דברי רבותינו

Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch Finkel, zt”l

אם על תודה יקריבנו (ז, יב)
לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטלות, ההודאה אינה בטלה (ויקרא רבה ט, ז).

וצ”ב מה הטעם המיוחד בתודה והודאה שלא יבטלו?

ביאר מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה עפ”י דברי הרמב”ן (סוף פר’ בא) שכל תכלית וכוונת היצירה שנודה לשמו, ותכלית כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה לשמו שהוא בראנו, וזה כל הבריאה של האדם, עיי”ש. ונראה דבזה חלוק קרבן תודה משאר הקרבנות, דהנה כל הקרבנות עניינם הוא להשלים ולתקן את חסרונותיו של האדם: חטאת ואשם על אשר פגם בחטא, העולה על מה שפגע בביטול עשה והרהורי הלב, וגם קרבן שלמים בא להשכין שלמות, וכדברי רש”י (ויקרא ג, א) “שלמים – שמטילים שלום בעולם”, ושלום הוא ענין של שלמות. וא”כ לעתיד לבא שהעולם כולו יהיה מתוקן בשלמות, לא יהיה עוד צורך בתיקון והשלמה וממילא יתבטלו כל הקרבנות, משא”כ קרבן תודה שהוא תכלית כל יצירת האדם ישאר גם לעתיד לבא.

ועל דרך זה מובן גם החילוק בין תפילת ההודאה לשאר התפילות, כל התפילות עניינן הוא בקשה להשלים דברים הנצרכים לנו, חסרון הנובע מחסרון ברוחניות, ומבקשים אנו שהקב”ה ישלים לנו את החסרון, אך לעתיד לבא שיהיה שפע גדול, והשפעת הטובה לא תהיה מוגבלת כלל, לא יחסר לנו דבר ולא יצטרכו לכל התפילות ויתבטלו, משא”כ תפילת ההודאה לא תבטל משום שהיא תכלית האדם.

וכאשר נתבונן בדבר זה נמצא שכל מאורע של נס המחייב הודאה להקב”ה, הרי זה אמצעי לרומם את האדם שיגיע לצורתו האמיתית, שהיא תכלית כל היצירה, והיינו ההודאה להקב”ה.

(משולחן ר’ אליהו ברוך)

דברי הימים

Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch Finkel, zt”l

מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה

כ”ד באדר ב’ תשס”ח

מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה התמסר בכל ליבו ונפשו לכל תלמיד ותלמיד. למרות שהיה חס על כל רגע ורגע והיה מנצל את כל זמנו ללימוד ולהכנת שיעוריו, כאשר הגיע אליו תלמיד וביקש לשוחח אתו, היה מורנו הגרא”ב מקבלו בסבר פנים יפות, מושיבו בחיוך ליד השולחן ומקדיש לו את מלוא הזמן בסבלנות רבה כאילו אין לו שום דבר בעולמו כעת חוץ מצרכי התלמיד היושב לפניו.

כאשר בא תלמיד לדבר אתו בלימוד היו פניו מאירות תמיד, בין אם היה מדובר ב’עילוי’ של הישיבה ובין אם מדובר בתלמיד חלש שזקוק לתשומת לב. בכל מקרה התייחס רבינו זצ”ל לדברי התלמיד כאל תורה מסיני והיה דן ומתווכח אתו בלימוד כשווה בין שווים. בשעת הצורך היה תוך כדי ויכוח משחיל סברות מעצמו לתוך דברי התלמיד כדי שירגיש התלמיד הסברות היו מונחות בתוך דבריו. בדרך זו רומם את תלמידיו והטביע בהם את שמחת לימוד התורה.

גם כאשר היה מדובר בצורך גשמי של תלמיד היה רבינו זצ”ל מתפנה מכל עיסוקיו ודואג לרווחת תלמידיו. בדרך זו נסגרו עשרות שידוכים של תלמידיו בין כותלי דירתו, כאשר הגרא”ב והרבנית שתלחט”א מאזינים ללבטי התלמיד, מתעניינים, מייעצים ובשעת הצורך נכנסים לעובי הקורה כדי שעוד תלמיד יזכה להקים בית נאמן בישראל.

ת. נ. צ. ב. ה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

פ’  צו

 

ביום הקריבו את זבחו

זבחים נ”ו דם נפסל בשקיעת החמה, שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל, ביום שאתה זובח אתה מקריב. (וע”כ מחדש קרא לענין תחילת שקיעה דהרי אחר סוף שקיעה פשוט שא”א לזרוק דכל עבודות כשרים רק ביום).

והנה ע’ תוס’ פסחים צ”ד וזבחים נ”ו סתירת הגמרות  אם משקיעה עד הלילה הוא שיעור ג’ רבעי  מיל או ד’ מיל. ותי’ ר”ת דבעלמא שקיעת אור החמה הוא סמוך ללילה ויש רק ג’ רבעי מיל. ומה שאמרו שיעור ד’ מיל היינו משיקעה ראשונה של שקיעת גוף השמש, ואין זה שקיעה לשאר דיני התורה, ורק לענין דם נפסל בשקיעת החמה הוא  משקיעה ראשונה דכתיב ביום הקריבו.

ונמצא דאין דין בהשמ”ש בקדשים. והק’ שאג”א י”ז מהוריות ד’ ע”א בהקריב חטאת ביהשמ”ש, וספק אם נתכפר, דאינו מביא אשם תלוי.

וע’ מעשה איש ח”ג עמ’ צ”ח בהערה מהגאון ר’ דוב לנדוי שליט”א שהסכים עמו החזו”א לתרץ דכמו דלינה מועלת בראש המזבח כמו”כ בראש  המזבח אין דם נפסל בשקיעת החמה, ובזה איירי בהוריות ד’.

והנה בעיקר קו’ שאג”א מהוריות, לכא’ י”ל כמ”ש בשפ”א מנחות כ’ ע”ב בדעת ר”ת (וכ’ שם דזהו דלא כתוס’ בדעת ר”ת), דהא דדם נפסל בשקיעה”ח מדכתיב ביום שאתה זובח אתה מקריב, היינו שהדם מהנשחט לפני שקיעה א”א לזרוק אחר שחיטה דאינו באותו יום, אבל מה שנשחט אחר שקיעה יכול לזרוק אחר שקיעה. (ולדבריו א”ש קו’ המג”א אמאי פסק השו”ע דאפשר להתפלל מנחה אחר שקיעה ודלא כר’ יונה).

