דברי רבותינו

אם על תודה יקריבנו (ז, יב)
לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטלות, ההודאה אינה בטלה. (ויקרא רבה ט, ז)

וצ”ב מה הטעם המיוחד בתודה והודאה שלא יבטלו?

ביאר הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ”ל עפ”י דברי הרמב”ן (סוף פר’ בא) שכל תכלית וכוונת היצירה שנודה לשמו, ותכלית כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה לשמו שהוא בראנו, וזה כל הבריאה של האדם, עיי”ש. ונראה דבזה חלוק קרבן תודה משאר הקרבנות, דהנה כל הקרבנות עניינם הוא להשלים ולתקן את חסרונותיו של האדם: חטאת ואשם על אשר פגם בחטא, העולה על מה שפגע בביטול עשה והרהורי הלב, וגם קרבן שלמים בא להשכין שלמות, וכדברי רש”י (ויקרא ג, א) “שלמים – שמטילים שלום בעולם”, ושלום הוא ענין של שלמות. וא”כ לעתיד לבא שהעולם כולו יהיה מתוקן בשלמות, לא יהיה עוד צורך בתיקון והשלמה וממילא יתבטלו כל הקרבנות, משא”כ קרבן תודה שהוא תכלית כל יצירת האדם ישאר גם לעתיד לבא.

ועל דרך זה מובן גם החילוק בין תפילת ההודאה לשאר התפילות, כל התפילות עניינן הוא בקשה להשלים דברים הנצרכים לנו, חסרון הנובע מחסרון ברוחניות, ומבקשים אנו שהקב”ה ישלים לנו את החסרון, אך לעתיד לבא שיהיה שפע גדול, והשפעת הטובה לא תהיה מוגבלת כלל, לא יחסר לנו דבר ולא יצטרכו לכל התפילות ויתבטלו, משא”כ תפילת ההודאה לא תבטל משום שהיא תכלית האדם.

וכאשר נתבונן בדבר זה נמצא שכל מאורע של נס המחייב הודאה להקב”ה, הרי זה אמצעי לרומם את האדם שיגיע לצורתו האמיתית, שהיא תכלית כל היצירה, והיינו ההודאה להקב”ה.

(משולחן ר’ אליהו ברוך)

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

״היכן שניתן ללמוד דף גמרא עושים זאת בלי שום חשבונות״
בלימוד עם בחורי ואברכי הישיבה, היה נוהג מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל בשיא הפשטות, כשוה בין שווים.

סיפר הרה״ג רבי שמעון פראג שליט”א שפעם בשלהי ״זמן חורף״, הציע לו רבינו ללמוד איתו בסדר שני ב״זמן קיץ״. לאחר שסיכם איתו על החברותא, הזכיר לו רבינו שאת סדרי זמן הקיץ הוא מתחיל מיד אחרי ימי הפורים, והלימוד המשותף כולל גם את ימי בין הזמנים. רבי שמעון הסכים, אולם באחד מימי ערב פסח אמר ר’ שמעון לרה”י שבימים הקרובים יתכן שיהיו ימים שיהיה קשה לו להגיע, שכן מחמת ההכנות לפסח הוא צריך לעזור יותר בבית, ובפרט שהוא מתגורר רחוק מהישיבה. לפליאתו, הציע רבינו מיד שהוא יבוא אליו לביתו. רבי שמעון הרגיש אי נעימות וסירב שרבינו יטריח את עצמו לביתו של אברך צעיר, ויטפס במצבו הבריאותי ארבע קומות כבנין בלי מעלית. אולם רבינו התעקש לבוא. ואכן, בשעה הקבועה, בשלש וחצי בצהרים, עלה רבינו את ארבעת הקומות, דפק בדלת ביתו, והתייצב לתחילת סדר שני בן שלש וחצי שעות. באמצע לימודם הגיע חמיו של ר׳ שמעון והופתע לראות את רבינו בבית חתנו, הוא שאל את רבינו האם אין לחשוש מביזוי כבוד התורה, שהוא מטריח את עצמו לבית תלמידו הצעיר ללמוד איתו בחברותא. אמר לו רבינו: אני תלמיד של הגר״ח קמיל זצ״ל, והוא לימדנו שהיכן שרק ניתן ללמוד עוד דף גמרא, צריך לעשות זאת בלי שום חשבונות”.

