דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l
ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה’ (כה, כא)
רש”י: ויעתר – הרבה והפציר בתפילה. ויעתר לו – נתפצר ונתפייס ונתפתה לו.
ביאר מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה: לא הייתה זו תפילה רגילה של הורים על מנת לזכות בבנים, הייתה זו תפילה עבור בניינו של כלל ישראל, תפילה ללידתו של יעקב אבינו שהוא כלל ישראל. ולשם כך צריך היה יצחק אבינו להרבות ולהפציר בתפילה, עד שהקב”ה נתפצר ונתפייס לו והתקבלה תפילתו.
ועל אף שהקב”ה כבר הבטיח לאברהם (לעיל כא, יט): “כי ביצחק יקרא לך זרע”, וכן (כב, יז): “כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך”, וכן (שם): “וירש זרעך את שער אויביו”, וכל הבריאה כולה נבראה בשביל ישראל, כמו שאמרו חז”ל (בראשית רבה א, א): “בראשית ברא – בשביל ישראל שנקראו ראשית”, אף על פי כן היה יצחק צריך להתפלל, ולא הייתה זו סתם תפילה, אלא היה צורך להרבות ולהפציר, ורק באופן זה הוא נענה, ואם לא היה מרבה ומפציר בתפילה, לא היה זוכה ליעקב אבינו, וח”ו לא היה זוכה להקים את כלל ישראל.
מבואר שללא תפילה, לא נענים מן השמים, ואף אם כל תכלית העולם נועדה לשם דבר זה, אך כאשר חסרה תפילה – לא זוכים לכך. ולא די בסתם תפילה, אלא יש צורך להרבות ולהפציר בתפילה.
דברי הימים
הקמת ‘ועד ההצלה’
בשנת ת”ש, לאחר שנחשף ‘הסכם ריבנרופ-מולוטוב’ בין רוסיה לגרמניה ומדינת פולין חולקה ביניהן, התגלתה גם יד ההשגחה שבדרך פלא הביאה להסכמה בין המדינות ע”כ שהעיר וילנה תקבל עצמאות תחת שילטון ממשלת ליטא, שלמעשה כמעט חדלה מלהתקיים. יהודים רבים, וביניהם ישיבות שלמות, רבנים ואדמורי”ם נמלטו לוילנה מאימת הרוסים והגרמנים ימ”ש. בין הישיבות שהגיעו לוילנה הייתה גם ישיבת מיר.
רוב מוחלט של הפליטים הגיעו לוילנה כשהם חסרי כל ממש. במרוצת הבהלה להימלט מפני הכובשים, השאירו את כל רכושם מאחור ונמלטו ל”עיר המקלט” וילנה כדי להספיק ולהקלט בה לפני סגירת הגבולות.
יהודי וילנה קיבלו בזרועות פתוחות את אחיהם הפליטים, אולם בעקבות המלחמה נפל ערכו של המטבע המקומי, ורכושם איבד את רוב ערכו. בנוסף, הצבא הרוסי ששלט בוילנה, בזז לפני צאתו מן העיר את כל חנויות ומחסני המזון לטובת החיילים שבחזית והשאיר את העיר כמעט ללא אוכל. אפילו קמח לאפיית לחם לא יכלו להשיג והוא חולק בצמצום לכל משפחה. הרעב הורגש בכל מקום. במצב זה, לא יכלו יהודי וילנה להחזיק לבדם בעול אחזקתם של אלפי אחיהם הפליטים שהגיעו לעירם.
את עול הדאגה לאחזקת הפליטים היהודים נטל על עצמו מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז’ינסקי זצוק”ל. באופן בהול שלח הגרח”ע מברק לידידו הגאון רבי אליעזר סילבר זצ”ל שכיהן כרב בעיר סינסינטי שבאוהיו בארה”ב. במברק הודיע לו על הפליטים הרבים שהגיעו לוילנה וביקש את עזרתם הנדיבה של יהודי ארה”ב.