(ולפי השפ”א מיושב קו’ אבי עזרי פ”ד ממעשה”ק ה”א בשם הגרי”ז לענין לא תשחט על חמץ דם זבחי).

ומחמת קו’ הנ”ל כ’ השאג”א דאפי’ קדשים מביא עד הלילה, ורק בפסח אמרו עד שקיעה, משום דכתיב בין הערבים, והיינו עד תחילת שקיעה. ונ”מ כ’ השאג”א דמה”ט קרב התמיד כל בהשמ”ש, וה”ה מותר להתפלל מנחה כל בהשמ”ש עד צאה”כ (והשאג”א שם נקט בפשוט דהיינו צאה”כ דר”ת ולא כגאונים), משא”כ לפי תוס’ בשם ר”ת דתמיד רק עד שקיעה, ה”ה תפילת מנחה. וע’ שו”ע מר’ יונה.

'מיהו עובד ה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

 

“וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר, זאת חוקת התורה אשר ציוה ה’ לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עליה עליה עול” (במדבר יט, א- ב).

קיום המצוות ללא טעם – הוראת עבדות להקב”ה

“זאת חוקת התורה”, משמעות לשון הכתוב שפרשה זו עוסקת בכלל חוקי התורה. וכבר הקשה האור החיים הקדוש (שם), הלא דינים אלו עוסקים בטהרת טמא מת בלבד, והיה מן ראוי לנקוט בלשון פרטית השייכת לדינים הכתובים בפרשה זו, ולא בלשון בעלת משמעות כללית כמו זו.

וכתב לבאר (שם): “שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאלו קיימו התורה אשר צוה ה’ לאמור. כי קיום המצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצות הבורא וזה לך האות. ואולי כי לטעם זה רצה ה’ שתתמסר להם המצוה בדרך חוקה’.

ביאר בזה מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘עבד ה’ [ג]), שאם מקיים את המצוה מחמת הבנתו בדבר, הרי ממילא הוא עושה זאת על פי דעתו ורצונו, ויש בכך בכדי לגרע מהיותו ‘עבד’. עבד במהותו הוא זה העושה רצון אדונו משום שזהו רצונו. ללא כל סיבה נוספת. לפיכך, בכדי שיזכה מקיים המצוה להגיע לידי מעלת ‘עבד ה”, עליו לקיים לכל הפחות מצוה אחת, ללא ידיעת הטעם וללא שום כוונה אחרת מלבד כוונת קיום ציווי התורה.

והמשיל זאת לרעל הניתן במאכל מאוס, שהרי בודאי שגם שמאיסות לכשעצמה מונעת מאדם לאכול את המאכל, מכל מקום כל בר דעת יאמר שאינו אוכל את המאכל מפני הרעל וחושש הוא לקפח את חייו, ולא מפני שאינו ערב לחיכו. ורק שוטה ימאן במאכל זה אך משום שאינו ערב לו.

והדברים קל וחומר, אם בחיי שעה בלבד, אדם שאינו מבחין בין עיקר לטפל, לשוטה יחשב, הרי שבחיי עולם על אחת כמה וכמה. ולפיכך פשוט שאדם המקיים מצוות יעשה זאת משום החובה לשמוע למלכו של עולם, ולא משום התועלת וההבנה שבטעמי המצוות. ואף שיש בטעמי המצוות ענינים גדולים ונשגבים, מכל מקום אין בכך קבלת עבדות גמורה כלפי ה’ יתברך. שהרי עבדות היא התבטלות מוחלטת לעשיית רצונו יתברך, רק משום שזהו רצונו ותו לא.
קיום מצוות – רק אם נעשות מכח ציווי ה’
יתירה מזאת, אם יגישו לאדם כוס של דם לשתות, ויאמר שאינו רוצה לשתות מכיון שהוא מאוס בעיניו, הרי שלא קיים בכך את איסור ‘לא תעשה’ של אכילת דם. היות ומצוה זו מתקיימת רק אם נמנע מכח ציווי ה’, שהיא היא עבודת הבורא יתברך, וכל מניעה מחמת סיבות אחרות אין זה בכלל עבודתו, ולא קיים בכך את מצוותו.

וכפי שמצינו לענין גר תושב, בדברי הרמב”ם (מלכים פ”ח, הי”א): “כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. והוא, שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב”ה בתורה, והודיענו ע”י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם”.

הוסיף בזה מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל עוד, הנה כידוע שתי מיני מצוות הם. מצוות שכליות, ומצוות הבאות מגזירת הכתוב בלא שתהא בהם הבנת השכל. ומצינו ברמב”ם בשמונה פרקים (פ”ו) שדן מי חשוב יותר, האם האדם שאינו מתאווה לעשות עבירות כלל, או האדם שמתאוה לעשות עבירות, ורק כופה את יצרו מחמת ציווי התורה. והכריע על פי דברי חז”ל (תו”כ קדושים, פ”ט): “ר”א בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז, אי איפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, כלומר, גדול זה שמתאווה לדבר עבירה ומונע את עצמו מפני ציווי ה’ יתברך, מזה שמופקע מהם ואינו נמשך אליהם כלל.

ובהמשך דבריו, מבאר שם הרמב”ם, שגדלותו של המתאווה והמתגבר, אינה אלא במצוות שאין להם עיקר ויסוד בדרכי בני אדם הישרים, אלא נאסרו מן התורה בלבד כגון מאכלות אסורת ושאר הנאות. אולם בודאי שאם מתאווה לדברים שבני אדם מתרחקים מהם, כגון גזל ורציחה והונאה, הרי הוא חסר בנפשו לפי שאין ראוי להימשך לדברים שהדעת היפה אינה סובלתן.

ובפשטות היה מקום להבין מדבריו לענין אותן המצוות שהשכל מחייבן, שהיה מן הראוי שנקיימם מחמת שהדעת מחייבת זאת, ובשונה מאותן המצוות המחויבות מחמת גזירת הכתוב. אולם הביאור בזה, שאף שהדעת מחייבת קיום מצוות אלו אף לולי חיוב התורה, מכל מקום לאחר שציותה על כך התורה הק’, מקיימים אנו את מצוות אלו מחמת שאנחנו עבדי ה’ המשועבדים לגזירותיו, הן הגזירות השכליות המתקבלים על כל דעת, והן החוקים המיוחדים שנאמרו ונצטוו רק מאיתו ית’. ואף שיש מעלה גדולה בנטיית הנפש לסלוד מעבירות המגונות על ידי השכל, אין זה אלא רק כתוספת על עיקר החיוב – ציווי ה’, וכפי שכתב הרמב”ם שם: “ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם [העבירות השכליות] ותשתוקק אליו – היא נפש חסירה!” והיינו שצריך אדם מצד עצמו למנוע עצמו מלבקש ולהתאוות לדברים אלו. אולם בבואו לקיים דבר ה’, הרי רק ציווי ה’ עומד לנגד עיניו ותו לא.

