BereishisToldos

דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

ממכתבו של מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה:

…יתן ד׳ ית’ ברוב רחמיו וחסדיו על כל איש, טוב ד׳ לכל, שלא יוסיף לדאבה עוד…

בטח זוכר ידידי את דברי המדרש בפ׳ תולדות, יצחק אע״ה תבע יסורין, אמר לפניו: ריבון העולמים, אדם שמת בלא יסורין מדת הדין מתוחה כנגדו, מתוך שאתה מביא עליו יסורין אין מדת הדין מתוחה כנגדו. אמר לו הקב״ה: חייך, דבר טוב תבעת ממך אני מתחיל! מתחילת הספר עד כאן אין כתוב יסורין, כיון שעמד יצחק נתן לו יסורין, שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהינה כו׳. עכ”ל.

וזהו תנחומין גדולים לסבול יסורין, יצחק אע״ה שהי׳ עולה תמימה, מאבות הקדושים, ועכ״ז הי׳  מתיירא שלא תהיה מידת הדין מתוחה כנגדו, והקב״ה הסכים לבקשתו ואמר לו חייך, דבר טוב תבעת. מה נענה אנן, אנשים קטנים מטונפים בחסרונות רבות, רח״ל, ובלי מעלות הנדרשות מאתנו כענין “מה ד׳ דורש ממך עשות משפט ואהבת חסד”, ואחר כל אלה ״הצנע לכת עם ד׳״ מי יתן שיהי׳ בידינו לקבל דין שמים בלי תרעומות ח״ו רק להצדיק את הנהגתו ית׳ לטובה.

יעיין ידידי במדרש רבה בהתחלה בפ׳ וישב על אשר ‘ביקש יעקב לישב בשלוה אמר הקב״ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה״ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה״ז’. תמיד הייתי רוצה להבין הביאור… וכי מה אכפת להקב״ה כי יהי׳ להם גם עוה״ז?

…ראיתי מדרש אחר… הבנתי מדבריהם כי מי שרוצה וחושב ע׳׳ד איזה מנוחה בעוה״ז הוא טענה על אמונתו ע״ד עוה״ב כי אדם לעמל יולד, כי לא למנוחה הוא עוה״ז כי לפום צערא אגרא. והעמל ואי המנוחה בעוה״ז והסבל על כל זאת, היא היא העוה״ב. ובקשת השלוה אף לגבי יעקב אע״ה הי׳ לטענה, ומדת הדין הי׳ טוענת על זה. ובשביל בקשה זו קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו’.

דברי הימים

בזכות ששלח אותי ל’ישיבת מיר’

המשגיח הרב[1] שלמה וולבה זללה”ה למד בנעוריו בישיבת מונטרייא בשווייץ. פעם אחת נשא שם שיחת מוסר הרב דוד בודניק ז”ל מתלמידי נובהרדוק, שיחה זו עשתה עליו רושם עמוק. כשהסיח את הרגשת לבו לפני ידידו הר”ר דוד יעקב כהן שהיה מתלמידי ישיבת מיר, ענה לו הר״ר דוד יעקב “אתה צריך ללכת לישיבת מיר לשמוע את הגה״צ ר׳ ירוחם”. רבי שלמה נמנע מלעשות זאת משום שידע כי אביו שהיה פרופסור ותושב ברלין המודרנית, שרוח הישיבות הקדושות לא נשבה בה, לא יסכים שייסע למיר. לאחר מספר חודשים שוב שמע שיחה מהר”ר דוד בודניק והתפעל עד מאוד. בהשפעתו של ידידו הר”ר דוד יעקב כהן שלח מכתב לאביו על בקשתו לנסוע למיר. אביו, ביקש לדעת מה זו בדיוק ישיבת מיר, ולאחר חליפת מכתבים הסכים לכך. רבי שלמה ז”ל ראה בכך נס משמים.

לימים, כשנולד לרבי שלמה ז”ל בנו השני, קרא לו דוד יעקב כאות הכרת הטוב להר”ר יעקב דוד כהן ששיכנע אותו לנסוע ללמוד בישיבת מיר.