מיד עם קבלת המברק אירגן הגאון רבי אליעזר סילבר כינוס ענק של חברי ‘אגודת הרבנים באמריקה’. הכינוס התקיים בניו-יורק בר”ח כסלו ת”ש והשתתפו בו מאות רבנים לצד עסקנים רבים. אחת ההחלטות החשובות בכינוס הייתה הקמת ‘ועד ההצלה’ שמטרתו לסייע ליהודי אירופה הנדכאים בכל דרך אפשרית. לנשיא ‘ועד ההצלה’ נבחר הגר”א סילבר זצ”ל.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
תולדות
שחיטה של עשו
ע’ ב”ר ס”ה י”ג שא נא כליך, שחז מאני זינך שלא תאכילני נבילה וטריפה. וצ”ב הרי לעולם אכל מצידו ומאי שנא היום.
וע’ מהרש”ם בס’ דע”ת הל’ שחיטה בקונ’ שערי שלום סוף אות א’ שתי’ דהו”א כי כל איסור נבילה משום זוהמא, (וע’ ריקנטי פ’ ראה), והרי ע”י צלי אין זוהמא.
וע’ חולין ל’ ע”ב דשחיטה בחץ כשר, וע”ש דמשק אליעזר, מובא בשיחת חולין עמ’ פ”ו, דכשר רק באומן לזה, וכמו עשו דכתיב בו וצודה לי ציד. וכעי”ז פי’ ברד”ל על ב”ר ס”ה י”ג אות ט’. וע’ כרם הצבי דלכן כתיב כאן יודע ציד, משא”כ בנמרוד כתיב רק גבור ציד.
אכן ברש”י משמע להשחיז הסכין, ודרש תליך הוא חרב, ולפי פשטות רש”י צ”ל שיתפוס אותו בקשת אבל באופן שלא יהיה טריפה.
וע’ ח”ס יו”ד ט”ו כי ידע שאין מאכילו ליעקב נבילה, (וע’ אג”מ יו”ד ח”ב מ”ג לסמוך בכה”ג), וכל החשש שמא יש על הסכין שמנונית ממה ששחט עשו קודם לעצמו, ובעלמא בבישול הרי יש הדחה על הבשר לפני מליחה, אבל כאן בצלי אין הדחה ולכן אמר לו לנקות היטב ולשפשף הסכין.
ולדבריו א”ש לשון שלא תאכילני נבילה וטריפה, ולא אמר לו שלא יביא נבילה, אלא החשש שמאכילו מהסכין.
(וע”ש בח”ס דאין חשש שחיטת מומר כי עשו לא יעשה נבילה ליצחק. וכ”ז א”ש לשיטת רש”י משום חשש נבילה, אבל לתוס’ ג’ ע”ב והרא”ש סי’ ז’ משום לאו בר זביחה לכא’ ק’.
ובח”ס פשוט לו שידע שעשו מומר אלא שסמך שלא יאכיל אותו בלי הלכות שחיטה כגון להשחיז הסכין, וע”ע דעת זקנים דכתיב וצודה לי צידה עם ה’ לומר שאמר לו ה’ הלכות שחיטה.
ועוד באיסור שחיטת מומר, יש שצירצו שיצחק היה סומא ופטור ממ”ע, לפי מהר”ל בתפארת ישראל פ”כ שאבות קיימו רק מ”ע ולא ל”ת.
בחירה בין יעקב לעשו בזמן הזה
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
“ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד ויעקב איש תם יושב אהלים” (בראשית כה, כז). וברש”י: ‘איש שדה – כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות’. ‘יושב אהלים, אהלו של שם ואהלו של עבר’.
מבואר, שהחילוק בין יעקב לעשו הוא במה שיעקב יושב באוהלי שם ועבר, ואילו עשו יושב בטל וצד חיות ועופות. אמנם לכאורה לא רק כשגדלו והלכו כל אחד לדרכו ניכר ההבדל ביניהם, אלא כבר בהיותם במעי אמם נאמר (כה, כב): “ויתרוצצו הבנים בקרבה”, ופירש רש”י: “כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת”. ועל כך השיב לה הקב”ה “שני גויים בבטנך”.