וכן מצינו בדברי הרמב”ם (מלכים פ”ח, הי”א) לענין גר תושב, שאם הוא מקיים את המצוות מחמת הכרע הדעת, הרי אינו בכלל גר תושב. ואין קיום המצוות אלא מכח ציוויו ית’.

וכן מצינו באברהם אבינו, שלמרות שהבטיחו הקב”ה (בראשית כא, יב): “כי ביצחק יקרא לך זרע”, וכל המשך קיום והולדת עם ישראל תלוי היה רק ביצחק, מכל מקום כיון שנצטוה אברהם לעקוד את יצחק, הוא קם ונטל את יצחק לעוקדו מעל גבי המזבח – ללא כל שהיות ותמיהות. ואף שהיה יכול להקשות קושיא עצומה על הנהגת הקב”ה, שלכאורה יכלה זרעו וכל עם ישראל, לא כפי שהבטיחו ה’, מכל מקום לא עמד כנגד דבר ה’, ותיכף ומיד כאשר נצטווה על העקידה, הלך לבצע זאת ללא כל שהיות. ולפיכך זכה אברהם אבינו לתואר ‘עבד’, וכפי שנאמר (שם כו, כד) כאשר נגלה הקב”ה ליצחק: “וירא אליו ה’ בלילה ההוא ויאמר אני אלוהי אברהם אביך, אל תירא כי אתך אנכי, וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי”.

וכן מצינו בגמרא (ברכות ז, ב): “אמר רבי יוחנן משום רשב”י, מיום שברא הקב”ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב”ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר (בראשית טו, ח): ‘ויאמר אדני אלוהים במה אדע כי אירשנה'”.
‘עבד’ – מקיים את ציווי אדונו ללא חשבונות
והנה מעיקר יסודות ה’עבדות’ לפניו יתברך, הוא לקיים את ציווי התורה הקדושה, ללא יוצא מן הכלל, מבלי לערב בכך כל שיקולים ונגיעות, ואף אם לפי שיקול דעתו נראה שאפשר לגרום נחת רוח לרבונו של עולם למרות שעובר על איסור, ואפילו שיש לו בכך מהלך שלם ומדוקדק, אין בזה די בכדי לגרע כהוא זה מצווי ה’ עם כל כלליו ודקדוקיו. את ציווי ה’ מקיימים כמו שהוא, בלי כל חשבונות!

ובזה אנחנו מוצאים ביאור נפלא לענין אחר בפרשה שלנו, שהוא אחת הסוגיות העמוקות והסבוכות במסעות בני ישראל. הנה, בני ישראל התלוננו על הקושי וחסרון המים במדבר, והורה הקב”ה למשה רבינו (במדבר כ, ח): “קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם”. אולם משה רבינו שינה מציווי ה’ (שם, יא): “וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם”. ואכן כיון שהכה משה בסלע ולא דיבר אליו נענש בעונש נורא ואיום (שם, יב): “ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם”.

ויש להבין, וכי בהוצאת המים מהסלע אין נס עצום וקידוש ה’ מופלא, הלא כל עם ישראל נוכח, איך שהקב”ה אומר למשה, ומשה מוציא מים מהסלע. אמנם לא בדיוק כפי שהורה לו ה’, אבל עדיין הוא נס גלוי ועצום לעיני כל ישראל. ומדוע נענש משה רבינו באופן כה חמור ונורא?

וכבר עמדו המפרשים לבאר באופנים שונים את ענין חטא משה ואהרון, ויעויין בדברי האור החיים (שם, ח) שהביא את מה שכתב רש”י (שם, יא) לפרש שמשה רבינו חטא כשהכה את הסלע, בעוד שהקב”ה אמר לו שידבר בלבד. עוד הביא בזה את המובא באבן עזרא (שם, ח) לפרש, שחטא במה שלא כיון כראוי בהכאה הראשונה על הסלע מחמת המריבה, ולכך הוצרך לשוב ולהכות את הסלע על מנת שיוציא מים. עוד הביא בזה את המובא באבן עזרא (שם) לפרש שחטא במה שלא אמרו שירה על המים, כמו שמצינו (במדבר כא, יז) ששרו: “עלי באר ענו לה”. עוד הביא בזה את שפירש הרמב”ם בשמונה פרקים (פ”ו) שחטא במה שכעס על העדה, וסבורים היו שגם הקב”ה כועס עליהם. עוד הביא בזה את שפירש רבינו חננאל, שחטא במה שאמר (שם כ, י): “נוציא לכם מים” ולא אמר: “יוציא לכם”, ומשום כך הבינו שהם בחכמתם מוציאים את המים ולא הקב”ה. ועיין שם עוד שתמה על ביאורים אלו.

חטא משה רבינו – חישוב ענין כבוד שמים בטעות

הסבא מנובהרדוק (מדרגת האדם, בירור המידות פ”ו) ביאר בענין זה, שאף שהקב”ה ציוה את משה רבינו שיוציא מים מסלע מסויים, מכל מקום משה רבינו חשש שיאמרו שהוא בקי בעניינים אלו ויודע מהיכן להוציא מים מחמת שהיה רועה צאן, וממילא לא יאמינו שהוא נס, אלא שהוא על פי חוקי הטבע, ולפיכך ניאות להוציא מים מסלע אחר – על פי בקשתם, בכדי שיתקדש שמו של הקב”ה ביותר.

ויסוד דבריו על פי דברי חז”ל (במדב”ר פי”ט, ח): “התחילו לומר: ‘יודע משה חק הסלע, אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו’, נמצא משה עומד בספק, אם אשמע להם אני מבטל דברי המקום וכו’ אמרו לו: ‘הרי סלע , כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר הוצא מזו'”. וכן מצינו בילקוט שמעוני (במדבר, רמז תשסג): “אין דור שאין בו ליצנים, והיו אומרים: ‘אין אתה יודע שבן עמרם רועה של יתרו היה, ורועים פקחים במים, והוא מבקש למשכנו להיכן שיש מים, ולומר לנו הוצאתי לכם מים ולטעות אותנו. אילו כן יוציא לנו מן האבן הזו או מזו, והקב”ה כך צווהו מכל סלע שרוצים הוצא להם מים’, וכו’ אמר להם: ‘בואו עימי שאוציא לכם מים’, אמרו ליה: ‘מזה אנו רוצים, אם מן הסלע הזה אי אתה מוציא אף מן אחרת אין אנו מבקשים'”.

