דברי רבותינו

כאמרם אליו יום יום
יסוד הצלחתו של האדם הוא בזמן שהשקפתו בכל דבר היא לאור דברי חז״ל, להרחיב את הפשט הפשוט ולהוציא מתוכו מסקנות והנהגות למעשה. עי”ז נמצא שכל הנהגותיו מוארות באור דברי חז״ל ולאורם ילך ובכל אשר יפנה יצליח.

נאמר בפסוק “ויהי כאמרם אליו יום יום”, ואמרו במדרש: בניהם של רחל נסיונם שווים וגדלותם שווים, יוסף היה לו נסיון של “יום יום” וכן מרדכי.

בפשטות ההבנה בזה, שהגדלות היא שכל יום היה להם ניסיון, והתגברו. אבל באמת הפשט ש”יום יום״ — אותו הניסיון עצמו. וזהו יסוד גדול, שהתמדת הדבר פועל הרבה ויוצר הרגל באדם ובשום אופן אי אפשר להינצל שההרגל יום יום לא יעשה רושם. זו הגדלות שלהם, שאחרי הזהירות של יום יום לא נשתנה בהם כלום, ״לא קם ולא זע״. זהו ניסיון מבהיל מאוד, כי לא יתכן כמעט שלא יעשה רושם התמדת הדבר.

וצ״ל שזהו הסוד של שכן רע, אף שאינו מדבר עמו ורק רואהו, אך כשהוא בשכנותו ע״כ זה פועל עליו עוד יותר מחבר רע שלא בשכנות, שבחבר רע משתנים הנושאים, אבל מה שנמצא אצלנו בשכנות תמיד, זהו דבר קשה מאוד. ע״כ אמר בחובת הלבבות (ז,ז) אין קטנה בעבירות בהתמדה, וזה עניין גדול למתבונן עד כמה צריך להיזהר מלראות דבר רע, ולהיפך להתרגל במעשה טוב, כי כל דבר קטן עושה רושם ורישומו ניכר, כמו המעשה עם ר׳ עקיבא שאמר אבנים שחקו מים! הטיפות שירדו עשו רושם באבנים המוצקים. כן כל מעשה עושה רושם.

כמו כן אנו רואים במצות מחיית עמלק, הזהיר הכתוב להמית ולא להשאיר משור ועד חמור, שלא ישאר שום זכר מעמלק. ולולא כן אין השם שלם ואין הכסא שלם, ואם נשאר זכר כל שהוא מהרע בכוחו לפעול עד כדי כך שהוא מגיע עד כיסא הכבוד. וכל שכן שבמעשה טוב בודאי שיש לו ערך לפעול. ע״כ.

מרן המשגיח הגה״צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצוק״ל

בסעודת פורים עם בני הישיבה בקובה תש״א

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

זהירות מפגיעה בכבוד הזולת בפורים
בספר כצאת השמש בגבורתו מביא עדות מאחד ממקורביו של מרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין

זצוק”ל, וכה סיפר:

פעם ישבתי ביום הפורים בבית מרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק”ל כשמסביבו הסבו כמה עשרות תלמידים, והיו שרים ושמחים לכבוד היום.

מרן המשגיח השמיע דברים מענייני נס הפורים ואת הלקח שעלינו להסיק מכך. תוך כדי דברים הפסיקו בחור חריף וזרק לעברו עקיצה חוצפנית בת מספר מילים, שלמתבונן בה היה בה רמז של פגיעה קשה בכבודו של המשגיח. המסובים נבוכו. המשגיח שמע את הדברים אך לא הגיב מאומה.

לאחר שהלכו שאר הבחורים מהבית ונשארתי אני לבד עם המשגיח, פנה אלי מרן המשגיח ואמר לי: לא אכפת כלל מעקיצת הבחור.

לצדיק אמנם לא היה אכפת מעלבונו, אך כנראה שבשמים היה אכפת ואכפת, וכבודו של המשגיח נתבע מאותו בחור, אשר חלה במחלה הקשה ביותר רחמנא ליצלן.

ובספר ‘הזהרו בכבוד חבריכם’ מספר כי בשיחה שנתן מרן המשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק”ל קודם הפורים אמר המשגיח: בפורים לא משתנית התורה אף כחוט השערה, גם על פורים אמרו חכמינו זכרונם לברכה “כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק בעולם הבא”.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

צו

(שואלין ודורשין בהלכות פסח שלשים יום קודם הפסח)

סוף זמן אכילת מצה

בראשונים נחלקו אי קיי”ל זמן אכילת מצה עד חצות או כל הלילה. ולהלכה אוכלים מצה לפני חצות, ולפי השו”ע גם אפיקומן, אבל הח”ס מקיל לענין אפיקומן.