וכבר דנים בכך העולם, שלכאורה מצינו ביעקב ועשו את שני הדרכים של הנהגת האדם בעולם הזה. מחד, הנהגה של אדם הדואג לעתידו בעולם הבא, שקוע בתורה, תפילה, יראה ומוסר, הלא היא ההנהגה של יעקב אבינו. ומאידך, אדם שאינו דואג לעתידו בעולם הבא אלא שקוע כולו בהוויות עולם הזה, הנהגה של ‘איש שדה’, של ביקוש הפרנסה והליכה אחר התאוות. והיא ההנהגה של עשו, שנמשך מיד לעבודת אלילים שהיתה התאווה השלטת בעולם באותו הזמן.
והנה, בפשטות צריך כל יהודי לבחור לעצמו באיזה דרך מבקש הוא ללכת. האם יבחר להיות כיעקב אבינו, לעשות את כל הדברים המביאים לחיי עוה”ב ולכך הוא משתוקק ומבקש בכל עת, או שבוחר הוא בחיי עולם הזה ומילוי תאוותיו כדרכו של עשיו, ועסוק כל כולו להיות ‘איש ציד’, לצוד ולחפש אחר הרצונות והתשוקות המצויים בעוה”ז.
יסוד ההבדל בין יעקב לעשיו הוא השאיפה לרוחניות
ונראה לומר, שיסוד ההבדל בדרכי ההנהגה בין יעקב לעשיו הוא מחמת ההבדל במהותם. כך נראה מטעם הדבר שנקראו כל אחד בשמו, שהנה כתבה התורה (שם, כה): “ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשו”, ופירש רש”י (שם): “הכול קראו לו כן לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה”. מבואר, שנקרא עשו על שם שיצא מרחם אמו עשוי וגמור בשערו. ואילו ביעקב מצינו שכתוב (שם, כו): “ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב”, ופירש רש”י “אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב”, ומבואר שנקרא יעקב על שם שתפס בעקבו של עשיו.
והביאור בזה הוא, עשיו, הוא אדם עשוי ששערותיו גמורות. מושלם, וממילא חסר שאיפות להתקדם עוד. אדם כזה אינו יכול להגיע לשום מקום, וכפי שראש הישיבה הגר”ח היה אומר, שהוא ‘שונא’ אנשים שבעים חסרי שאיפות! מאידך, ענינו של יעקב הוא ממש הפוך מכך, כבר בתחילת יציאתו של יעקב אל העולם אחז בעקב עשו, כאומר שרוצה לתפוס ולהשיג עוד. ‘יעקב מלשון עקב, כאדם המדמה עצמו לעקב שאינו מושלם, ורוצה להתעלות עוד. מתוך נקודה זו היה יעקב ל”יושב אוהלים” – מבקש ה’, וכפי שתרגם יהונתן בן עוזיאל “תבע אולפן מן קדם ה'” (שם כה, כז).
וכבר אמר ראש הישיבה הגר”ח זצוק”ל, שאדם אינו יכול להתחיל את מסלול חייו כאשר כביכול הוא מושלם לגמרי, אלא עליו לעבור את דרך החיים תוך כדי שהוא גדל אט אט, שלב אחר שלב. והמשיל זאת לאדם שמחליף את בגדיו לאט לאט על פי סדר גדילתו, בתחילה בעודו ילד לובש הוא את בגדיו הקצרים כדרך הילדים, לאחר מכן כשהוא גודל לובש מלבושים ארוכים יותר כדרך הילדים הגדולים, לאחר מכן הוא כשהוא גדל עוד לובש חליפה וקסקט, לאחר מכן כשהוא ממשיך לגדול לובש חליפה עניבה ומגבעת, עד שלבסוף הוא לובש חלוקא דרבנן ומגבעת רבנית. הוא הדין בכל אדם ואדם, אשר צריך לגדול ולהתפתח שלב אחר שלב, כפי הסדר הנכון והראוי לפי גדלותו והשגתו. מי שלא עולה כסדר הזה אלא מתחיל את חייו כאילו הוא כבר מושלם לגמרי, לעולם לא יוכל להשלים עצמו כראוי, והרי זה כמו חורבן לאדם.