מתוך “בכל נפשך”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

פ’ צו שבת הגדול

שמירה במצה כל שבעה ימים

בשו”ע תנ”ג ד’ וכן בריש סי’ ת”ס כתב כל דין שימור דוקא בכזית של מצוה. וע’ באה”ט תנ”ג ח’ דשאר מצות א”צ שימור כלל אכן ישראל קדושים הם ונהגו להחמיר בכל המצות. ומובא במ”ב שם סקכ”ה.

וציין שם על מה שכתב בסי’ ת”ס, וע”ש במ”ב סק”ב שכתב גם שם דישראל קדושים הם ונהגו להחמיר.

מיהו ע”ש בב”ה ת”ס ד”ה מצת מצוה בשם המ”מ דבעי שימור בכל המצות, וכתב שם דמסתמא זהו גם טעם מה שהחיי”א מביא שהגר”א החמיר על כל המצות. (אולם בחיי”א גופיה קכ”א ל’ כתב טעם הגר”א כמ”ש בב”ה תנ”ג משום חשש חימוץ דבמקומו היה חושש שמא ירד עליהם מים במחובר. וא”כ א”צ לשמה).

ויש לדון לפי טעם הב”ה ת”ס משום המ”מ והרי”ף אי מה”ט גם בטחינה ובלישה בעי לעשות לשמה כל המצות, כיון דמבואר בדף ל”ח לענין לחמי תודה דדין שימור בעי לשמה. וע’ לקמן מהב”ה בשם הב”י סוס”י תנ”ד ומה שכתבנו שם, דמשמע דעת הב”ה דגם להמ”מ א”צ שימור לשמה (או דס”ל דישראל עומד על גבו מהני).

ועיקר חיוב שמירה משעת קצירה בכל החיטין מחשש שירדו עליהם גשמים מבואר כן במ”ב תס”ז י”ז בשם החיי”א אלא שלא כתב כן בטעם הגר”א. ולכא’ מה שכתב בבאה”ט הנ”ל דישראל קדושים הם אפשר דהיינו לחוש לשיטת המ”מ הנ”ל. אכן בב”ה משמע דשני טעמים הם, דאפילו אם א”צ שימור כלל ודלא כמגיד משנה מ”מ ישראל קדושים הם ומחמירים בזה. וכן מבואר בפר”ח ע’ לקמן.

(והשו”ע לא הביא חומרא זו כלל, ואולי אזיל לשיטתו דחולק על המ”מ בכוונת הרי”ף שהרי כתב בסי’ תנ”ג סוד”ה והרא”ש וז”ל אבל שאר מצה שאדם אוכל בפסח לא בעי שימור לשם מצה כלל וכן משמע מההיא דבציקות של עכו”ם שכתב רבינו בסימן שאחר זה, וכ”כ הר”ן וה”ה, והכי דייק לשון רבינו שכתב בשם רי”ף שצריך לשמור החטים שיוצאין בהם ידי מצה עכ”ל. וכנראה שהטור פי’ כן מה שכתב הרי”ף קימחא דפיסחא, ודלא כפי’ המ”מ ברי”ף. מיהו אכתי נראה דעת הרמב”ם כמ”ש המ”מ ואולי הב”י לא מסתבר ליה שהרמב”ם חולק על הרי”ף ומפרש ברמב”ם ג”כ בכזית של מצוה).

(ובמ”ב שם כתב דנהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת לישה, ונראה דמה שכתב משעת טחינה הוא כשיטה דס”ל דמצות של לילה ראשונה ג”כ די בשימור משעת טחינה כמובא שם בשו”ע אבל לשיטה דמצות מצוה בעי שימור משעת קצירה ה”ה למנהג ישראל יש להחמיר כן בכל המצות. אכן זה תולה על טעם המנהג שאם הטעם משום דעת המ”מ פשוט דשאר מצות דמיא למצות של מצוה, אבל אם הטעם משום חשש חימוץ אולי א”צ לחוש לחימוץ בשאר מצות משעת קצירה לכו”ע, וה”ה אין לחוש משעת טחינה אם אין ריחיים של מים כמ”ש בשעה”צ. וע’ לקמן בטעם המנהג שהביאו הבאה”ט והמ”ב).