והנה דנו האחרונים אם להחמיר ביו”ט שני. וראיתי מביאים בשם ס’ אגודה דגם ביו”ט שני יקפיד לפני חצות. ולכא’ יש לדון אם יש ראיה מס’ אגודה, דהרי בודאי כן גם דעת התוס’ בכמה מקומות דמשמע דפסקו בודאי כראב”ע (ולא כתוס’ מגילה כ”א דמשמע דהוי ספק, אבל ע’ רשב”א במגילה וברכות ושו”ת תמ”ה בשם תוס’ להחמיר גם לענין הלל), והשאלה להלכה אי החמיר השו”ע משום ספק, או דפסק כדעת תוס’. ובאמת נראה גם דעת השו”ע להחמיר מטעם ודאי, כי הלא בשו”ע פסק להחמיר גם באפיקומן, וכדעת הרא”ש, והרמ”א מחמיר גם בהלל, ולא כתוס’ מגילה כ”א ע”א להקל בהלל, ומשמע דפסק בודאי לפני חצות (או כהרא”ש בצירוף דאולי ר”ע מודה מדרבנן), וא”כ פשוט דה”ה ליל ב’.

אכן הח”ס לא להחמיר אלא במצה, ולא באפיקומן, וכנראה דס”ל דהוי רק ספק, ובזה יש לדון האם להחמיר במצה גם בליל ב’.

(ובתוס’ הנ”ל להחמיר אפילו באפיקומן וע’ הגש”פ שבח פסח מבעל שו”ת זרע אמת שהק’ דהוי דרבנן, ונדחק דסברי כרש”י דאפיקומן דאורייתא, וצ”ע כי כתבו תוס’ מצה ואפילו אפיקומן.

וע’ תוס’ מגילה כ”א ע”א להחמיר “בלילי פסחים”, ואולי הכוונה לילות דעלמא.

(ומצינו מח’ ראשונים לענין פסולי ראשון לענין יו”ט שני, ושם כתב המ”ב בספק פסול ביו”ט ראשון יש להקל בשני, משום ס”ס).

וידוע עצת האבני נזר לעשות תנאי. ויש שכתבו דלא מהני תנאי כי לפי הרמב”ן הטעם כדי שיאכל לשובע וא”כ גם אם זמן המצוה עד חצות מ”מ האיסור אכילה אח”כ יהא עד הבוקר.

מיהו לענין יו”ט שני יש לצרף כי בב”י ומג”א סוס”י תפ”א הביאו מהאגור בשם שבלי הלקט סוס”י רי”ח בשם תשובות הגאונים דמדינא ביו”ט שני אין איסור אכילה ושתיה אחר אפיקומן, אלא דנהגו בזה מהדרין מן המהדרין, והמקיל בזה מוציא עצמו מן הכלל. ולפי”ז ביו”ט שני לכא’ קל יותר לעשות כדברי אבני נזר לאכול עוד מצה לאפיקומן, דאפילו לחולקים ומ”מ יוכל לאכול אח”כ משום דברי השבלי הלקט הנ”ל.

(ולפלפול יש מקום לומר, דצ”ב באגור הנ”ל בטעמו, ונראה דס”ל כעין שמצינו די”א דפסול חסר באתרוג ביו”ט שני כשר, ועכצ”ל כי דין יו”ט שני חייב בעיקר המצוה כיו”ט ראשון אבל בפרטי המצוה הקילו דא”צ כל פרטים. ואולי ס”ל לאגור וגאונים דדין אין מפטירין הוא רק פרט בדיני אכילת ק”פ, וכגון לדעת הרמב”ן כדי שיאכל לשובע, ולכן א”צ דין זה ביו”ט שני. ולפי”ז יש מקום לומר דביו”ט שני בודאי יוכל לעשות תנאי האבני נזר, דהרי כתבנו דלפי שאר ראשונים א”ש תנאי האבני נזר ורק להרמב”ן לא שייך תנאי זה, ואולי לפי הרמב”ן מסתבר טפי סברת האגור, ולכן בלא”ה שרי ביו”ט שני לאכול אחר אכילת אפיקומן).