כיון שעשיו במהותו, מבחינת עצמו, הוא דמות האדם המושלם, השבע וחסר השאיפות הרוחניות, ממילא עיקר עיסוקו הוא בעניני העולם הזה. שהרי אין לו לאן להתקדם, וכל מעייניו נתונים לספק את רצונותיו וצרכיו ברגע זה. אולם יעקב שמהותו היא דמות האדם החסר שאינו שבע, “האוחז בעקב אחיו” ושואף לתפוס ולהשיג עוד ועוד, עיקר עיסוקיו הוא בעניני רוחניות, תורה תפילה ומוסר שבהם יוכל לעלות עוד ועוד.
עשיו – “ציד בפיו” ו”יעקב איש תם”
ונראה שעל פי זה מבואר היטב מה שנכתב על עשיו (שם, כח): “ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו”, וכפי שפירש רש”י (שם), “בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו”. ואילו ביעקב נאמר (שם, כז): “ויעקב איש תם”, ופירש רש”י (שם): “תם, אינו בקי בכל אלה אלא כלבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם”. יעקב במהותו הוא בן עליה השואף להתעלות ברוחניות, ואין לו תכלית בעולם הזה אלא רק כפרוזדור לעולם הבא, לכך אין לו כל טעם לרמות בענייני העולם הזה, וממילא פיו ולבו שוים. אולם עשיו שמהותו היא דמות האדם חסר השאיפות הרוחניות, ועיקר עיסוקו הוא תאוותו לעניני העולם הזה, לכך היה מרמה בפיו בכדי להשביע את יצרו ולהביא עצמו לידי סיפוק במה שהיה עיקר עולמו, היינו מילוי תאוותיו.
בחירה רק בעוה”ב, הוא דבר קשה מאוד
הגדרה זו של שני מהלכים נפרדים, יש בה דבר הקשה ומפריע לי מאוד. על עצמי אני מדבר, היות ומסתמא אתם בעלי מדרגה גבוהה והייתם בוחרים בחיי עוה”ב, אולם לי יש הרגשה שונה בענין זה. וודאי שאם ישאלו אותי במה אני בוחר, בחיי עוה”ז או חיי עוה”ב, אשיב כי הבחירה היא בחיי עוה”ב. אולם פעמים רבות יאמר אדם כך ולא יהיו ‘פיו וליבו שוים’, וקשה מאוד שיבחר אדם רק בחיי עוה”ב ולא ירצה לעצמו לכל הפחות ‘קצת’ מעולם הזה. כיצד אם כן, יש לפנינו שתי דרכים שונות בתכלית זו מזו, ואף סותרות זו את זו, ולרובא דעלמא אין הכרעה גמורה ביניהן. במבט אמיתי נמצא שהאדם בוחר גם בעוה”ז וגם בעוה”ב, והיאך יתכן שירצה בשניהם, והלא לכאורה יש בכך סתירה גדולה.
יחשוב כל אחד לעצמו, אם היו מעמידים בפניו בחירה זו, עולם הזה לחוד או עולם הבא לחוד, האם היה בוחר רק בחיי עולם הבא. אולי רק יחידים היו בוחרים בכך. העולם הזה בתקופתנו מלא בכל טוב של גשמיות, שפע של מזון, בגדים וכל מיני מכשירים. זוכר אני כי כשבאתי לראשונה לארץ ישראל לא היה כאן כלום! לא היה גז בכל בית, לא היה מקרר, רק דבר אחד היה בשפע רב: עוני! כולם היו עניים. גם בחו”ל, שם היה המצב יותר טוב, היו עובדים קשה מאוד כדי להשיג פרנסה. באופן זה של קושי ועניות, ברור יותר הצורך לבחור בין חיי עוה”ב במצב של מחסור וצמצום, או חיי עוה”ז שמשמעותם שקיעה ב’חיי שדה’, בפרנסה ובניסיונות להשיג את הרצונות והתאוות. אולם היום מצוי השפע ביותר, יש שפע גם ברוחניות וגם בגשמיות. כל אחד מחזיק היום דירה ושאר כל המכשירים, מצלמה, טייפ וכו’ וכו’, בעבר מי שהיה לו אחד מכל המכשירים האלו היה נקרא ‘יחסן’. היום מי שאין ברשותו ‘פלאפון’ נראה כמו מי שאין לו נעליים.
