Parshas Tzav 5782

TzavVayikra

Parshas Tzav 5782

↓ Download PDF

דברי רבותינו

דברי הימים

בשבילי הלכה

קיימו וקיבלו

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview‬‬ ‫‪Audio‬‬

דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

ואם נדר או נדבה זבח קרבנו (ז, טז)
ואם נדר – שביטא בשפתיו בצר לו. ונדבה – שנדבה רוחו אותו להביא זבח לשם, לא לנדר ולא לתודה. (אבן עזרא)

בביאור ענין זה אמר מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה בשיחתו לבני הישיבה: הנה בהבדל שבין נדר לנדבה אמרו חז”ל (מגילה דף ח ע”א) “אי זהו נדר האומר הרי עלי עולה, איזו היא נדבה האומר הרי זו עולה”, אמנם האבן עזרא הוסיף בזה הסבר נשגב: ברוב המקרים, אדם נודר ומחייב את עצמו להפריש קרבן, כאשר הוא נמצא בשעת צרה, וכמו שדרשו חז”ל (בראשית רבה ע, א) על הכתוב (בראשית כח, כ) “וידר יעקב נדר לאמר” – “כתיב (תהלים סו, יד) ‘אשר פצו שפתי ודיבר פי בצר לי’. אמר רבי יצחק הבבלי ‘ודיבר פי בצר לי’ – שנדר מצוה בעת צרתו. מהו ‘לאמר’, לאמר לדורות כדי שיהיו נודרים בעת צרתן”.

אך לעומת זאת, קרבן נדבה מתעורר האדם להקדישו לה’, כאשר מתעורר בקרבו רגש פנימי ורצון עז לקרבת אלקים, ומתוך כך הוא מביא קרבן לה’. על ידי הקרבן יכול האדם להתקרב אל הקב”ה, וכפי שידוע בשם הזוהר הק’ (ויקרא ה, א) ש’קרבן’ הוא מלשון התקרבות.

וזהו שכתב האבן עזרא “ונדבה – שנדבה רוחו אותו להביא זבח לשם, לא לנדר ולא לתודה”. כלומר, שמביא קרבן בשביל קרבת ה’, ולא מחמת נדר להינצל מצרה, או מחמת נתינת תודה על שניצל מצרה.

זו גם סיבת ההבדל האמור, אדם הנמצא בשעת צרה, מקוה ומצפה ליום בו יוושע ואליו הוא נושא את נפשו להביא קרבן תודה על ישועתו. אך אדם שמתעורר מעצמו להתקרב לה’, אינו רוצה לדחות התקרבות זו לאחר זמן, אלא חפץ הוא בה תיכף ומיד. לכן איננו אומר ‘הרי עלי’, שמשמעותו היא הבאת קרבן לאחר זמן, אלא אומר ‘הרי זו’, שמשמעותו היא הפרשת קרבן על מנת להקריבו תיכף ומיד להקב”ה.

התעוררות זו לקרבת ה’ שמביאה את האדם להפריש קרבן נדבה, היא שנותנת לקרבן זה את מעלתו הגדולה.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

זמן של שנים עשר יום = שבע שנים
בסוף זמן חורף תשע”ד, בסוף הוועדבספר ‘פלא יועץ’ שתקיים אחרי פורים, ביום שלישי ט”ז באדר ב, אמר מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה לשומעים בזו הלשון: “עכשיו מתחיל זמן חדש של שנים עשר יום שאפשר להשיג בו מה שמשיגים בשבע שנים”.

כמובן התבטאות זו התפרסמה בישיבה ועוררה הדים רבים בקרב הבחורים. היה בחור שניגש לשאול את רבינו למה התכוון בדבריו שאפשר להשיג בזמן הזה מה שמשיגים בשבע שנים?

השיבו מרן ראש הישיבה בפסקנות: התכוונתי למה שאמרתי, שאפשר להשיג על ידי השקעה והתאמצות מה שמשיגים בשבע שנים. ובירך את הבחור שיזכה לדבוק בהקב”ה, אבל חידד לו תוך כדי שמוכיחו בנעימות, אל תבוא עוד מעט לשאול מה התכוונתי במה שאמרתי לך לדבוק בהקב”ה, תדע, לדבוק בו זה לדבוק במידותיו!!