משה רבינו חיפש אחר כל דרך בכדי לקדש שם שמים, והלך אחר ישראל לכל מקום שביקשו ובלבד שיתקדש שמו יתברך ביותר!

ועל כך הקשה הסבא זצ”ל, מאחר שכוונתו של משה רבינו הייתה לשם שמים ולהרבות קידוש ה’, מדוע נחשב לו הדבר לחטא ונענש על כך. וביאר בזה, שחטאו של משה רבינו היה בכך שעשה חשבון בטעות, וכפי שמצינו במדרש (ילקו”ש במדבר, רמז תשסג): “אמר רבי יהודה בן רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, משה היכה את הסלע, וכל הצורים שבמדבר הובקעו והיו מוציאין מים, שנאמר (תהילים עח, טו): ‘יבקע צורים במדבר”’. והיינו, שכיון שמשה רבינו הכה את הסלע יצאו מים מכל הסלעים, הן מהסלע שעליו נצטוה על ידי הקב”ה והן מהסלע שלא נצטוה עליו, ונמצא שאילו משה רבינו היה שומע לדברי הקב”ה שמו של הקב”ה היה מתקדש ביותר, שהרי היו יוצאים מים מכל הסלעים והנס היה ניכר לעין כל. אולם עתה, שדיבר אל סלע אחר, שלא ציוה עליו ה’ והוצרך להכותו שתי פעמים, נחסר בקידוש ה’, שהרי אילו היה עושה כדבר ה’, היה די בדיבור לחוד והיו דנים קל וחומר בעצמם ‘מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מכל מקום מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו’ (רש”י במדבר כ, יב). ולכך הוכיחם הקב”ה (שם): “יען אשר לא האמנתם בי להקדישני”, כי שורש טעותו הייתה במה שחשב שאילו ישמע לציווי ה’, יחסר בקידוש שמו.

משה רבינו נתבע על שעשה חשבון

מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל [נכדו של הסבא מנובהרדוק] הביא ביאור זה בשיחתו, אך לאחר מכן הכריז “הסבא אינו צודק”! עיקר החטא לא היה על ידי טעות בחשבון ושיקול הדעת, אלא עצם הדבר שמשה רבינו עשה חשבון, זהו שורש החטא. עבד לא עושה חשבונות על שנצטוה אם לשמוע בקול האדון או שמא עדיף לשנות מעט, אלא עושה את מה שעומרים לו ללא כל שיקולים וחשבונות, ולכך משה רבינו נתבע – לפי דרגתו הגבוהה, על חסרון בקבלת העבדות, ואף שכוונתו הייתה לטובה – להרבות כבוד שמים, מכל מקום אל לו לעבד להתערב בשיקולי האדון, אלא להעמיד עצמו ולקיים את ציוויו ללא כל שינוי ושיקול דעת נוסף.

עונש משה רבינו – תיקון החטא

והנה, לבסוף עונשו של משה רבינו עצמו, הביא לתיקון עניין זה גופא. שהרי איתא במדרש (דבר”ר פי”א, י): “וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין, גזר עליו תענית ועג עוגה קטנה ועמד בתוכה, ואמר: ‘איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה’. באותה שעה מה עשה משה, לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר ועמד בתפילה ובתחנונים לפני הקב”ה, עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית, ואמרו: ‘שמא הגיע צביונו [רצונו] של הקב”ה לחדש את עולמו. יצתה בת קול ואמרה: ‘עדיין לא הגיע צביונו של הקב”ה לחדש את עולמו’, וכו’, מה עשה הקב”ה באותה שעה, הכריז בכל שער ושער של רקיע ורקיע בכל בית דין ובית דין שלא יקבלו תפילתו של משה ולא יעלו אותה לפניו, מפני שנחתם עליו גזר דין וכו’ בשעה שראו גלגלי מרכבה ושרפי להבה שאמר הקב”ה לא תקבלו תפילתו של משה, ולא נשא לו פנים, ולא נתן לו חיים, ולא הכניסו לארץ ישראל, אמרו: ‘ברוך כבוד ה’ ממקומו, שאין לפניו משוא פנים, לא לקטן ולא לגדול'”.

מבואר מדברי חז”ל, שכוחו של משה רבינו היה גדול מאוד – ‘שהיתה תפילתו דומה לחרב שהוא קורע וחותך ואינו מעכב’ (מדרש, שם), ותפילתו בודאי הייתה יכולה לקרוע את גזר הדין, אלא שהקב”ה גזר שלא תתקבל תפילתו, ולא יזכה ליכנס אל הארץ.

עונש נורא זה, היה הוא עצמו התיקון על חטא עשיית החשבון בתוך קיום דבר ה’. והיינו, משום שכל רצונו של משה רבינו היה להתבטל לרצון ה’, ולקיים את דבריו, וגם באותו חטא שנתבע עליו, ולכך זכה שחטא זה יבוא על תיקונו על ידו בעצמו במה שלא נשמעה תפילתו, ונתקיים דבר ה’.

חזקיהו המלך נתבע על עירוב שיקול הדעת בציווי הקב”ה

צא ולמד מחזקיהו מלך יהודה, מי לנו גדול ממנו, וכפי שמצינו בגמרא (סנהדרין צד, ב) כאשר נעץ חרב בבית המדרש ואמר: “כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו”, ובדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה. עוד איתא בגמרא (שם, א) שרצה הקב”ה לעשותו משיח, ואף על פי כן, נתפס על כך שנמנע מלישא אשה וביטל מצות פריה ורביה, והיה ראוי לאבד את עולמו, למרות שלא היה זה אלא בכדי שלא להוליד בן רשע, כדאיתא בגמרא (ברכות י, א).

והנה, פשוט וברור שכל רצון חזקיהו להימנע מלהוליד בן רשע היה משום שרצה בצדקותו להרבות בכבוד שמים, למנוע את חילול ה’ הנורא, ואת החורבן ושפיכות הדמים שעתידים להיות, כפי שחזה ברוה”ק. ואכן ישעיה הנביא לא דחה את עיקר סברתו של חזקיהו, אלא שהוכיחו על עצם עירוב סברותיו וחשבונותיו בקיום מצוות הקב”ה כמבואר בגמרא (שם), שהוא לכשעצמו נחשב כחטא מלבד עצם ביטול העשה של פריה ורביה.