אין התורה נקנית אלא בחבורה – משלוח מנות

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

א. ומשלוח מנות איש לרעהו, והוא כדי להרבות רעות, וכמש”כ הב”ח סי’ תרצ”ו לבאר מש”כ רש”י דמחלפי סעודתייהו היינו שבשנה אכל זה עם זה, ולשנה הבאה סועד עם חבירו, והק’ עליו דאיך יצא האורח ידי משלוח מנות, ותי’ הב”ח דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו ורעיו, ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה ורעות, וא”כ אם יסעד עם חבירו ורעו, הרי הם בשמחה וטוב לב משתה יחד, ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות, ואפילו בעשירים הדין כן.

וצ”ב דאף דזה טעם תקנת משלוח מנות, ותכלית המצוה, אבל הרי תיקנו חכמים מעשה מצוה של משלוח מנות, ומהי”ת אפשר לקיים המצוה שלא באופן שתיקנו חז”ל, והרי בנר חנוכה דעניינה פרסומא ניסא,[1] ודאי לא יועיל כלום אם יפרסם הנס באופן אחר, ומ”ש משלוח מנות. ונראה מבואר מדברי הב”ח דענין השכנת אחוה ורעות אינו רק טעם לתקנת מצות משלוח מנות, אלא זה גופו גדר המצוה, וע”כ גם כשעוסקים בהשכנת אחוה ורעות באופן אחר ג”כ קיימו המצוה.

ולכאורה ענין ריבוי ריעות זה הוא הכשר לשמחת פורים, כי כידוע קשה לאדם לשמוח לבדו, וע”י ריבוי הריעות תגדל השמחה. אכן ביו”ט אשר יש בה מצוה שמחה מה”ת, לא תיקנו משלוח מנות, ורק בפורים תיקנו, ע”כ נראה בזאת ענין נוסף.

ב. בגודל ענין אחוה ורעות מצינו מה שנאמר כשהגיעו בנ”י להר סיני, ויחן ישראל נגד ההר, ופירש”י שם כאיש אחד בלב אחד, ואיתא בד”א זוטא פרק השלום, “גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו, נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת, בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, ויחן שם ישראל, אמר הקב”ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת הרי השעה שאתן להם את תורתי”. ועי’ אוה”ח (שמות י”ט ג’) וענין ג’ [של ההכנה לקבלת התורה] הוא בחינת יעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו “בד בבד”, שעליהם אמר הכתוב חרב אל הבדים,[2] אלא יתועדו יחד ויחדדו זל”ז ויסבירו פנים זל”ז, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל, לשון יחיד, שנעשו כולן כאיש אחד, והם עתה ראויים לקבלת התורה עכ”ד, ומבואר מדבריו שענין “בד בבד” אינו מצד צורת הלימוד, אלא הוא ענין בפנ”ע, שאין התורה נקנית אלא בחבורה. [3]

ואאמו”ר זצ”ל (שיחות מוסר י”ט ל”ג) ביאר דברי האוה”ח ע”פ מש”א חז”ל (ויק”ר ריש ויקרא) א”ר תנחומא ב”ר חנילאי, בנוהג שבעולם, משא שקשה לאחד נוח לנים, קשה לשנים נוח לארבעה, [ואילו קבלת התורה] משא שקשה לס’ רבוא, נוח לאחד (והוא משה רבנו), ולכאורה יפלא שמשא נוח יותר לשנים משום שהכובד מתחלק בין שניהם, וכ”א אינו נושא אלא חציו, אבל קבלת התורה מה הבדל יש כמה הם המקבלים, והרי כ”א צריך לקבל את התורה בעצמו.

והביאור בזה עפמש”כ בדרשות הר”ן (דרוש א’) שעונש של משה רבינו באמרו שמעו נא המורים, אע”פ שכ”א ואחד מצד עצמו היה ראוי לזה, אך נענש משום שכינה כך את כל הציבור, וע”ש שכ’ שהכלל יקנה שבח ומעלה יותר ממה שראוי מצד פרטיו יעו”ש, וכיון שכן הרי באמת ס’ רבוא אינם ס’ רבוא יחידים, אלא הם ציבור אחד גדול, שכחו גדול יותר מצירוף של ס’ רבוא פרטים, ולכן נוח לו יותר לקבל את התורה.

