משכמו ומעלה מעל פני העם, ועד שבא בשיבתו שמר על רעננותו.

תנצב”ה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

וארא

להתפלל במקום ע”ז

כתיב כצאתי את העיר ופירש”י שהעיר מלא גילולים, ומקורו במכילתא ר”פ בא. וע’ שפתי חכמים כי לעולם התפלל חוץ לעיר אלא שהיה מתפלל למחר ולא הוצרך לומר לפרעה שהתפלל בחוץ משא”כ בברד שביקש פרעה שיפסיק מיד הוצרך לומר לו שלא יתפלל עד שיצא חוץ לעיר.

ועוד ביאר הגאון ר’ אברהם צבי קמאי זצ”ל גאב”ד מיר, דעד עכשיו פשוט שיוצא משום ע”ז אבל הו”א כאן שאמר ה’ הצדיק הרי ביטל הע”ז, וקמ”ל דלא הוי ביטול אלא בזמן שלום.

ובדעת זקנים כ’ דדוקא בברד משום שהע”ז שלהם הוא השה ואין מקומו בעיר ורק בברד שהכניסו בהמתם לעיר לכן הוצרך לצאת מהעיר.  וכ”כ חנוכת התורה.

ובשו”ת משיב דבר ח”א סוס”י י’ כתב דאף שהעיר מלא גילולים מ”מ בביהכ”נ אפשר להתפלל, אבל בברד הוצרך דוקא אפרוש כפי לשמים, והיינו בחוץ, (וע’ העמק”ד שפי’ כי דרך הבקשה על מטר הוא בחוץ דוקא), ולכן א”א ברחוב במצרים אלא מחוץ לעיר.

ובח”ס תי’ דבאמת קשה דהרי מוטב להתפלל במקום גלולים יותר מבשדה שמא יפסיקוהו עוברי דרכים (או”ח סוס”י צ”ד ברמ”א וע”ש במ”ב סק”ל), אלא משום ברד לא היה עוברי דרכים, ולכן דוקא בברד.

ועוד הביאו מלחמי תודה שכל מכה משמשת חודש ושימשו י’ חדשים (ע’ רש”י ז’ כ”ה ושמו”ר, וכבר הקשו מעדיות פ”ב מ”י) ונמצא שהמכות התחילו דם בחצי סיון וברד היה מכה שביעית והתחיל בחצי כסלו, ובר”ה דף י”א דלכו”ע מתשרי בטלה עבודה מאבותינו, וא”כ לא היו עבדים לפרעה ושוב הוי ע”ז של ישראל ולא מהני ביטול, משא”כ בצפרדע וערוב שהיה קודם תשרי התפלל בעיר דאז היה ע”ז של מצרים ומהני ביטול.

ופירושים של הדעת זקנים ונצי”ב קשים מרש”י פ’ בא י”ב א’ וז”ל בארץ מצרים חוץ לכרך או אינו אלא בתוך הכרך ת”ל כצאתי את העיר וגו’ ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך לפי שהיתה מלאה גלולים דבר חמור כזה לא כ”ש עכ”ל. (והוא במכילתא, והוא מקור דברי רש”י כאן פ’ וארא). וכבר הק’ כן הח”ס על הדעת זקנים ולכן פי’ כפירושו ולדבריו א”ש דרק בתפילה יש חשש  שיפסיקוהו חוץ לעיר משא”כ כשה’ מדבר אליו. אבל על הדעת זקנים והנצי”ב בודאי קשה. ולפי השפתי חכמים ולחמי תודה א”ש.

בדברי הרמב"ן שמכות מצרים היו עדים נאמנים באמונת הבורא

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

כה אמר ד’ בזאת תדע כי אני ד’ וגו’ (פרק ז’ פסוק י”ז), ולהלן בפרק ח’ פסוק י”ח איתא, למען תדע כי אני ד’ בקרב הארץ, וזהו קודם מכת ערוב, ולהלן בפ”ט פסוק י”ד איתא, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, וזהו קודם מכת ברד, ומבואר כאן דמטרת המכות היתה ללמד את פרעה אמונה, ורק דצ”ב שינוי הלשונות, דבתחילה קודם מכת דם נאמר בזאת תדע “כי אני ד”‘, וקודם ערוב נאמר למען תדע “כי אני ד’ בקרב הארץ”, וקודם מכת ברד נאמר בעבור תדע “כי אין כמוני בכל הארץ”.

ובביאור הענין כבר ידוע מדברי המפרשים בארבנאל ובכלי יקר ועוד, שכתבו דהיה ג’ עניני אמונה שבאו המכות ללמד את פרעה, וזהו שינויי הלשונות, וג’ ענינים אלו נלמדו במכות, וכפי שיתבאר להלן.