באחד הימים כששאל אחד הנכדים את רבי שלמה ז”ל איך זכה אביו שתצא ממנו כזו משפחה מפוארת, שהרי היה פרופסור ברוח ברלין ומשאת נפשו הייתה ברוח זו ולא לבן גדול בתורה ויראה? חשב רבי שלמה ז”ל מספר רגעים וענה ״בזכות זה שהסכים שאלך ללמוד בישיבת מיר ותמך בי כלכלית בזמן שלמדתי בישיבה״.

תודתנו לנכדו הרה”ג ר’ אליעזר וולבה שליט”א ששיתף אותנו בפרטי המעשה

ביקש בצוואתו שלא לכתוב תארים על שמו[1]

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תולדות

מעשר ראשון ומעשר שני

שאל עשו היאך מעשרין את המלח ובודאי פשוט שהיה מראה עצמו כמחמיר להפריש גם מהמלח וכמ”ש בדברי דוד מהט”ז. אך צ”ב מה היה השאלה היאך מעשרין את המלח.

וי”ל דהנה ברמב”ם פ”א ממעשר שני הי”ב כתב דכל הפטור ממעשר ראשון פטור ממעשר שני,  ובמל”מ שם הביא מסמ”ג לחלק דשאר פירות וכן ירקות פטורים מתרומה ומעשר ראשון אבל חייבים במעשר שני מה”ת, (ומקור הסמ”ג בירושלמי פ”ק דמעשרות דדריש שאר פירות מדכתיב עשר תעשר וכן כתיב בסו”פ בחוקותי וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה’ הוא, (וברמב”ן עה”ת כתב וכל אלו אסמכתות, וע”ע תוס’ ר”ה י”ב ע”א), וס”ל לסמ”ג דכל אלו דוקא במעשר שני דאיירי בהו הפסוקים. וכ”כ ביראים קמ”ז.  וע’ שעה”מ שם שהביא ראיה מגיטין ס”ה ע”א ומקו’ הריטב”א שם.

וע’ טו”א ר”ה ט”ו שהקשה א”כ איך תיקנו תרומה ומעשר ראשון כיון שהכהן ולוי אוכלים עם חיוב מעשר שני דאורייתא.  והוסיף דמשמע בדמאי פ”ז מ”ג שהכהן א”צ להפריש מעשר שני ולפי היראים תיקשי ממעשר שני. ותי’ באו”ש פ”ב מתרומות ה”א דברש”י ובעה”מ פ’ העור והרוטב (ברי”ף מ”ד ע”ב) נתקשו בהא דאמרו שם ק”כ ע”ב בתמרים ותפוחים של תרומה ועשה מהם דבש תמרים ויין תפוחים אם חייב קרן וחומש עליהם, ובגמ’ אמרו נחלקו אי ילפינן מביכורים דגם שאר פירות חייב על משקין היוצאין או דאוקי באתרה ורק בתרומה של דגן תירוש ויצהר חייב על משקין היוצאין מהן. ומשמע בגמ’ דתרומת תמרים ותפוחים מה”ת והספק אי ילפינן מה”ת לענין משקין של התרומה הזה, והרי בכמה  דוכתי מבואר דאינו אלא מדרבנן. וכתב הראב”ד בס’ כתוב שם, ומובא בכפתור ופרח פ”ג, שהמפריש תרו”מ משאר  פירות אף שאין בהם חיוב מ”מ חל על ההפרשה דין תרומה.

ובאמת לפי הסמ”ג ויראים מובן היטב דעת הראב”ד גופיה, דבאמת צ”ב אם שאר פירות מופקעים לגמרי מדיני תרו”מ איך אפשר לחול בהם דין תרומה אם הפריש. וכפשוטו צ”ל בדעתו דכיון דדרשו בירושלמי מקרא דשייך תרו”מ גם בשאר  מינים ומ”מ לא נזכר בקרא בהדיא ע”כ צ”ל דנ”מ לענין דחל עליהם דין תרו”מ, וכ”כ בפרחי ציון ומובא במעדני ארץ פ”ב ה”י  אות ד’ ופ”ב הי”ב אוח ב’.