״קיומו של עולם״

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

ביציאת מצרים נתגלו ונתבררו יסודות האמונה שהיא יסוד כל התורה כולה. ואיתא בגמ׳ (מכות כג, ב) תרי״ג מצות נאמרו למשה בסיני. רמ״ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם, וכ’ המהרש״א שם שאבר הלב הוא כנגד עשה של אנכי, וביאר הטעם וז״ל ״כמו שהלב הוא שורש של כל רמ״ח האברים וחיותם, כן היא מצות האמונה היא כלל ומקור של רמ״ח העשיין ששמענו מפי הגבורה״.

בשעה ששלח הקב״ה את משה להוציא את בנ״י ממצרים אמר משה (שמות ג, יא) ״מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים״, ושאלת משה ״מי אנכי״ פרש״י מה אני חשוב לדבר עם המלכים. ועוד שאל, ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים. והביאור בשאלה זו היא דאם אין להם זכות מה יועיל שאוציאם ממצרים והלא הם שקועים במ״ט שערי טומאה, ואף אם יצאו מארץ מצרים ישארו עדיין בטומאת מצרים, ומה התועלת ביציאת מצרים. וענה לו הקב״ה (שם יב) על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, על שאלתו הראשונה מי אנכי, השיבו כי אהיה עמך.

ועל שאלתו מה זכות יש להם לישראל השיבו דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל את התורה על ההר הזה לסוף ג׳ חדשים שיצאו ממצרים. ואין זה זכות על שם העתיד גרידא. אלא שמעתה הם כבר שואפים ומיחלים לקבל את התורה וזכות זו היתה להם כבר במצרים ובכוחה יצאו משם.

והוסיף משה ואמר להקב״ה כשישאלו בני ישראל מה שמו, מה אומר להם, ענהו הקב״ה ״אהי־ה אשר אהי־ה״, פרש״י ״אהיה עמם בצרה זאת אשר אהי־ה עמם בשעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו רבש״ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת דיים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת כה תאמר וגו׳״. ורק למשה נאמר כן, אבל לבני ישראל לא יזכיר שעבוד שאר מלכיות.

והרמב”ן הביא בשם רב סעדיה גאון לפרש השם הקדוש ״אהי־ה אשר אהי־ה״ וז״ל ״כי ביאורו אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון. והרב אמר במורה הנבוכים, הנמצא אשר הוא נמצא כלומר ראוי המציאות. יבאר להם כי יש נמצא ראוי להמצא שלא היה נעדר ולא יהיה נעדר״. ולכאורא ב׳ פשטים אנו למדים כאן. פירושו של רש״י שאמר הקב״ה שיהיה עמהם בגלות זו ובשאר גלויות. ופירושו של רס״ג והרמב״ם שאמר הקב״ה את שמו שהוא קיים ויהיה קיים לעד. ויתבאר להלן.

איתא באבות (פ״ה מ״א) ״בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת״ל והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות״. וביארו המפרשים שאין הכוונה שלכך ברא הקב״ה את העולם בי׳ מאמרות כדי להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. אלא כיון שבמאמר אחד יכול להבראות שהרי ״הוא אמר ויהי״, ובראו בעשרה מאמרות זה מורה על חשיבות והתייחסות מיוחדת לכל גברא. וכיון שכן בדין הוא להפרע מן הרשעים שמאבדים בחטאתם עולם יקר וחשוב כל כך. ומידה טובה מרובה ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם כמו שנאמר (ירמיה לגי כב) ״אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״ ובקיום התורה והמצות הם מקיימים את העולם החשוב שנברא בעשרה מאמרות.

נמצא א״כ דהרשעים נענשים גם על איבוד העולם מלבד שממרים את פי ד’. כי יש עונש מיוחד שגורמים לאבד את העולם. והצדיקים מלבד שמקבלים שכר על קיום המצות עוד יש להם שכר על זה שמקיימים את העולם, והדברים מבוארים בחז״ל (קהלת רבה פ״ז) והובא במסילת ישרים (פ׳׳א) ״בשעה שברא הקב״ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, אמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשבחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי׳. ומבואר בזה שהיתה תביעה מיוחדת על האדם שלא יקלקל ויחריב את העולם כי האדם נברא כדי לתקן את העולם ולא לקלקלו.