דרכו של יעקב, בחירה בעיקר
יש כאן שאלה גדולה, הרי החילוק בין יעקב לעשו והבחירה של יעקב בעוה”ב ושל עשו בעוה”ז, הוא יסוד לכל הדורות. בכל דור ודור יש לכל אחד הבחירה אם לצאת ל’אהלי שם’ או לצאת לע”ז וחיי עולם הזה. אולם בזמן הזה נראה כאילו ישנו מצב חדש שאפשר לחיות בשני העולמות, מצד אחד להיות בבית המדרש ויחד עם זה להיות ‘איש ציד’ וליהנות מכל ענייני עוה”ז. ונמצא לכאורה שכבר אין את הבחירה שהיתה אצל יעקב ועשו, והדבר צריך ביאור רב.
שמעתי פעם מאשה גדולה, שאדם שיודע להבדיל בין העיקר לבין הטפל ולתפוס בעיקר, יש לו סיכוי להצליח בחייו. אמנם יש לו גם את הטפל, אולם כיון שהוא עצמו נמצא ב’עיקר’ הרי הוא מצליח. אכן, בימינו כמעט ואי אפשר לחיות בלי שייכות חזקה לענייני עולם הזה ול’לוקסוס’ שנהיה היום דבר הכרחי. הרי לא גומרים היום שידוך בלי שיסכימו על קנייה של דירת שלשה חדרים, ובנוסף כל המכשירים, תנור מכונת כביסה וכו’ וכו’. העניינים האלו נהיו הכרחיים ובלי כל אלו אי אפשר להתקדם.
אבל הכלל שצריך לדעת בזה הוא, להבחין בין העיקר לטפל. לדעת ולהכיר בלי הפסק שכל העולם הזה שהקב”ה משפיע בדורנו הוא בכדי שיהיה הכוח לעבוד את ה’. וזו צריכה להיות ההתייחסות לענייני עוה”ז, בתורת ‘כלים’ לעבודת ה’ ולא יותר מכך.
מעתה נבין שבנקודה זו תלויה הבחירה בדורנו. האם העיקר הוא עסק התורה, וכל השאר הם רק ‘כלים’ שהם טפלים לעסק התורה. או שגם כל ה’לוקסוס’ הוא גם כן בתוך ה’עיקר’ של חיינו. זוהי הבחירה בין דרכו של יעקב להיות בן עולם הבא, לדרכו של עשו להיות ‘איש יודע ציד איש שדה’. יכולים להיות שני אברכים שנראים אותו הדבר וחיים באותה צורה, לשניהם יש אותה הדירה וכל שאר החפצים, ואף לומדים באותו מקום. לכאורה נראה הכול אותו דבר, אולם אחד מהם הוא במהלך של ‘יעקב’ ואחד הוא במהלך של ‘עשו’. הכול תלוי בשאלה מהו העיקר, האם עסק התורה הוא העיקר וכל השאר הוא טפל שיש בו רק הכרח, או שעושים את ה’כלים’ ואת הטפל לעיקר בפני עצמו, ובכך נכנסים למהלך של עשו.
ברכת יצחק, לתת ביד יעקב את הכולים לעולם הבא
ראיתי בספרו של הגאון ר’ אריה פינקל שליט”א, ‘הר יראה’, שהקשה היאך רצה יצחק לברך את עשו, הלא ידע יצחק מיהו יעקב ומיהו עשו, ואיך א”כ בחר דוקא בעשו לקבל הברכה. והתשובה, יצחק רצה למסור את כל העוה”ז לעשו, ולהותיר ליעקב רק את נחלת עוה”ב. יצחק אבינו לא רצה שיהיה ליעקב שום שייכות לעולם הזה, כדי שיהא נוחל את העולם הבא באופן מושלם. אולם רבקה אמנו שהיתה גדולה בנבואה סברה אחרת, ודעתה היתה שיעקב צריך הן את עולם הבא והן את עולם הזה, ועשו צריך להיות בגדר עבד ליעקב.
עומק הדבר הוא כמו שביארנו. אין סתירה בעצם בכך שיהיו לאדם שני העולמות, עולם הזה ועולם הבא יחד. אולם החיוב שיש על האדם הוא להבחין בין העיקר לבין הטפל. ואם מבחין ובוחר בעולם הבא, בעסק התורה באופן הגמור, הרי שאפילו שמשתמש ונהנה מהעוה”ז, עדיין עומד הוא בתוך המהלך של יעקב ובוחר באהלי שם.