ולפי”ז נראה דמה שאמר עשו דמלח חייב במעשר בודאי לא היה בתרומה והרי כתיב בתורה דגן תירוש ויצהר אלא כוונתו היה לענין מעשר שני (שהוא מתקנת אביו יצחק) דדרשו בירושלמי וספרי כמ”ש הסמ”ג ויראים דמעשר שני חייב בכל דבר, ובזה אמר עשו דלאו דוקא פירות וירקות אלא התורה ריבתה כל מיני מאכלים. ולפי”ז י”ל דשאלתו היה כיון דקיימו כל התורה עד שלא ניתנה הרי נוהג גם להפריש תרומה ומעשר ראשון והוי מכשיל הכהן ולוי באיסור מעשר שני. (ויש לעיין בזה לפי הנ”ל מה תיקן אברהם ומה תיקן יצחק).

ויש להוסיף דברש”י כתב היאך מעשרין את המלח אבל במדרש ב”ר ס”ג י’ איתא ששאל היך מתקנין מילחא, ולדברינו א”ש ששאל איך אפשר לתקנו בכל המעשרות בלי חשש כלל, ואם יש חיוב על הכהן להפריש מעשר  שני ממה שנתן לו. ובאמת התי’ לזה הוא כדעת הראב”ד וכמ”ש האו”ש.

סיום נ''ז פעמים ש''ס בבלי

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel Shlita

דברי מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל שליט”א במעמד סיום נ”ז פעמים ש”ס בבלי

שנלמדו לע”נ מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

כבוד גאון ישראל מרן הגאון הגדול ר”י סלבודקה שליט”א, כבוד מרן הגאון הגדול רבה של ירושלים העתיקה שלט”א, שני המאורות הגדולים מרי דכולא תלמודא העניקו מזמנם היקר מפז והטריחו עצמם באופן נדיר לפאר המעמד לכבודה של תורה, כבוד מורינו הגאון הגדול ר’ יצחק שליט”א, מורינו הגה”צ המשגיח שליט”א, ראשי ורבני הישיבה, ומקום של כבוד לתלמידיו ומיודעיו של האבא ראש הישיבה זצ”ל, רבנן ותלמידיהון, וברוכים הבאים לאורחים החשובים חברי הירחי כלה, ואחרונים חביבים המוני מסיימי הש”ס.

מה נכבד היום הגדול הזה יומא טבא לבני הישיבה, הישיבה לובשת חג, כתם טהור פז לראשם של בני התורה וצניף מלוכה צבי תפארת לכבודה של תורה, בחרדת קודש וברגשי גיל וחיל אנו שוב עומדים במעמד המפואר והמרטיט, מצמרר לומר את המשפט בלעה”ר עשרות שסי”ם, וכן ש”ס ירושלמי כן ירבו, מוסיף והולך כשלהבת העולה מאיליה, שנלמדו ע”י מאות ואלפי תלמידי הישיבה הקדושה. נגיל ונשיש בזאת התורה, אשרינו מה טוב חלקינו להגיע למעמד נרגש זה, לסיים כולא תלמודא להחיות עם רב.

כמה האבא הרה”י זצ”ל היה מתמוגג כשיכור מתרונן מיין ועלזו כליותיו ועלץ לבו מכל חידוש ומכל חבורה, ומה נהדר היה המראה איך היה מתרגש עד עמקי נפשו מכל חיבור ספר ומכל סיום, וכ”ש אין לשער התרגשותו הגדולה מסיום הש”ס כולו, והיה מתרפק באהבתה ואומר שאין מילים יותר יפות עלי אדמות מאשר הדרן עלך תלמוד בבלי, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב את התורה בוז יבוזו לו, ועכשיו שנלמדו לעדן נשמתו הטהורה היקף אדיר כזה, איפה יש אוצר גדול מזה, מה יותר מאושר מלומר את המילים המרטיטות האלו הדרן עלך כולא תלמודא בשמם של מאות ואלפי מלכי רבנן לומדי התורה, כך נאה וכך יאה לגמרה של תורה, כמה שפתותיו דובבות במרומים במעמד כזה, לראות תלמידיו כבניו אהוביו גדלים ועמלים בתורה, הוא וכל רבותינו ראשי הישיבה הק’ נשמתם עדן. כמה רושם עצום זה עושה בעליונים.