ללמדך, שאף אם כל מעשיו של אדם יהיו לשם שמים, ויפליג בצדקותו וחסידותו, אך מכל מקום הוא ינהג במצוה אחת לפי שיקול דעתו ללא קבלת עבדות מוחלטת, הרי עוונו גדול מנשוא.

ובענין זה ייסד רבינו הגר”ח מוואלאז’ין בנפש החיים (ש”א, פכ”ב): “ולבל יתחכם האדם הגדול שהשגתו מרובה לומר, אנוכי הרואה סודות וטעמי המצוות בכוחות ועולמות העליונים שראוי לי לפי שורש נשמתי או מי ומי לפי ששרשו, לעבור ח”ו על איזה מצוה, או לדחות שום פרט מפרטי המעשה לעשותה במגרעת אף דקדוק אחד מדברי סופרים, או לשנות זמנה ח”ו כו’ והרי חזקיהו המלך שראה ברוח הקודש דנפקין מיניה בנין דלא מעלי ולכן לא נסיב איתתא, וכוונתו לשם שמים שלא להרבות רשעי עולם, עם כל זה בא אליו ישעיה בדבר ה” ואמר לו (מ”ב כ, א): “כי מת אתה”, “ולא תחיה” – לעולם הבא (ברכות י, א), משום דלא עסקת בפריה ורביה. ולא הועיל לו כל עוצם צדקותיו הנוראים להביאו לחיי העולם הבא, בשביל שסבר להיפטר ממצוה אחת מתורת משה, אף שכן ראה בהשגת רוח הקודש דיפקון מיניה בנין דלא מעלי, וגם שהיה בשב ואל תעשה”.

הוסיף בזה מרן ראש הישיבה הגר”ח זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘עבד ה’ [ב]) שעל פי דברים אלו מבואר היטב מדוע נענש חזקיהו בעונש כה חמור של מיתה מחיי עולם הבא, בעוד שעבירה זו היא בכלל ביטול עשה בלבד, ולא מצאנו שעל ביטול עבירה מעין זו מאבדים את החלק לעולם הבא. והיינו משום שאין זה נחשב כחטא פרטי של ביטול עשה אקראי, אלא של ביטול עיקר החיוב של המצוה, שכיון שביקש לערב סברות מדיליה בעצם קבלת חיוב המצווה, הרי בכך פוגם הוא ביסוד גדר העבדות, וכפי שנתבאר שמהות העבדות היא קבלת ציווי האדון בלבד ללא כל תוספת ושינוי.

גדר עבדות יהודי – שיעבוד לקב”ה בכל פרט מחייו

ובעיקר ענין עבדות זו הוסיף מרן הגר”ח זצ”ל (שם, מאמר ‘עבירה לשמה’) לבאר, על פי המבואר בגמרא (יבמות מז, א) שגר שבא להתגייר מודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, וביאר בזה המאירי (שם) שעובדי האלילים אין להם בדתיהם מצוות יתירות, וכיון שישמע את המצוות היתירות של עם ישראל והקלות שבהן, יאמר בלבו כמה דקדוקים הם מדקדקים ללא צורך, ויחזור בו. והיינו, כי לאומות העולם יש בדרכי דתם ‘מצוות חמורות’ בלבד, כל אומה על פי סייגיה שלה, אך אין לזה שייכות לחיי היום יום שלהם.

אולם עם ישראל מוקף ב’מצות קלות’, כל אורחות חייו של יהודי הם על פי פסקי השו”ע, החל מהרגע שקם בבוקר, ועד הלילה כאשר עוצם את עיניו. שכן היהודי אינו רק מצווה במצוות, אלא כל כולו עבד לה’. יתירה מכך, פעמים שדי בכוונה מועטת על מנת שמעשהו יהיה בבחינת עבדות לה’, וכגון במצות השמחה, הנה אדם המשתתף בשמחת חתן וכלה ושומע שירה וכלי נגינה מנגנים, נהנה מכך מאוד ובא לידי שמחה וריקודים. אמנם אילו הוא יהודי ירא שמים, מיד מכוין בשמחה לשם מצות שמחת חתן וכלה, וממילא נעשה בכך עבד לה’. ומעתה, לכך מודיעים לגוי הבא להתגייר, את המצוות הקלות, בכדי שידע שגירות משמעותה קבלת עבדות מוחלטת, ולא רק קיום מצוות חמורות בלבד.

*

על פי זה מבואר היטב הטעם שאסרה התורה על האדם לבל יוסיף על קיום המצוות וכפי שנאמר (דברים יג, א): “את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו”, שהרי לכאורה בשלמא לענין חסרון בקיום המצוות מובן מדוע אסרה זאת התורה, משום שכל אחד מבין שצריך לקיים מצוות בשלימות ולא להחסיר מהן. אולם מדוע אסרה התורה על האדם להוסיף בקיום המצוות, הלא אדרבה יש בכך הידור גדול.

וביאור הדבר, שאם יכול אדם לשתף עול נוסף ביחד עם עול התורה, הרי הוא נמצא מיקל ראש בעול קיום התורה וכדברי הגמרא (סנהדרין כט, א): “כל המוסיף גורע”, משום שכל החובות שהטילה התורה על כל יהודי ויהודי באות בשלימות מהמקור העליון בלא שתהא לנו כל שייכות והבנה בטיבם, ועצם קיומם ללא הבנה וידיעת התכלית, היא גופא הוראה על העבדות המוחלטת שזכינו לה. אולם אם בא יהודי ומוסיף חלקים משלו על גבי התורה והמצוות הרי הוא מגלה בדעתו, שכל מעשיו אינם אלא תוצאה של הבנתו, ואין לך מרידה גדולה מזו בעבדות המוחלטת לקב”ה!
מלחמת היצר – פריקת עול
על ענין זה עצמו ניטשת מלחמת היצר. יצר הרע אינו מסתפק במאמציו להמעיט בקיום המצוות שלנו, אלא עיקר מלאכתו היא לפרוק מעלינו את עול העבדות לקב”ה, וכך הוא גם בטיבעם של בני אדם, שכל רצונם הוא ‘להשתחרר’, לפרוק מעליהם עול, וכל דבר שהוא חלק מענין ‘קבלת עול’, מתאווה אדם לפרוק ולהסירו מעליו.