מתוך הספר ‘אריה ישאג’

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

פ’ צו

מקריבין אע”פ שאין בית

כתיב והרים ממנו בקומצו. וע’ מנחות כ”ו ע”ב אמרו דאין קומץ פחות מב’ כזיתים. (ואגב, ע’ רש”י מנחות י”א ורמב”ם פי”ג ממעשה”ק הי”ג שנחלקו אי קמיצה בג’ או ד’ אצבעות. ולכא’ ק’ מדכתיב בפ’ צו ט’ י”ז וימלא כפו, ואמאי נקרא מלא כפו אם היה רק בג’ אצבעות). והעיר ר”ח נאה זצ”ל בס’ שיעור מקוה בקונ’ שיעורי ציון עמ’ ס”ג לפי הצל”ח וחזו”א שנתקטנו השיעורים והרי א”א לנו לאחוז ב’ כביצים שלנו בקמיצה, וע”כ לא נתקטנו. והוסיף להקשות דבמל”מ סופי”ג ממעשה הקרבנות הביא מירושלמי דכהן שא”א לו לעשות קמיצה של ב’ ביצים פסול לכל עבודות, וא”כ מזמן שנתקטנו הביצים לא שייך דין מקריבין אע”פ שאין בית, וכהנים יפסלו לעתיד לכל העבודות.

ומה שהקשה דא”א לנו לאחוז ב’ כביצים שלנו בקמיצה, וע”כ לא נתקטנו, השיב הסטייפלר באיפת צדק שאורך הידים שלנו נתקטנו (כמו שנתקטנו הזית וביצה) ואה”נ כהנים דידן פסולים לעבודה כשיבא הגואל. (ובאמת כמו”כ ס”ל דאמה שלנו נתקטנו, ע’ קונ’ השיעורים אות ט”ו, ורק שיעור רוחב אצבע לא נתקטן. ונמצא האצבע קטן באורך ולא קטן ברוחב). (ואגב, במה שכתב דכהנים בזה”ז פסולים לעתיד, ע’ אגרת הח”ח בס’ עבודת הקרבנות דלעתיד כל בנ”י יצטרכו להביא קרבן תודה משום יורדי הים, וכהנים שלנו יקריבו ע”ש בח”ח).

והקשה עליו באבני צדק עמ’ 19 מהרמב”ם דדן בענין אי מותר לכהנים לשתות יין בזה”ז ומהפוסקים דדנו לענין הקרבת קרבנות בזה”ז. (ומהרמב”ם לכא’ לק”מ דבזמנו עדיין לא נתקטנו השיעורים, ועמש”כ במק”א בזה בדעת הצל”ח).

ויש להעיר שהחזו”א בעצמו כשדן לענין דתיקנו דבעי כהן מיוחס כתב באהע”ז ב’ ז’ וז”ל ואפשר דבדליכא כהן אחר לא העמידו חכמים דבריהם, לכן בזה”ז אי איתיהיב רשות להקריב ק”פ אין לבטל בשביל שאין לנו כהן מיוחס וסגי בבדיקת ד’ אמהות וכו’ ואפשר דהעמידו חכמים דבריהם אף כה”ג ושמענו שדנו בזה רבותינו אחרונים ז”ל וכו’ עכ”ל. מיהו בלא”ה יש להעיר על החזו”א מכמה טעמים אחרים שכתבו הפוסקים דא”א להקריב בזה”ז, וע”כ עיקר כוונת החזו”א מצד דין כהונה היה אפשר להקריב ולא דן שם החזו”א בכל פרטי דיני הקרבה בזה”ז.

ובמהדורא החדשה כתב בשיעורין של תורה א’ ז’ דאפילו נימא דלא נתקטנו השיעורים מ”מ א”א לקמיצת הכהן להחזיק ב’ כזיתים וע”כ כמו שכתב דנתקטנו הידים.