במדרש (נצבים ח) אמר הקב”ה אם ברכת את התורה לעצמך את מברך. מנין שנא’ כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, -ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם, שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן. ע”כ. והוא מדרש פליאה, מה ז”א שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, וכי צריך ראיות ע”ז, ומה הראיה מזה שמאה”ש נתאוו לתורה, שלבני אדם היא מתנה שאינה רעה.

והנה זכרנו ימים מקדם כמה היה האבא הרה”י זצ”ל מתמוגג בהזכירו את דברי ר’ אברהם מן ההר (נדרים מח) שכבר נודע בשערים, שעיקר מצות ת”ת היא ההנאה והתענוג מהתורה, ואין דין מצות לאו ליהנות ניתנו בתורה, כי המצוה לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו. כדכתיב פקודי ה’ ישרים משמחי לב, ע”כ. וכן ברמב”ן סה”מ (מצוה ט”ו), ובחינוך (מצוה תל) דברכת התורה היא כמו ברכת הנהנין, כנוסח הברכה והערב נא, כי העריבות הוא עיקר מהות התורה. וכמש”כ מה אהבתי תורתיך, ולכן כל היום היא שיחתי, וכמש”כ במדרש (בר”ר ויחי צז ג) ‘כדגים שמקבלין כל טיפה בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהן, כך הן ישראל מקבלים דבר חדש מן התורה בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהן’. זה הרי פלא לא מצינו בשום מצוה ענין כזה, ואדרבה מצות לאו ליהנות ניתנו. ולכאו’ הרי לפום צערא אגרא מעלי טפי, ומה מקום להרגשת הנאה והאהבה והצמאון כחלק מהמצוה.

וע”כ כי התורה אינה סתם חכמה ולימוד ידיעות, אלא היא תורת חיים, כי הם חיינו, כי הקב”ה אין סוף והתורה היא חיי עולם, ועל ידה אנו מתחברים לעץ החיים כאדה”ר קודם החטא, והופכים להיות איש אלקי כביכול חד הוא עם קוב”ה ועם תורתו להיות חיי נצח, וא”כ מחויב שהתורה נקנית רק ע”י צמאון ואהבה ועמל, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו והוא חולת אהבה כל היום, וכי שמתאמץ לנשום ולשתות מסי”נ יקרא, הלא זה החיים שהיא אילת אהבים ויעלת חן ודדיה ירווך בכל עת. אם נעסוק כך בתורה מובטח לנו שאין כל אומה ולשון יכולים לנו, ונזכה לידבק בעץ החיים לעולם ‘מה האש חיים לעולם כך דברי תורה חיים לעולם’ (חז”ל שם).

ואולי זה הכונה שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, דודאי ח”ו לא היה שום צד שניתן לרעה, אלא היה הו”א שצריך ללמוד תורה מתוך יסורים ודחק וכפית היצר בלא שום הנאה, כידוע שגומל חסדים טובים היינו שנרגיש גם הטוב בעוה”ז ובל”ז אולי נחשב לרעתכם, קמ”ל דאם מלאה”ש בלא שום גוף מ”מ הם מתאוים לתורה, ע”כ שהתורה היא חפצא של הנאה. אז אם ברכת את התורה לעצמך את מברך שנ’ ויוסיפו לך שנות חיים, זה החיים שלך זה התורה דיליה, ועי”ז הוא נעשה חלק אלוק ממעל, ומוסיף ימים ושנות חיים.

והדרך לאהבת התורה, ע”י לימוד התורה עצמה ויגיעתה, וכמש”כ ברוח חיים (אבות פ”ו) וכל אשר יוסיף ללמוד כן יוסיף לחפוץ ללמוד עוד, ובאהבת התורה ישגה ויחשוב הלואי שיוכל לא לישן ולא לאכול רק כל הימים וכל הלילות לייגע ולעיין ולשתות בצמא את דבריהם, כו’, כמי שנכנס לגנזי המלך המלא אור יקרות ורואה עוד ועוד חדרים פנימיים, וכל הקרוב יותר לחדר המלך עצמו יותר יקר ומהודר עד אין חקר. ומרגלא בפומיה דהגר”ש רוזובסקי זצ”ל מהו הלשון פתח לבי בתורתיך ולא לתורתיך, אלא שפתיחת הלב בתורה הוא רק ע”י התורה עצמה. וכמבואר במדרש (שה”ש א) כי טובים דודיך מיין, מה היין כ”ז שמתישן הוא משתבח, אף ד”ת כ”ז שמתישנים בגוף משתבחים הם, וכשם שהעריבות ליין באה אחרי שמשתכר וכולו ספוג בבית היין, כך העריבות לתורה מגיעה אחר שמשתכר מיינה של תורה.