ויסוד לדברים הם דברי הרמב”ן בסוף פרשה בא, על הפסוק ולטוטפות בין עיניך, שכתב בתו”ד וז”ל: “הנה מעת היות ע”ג בעולם מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בד’ ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית, ויאמרו איכה ידע קל ויש דעה בעליון, ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח הקל בהם וכו’, וכאשר ירצה האלוקים בעדה או ביחיד, ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל ביטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוק מחדשו, ויודע, ומשגיח, ויכול, וכו’, ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ד’ בקרב הארץ, להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותם למקרים כדעתם, ואמר למען תדע על החידוש כי הם שלו שבראם מאין, ואמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, להורות על היכולת, שהוא שליט בכל ואין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצרים מכחישים או מסתפקים, אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא”, עכ”ל.

ומבואר בדברי הרמב”ן דמכות מצרים באו להורות על עניני אמונה א. על עצם הדבר שד’ הוא הבורא, וזהו למען תדע כי אני ד’ ב. שהוא משגיח ולא השאיר הברואים כדגי הים ללא השגחה, וזהו למען תדע כי אני ד’ בקרב הארץ בהשגחה פרטית. ג. בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, שד’ הוא שליט בכל ואין מעכב בידו.

וזה מתבאר היטב שאכן ג’ מכות הראשונות באו להורות על עצם הדבר שהוא הבורא, וממילא דיכול להפוך מים לדם וכן עושה עפר לכינים, דהוא הבורא ויש ביכלתו לעשות בהבריאה כרצונו, ולכן קודם מכת דם נאמר בזאת תדע כי אני ד’, הבורא ויכול לעשות בבריאה כרצונו ולשנותה, וקודם מכת ערוב נאמר כי אני ד’ בקרב הארץ, שבמכות אלו כערוב שם נאמר והפליתי, שהרי ערוב היא מכה משולחת וצריך להשגחה פרטית של והפליתי שלא יפגעו ישראל, וכן הוא בדבר ושחין שלא פגעה המכה בישראל, ומכות אלו מורות על היות הבורא משגיח ולא הניח הברואים למקרים, וזהו אני ד’ בקרב הארץ, שמורה על השגחה פרטית, וקודם מכת ברד נאמר כי אין כמוני בכל הארץ, להורות שהוא שליט בכל ואין בעולם בעלי כוחות נוספים, וזה מורה מכות ברד ארבה חושך, שכל גרמי השמים משועבדים לרצונו של ד’, שאין להם שום כח, אלא ד’ שליט על האויר והאור וכל יתר גרמי השמים לעשות בהם כרצונו, ואין מעכב על ידו.

וכאמור שבפי’ אברבנאל וכן בכלי יקר פירשו כדרך זו, וכאמור דדרך זו יסודה בדברי הרמב”ן הנ”ל, ובזה ביארו דזהו ענין הנאמר בהגדה של פסח, ר’ יהודה היה נותן בהם סימנים דצ”ך עד”ש באח”ב, דהיינו דר’ יהדה חילק את המכות לג’ חלקים, וזהו כנ”ל שכל חלק מורה על ענין נוסף באמונה שבאו המכות ללמד את פרעה, ועצם דבר זה דדברי ר’ יהודה מורה על שלשה ענינים במכות, כבר מבואר בדברי הגהות מיימוניות בסדר ההגדה ברמב”ם אות ב’ יעו”ש, ולדברי הרמב”ן מבואר זה כמוש”נ.

היוצא מהדברים שעל כל ענין אמונה שבאו המכות ללמד את המצרים היו ג’ מכות, וכשלא הועיל לימוד זה באו ללמד ענין נוסף באמונה, וכשלא הועיל לימוד זה בוא ללמד ענין השלישי, וכשלא הועיל לימוד זה, אז נתנו את מכת בכורות שעי”ז שלח פרעה את ישראל.

וטעם הדבר שצריך ג’ מכות על כל ענין מעניני האמונה הוא פשוט, דבפעם ראשונה כשלא שמע לשלוח, היה מקום לומר שחשב מקרה הוא, אבל אחר שקיבל ג’ פעמים ולא התבונן להכיר, ואף שג’ פעמים אינם מקרה, שוב לא יועיל לו מכות נוספות ללמדו, וקיבל מכות אחרות המלמדות ענין אחר באמונה, ושמא יועיל לימוד זה, ואחר שקיבל ג’ פעמים מכות אלו ולא יכל לומר מקרה, ומ”מ לא התבונן להכיר, אזי לא נתנו לו יותר מכות המורות ענין אמונה זה, וקיבל המכות המורות על ענין “כי אין כמוני בכל הארץ”, וכשקיבל ג’ פעמים שכבר אין לומר מקרה, ומ”מ לא למד כלום, אזי אין יותר סיבה לתת לו מכות נוספות ללמדו אמונה, ורק קיבל מכת בכורות שע”י שילחם פרעה ממצרים.