ובזה יומתק עוד דברי הגמ׳ (ברכות לה, א) ״ר׳ לוי רמי כתיב לד׳ הארץ ומלואה, וכתיב השמים שמים לד׳ והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה״, והביאור הוא כי המברך ומודה להקב״ה ומכיר שיש מנהיג לבירה, מתקן בזה את העולם, והעולם נחשב לעולמו כי בשבילו נברא העולם ועליו נאמר ״והארץ נתן לבני אדם״. אבל אם אינו מברך ואינו יודע ליתן שבח והודאה למי שברא את הכל, מקלקל בזה את העולם ונמצא גוזל מהעולם שאינו שלו. כי ״לד׳ הארץ ומלואה״.

למה הדבר דומה, למלך שבנה ארמון גדול ויקר כדי להכניס בו אורחים. והכינו ותיקנו בכל מיני השלימות בכלים נאים ומאכלות טובות, ותוכו היה רצוף באבני שיש יקרים. וגם הרהיטים היו היקרים ביותר ונאים עד למאוד. ואירח בו כל מי שלבו חפץ, אך ביקש קודם לכן מכל מי שבא בשערי הארמון אכלו ושתו ותשתמשו בארמון כמה שלבכם חפץ, אך אל תטנפו ואל תקלקלו אותו אל תפגמו ברהיטים הנאים ובכתלים מלאי האומנות. כי אף שהארמון הוא בעבורכם אבל שמרו עליו שלא יתקלקל, האורחים הטובים נהנו בו והודו למלך בעל הארמון רב החסד על כל הטובה ושמרו על הארמון מכל משמר. לעומתם האורחים הריקים והפוחזים היו אוכלים ושותים ומטנפים את כל הנקרא בדרכם. מובן מאיליו את מי מייקר ומחבב המלך הלא את האורחים הזהירים בנקיון הארמון ושלמותו, ואילו את המקלקלים והמטנפים מתעב אותם המלך ואינו חפץ לראותם עוד בביתו אף שהיכל זה נבנה אך ורק להכנסת האורחים. כך אמר לו הקב״ה לאדם הראשון כל העולם הנאה והיקר בשבילך הוא, אך תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. כי בשביל לקלקל לא נתתי לך את העולם. והעולם נברא בשביל האדם, אבל אם מקלקל הרי הוא מקלקל את ״עולמי״, כי ״לד׳ הארץ ומלואה״.

והנה ביאר בספורנו ״אהי-ה אשר אהי־ה״ פירושו ״ההוה תמיד על ענין אחד מצד עצמו. ומזה יתחייב שיאהב המציאות, וישנא כל הפסד מנוגד למציאות, כאמרו כי לא אחפוץ במות המת, ומזה יתחייב שיאהב משפט וצדקה אשר תכליתם מציאות. וישנא העוול והאכזריות המטים עקלקלות אל העדר והפסד, ובזה שנא חמס ואכזריות המצרים נגדכם״.

וכוונתו שהקב״ה קיים תמיד בלי שינוי כלל, והוא והנהגתו חד הם. ומזה יתחייב שיאהב המציאות, כי בזה שברא את העולם הרי ברצונו שהעולם יתקיים. וכן אין רצונו שימות הרשע אלא שישוב מרשעו כי ״חיים ברצונו״. וכשברא את העולם בראו שיתקיים לנצח, ורק ע״י החטא נגרם קלקול והפסד לעולם. ולכך גם שונא את העוול והאכזריות שהם הגורמים להפסד ולקלקול, וזה צוה הקב״ה למשה רבינו שיאמר לבני ישראל שהיות שהקב״ה אוהב את המציאות לכן אוהב את בני ישראל כמשנ״א ״אהבתי אתכם אמר ד״׳. כי הם עתידים לקבל את התורה בהר סיני וכבר מעתה מוכנים לכך, ובזה הרי שומרים את העולם ומקיימים אותו ובשבילם נברא העולם ועל כן הוא סיבה שאפדה אתכם ממצרים. ולהיפך, המצרים שהם אכזריים וחמס בכפם הרי זה העדר המציאות ולכך הקב״ה שונאם, ויעניש אותם על השתעבדם בבני ישראל.