מרן הגר”ח זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘עבד ה’ [ג]) הוכיח ענין זה ממעשה לוט עם שני בנותיו, הנה מבואר בגמרא (נזיר כג, א), שלוט ששכב עם שתי בנותיו הוא בכלל דברי הכתוב (הושע יד, י): “ופושעים יכשלו בם”. ואף שלכאורה הוא היה אנוס שהרי היה שתוי בשעת מעשה ולא עשה בדרך פשיעה, מכל מקום לאחר שכבר נודע לו את שאירע בלילה הראשון, לא היה לו לשוב ולשתות בלילה השני, ולפיכך נחשב לו הדבר כפשיעה. וביאר זאת הרא”ש (שם, ד”ה הוא): “ואפי’ למ”ד מותר, מדור המבול ואילך נדרו עליהם נדר עתה, ופרשו מרוב עריות, שהרי אם לא פירשו לא היו צריכים להשקותו יין”.

ויש להבין זאת, הלא כיון שהם גדרו את עצמם מן העריות מדוע נתרצה לוט לשתות יין, כאשר יודע שיבוא מתוך כך לדבר עבירה. עוד יש להבין, מאחר שעל ידי שתיית היין השתכר עד שנעשה לחסר דעת, איזו הנאה יש לו ממעשה עבירה זה.

מבואר מכאן, שאכן אילולי היו גדורים בעריות, אפשר שלא היה לו כל פיתוי בדבר, ורק משום שקיבלו על עצמם להישמר מזה, נתאווה לוט לפרוק מעליו עול זה בבחינת (משלי ט, יז): “מים גנובים ימתקו”. אמנם מאחר שהוא לא רצה לעבור על כך במזיד, ביקש תחבולות היאך לעבור מתוך אונס, ולפיכך שתה יין עד שנעשה לחסר דעה. והיינו כפי שהתבאר, שעיקר פעולת היצר היא למשוך טבע האדם בכדי לפרוק מעליו כל עול.

וכן מצינו (מ”א ב, ט) בשמעי בן גרא שביזה את דוד המלך בשעה שברח מפני אבשלום בנו. אמנם נשבע לו דוד שלא ימיתנו מפני שביקש ממנו את מחילתו, אך ציווה על שלמה בנו שהוא יענישו בעת שימלוך משום שראוי הוא למיתה. ובכדי לא להפר שבועתו, ביקש משלמה שימצא בחכמתו עילה להכשילו בעבירה המחייבת מיתה, אכן (שם, לו) שלמה המלך ציווה עליו לבנות בית בירושלים על מנת לגור בו מבלי לצאת ממנו, ואחר שלוש שנים הוא יצא מירושלים לרדוף אחר עבדיו שברחו ממנו (שם, לט), ומחמת עבירה זו על השבועה שנשבע למלך, נגזרה עליו מיתה.

ויש להבין, היאך רדף שמעי בין גרא אחר עבדיו רק בשביל הפסד ממון, למרות שסיכן בכך את חייו. וביותר, היאך חזה בכך שלמה מלכתחילה, שמטעם זה השביע את שמעי שלא יצא מירושלים.

אמנם על פי האמור מבואר היטב, שכיון שעל פי טבע האדם יקשה עליו להגביל עצמו בעול וגדר הוא יעשה הכל לפרוק מעצמו את עול זה, ממילא אף כשאין בעצם השהייה בתוך ביתו בירושלים כל הפסד ועונש, הוא יבוא לפרוק מעליו את העול, רק מחמת היותו נתון בו מחמת הכרח ולא מחמת רצונו.

– יסוד זה השכיל שלמה המלך בחכמתו, ולכן גדר את שמעי בן גרא בתוך גבולות ירושלים. ברי היה לו לשלמה, שטבע האנוש יוליך את שמעי אל מחוץ לגבולו ובכך יבוא על ענשו. זהו האדם, היצר מסית כל העת לפרוק עול, להתיר איסורים ולפרוץ גבול, וזוהי עיקר עבודתינו לגדור עצמנו בעול, ולהיות עבדי ה’ בכל ליבנו.
מהות יצר הרע של עבודת בעל פעור
הוסיף בזה מרן הגר”ח זצ”ל לבאר על פי דברים אלו, את עניין עבודת בעל פעור, שהנה למתבונן לכאורה בעבודה זו, היא נראית בעיניו כשיגעון, טירוף הדעת ומיאוס בלבד, וכפי ששנינו (סנהדרין ס, ב): “הפוער עצמו לפעור, זוהי עבודתה”, ופירש רש”י: “הפוער עצמו – מתריז בפניו, וזהו עבודתו וחייב עליו מיתה”.

אך הן הן הדברים, אדם בטבעו שואף להתנהג בהפקרות, לפרוק מעליו כל עול, שלא יהיה משועבד לכל חוק המגביל אותו, וממילא בשעה שמבזה את העבודה זרה, הרי הוא מביע את פריקת העול הגדולה ביותר, שכן למרות שקיבלה עליו כאלו-ה, הוא יכול להשפילה ולהתנהג כנגדה באופן המגונה ביותר, וזהו עצם עבודתה – הפקרות ופריקת עול.

והנה תחילה לאיסור עבודת בעל פעור, נאמר (דברים ד, ב): “לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה’ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה’ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם”. וכבר עמד הספורנו (שם) על שייכות ענין איסור ‘בל תגרע’ לאיסור עבודת בעל פעור. אמנם על פי זה שורש הדברים אחד הוא, ענין עבודה זרה זו הוא פריקת עול מוחלטת עד כדי ביזוי אותה עבודה שקיבלה עליו לאלו-ה, והוא גם ענין איסור ‘בל תוסיף’ ו’בל תגרע’, שכיון שמוסיף או מגרע ממה שנצטוה על ידי הקב”ה, שוב אינו מקיים את כל המצוות כעבודת עבד לרבו, אלא מחמת רצונו שלו, ולכך סמכה התורה את ענין איסור זה לענין איסור עבודת בעל פעור.
יתרו פירש מעבודה זרה על פי הכרע דעתו
איתא במדרש (ילקו”ש שמות פ”ב, רמז קסט): “בשעה שאמר משה ליתרו ‘תנה לי את צפורה בתך לאשה’, אמר לו ‘קבל עליך דבר אחד שאני אומר לך ואני נותנה לך לאשה’. אמר לו משה ‘מהו’, אמר לו ‘הבן שיהיה לך תחילה יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים’. וקיבל עליו. אמר לו ‘השבע לי’, וישבע לו, שנאמר (שמות ב, כא) ‘ויואל משה לשבת’ וכו’, לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה מיד, ‘ותיקח צפרה צר’ (שם ד, כה) ‘וירף ממנו’ (שם, כו)” ופירש בבעל הטורים (שם יח, ג), שמחלה לו ציפורה על התנאי שהתנה עם אביה.