ומה שהקשה מהירושלמי, באמת דנו בכוונת הירושלמי. וע’ באבן האזל סופי”ג ממעשה הקרבנות, וע”ש שהביא מקור לפי’ מל”מ לפסול כהן שא”א לעשות קמיצה גם לשאר עבודות מחולין קל”ב ע”ב. אבל למסקנא דחה שם פי’ זה בירושלמי.

קיימו וקיבלו

Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Ezrachi Shlita

איתא בגמ’ (מגילה יט:) ואמר רבי חייא אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (דברים ט’ י’) “ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה’ עמכם בהר” מלמד שהראהו הקב”ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה.

היינו שבשעה שמשה בא לקבל את התורה, הראה לו הקב”ה

כל חלקי התורה ודקדוקיה ומבארת הגמ’ שהראה לו אף חידושי הסופרים – מקרא המגילה.

יש להתבונן מאי האי שבשעה בה מראהו הקב”ה למשה כל התורה, מראהו נמי מקרא מגילה, ומאי עניינה ל”ככל הדברים אשר דבר ה’ עמכם בהר”? ומה מיוחד במקרא מגילה שהקב”ה הראה לו למשה?

תורה שבע”פ

ובגמ’ בברכות (ה.) ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם לחת אלו עשרת הדברות תורה זה מקרא והמצווה זה משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה תלמוד מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.

והנה בעניין קבלת התורה איתא במדרש (תנחומא פ’ נח) ואמר רב דימי בר חמא א”ל הקב”ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להם מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט.

אלא אמר להם על תשבע”פ שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב לקב”ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא’ ואהבת את ה’ אלק’יך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ע”כ.

והדברים הם מבהילים עד למאוד שהיה עולה משה למרום לקבל את התורה והראה לו הקב”ה כל מה שעתידין לחדש, ומאידך כלל ישראל היו זקוקים לכפיית ההר ‘אמר להם הקב”ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם’ כלומר שישראל אינם רוצים לקבל את תושבע”פ והיו צריכים כפייה לזה.

ויש לתאר מה הייתה הרגשתו של מרע”ה שבא לקבל את התורה אך בנ”י אינם רוצים לקבל את תורה שבע”פ. ופייסו הקב”ה שהראה לו דקדוקי סופרים ומקרא מגילה ומה פיוס הוא זה? והיכן היא קבלת התורה כשבנ”י אינם רוצים?

הדור קיבלוה מאהבה

והנה בגמ’ (שבת פח’ א.) א”ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ”כ הדור קיבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר. והיינו שבימי הפורים היה קבלת התורה שבע”פ מאהבה, ועניינה של מקרא מגילה אחד הוא עם קבלת התורה.

ובאמת צריכים לידע ולהודיע את הדבר שהרי מה נשתנה משעת מתן תורה לימי הפורים שאז קיבלו מאהבה ושם רק ע”י כפייה?

וביאורם של דברים הללו ערוך לפנינו מדברי המדרש בילקוט שמעוני (אסתר תתרנ”ח) בזה”ל “אותה שעה הלך המן ונכנס לבית גנזי המלך ונטל הלבוש וגדולי המלכות עמו, ומשך את הסוס, ולא מבשר את מרדכי, כיון שראהו מרדכי אמר רואה אני שהרשע הזה בא להרגני, אמר לתלמידיו ברחו לכם שלא תכוו בגחלתי, אמרו בין מחי בין ממית עמך אנו, וכו’

אתא האי רשיעא יתיב ליה גביהון, אמר להון במה אתון עסיקין, אמרו ליה במצוות העומר שהיו ישראל מקריבים בבית המקדש אמר להון ומה הוא ההוא עומרא דכסף או דדהב, דחטין או דשעורין? אמרו ליה דשעורין, אמר להון ובכמה הוא טימי דידיה בעשרין קנטרין או בעשרה קנטרין? אמרין ליה סגי בעשרה מנין, אמר להון קומון דנצחון עשרתי מנכון עשר אלפין קנטרין דכספא ולעשרת בנוי” וכו’

שימו נא ליבכם לזאת הא תלמידי מרדכי יודעים שבא המן להורגם נפש אך מבקשים הם להמשיך בתלמודם, וזאת אף כאשר מרדכי פוקד עליהם לנוס לבל יפגע בהם המן, אולם הם ממאנים, וממשיכים רק לעסוק בתורה.