הבחירה בב’ העולמות, סוד האושר בחיים
מי שיבחר בדרך זו יזכה אף לחיים טובים ושמחים יותר. בדור הקודם כאשר לא היה לאדם אפילו כדי מחייתו, היו החיים מלאים בשמחה, מלאים בשלמות ובסיפוק למרות הקושי והמחסור. ואילו כיום שלכאורה לא חסר כלום ואדרבה מכל דבר יש בשפע, מאבדים בני אדם את עיקר החיים שלהם. אין מנוחת הנפש, אין סיפוק, אין שמחה, על כל דבר צריך לרוץ ליועצים ופסיכולוגים, איך מיישבים זאת.
התשובה היא, שלא יודעים איך לגשת לחיים בשני העולמות יחד. עושים את שני העולמות לעיקר ונכנסים למהלך של חיפוש ורדיפה אחר הכול, וממילא אין סיפוק ואין אושר. אולם אם מאמצים את הדרך וה’כיוון’ הזה, להרגיש ולהבדיל בין העיקר לטפל, ממה צריך לקבל את השמחה והסיפוק, ומה משמש רק בתורת ‘כלים’. בזמן שלומדים – לומדים. בזמן שמתפללים – מתפללים. כאשר חיים את העיקר וממיתים את השעבוד לעולם הזה, הרי החיים מסודרים ומלאים בשמחה וסיפוק מהשגת העיקר. מי שבונה את מהלך חייו בדרך זו, הוא הבן עליה הגדול ביותר בימינו.
‘פיקודי ה’ משמחי לב’, הביטול הגמור של עוה”ז
אפשר להציע בזה מהלך נוסף.
הנה, עצם הבחירה בחיי עולם הבא, היא בחירה בהנאה מוחלטת שאין בה חסרון כלל, וכמ”ש (תהילים יט, ט): “פיקודי ה’ ישרים משמחי לב”. ועי’ במפרשים שם [רד”ק ועוד]: “כי החכם ישמח על שכלו. וכאשר יגבר על הגוף וינהגהו בדרכי השכל, אין שמחה בעולם כשמחה ההיא”. כאשר בוחר אדם בחיי עולם הבא, בחיי עסק התורה, הרי השמחה והסיפוק בכך כל כך גדולים, עד שאין לו שמחה וסיפוק בשום דבר אחר. אפילו בימינו כאשר הבחירה בתורה מלווה גם בדברים ההכרחיים מענייני עולם הזה, כפי המתחייב מארחות החיים של הדור, מכל מקום אין לו מהם סיפוק ושמחה. אפילו אם נהנה מהם, אין זה שייך כלל להנאה ול’ציד’ של עשו, כל כולו נמצא בתוך המהלך והבחירה של יעקב.
מרן ראש הישיבה זצוק”ל סיים שיחה זו בזו הלשון:
אני מבקש סליחה שאינני מדבר ברור, דבר אחד למעשה למעשה, בכל מה שדברנו נזכרתי בדבר שמפורסם בכל העולם, פלאפון, כמה ביטול תורה זה גורם. איום ונורא. ביזיונות. אדם מסתובב ברחוב ומצפצף עם ניגון באמצע ביהמ”ד. היתכן? זה בזיון הבריות שבאמצע ביהמ”ד צריך לענות בפלאפון. אני מבקש בבקשה ברחמים שלא יהי’ שום פלפון בבתי מדרשות – בקשה- זה הרי בזיון הבריות. חוץ מההפרעה זה בזיון. איך לא מתבייש באמצע ביהמ”ד “הלו?” וכי זה פיקוח נפש? בשום פנים ואופן שלא יהי’ פלאפון בביהמ”ד. ה’ יזכה אותנו בזכות זה שנזכה לשני שולחנות. עוה”ז והבא ונזכה להנות מזיו השכינה.
Parsha Preview
Harav Hagaon Shmuel Wolman Shlita
A Means or an End?