וכבר רבו המפרשים שהתחבטו בביאור מדרש פליאה זו, כיצד הסכים משה למסור את בנו לעבודה זרה. אמנם בבעל הטורים (שם ב, טז) פירש, שהיה זה בכדי להחזיר את חמיו למוטב. אך כבר תמה האלשיך (שם, כב), הלא יתרו כבר פירש מעבודה זרה, שהרי מפני כך הלכו בנותיו עם הצאן, וכפי שמצינו במדרש (שמו”ר פ”א, לב): “יתרו כומר לעבודת כוכבים היה וראה שאין בה ממש, וביסר עליה, והרהר לעשות תשובה עד שלא בא משה. וקרא לבני עירו ואמר להם עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה זקן אני בחרו לכם כומר אחר. עמד והוציא כלי תשמישי עבודת כוכבים ונתן להם הכל. עמדו ונדוהו, שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו, וביקש את הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו, לפיכך הוציא בנותיו”. הרי שיתרו שב בתשובה ופרש מעבודה זרה במסירות נפש, וכיצד ביקש שהבן הנולד למשה מציפורה יהיה לעבודה זרה.

ונראה בזה, שהנה יתרו פירש מעבודה זרה על פי הכרעת דעתו, שכן עבד עבודה זרה לכל סוגיה, וראה שאין ממש באף אחת מהן, לפיכך ביקש שגם בן בתו ילך בדרך זו – יתבונן ויתנסה בטיבה ועניינה של עבודה זרה, עד שילמד מעצמו שאין בה ממש, ומתוך כך יבוא לעבוד את עבודת ה’, אחר שתהא דעתו ברורה וגמורה שאין זולת ה’ יתברך.

אולם על פי האמור, אין זו הדרך הראויה לעבודת ה’, אלא עיקר תפקיד האדם לשעבד את דעתו ורצונו לדברי ה’ בבחינת עבדות גמורה. ואף אם על פי טבעו רוצה הוא לפרוק עול, עליו להכריח את עצמו להשתעבד אל הקב”ה. אדם שאינו כופה את טבעו בכדי להשתעבד אל הקב”ה, ואינו גודר עצמו, נחשב כאילו הוא עומד במקום סכנה, שהרי כך היא דרכה של תורה – בשעבודים והכרחים. והוא ההבדל בין אדם מן הרחוב לבן תורה, אדם מן הרחוב מתנהג על פי טבעיו, כפרא אדם – ללא הכרחים וללא גדרים, אולם בן התורה משעבד ומכריח את עצמו להתנהג על פי גדרים, הן בגשמיות והן ברוחניות.
מידת הענוה – תנאי להשגת מעלת ‘עבד ה” ולקבלת התורה
הנה, בעיקר יסוד זה של חובת האדם ליכנס בגדרי עבדות ועול, יש להתבונן כיצד יוכל אדם לקנות מידה זו ולהגיע לידי מציאות זו של עבד ה’.

בפשטות, הדרך לכך היא על ידי התחזקות באמונה ובבטחון, על ידי התבוננות במלכות ה’ בעולם ובהנהגתו. אך נראה לומר בזה, הנה מצינו את קיום מידת הענוה בבחינת דברי הכתוב ( תהילים כב, ז): “ואנוכי תולעת ולא איש”, ויתירה מכך מצינו קיום מידה זו בדברי הכתוב (בראשית יח, כז): “ואנוכי עפר ואפר” שהיא דרגה נעלה יותר, שכן בעוד שהתולעת נמצאת מעל הקרקע, העפר נמצא בתחתית הקרקע. ואמר בזה מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה זצוק”ל, שבדורנו אנו, אין אנשים בעלי דרגה במידת הענוה בבחינת ‘עפר ואפר’, אולם בדורות הקודמים עוד היה אפשר לראות זאת. די לנו אם נתבונן ברבי ברוך בער ליבוביץ זצוק”ל, אשר היה לסמל ודוגמא במידה זו, והפליא להתבטל מול גדולי עולם, וכידוע שהיה נכנע לפני מורו ורבו הגר”ח סולוביצ’יק זצוק”ל באופן בל יתואר. כל מי שיעיין בספרו ‘ברכת שמואל’ יראה בחוש את האופן בו הוא מתאר את מורו ורבו, ובחרדת הקודש בה הוא מביא את דבריו.

הוסיף בזה עוד ראש הישיבה הגרא”י זצוק”ל, שגם בזמנינו הוא מכיר שלושה אנשים שיש בהם את בחינה זו. האחד הוא ראש הישיבה הגאון רבי נחום פרצוביץ זצוק”ל, שלמרות היותו גאון עצום ומעמיק נורא, לא החזיק טובה לעצמו, והיה ענוותן ושפל רוח באופן נפלא ביותר. ולכך זכה שדברי תורתו מתבדרין בבי מדרשא בכל אתר ואתר, ונקראים על שמו. עוד דמות גדולה בענווה היא הרבנית שמואלביץ ע”ה, אשת חבר למרן הגר”ח זצוק”ל שהיתה מופלאה בענוותנותה כלפי כל אחד ואחד. את השלישי, הוא נמנע מלגלות והעלים זאת מאתנו, ייתכן שאולי היה זה הוא בעצמו, רק שלא היה יכול לומר זאת…

ומעתה, רק אדם שזכה לרכוש לעצמו את מידת הענוה, ומבטל עצמו בפני חבירו עד שיגיע לפי דרגתו לבחינה של ‘ואנכי תולעת ולא איש’, הוא האדם שיוכל להיכנע בפני בוראו, ויתן אל ליבו כי ‘אין עוד מלבדו’, ואין דבר שיכול לפעול בעולם הזה כלל מלבד הקב”ה, עד כי יגיע למעלת עבדות ה’.

יתירה מכך, מעלת הענוה היא תנאי לקבלת התורה, ובלעדיה אדם אינו יכול לקבל את התורה, וכפי שמצינו בדברי האור החיים (שמות יט, ב), ששלושה דברים נדרשים מהאדם על מנת לזכות בקבלת התורה. האחד, יגיעת התורה. השני, מידת הענוה, והשלישי, אחדות בין מקבלי התורה – כאיש אחד בלב אחד.