ובאותו הזמן לא היה בית המקדש בבנינו, ובטל התמיד לא קרבנות אף לא מנחות, וקמיצה באותו הזמן אין זאת הלכה למעשה, בכ”ז היה מרדכי עוסק עמהם בתורה בטהרתה לשם לימודה, לשמה. שבה אנו מובדלין מכל העמים.

ויש עוד בחינה בזה, שלכאורה היו הם בשעה שחרב מונחת על צווארם, והיה להם לעסוק בהלכות מסירות נפש וקידוש ה’, שהרי כבר המן הגיע לבית מדרשם, ומדוע בחר מרדכי ללמדם הלכות קמיצה ולא למד עמהם הלכות מסירות נפש וקידוש ה’, שהרי מרדכי אמר להם ‘רואה אני שהרשע הזה בא להרגני’.

ובזה שמצא לנכון ללמוד עמהם ענייני בית המקדש והקרבנות ולא הלכות מסירות הנפש, היה המסר כלפי פנים וכלפי חוץ, היינו שהמסר כלפי פנים שאף בשעה שחרב מונחת על צווארם החדיר בהם בטחון בה’ שבמהרה יבנה בית המקדש ונחזור לעבודת הקרבנות, זאת בזכות סוד קיומו של כלל ישראל על ידי עמלה של תורה שבעל פה.

והמסר כלפי חוץ היה כאשר נוכח המן שמרדכי מחדיר בהם את התקווה שבוודאי יזכו לבניין הבית וקרבנותיו, הרגיש המן שאין כל סיכוי להילחם עם העם הזה.

ויסוד גדול הוא שהחדיר בהם מרדכי שאין הם מתרגשים כלל, ללמדך שאין כלל משמעות לגזירות קטל וכליה ח”ו כל זמן ששקועים בתורה, ומקיימים העמל בה ללא הפוגה. וזהו סוד הקיום שמגן ומציל בכל שעה. ולכך היה בטחונם בה’ יתברך, ולא היה צריך מרדכי לעסוק עמהם בהכנות למסור נפשם על קדושת השם, מפני שעל ידי העמל בתורה – היא תשבע”פ בטוחים היו בישועתם.

הפכת מספדי – למחול לי

ובילקוט (אסתר שם) כיון שרכב על הסוס התחיל לקלס לקב”ה ארוממך ה’ כי דליתני וכו’ תלמידיו מה היו אומרים? זמרו לה’ חסידיו והודו לזכר קדשו כי רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבקר רינה. וכו’ ישראל מה היו אומרים הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה. וכו’

ולכאורה עדיין לא נושעו שרק לקח המן את מרדכי על הסוס ברחוב העיר אך עדין לא ‘הפכת מספדי’ שהרי הגזירה לא נתבטלה ומה זה שהיו קוראים ישראל?

והגר”א (אבני אליהו) על מה שאנו מברכין ‘משען ומבטח לצדיקים’ וז”ל “גם שהוא מבטח לצדיקים הבוטחים בו ונותן שאלתם לאחר זמן, קודם יבא שאלתם הוא משען להם שלא יאבדו בטחונם בו יתברך, כמו שמצינו במצרים קודם צאתם הראם נפלאות שישענו בו ויצאו בריש גלי. וכו’ ‘וכן באחשורוש קודם שנתלה המן הראה להם גדולת מרדכי אשר קרא לפניו ברחובות ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, סעד אותם בביטחונם קודם יצאו מאפילה לאורה, שיקבלו את התורה פעם שנית בביטחון גדול, ובלב שמח’. וכן לעתיד כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות להיות משען לנו בביטחונו בו יתברך” ע”כ.

והוא שמשעה שקיבלו הם התורה שבע”פ מאהבה היו מובטחים שישועתם קרבה ובאה, וכבר היו מכריזין הפכת מספדי למחול לי.