וזה היה האבא הרה”י זצ”ל כשיכור בבית היין, הוא לא הרגיש מסירות נפש והתגברות וקושי וכפית היצר, אלא כל כולו התמוגג והתענג באהבתה של תורה וכמוצא שלל רב ואוסף מרגליות אין סוף, וכך היה מוכן למסור את כל אשר לו בשביל עוד חידוש או עליה בתורה של תלמיד.

וברכה למשמר היוצא חברי הירחי כלה שהגיעו במסירות ועזבו המשפחות, ואם אפשר לבקש לפחות ש”ס אחד מהם ודאי יהא לע”נ לנח”ר עצם הגעתם ותורתם ומסירותם.

וכן מתבקש מאליו להחזיר אהבה כמים הפנים, למרן שר התורה בעל הדרך אמונה לשמו ולזכרו תאות נפש, כמה נשא את הכלל על כתיפיו וקבל רבבות עד אין מספר, ובמיוחד נשא את הישיבה הק’ בתקופות הקשות ולקח ע”ע המשך הישיבה שלא פסקה יום אחד, כמה הוא זקוק ומתחנן עתה לכל דף גמרא לע”נ הטהורה, נר לאחד נר למאה אפשר להזכיר גם את שמו בכל הנלמד בפרט בשנה ראשונה.

איפה יש מחזה יותר יפה ומאושר לראות מאות ואלפים עמלים בתורה בעומק ובעיון ומוסיפים חיל בין הסדרים לחזור ולהוסיף היקף כן ירבו איזה טוהר איזה קדושה עמלים בתורה איזה אור על הפנים איפה יש עוד אוצר כזה, הקיף אדיר כזה היכן יש עוד יצירה כזו, רבש”ע תראה איזה עם קדוש יש לך איזה תורה קדושה מחיה אותנו, כמה זה נותן חיות וקיום לעולם כולו. החשמל שבאויר זורם כאן הברען האש דת למו האילת אהבים אין יותר קדוש מאשר בני התורה, אשרי עין ראתה כל אלה.

שיתברכו כל הלומדים והתלמידים בבני חיי ומזוני וסיעתא דשמיא, ויקויים כל ברכת יקום פורקן כברכתו הנדירה של מרן שה”ת זצוק”ל, יתן ה’ שתרבה הדעת ויהא מלאה הארץ דעה את ה’, מה טובו דדיך מיין מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Elimelech Reznick Shlita

A Matter of Evaluation

Parashas Toldos

Hagaon Harav Elimelech Reznick

The passuk says in the parashah regarding the sale of the bechorah:

וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

The gemara in Bava Basra derives from this passuk that on that day Eisav transgressed five aveiros: adultery, murder, denying Hashem’s existence, denying techiyas hameisim, and disgracing the bechorah.

In Mishnas Rav Aharon, Rav Aharon Kotler – whose yahrtzeit is next week, on 2 Kislev – points out something interesting. Of these five severe sins, if you would ask us which is the least significant aveirah, we would say it’s disgracing the bechorah. Yet the passuk alludes to the four seemingly more severe aveiros merely through a remez, while mentioning only one aveirah explicitly– that of וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה. How can it be that the lightest aveirah is the only one the Torah specifies?

Rav Aharon answers with an incredible insight. Disgracing the bechorah was actually the worst of the five sins, because it was the shoresh of all the other sins. Eisav’s entire wickedness is an outgrowth of his bizayon of the bechorah, of the whole concept of avodas Hashem and all matters of ruchniyus.