Parashas Toldos
Harav Hagaon Shmuel Wolman Shlita
This parashah contains the story of the sale of the bechorah from Eisav to Yaakov. It is a parashah definitely worth relearning, as we cannot rely on how we originally imagined these events when we first learned about them in cheder. The Torah describes Yaakov Avinu preparing a pot of red lentil stew, and Chazal explain that Avraham Avinu passed away that day, and the minhag is to serve lentils to mourners.
Eisav returned from a very long day in the field, and the Torah says, וְהוּא עָיֵף. Simply understood, he was tired out, maybe even exhausted, and he asked Yaakov if he could share some of the lentil stew in order to quell his hunger. Yaakov then started negotiating, saying that he’d only give him the stew if he would sell him the bechorah.
But the Baalei Hatosafos explain that the word עָיֵף does not simply connote exhaustion; rather, Eisav was a goses, literally on his last breath, and that is what he meant when he said, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת. He needed some food to stay alive, and he was begging his brother Yaakov to save his life with that lentil stew.
In light of this explanation, it seems as though Yaakov was trying to extort the bechorah from him at a vulnerable moment. If we weren’t talking about Yaakov Avinu, we might think this was a classical opportunist who takes advantage of an unfortunate circumstance. Yet this does not seem to reflect the ehrlichkeit in business that we would expect of Yaakov Avinu, and it definitely seems to conflict with the Ramban’s description of Yaakov Avinu as a tzaddik in monetary dealings. Clearly, we need to reorient ourselves regarding Yaakov Avinu’s intentions, and I think we can do so by contemplating Rashi’s explanation of why Yaakov wanted to buy the bechorah:
לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב: אין רשע זה כדאי שיקריב להקדוש ברוך הוא.
At that time, being a bechor meant performing the avodah of a Kohen, and Yaakov Avinu was concerned that this rasha, Eisav, was not worthy of being the one to offer korbanos to the Eibishter. His purchase of the bechorah had nothing to do with his personal gain; he was not at all interested in obtaining the bechorah for himself, and he was not seeking to take advantage of Eisav’s plight. Rather, he was acting out of a sense of achrayus to uphold the kavod of the bechorah.
Accordingly, Yaakov Avinu must have been absolutely sure that Eisav was not worthy of doing the avodah, to the extent that he found a way to extract the bechorah from him. What made Yaakov so certain that Eisav was not worthy of this role?
Our immediate response would be that Eisav was a rasha; Chazal tell us that on that day alone he committed many severe aveiros. But it can’t be that simple, as the Torah does not explicitly mention any of these aveiros to justify Yaakov’s actions. Furthermore, we find that Yitzchak Avinu was quite taken by Eisav’s maalos, to the extent that he continued to view Eisav as worthy of receiving the berachos. R’ Yerucham stresses that we should not think that Yitzchak Avinu was simply naïve and could not see the obvious. It must be that on the outside, Eisav seemed very chashuv, and his maalos seemed to rival those of Yaakov. If so, what made Yaakov so confident that he needed to wrest the bechorah from Eisav?
Later on, we see how the Torah emphasizes Eisav’s lack of appreciation for the bechorah, as it states: וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה. We also find Eisav dismissing the bechorah as dangerous and undesirable: a Kohen can’t drink wine, and so on. This contemptuous attitude could definitely explain why Yaakov decided that Eisav was not worthy of being granted this heiligeh privilege, but how did Yaakov know this even before Eisav displayed his disdain for the avodah?
Yaakov Picks Up on a Nuance
Perhaps we can suggest that Yaakov Avinu picked up on the nuances of Eisav’s behavior when he asked for the lentil stew. Yes, he was starving and needed food desperately, but something in his word choice revealed a certain relationship with food that alerted Yaakov to grasp Eisav’s true inner self. Eisav said, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, and the passuk continues,עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם . The mefarshim wonder, why would Eisav and his descendants be named Edom, for eternity, because Eisav once used the word “edom” to describe a dish?
Chazal say that שמא גרים — a person’s name reflects his essence.
How does the name “Edom” reflect Eisav’s essence?