וכמה שאמרו חז”ל על הפסוק “כי הנני משלח בכם נחשים צפענים אשר אין להם לחש ונשכו אתכם נאם ה” (ירמיהו ח’ יז’) ובילקוט ‘אמר הקב”ה לישראל בני אם אין אתם עושים רצוני כשם שנתגרה הנחש באדם וחווה ואיבדן מן העולם כך אני מגרה בכם את אומות העולם שנמשלו כנחשים’ ע”כ.

וזה מה שהיה בזמן מרדכי ואסתר שקיבלו עליהם מאהבה, היינו שראו והבינו ומלאה בהם ההרגשה כי סוד קיומם הוא ע”י עמל תורה שבע”פ, ואין להם קיום בלא שיהיו ‘עושים רצוני’ זו התורה ועמלה, וכאשר אוחזים בה אז אין לשום אומה ולשון שליטה עליהם.

ומעתה יהיה הדבר ברור דזהו מה שהראה לו הקב”ה למשה מה ‘שסופרין עתידין לחדש הוא מקרא מגילה’ כלומר ששוב יקבלו עליהם מאהבה. ולא תיהיה זו רק קבלה בכפייה של הר כגיגית, כי אם מאהבה, וע”י כך הושלמה קבלת התורה.

כלומר שהראה לו הקב”ה למשה, שהן אומנם עתה בשעת מתן תורה אינם רוצים ויהיה זה ע”י ‘כפה עליהם הר כגיגית’ אך הדר קיבלוה מאהבה בימי אחשורוש.

ימי הפורים – אין בטלים לעולם

וע”פ הדברים הנזכרים, יהיה מובן מה שמרבים לחקור ולדרוש בעצם ימי הפורים ומעלתם. שהנה בגמ’ (מגילה יד.) ת”ר ארבעים ושמנה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. דזה המיוחד במגילה שהוא קבלת התורה מאהבה.

ובגמ’ (מגילה ז’.) שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות וכו’ והיינו שחכמים הסכימו עמה אלא שקנאה את מעוררת עלינו, ויש להתבונן שהרי מאורעות הרבה אירעו לישראל ונסים ששעשה לנו ה’, ומה נתייחדה מגילת אסתר שהיה מן הראוי דווקא פה ‘כתבוני לדורות’?

ובגמ’ (מגילה י:) והיה לה’ לשם זו מקרא מגילה לאות עולם לא יכרת אלו ימי פורים. היננו שלא יבטלו ימים הללו לעת”ל.

ובגמ’ (מגילה י:) והיה לה’ לשם זו מקרא מגילה לאות עולם לא יכרת אלו ימי פורים. היננו שלא יבטלו ימים הללו לעת”ל. ובירושלמי (מגילה פ”א ה”ה) ר’ יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל, וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל, מאי טעמא קול גדול ולא יסף. רשב”ל אמר אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל. ע”כ. ומה זה ועל מה זה שעתידה היא להיות שונה מכל הכתובים ואינה עתידה ליבטל?

ובילקוט (משלי פ”ט רמז תתקמד’) על הפסוק “טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה” טבחה טבחה – זו אסתר המלכה שבשעה שהגיע צער לישראל התקינה סעודה לאחשורוש וכו’ קנתה לה אומתה לעולם. אף ערכה שלחנה – בעולם הזה ובעולם הבא, אי זה? זה שם טוב שקנתה, שכל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם.

ובירושלמי (מגילה פ”א ה”ה) ר’ יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל, וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל, מאי טעמא קול גדול ולא יסף. רשב”ל אמר אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל. ע”כ. ומה זה ועל מה זה שעתידה היא להיות שונה מכל הכתובים ואינה עתידה ליבטל?

ובפרט בדברי הרמב”ם (פ”ב הי”ח ממגילה וחנוכה) כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, ‘חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם’ ואף על פי שכל זיכרון הצרות יבטל שנאמר (ישעיהו סט’ טז’) “כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני” ימי הפורים לא יבטלו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. ע”כ

ולפי הנ”ל מקום יש לחלק טובא בין מגילת אסתר לשאר כתבי הקודש, מאחר שזהו חלק מקבלת התורה, שע”י קבלתה מאהבה נעשה להם הנס, וזה גם הטעם לכך שלא תיבטל. והרי היא כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה. ועל כן בקשה ‘קבעוני לדורות’ שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב”ה מצילנו מידם, וההצלה היא על ידי מסירות נפשם של ישראל לעמול בתורה בכל עת ובכל זמן ובכל מצב.