אך כדי שיהיו ציבור אחד, ולא קיבוץ של יחידים, יש ע”ז תנאי, והוא שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, שעי”כ נעשים כולם ציבור אחד, וכ”ה בתנחומא (נצבים סוף אות א’) והיה לך ה’ לאור עולם, אימתי בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר חיים כולכם היום, בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים וכו’ וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם אגודה אחת שנאמר וכו’, כשהן אגודין מקבלים פני שכינה עכ”ל. הרי מפורש שההכנה לקבלת פני שכינה הוא שע”י שכולם אגודה אחת, וזהו מש”א בדא”ז כיון שאהבו השלום וכו’ ונעשו חנייה אחת אמר הקב”ה הגיעה השעה שאתן להם תורתי, עכ”ד אאמו”ר זצ”ל.

ג. והנה בדרך ה’ ח”ד פ”ז אות ו’ ביאר ענין העבודה שנתחייבנו בהם בזמנים ידועים, והם שבת ומועדים, הוא “שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר עלינו מעין האור הראשון, ותחודש תועלת התיקון ההוא במי שקיבלו וכו, וע”כ נתחייבנו באותם העניינים כולם”. ושם פ”ח אות ג’ כתב “ענין חנוכה ופורים הוא להאיר את האור המאיר במימים ההם, כפי התיקונים שנתקנו בהם, חנוכה בהתגברות בכהנים על הרשעים בני יון, שהיו מתכונים להסיר ישראל מעובדת ה’, ונתחזקו הכהנים ועל ידם שבו לתורה ועבודה וכו’, ופורים לענין הצלתם של ישראל בגלות בבל וחזרת קבלת התורה שחזרו וקיבלו עליהם לעולם, כמו שאמור חז”ל הדר קיבלוה בימי אחשורוש”.

והנה בפורים היתה היתה קבלת התורה בדרגה גבוהה יותר מבזמן מ”ת, וכמש”א בשבת (פ”ח א’) מלמד שכפה עליהם הר כגגית וכו’, אמר ראב”י מכאן מודעה רבה לאורייתא, אמר רבא אעפ”כ הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו’, וביאר אאמו”ר (שיחות מוסר כ”ה ל”א) שבימי אחשורוש הגיעה לדרגה גדולה יותר של אחדות מהאחדות שבשעת מתן תורה, שע”י הסכנה הגדולה שאיימה עליהם, נשכחו כל ההקפדות והתערומות שיש לאדם על חבירו, והיתה שעת אחדות גמורה וע”כ זכו לקבלת התורה בשלימות, עכ”ד אאמו”ר זצ”ל.

ועי’ הגר”א אסתר ט’ ט”ז שפי’ ועמוד על נפשם, פי’ באחדות גמורה, ושם כ”ג פי’ וקבל היהודים וגו’ שכולם קיבלו כאחד. והן הדברים, שע”י ועמוד על נפשם כולם כאחד, קיבלו כולם כאחד, והיינו כאיש אחד ובלב אחד.

ד. ויוצא מדברי דרך ה’ שעיקר גדול בעבודת הפורים הוא המשכת אור קבלת התורה. וזהו טעם מצות משלוח מנות, שהוא להרבות ריעות בין בני ישראל, וע”ז נזכה להמשכת אור קבלת התורה.

[1] וכמש”כ הרמב”ם פ”ג חנוכה ה”ג “ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס”, ובפ”ד הי”ב “מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק”.

[2] בברכות (ס”ג ע”ב) הסכת ושמע ישראל, הסכת, עשו כתות כתות ועיסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, כדר”י בר”ח דאמר ר”י בר”ח חרב אל הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של ת”ח שיושבים בד בבד (היינו לבדם) ועוסקים בתורה.

ובמאירי שם וז”ל לעולם יעשה אדם לעצמו חבר ללמוד תורה עמו, שאין הפלפול מצוי ליחידי אלא כשחבירו מעוררו, והוא שאמרו אין התורה מתוקנת [נקנית?] אלא בחבורה.

[3] והנה במאמר הנ”ל ביאר אאמו”ר דהדברים אמורים לא רק לענין כלל ישראל, אלא לגבי יחידים כל שמתאגדים יחד מתגדל כחם, וכמש”א הפסוק ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו (ויקרא כ”ו ח), ובתו”כ שם וכי כך הוא החשבון ולא היה לו לומר אלא מאה מכאן שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטים העושים את התורה למרובין העושים את התורה הרי שכל שמספרה של האגודה גדול יותר מתגדל כחה פי כמה וכמה. ולפ”ז מש”א שאין התורה נקנית אלא בחבורה ה”ז מענין זה, וכמש”א חז”ל אינו דומה מרובים העושים את התורה וכו’.