Eisav grew up in the homes of the Avos. His grandfather was Avraham, his father was Yitzchak, and his brother was Yaakov. How can it be that the Avos weren’t mashpia on Eisav? How did an Eisav come out of such a home? It’s because he didn’t have a chashivus for avodas Hashem and for matters of ruchniyus. Yaakov, in contrast, was אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים. The only business deals we find Yaakov involved in are the purchase of the bechorah from Eisav in this week’s parashah, and later his purchase of a portion Me’aras Hamachpeilah with the gold and silver that he earned in Chutz Laaretz. That was Yaakov’s “business”: buying mitzvos, buying ruchniyus.

(Parenthetically, the Chasam Sofer writes that there was amazing Hashgachah Pratis involved in Yaakov’s purchase of the bechorah. Yaakov didn’t work; he didn’t have a parnassah. He sat and learned. How, then, could Hakadosh Baruch Hu arrange for him to buy the bechorah from Eisav? Had he asked Eisav if he could buy it, Eisav would have charged him billions of dollars. So Hakadosh Baruch Hu arranged that the sale of the bechorah happened on the day that Avraham died. The halachah is that when one makes a seudas havraah for mourners, the food has to be owned by others. Yaakov didn’t have a penny to his name, but ownership of the נזיד עדשים was transferred to him so that it should be his. That was the first stroke of Hashgachah. The second was that on that day, Eisav came in from the field famished, practically dying of hunger, and he was willing to give up anything for a bit of food. Hashem orchestrated that Yaakov had the resources to buy the bechorah on the very day that Eisav was willing to sell it.)

Getting back to Rav Aharon’s insight that the shoresh of Eisav’s aveiros was his contempt of the bechorah, Rav Aharon learns from here that the measure of a person is his values: Is he machshiv Torah and mitzvos, or is he machshiv other things? A person’s values are his mahus – they’re who he is.

How Much Is the Mitzvah Worth to You?

Furthermore, the Haflaah says in his hakdamah to Maseches Kesubos that the s’char a person receives for a mitzvah is proportional to how much he values that mitzvah. The Haflaah cites a story from the gemara in Chullin: Someone slaughtered an animal, and another person ran and did kisui hadam, in effect “stealing” the mitzvah. Beis din fined the “thief” 10 zehuvim. Asks the Haflaah, on what basis did beis din decide that the mitzvah was worth 10 zehuvim? After all, the mishnah in Avos says specifically that we don’t know the value of mitzvos, and we should therefore be carefully with every mitzvah, whether “major” or “minor”: הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת.

The Haflaah answers that had the person who lost the mitzvah argued that the mitzvah was worth more than 10 zehuvim, beis din would have increased the penalty. Since he

was willing to accept that amount, that’s how much the mitzvah was worth. The value of a mitzvah is measured by how much it’s worth to you.

There seems to be a contradiction in the mishnah itself, because immediately after telling us that we don’t know the s’char of the mitzvos, the mishnah instructs us to calculate the s’char of a mitzvah against its loss: וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. If we don’t know the s’char of mitzvos, how can we calculate it?

The Haflaah explains that of course we don’t know the s’char of a mitzvah; when the mishnah tells us to calculate the s’char, it means: how much are you willing to give up for this mitzvah?

For instance, how much would it take for you to miss a learning seder? If you can save 50 shekel, or even $200, by missing seder, would you do it? If so, then that’s how much the seder is worth to you. On the other hand, if you have an opportunity to earn money, or have a great time, and you’re willing to pass on it for the sake of your learning, the s’char of your limud haTorah automatically goes up.

The same is true with davening. If a person is willing to leave davening early, or come to davening late, to take care of something trivial, then that’s how much his davening is worth, and that’s how much the tefillah will be accomplish for him. The value of the mitzvah is proportionate to how much we’re machshiv it.

When “Day of Death” Doesn’t Work

On the passuk: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה, the Lev Eliyahu asks an interesting question. The gemara states:

לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם. אם נצחו מוטב, ואם לאו, יקרא קריאת שמע, שנאמר על משכבכם. אם נצחו מוטב, ואם לאו, יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה.

The gemara gives several strategies for conquering the yetzer hara, last of which is reminding oneself of the day he will die. Thinking about yom hamisah reminds a person that he won’t live forever, that the taavos and temptations of Olam Hazeh are not worth anything, and that he has to chap arein in this world so that he can earn Olam Haba.