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Moshe Ahron Friedman Shlita

The Power of Purim

Purim

Harav Hagaon Moshe Aharon Friedman Shlita

The Mishnah says, in Maseches Megillah: הקורא את המגלה למפרע לא יצא. This can be interpreted, b’derech drash, to mean that if someone thinks that the Megillah is just a historical account of ancient events, he is not fulfilled his obligation. We have to realize that the message of the Megillah has enduring relevance, even in our time.

The Rambam writes (Hilchos Megillah 2:18):

כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם.

The Megillah concludes by saying: וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס, and R’ Yechezkel Abramsky explained that for the purpose of historical recordkeeping, we don’t need the Megillah; we can go back to the archives of the Persian empire for that. Rather, the Megillah carries a fundamental message for us.

The opening words of the Megillah — וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — have the gematria of 914, which is equal to the gematria of the first Mishnah of Maseches Megillah: מְגִלָּה נִקְרֵאת בְּי”א בְּי”ב בְּי”ג בְּי”ד בְּט”ו. What is the significance of that?

The sefarim cite a Midrash that says that Achashverosh represents Hakadosh Baruch Hu — the name “Achashverosh” signifying שהאחרית והראשית שלו. This is an interesting description of Hashem — the King who controls the end and the beginning. The beginning comes before the end, so why is the end mentioned first?

In Reverse Order

On Purim, we experience a וְנַהֲפוֹךְ הוּא, going from the bottom to the top, as alluded to in the above Mishnah: מְגִלָּה נִקְרֵאת בְּי”א בְּי”ב בְּי”ג בְּי”ד בְּט”ו. Who reads the Megillah on the eleventh, twelfth, and thirteenth of Adar? The bnei hakefarim, the distant people, the ones who are not that connected. On the fourteenth, the people in the arei haperazim (unwalled cities) read the Megillah. And then, on the fifteenth — which is the highest level — the Megillah is read in the arim hamukafim (walled cities). These people are the last on the list, which goes in ascending order of prominence. On Purim, we gather all the Yidden — לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים — and everyone comes and gets connected. And the reason is that Haman took an עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, representing his desire to drag the Yidden into the fiftieth shaar of tumah. We know that in Mitzrayim, the Yidden were on the forty-ninth level of tumah, and Hashem had to take them out so that they wouldn’t fall into the fiftieth level, at which point it would have been impossible for them to survive. Haman wanted to bring the Yidden to that abyss of tumah.

Mordechai is the polar opposite of that. The letters of Mordechai’s name can be rearranged to spell דרך מי, and the gematria of מי is 50, implying that Mordechai’s derech led to the fiftieth shaar of kedushah.

Fifty is the number of Yovel, the year when everyone goes free. Even the eved nirtza, who declares that he wishes to remain a slave, and about whom the Torah says וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם, is freed when Yovel arrives. Yovel represents the highest level, then, the time when everyone is freed. And that is also represented by Purim and the Megillah, which happened at the end of Galus Bavel — it was the time when everyone could leave that galus.

Hashem in the Megillah

Although the Name of Hakadosh Baruch Hu does not appear in the Megillah, the first and last words of the Megillah hint to the Name ש-ד-י, as the gematria of ויהי, the first word in the Megillah, is 31, and the gematria of זרעו, the last word in the Megillah is 283, for a total of 314, which is the gematria of ש-ד-י. So the Name ש-ד-י, which is essentially a Name that relates to nature, is alluded to in the Megillah.

Throughout the Megillah, the term “Hamelech” is used to refer to Hakadosh Baruch Hu, but the Shem Havayah is not mentioned. Yet even the Shem Havayah does not describe Hashem’s essence. There’s actually a level even beyond Havayah: אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ. This level is called עד דלא ידע — it’s the kutzo shel yud, the keser that’s above everything.