ולדרך זו יתבאר היטב, מה שכבר הוזכר במפרשים שחזינן שינויים, שקודם מכה הראשונה היתה התראה, וכן קודם השניה, אבל קודם המכה השלישית לא היתה התראה, וכן קודם המכה הרביעית היתה התראה, וכן קודם החמישית, אבל קודם השישית לא היתה התראה, וקודם המכה השביעית והשמינית היתה התראה, וקודם התשיעית לא היתה התראה, ועצם הדבר נזכר בדברי ההג”מ הנ”ל, ורק דצ”ב טעם הדבר.

ולפי הנ”ל יתבאר, דקודם המכה השניה היתה התראה, דשמא יתעורר ע”י המכה הראשונה לשלוח, אך אחר המכה השניה לא היה ענין להתרות, דהרי פשוט דכמו שלא שמע בראשונה שאמר מקרה ולא למד אמונה, כמו כן גם ממכה השניה ג”כ לא ילמד, ולכן אין ענין להתרותו, ורק אחר המכה השלישית בא להתרותו שישלח, דשמא ע”י המכה השלישית שכבר הוחזק הענין ואין לומר מקרה, דשמא יתעורר להתבונן ויסכים לשלוח, וכשלא נענה קיבל שלש מכות נוספות, המורות על ענין אמונה נוסף, ואחר מכה אחת התרה בו דשמא הועילה לו המכה להתבונן, ואחר המכה השניה בסדרה זו לא התרה, דלא היתה הו”א שיתעורר בשניה כשלא התעורר במכה אחת, ואחרי השלישית התרה בו, דשמא הועילה לו השלישית, וכשלא נתעורר גם ממכות אלו, קיבל את הסדרה השלישית, דשמא יתעורר מענין האמונה הנלמד ממכות אלו, ואחר המכה הראשונה מסדרה זו התרה בו, דשמא הועיל לו המכה, ובשניה לא התרה, דודאי לא נתעורר בשניה כמו בראשונה, ורק אחר השלישית שהיא מכת חושך שסירב פרעה לשלוח, ולא התעורר מכל ג’ עניני האמונה, אז באה מכת בכורות שעל ידה שלח את ישראל.

גם יתבאר לפי כל הנ”ל, מה שיש לדקדק שיש שינוי בהתראות, שבהתראה שקודם מכת דם וכן קודם מכת ערוב, כתבה התורה לך אל פרעה הנה יוצא המימה, וקודם מכת ברד נאמר השכם בבוקר והתייצב לפני פרעה, שמשמע שגם כאן הכוונה שיבוא אליו כשיוצא המימה, כמו שכתב רש”י (בפ”ז פסוק ט”ו), שהיה פרעה משכים לצאת ליאור לעשות שם נקביו, והיה עושה עצמו אלוה ואומר שאין צריך לנקביו, וא”כ יוצא שקודם מכת דם וערוב וברד יצא משה אל פרעה המימה להתרות בו, ובהתראות אחר מכת דם ומכת ערוב ומכת ברד, שם נזכר רק בא אל פרעה להתרות בו, ללא יציאתו המימה, וצ”ב שינוי זה.

ולהנ”ל מבואר, דאכן קודם מכת דם שבא ללמדו ענין חדש באמונה, וכן קודם מכת ערוב, וכן קודם מכת ברד, שם בא אליו המימה, שהרי עשה עצמו אלוה, כמ”ש רש”י הנ”ל ע”י שיוצא המימה, ובמקום זה שיוצא לנקביו כאחד האדם, ומוכח שאינו אלוה, שם בא ללמדו עניני אמונה, ומשא”כ התראה השניה, שם שפיר התרה בביתו ולא הוצרך לילך המימה.

ולפי כל מש”נ שהמכות באו ללמד אמונה את המצרים וכן את ישראל, ככתוב למען תספר וידעתם כי אני ד’, שמעתי מחכ”א פרפרת נאה, לפרש הטעם שיש הפסק בין פרשת וארא לפרשת בא אחרי המכה השביעית, והרי זה לכאורה הפסקה באמצע ענין, והיה ראוי שיושלמו כל המכות בפרשת וארא, אך לפי הנ”ל ניתן לבאר, דאכן חלוק דלישראל שלמדו אמונה מהמכות, א”כ להם שפיר נשלם ענין המכות אחרי המכה השביעית, דהרי המכה השביעית באה ללמד את הענין השלישי במכות, והוא ענין היכולת והשליטה שאין שום בעל כח נוסף בעולם, וישראל כיון שלמדו כבר במכה הראשונה של מכות אלו, א”כ להם נגמר ענין המכות במכה השביעית, כיון שלמדו מהמכות את לימודי האמונה, ולכן שפיר נגמרת פרשת וארא אחרי המכה השביעית, דלישראל הושלם תכלית המכות במכה השביעית, ורק המצרים שלא למדו הם הוצרכו לשאר המכות.