The Ramban explains that he was memorialized with that name to highlight his willingness to sell the bechorah in exchange for something as insignificant as lentil stew. But why is the word “edom” chosen to represent that transaction? He could have been named “Nezid” or “Adashim”! Evidently, a fundamental aspect of his nature is alluded to in the phrase הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה.
Every component of Creation has pnimiyus and chitzonius, an internal part and an external part. Even something as mundane as food has its essence – its nutritional value and its ability to satiate and fuel ruchniyusdik productivity – as well as its outer appeal. When Eisav came inside from the field, he was in desperate need of satiation; he needed the pnimiyus of the food to sustain him. Yet even then, he was still so focused and caught up with the outer color of the soup: הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה. This was a very telling moment, for with these words Eisav made it clear that he has no pnimiyus, and can never get past the chitzoniyus. The הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה is his essence, and therefore, for eternity, he is called “Edom.”
From Yaakov Avinu’s perspective, the fact that Eisav was in a desperate state, veritably a goses, was no excuse. Rather, it was even more of a reason for Eisav to be less focused on externalities. There should have been a יזכיר לו יום המיתה, there should have been a שוב יום אחד לפני מיתתך. This brush with his mortality should have prompted Eisav to see things from a higher perspective, with a certain clarity, a certain smack of reality. Eisav had just lost his grandfather, Avraham, and was entering th beis ha’avel, where one is meant to contemplate and introspect: והחי יתן אל לבו. Yaakov Avinu was serving the customary lentils, which are meant to symbolize the somber state of aveilus and the cyclical nature of life, yet all Eisav could see, even under such circumstances, was the chitzoniyus.
By referring to the lentil stew as ָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, even in his most vulnerable moments, Eisav was showing his true colors and limited perspective, which made it abundantly clear to Yaakov that he must take action and use any leverage he had to transfer the bechorah to a more worthy candidate. The bechorah was meant for someone who has pnimiyus, someone who could appreciate the ruchniyusdik value of being a meshareis Hashem and offering korbanos to the Eibishter. Yaakov Avinu saw that Eisav, who was pure chitzoniyus, was not worthy of this role. Although he did possess sparks of holiness, and on the surface there was much to admire in Eisav — enough to make Yitzchak deem him worthy of this role, Yaakov Avinu picked up on this nuance. He grasped that the true yardstick of a person is, what is his primary focus? Does he get stuck on the superficial, or does he have the capacity to stay focused on the pnimiyus? Does gashmiyus play a supporting role of fueling and financing his ruchniyusdik pursuits and building his pnimiyus, or does he connect only to the outer veneer and make that an end for itself?
True, Chazal teach that Eisav committed many severe aveiros, but the Torah Shebichsav does not explicitly focus on those. The only thing the Torah does focus on is וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה. Apparently, the Torah is conveying that this attitude was his most fundamental flaw. It reflects Eisav’s essence, his value system, his priorities, and most of all, his focus. To him, food and other worldly matters were a goal in and of themselves, not fuel for a more meaningful purpose.
Chassidim make a point of drinking a coffee before davening, as they quote the Rebbes as saying, “Better we should drink a coffee before davening to give us koach then we should daven in order to permit us to eat.” It’s all about focus: what’s the end and what’s the means.
The purpose of learning these parashiyos is not simply to identify the subtle differences between Yaakov and Eisav, but of course to apply these nuances to our lives. We all get distracted at times, but there is still a very fundamental difference in what our focus is: Are we drinking coffee in order to give us koach to daven, or are we davening so we can finally drink that coffee? Are our parnassah efforts meant to support our avodas Hashem, or are they a goal for themselves?
Olam Hazeh is a state of חטוף חטוף — chap arein! Everyone is running and chapping, but what is the focus? What are we running after – another business idea, another exotic luxury, or another opportunity to chap another seder, another chessed, more nitzchiyus? We often hear the refrain, “You only live once.” The question is, what kind of urgency does that create? One that broadens our hasagos in gashmiyus, or one that lights a fire under us to propel us further along in our quest for shleimus?
The Eibishter should give us siyata d’Shmaya as we learn in these parashiyos to try to be influenced by these nuances that Yaakov Avinu taught us, and that will hopefully help us keep our focus on what’s the end and what’s the means.
Gut Shabbos.