ונראה, שאף תנאי זה של יגיעת התורה תלוי ועומד במידת הענוה, שהרי כבר דרשו חז”ל (ברכות סג, ב) על דברי הכתוב (במדבר יט, יד): “זאת חוקת התורה אדם כי ימות באוהל” – “שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה”, וממילא רק אדם המקיים את תורת ה’ כציווי וחוקה, ובבחינת עבדות, יכול לקיים בעצמו ‘אדם כי ימות באהל’, אולם אדם המקיים את מצות התורה מחמת הבנת שכלו, ואינו מוסר את עצמו לעבדות, בודאי שלא ימית עצמו על לימוד התורה.

ומעתה, אף שכבר מנתה המשנה (אבות פ”ו, מ”ו) את מ”ח קנינים שהתורה נקנית בהם, ובכללן מידת הענוה, מכל מקום מידת הענוה היא התנאי העיקרי לכך, ואדם שלא רכש לעצמו את מידה זו, אינו יכול לקבל את התורה כלל.

העולה מן הדברים, כי חובה עלינו להשריש בקרבנו את האמונה והבטחון בהקב”ה, להתנהג כלפיו בהתבטלות מוחלטת כעבד לפני קונו, מתוך ענווה גמורה מבלי לחשב כל חשבונות ולא להסתמך על הבנת שכלנו כלל, אלא אך ורק מתוך התבטלות כלפיו יתברך.

אנשים באים אלי ומספרים על עצמם או על קרוביהם, שקבלו את ‘המחלה הנוראה’ רח”ל. זהו דבר נורא ביותר, ושהקב”ה ישלח להם רפואה שלימה. אך יחד עם זאת, עלינו לדעת שהכל מאת הקב”ה, ואנו צריכים לקבל את דין שמים באהבה, ואדרבה, ככל שנתבטל לפני הקב”ה כעבד לפני רבו, אזי נזכה להינצל בעז”ה מכל פגע ומחלה.

*

הביטו וראו מהם תחבולות יצר הרע, פעמים ששואלים אותי אודות טיולים למקומות הקדושים, כל אלו אינם אלא תירוצים נפלאים, שנועדו כביכול ‘להציל’ את העולם או את עצמו, אך תורה מה תהא עליה… וכשבחור זה ניגש ושואל, אין זה מתוך כוונה רעה חלילה, אלא מתוך תמימות, שסבור הוא ששואל שאלה טובה. אוי, כמה צריך לרחם. איזה חוסר הבנה!
הלוא בחור או אברך שמרגיש שהוא מוכרח לסיים את שני פרקי המסכת בעיון, אין לו רגע אחד פנוי לדברים אלו, וכל התירוצים ה’נפלאים’ של הצלת נפשות ותפילה במקומות קדושים בטילים מאליהם, שהרי הוא קיבל זאת עליו כהכרח.
אנשים שאין להם הכרח, ועושים את כל מעשיהם על פי הבנתם ושכלם, הרי הם מופקרים, פעמים הם מחשבים כך ופעמים הם מחשבים כך, אך האמת שכל חישובים אלו אינם אלא ביטול תורה ‘לשם שמים’. ורח”ל חיוב התורה (יהושע א, ח): “והגית בו יומם ולילה” נעשה אצלם כרשות בלבד, וכפי שמצינו בדעת הרמב”ם (ת”ת פ”א, ה”ח) ובביאור הרא”ש בדברי הגמרא (נדרים ח, א): “דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית”, ואנשים אלו מתכוונים לכך ברצינות.
עלינו לזכור היטב מה שכתוב בתורה: “זאת חוקת התורה”, ונאמר זאת בלשון ציווי וחוק גמור, בכדי להורות שצריכים לקיים את מצוות התורה כציווי וחוקה, במסירות נפש ומתוך עבדות, וכפי שדרשו על כך חז”ל (ברכות סג, ב) שאין דברי התורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם.

לא אחת בחור ניגש לשאול אותי, על כי למרות שהוא לומד היטב, דברי התורה אינם מתקיימים בו – אינו זוכר את תלמודו. ומבקשים סיבות לדעת מדוע זה קורה, והדברים פשוטים, לימוד ללא מסירות נפש אינו מתקיים, כשנותר חודש שלם עד סוף הזמן, מוטל עלינו להשלים את הסוגיות בנדרים ביתר עמקות וביתר היקף, בכדי שמסכתא נדרים תתקיים בנו כ’מונחת בקופסא’, עלינו לעשות ‘הכרחים’ כנגד דרך הטבע, ועל ידי כך נשריש בקרבנו שדברי הכתוב (יהושע א, ח): “והגית בו יומם ולילה”, הם כפשוטו ממש, ללא ‘פשטים’ נוספים.

 

עלינו לדעת דבר נוסף, לדאבונינו, עבודה זרה זו של בעל פעור לא הייתה רק בעבר, אלא היא קיימת אף בדור שלנו, אנשי הרחוב הולכים בהפקרות נוראית וללא הגבלות, אנשים לא רוצים להיות מוכרחים, זה עבודת ‘בעל פעור’ כפשוטה. אך התורה הזהירה אותנו (במדבר טו, לט): “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, וכפי שאמרו חז”ל בירושלמי (ברכות פ”א, ה”ה) שהלב והעינים הם שני סרסורי החטא, לעינים יש את הכוח הגדול ביותר להכשיל את האדם, הם גוררות אותו אחר ההפקרות שברחוב, כל ראייה חודרת כארס של עכנאי ויש בה כדי להשפיע עליו כל ימי חייו.

 

ולפיכך, אילו הדבר היה אפשרי, מלכתחילה היה אסור לאדם לצאת לרחוב, שכן הוא מקום טמא ומלוכלך, והיאך אפשר לשבת וללמוד סוגיא עמוקה, או לחשוב על סברא כאשר יש ‘טמטום המח’ והראש מלא שטויות. איננו פוחדים מהאוטובוסים המתפוצצים ברחובות, אלא מהאנשים ההולכים ברחובות. איום ונורא!!!

 

יתירה מכך, אף אם האדם רוצה להתגבר על יצרו ולשוב בתשובה, יצר הרע עומד עליו לפתותו שימתין עוד כמה רגעים, אך מוטל עלינו לא להמשך אחר תאוותינו, אלא לזכור שהרחוב הוא כעבודת ‘בעל פעור’ כפשוטו, ושאנחנו ‘מוכרחים’ להיות עבדי ה’, ולחיות בקדושה וטהרה. אמנם יש בזה כדי נסיון גדול, אך זהו תפקידינו, ולפום צערא אגרא. ה’ יתברך ירחם עלינו.