ולפי״ז נמצא שפירוש רש״י והרמב׳׳ן והרס״ג עולים בקנה אחד, שהקב״ה קיים ולא יעבור פי׳ שהוא נצחי הוא ראשון והוא אחרון כפירוש הרמב”ן ומזה יתחייב שאהיה עמם בצרה זאת ואהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות כפי׳ רש״י. כי הקב״ה אוהב המציאות, וישראל בכל זמן ובכל מצב מוכנים לשוב בתשובה ובזה הם מקיימים את העולם שהוא המציאות והקב״ה אוהבם ונמצא עמם בצרתם כדי לגאלם ממצרים שבאכזריותם ובחמס שבכפיהם הם מנוגדים למציאות הקיום.

וכן כתב הרמב״ם בתחילת היד החזקה (פ״א מהלכות יסודי התורה ה״א) ״יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו״ ומבואר שהקב״ה ממציא הכל, ולא רק את הבריאה בראשיתה אלא עצם קיום העולם הוא רק מאמיתת המצאו. וכיון שאמיתת המצאו מחייב שימצא כל העולם וברואיו. הרי זה מחייב את האדם לקיים את העולם במה שנוגע למעשיו. והוא ע״י קיום התורה והמצות. כי זה רצונו יתברך. ובמעשים הטובים מקיימים את העולם, וזה שאמרו בגמ׳ (שבת קיד, א) ״מאי בנאים אמר ר׳ יוחנן אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן. וכמו שאמרו בגמ’ (ברכות סד, א) ׳וכל בניך למודי ד’ ורב שלום בניך אל תיקרי בניך אלא בוניך”. כי התלמידי חכמים הם בונים את העולם ומקיימים אותו, הם העוסקים בבנינו של עולם בתורתם ובקיום המצות. והחטאים הם הפסד וקלקול לעולם.

וזה שורש החיוב לזכור את יציאת מצרים שכל כך הקפידה תורה על כך, וג׳ פעמים הזכירה התורה את יציאת מצרים. ונצטוינו במצות עשה לזכור את יציאת מצרים ב’ פעמים בכל יום בבוקר ובערב. שנאמר (דברים טז, ג) ״למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״ והטעם לזה כי ביציאת מצרים נתגלה הקב״ה בשמו ״אהי־ה אשר אהי־ה״ שהוא מורה שהשי״ת קיים וכל מציאות העולם הוא מאמיתת המצאו. וזה שורש האמונה שהוא הלב של כל המצות. וכמו שכ׳ בתהלים ״כל מצותיך אמונה״ כי היא שורש ולבה של כל המצות. וכשמשריש את האמונה בלבו כמה קיום העולם יש בזה, הן בעצם האמונה עצמה. והן שע״י האמונה ידע שאמיתת הבורא מחייב קיום העולם ולכך יעסוק בתורה ובמצות ועי״ז יתקיים העולם.

וביותר אמרינן בגמ׳ (שבת קיט, ב) ״דאמר רב המנונא כל המתפלל בע״ש ואומר ויכולו [פרש״י שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת] מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית״, והיינו כי המתפלל ואומר ויכולו הרי הוא מעיד שהקב״ה ברא את העולם יש מאין ונח ביום השביעי. ועדות זו היא היא ביטוי האמונה בפה, ומלבד שמצות האמונה ומצות השבת הם ככל התורה והמצות שמקיימין את העולם. הרי הם ליבם של כל המצות ויסודם עד כדי כך שלא זו בלבד שבונה ומקיים את העולם שנברא בעשרה מאמרות אלא נעשה כביכול שותף להקב״ה במעשה בראשית.

חובה עלינו לזכור את יציאת מצרים כדי להתחזק באמונה, כי הטבע שמתנהג בו העולם מחשיך את יסודות האמונה ולכן צריך בכל יום לזכור את יצי״מ כדי להשריש את האמונה ולקרא קריאת שמע לקבל עול מלכות שמים וקבלת עול תורה שעי״ז זכו לצאת ממצרים, ועי״ז מובטחים אנו בהבטחת הקב״ה ״כי אהיה עמך” אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות, ויראנו נסים ונפלאות. ויקויים בנו הכתוב (מיכה ז, טו) ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״.