Yet even that is alluded to in the Megillah.

Megillas Esther is the only sefer of Tanach in which the word keser appears. Megillah is the keser — it’s וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא. It goes beyond Havayah. Every Yid has a letter in the sefer Torah, but even a person who’s so disconnected that he doesn’t connect to any of those letters connects to Megillas Esther. Everyone is connected by Megillas Esther.

The Gemara in Chullin asks, אסתר מן התורה מנין, and it answers with this passuk, וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא. Who said these words and when did he say it? It was Moshe Rabbeinu, on the last day of his life. In Vezos Habrachah, when he spoke to the Yidden, his last words were וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ, which allude to Mordechai’s standing on Haman. Earlier, in Parashas Vayelech, he says, וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא.

As we said, Haman wanted to drag the Yidden to the fiftieth shaar hatumah, while Mordechai brings them to the fiftieth shaar hakedushah. No one can actually reach the fiftieth shaar hakedushah — even Moshe Rabbeinu was described as: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים. Yet the sefarim say that on the day when Moshe Rabbeinu was niftar, Zayin Adar, he did reach that level. The Chasam Sofer points out that the name Har Nevo also alludes to this, for נבו can be read נ’ בו— on that day he reached the level of nun. And on that day, he said וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, and also וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ, conveying that eventually everyone — even those who are living in hester panim — will eventually get out. And that will happen through the highest level, the level of keser.

Hiding the Crown

I heard a beautiful mashal that sheds light on the uniqueness of Purim. On Purim, everything is hidden and camouflaged — we get dressed up, and the pnimiyus is concealed behind an outward appearance that is very different. Imagine that a king would want to transport his crown. For that, he would not use a Brinks truck. You would use a Brinks truck for ten million dollars, but not for the king’s irreplaceable crown. How, then, do you transport it? You hide it in some unassuming jalopy. This way, no one is aware of the valuable cargo, and no one can damage it.

We know that Purim and Yom Kippur (“KiPurim”) are connected. At the end of Parashas Tetzaveh, when the Torah discusses the mizbei’ach haketores, the passuk says, וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה’. The sefarim note that the passuk repeats the phrase אַחַת בַּשָּׁנָה, and they interpret the double mention of this phrase as correlating to the אַחַת בַּשָּׁנָה of Purim and the אַחַת בַּשָּׁנָה of Yom Kippur.

Five Days of No Satan

The Gemara (Yoma 21) states that the gematria of השטן is 364, corresponding to the 364 days of the solar year when the Satan is able to prosecute. The one day of the year when the Satan is silenced is Yom Kippur. Why, ask the mefarshim, is the prefix hei appended to the Satan’s name? Furthermore, “Satan” alone has the gematria of 359, so which are the five days represented by the hei? Some say that the hei corresponds to the five days between Yom Kippur and Sukkos, but perhaps we can suggest that it corresponds to the five days of Purim, as per the Mishnah’s statement above that the Megillah is read on the eleventh, twelfth, thirteenth, fourteenth, and fifteenth days of Adar. These five days also carry some element of Yom Kippur.

Taking this a step further, on Yom Kippur we recite Al Cheit and slowly, painstakingly, try to reawaken our relationship with Hashem detail by detail. Yet at times, with a burst of hislahavus, a person can break down the whole wall at once. On Purim, we can accomplish וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ all at once instead of the gradual process of וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ, וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד, וּבְכֵן צַדִּיקִים. We want to come back to the Ribbono Shel Olam!

Interestingly, the letters of the name “Vashti” can be rearranged to spell ישות, and this name represents the nations of the world. Achashverosh — the King, Hakadosh Baruch Hu, calls to Vashti to come, but she refuses. The nations don’t want to come. Yet Klal Yisrael, represented by Esther — וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר — approach the King even when he hasn’t asked for her. She wants to go to him, to connect with him, even without his authorization. That’s what Klal Yisrael does on Purim. Unlike the nations, who refuse to come, we want to connect with the Ribbono Shel Olam and accept the Torah b’ahavah, so that we can bask in the light of Hashem and merit the geulah.

Upcoming Events:

TzavVayikra