This strategy is apparently foolproof, for no others follow it in the gemara. Its effectiveness notwithstanding, it is a last resort, because thought of yom hamisah can lead a person to depression. Therefore, a person should first try other methods of conquering the yetzer hara, resorting to this extreme method only if all else fails.

Why, asks Rav Elya, didn’t Eisav’s mention of yom hamisah – הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת – prevent him from selling the bechorah for some food? Isn’t remembering yom hamisah the most foolproof way of conquering the yetzer hara?

Rav Elya answers that the effect of remembering yom hamisah doesn’t happen in a vacuum – it has to be preceded by a haarachah for Torah and mitzvos. If a person has his values straight, then when the yetzer hara tries to confuse him by giving him a nisayon to abandon Torah and mitzvos, he can remind himself of yom hamisah and thereby propel himself to remain true to his values. But for someone like Eisav, who was machshiv eating and drinking and had no respect for the bechorah, the thought of yom hamisah accomplished just the opposite – it propelled him to rededicate himself to the physical indulgence that he valued.

With this in mind, we can understand the words we say on Shabbos, in the tefillah of הכל יודוך:

אֵין עֲרוֹךְ לְךָ. וְאֵין זוּלָתֶךָ. אֶפֶס בִּלְתֶּךָ וּמִי דּוֹמֶה לָּךְ. אֵין עֲרוֹךְ לְךָ ה’ אֱלֹקֵינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאֵין זוּלָתְךָ מַלְכֵּנוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אֶפֶס בִּלְתְּךָ גּוֹאֲלֵנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְאֵין דּוֹמֶה לְּךָ מוֹשִׁיעֵנוּ לִתְחִיַּת הַמֵּתִים.

When we talk about Olam Hazeh, we say: אֵין עֲרוֹךְ לְךָ ה’ אֱלֹקֵינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, rather than saying אֵין זוּלָתְךָ or אֵין דּוֹמֶה לְּךָ, because in Olam Hazeh there are other things besides ruchniyus; there’s a lot of gashmiyus. Olam Hazeh is a world of ערך, value – we have to be maarich Torah, tefillah, ruchniyus, avodas Hashem, and downplay the value of everything else that we see here in this world. In Olam Haba, we’re not going to have to sayאֵין עֲרוֹךְ לְךָ , because there is nothing else. But here in Olam Hazeh, our avodah is to strengthen our value of ruchniyus.

Chizzuk in Times of Hester

It’s hard for me to speak about what happened this week. This Tuesday was a very difficult day for Klal Yisrael, for bnei Torah all over the world, especially in Eretz Yisrael. Four Yidden were brutally murdered by Arabs in their tallis and tefillin in middle of Shemoneh Esrei. Any time a Yid is killed it’s a tragedy, but this time it really hit home. There’s no doubt that these four Yidden who were killed were korbanos for the tzibbur. I knew each one of them personally – they were tzaddikim, baalei chessed, masmidim, lomdei Torah, ohavei Torah one after the other. They are korbanos to be mechaper on the tzibbur, on the sins of the generation.

Rav Shmuel Auerbach said in his hesped on Rav Moshe Twersky zt”l that אין קרבן בלא תשובה – a korban is not mechaper without teshuvah. That obligates us to do teshuvah.

The Chasam Sofer says that Avraham Avinu said to the Eibishter: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע. What does the word “chalilah” mean? Rashi says it’s from the word chullin. When a tzaddik dies, he’s mechaper, he becomes a korban, and that’s his kedushah. Avraham said to Hashem: If You are going to kill the tzaddikim with the reshaim, then the tzaddikim will not bring about any kapparah for the reshaim, because the reshaim are being punished. In that sense, the death of the tzaddikim is chullin. Either kill only the reshaim, Avraham was saying, or only the tzaddikim, so they should be a kapparah. We see from here that the death of tzaddikim is a kapparah for the tzibbur – but in order to earn that kapparah, we need to do teshuvah.

Rav Aryeh Finkel said that of course, Hashem’s ways are hidden, and הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל, when there’s a hester, it brings behalah. Kal v’chomer when there’s such aהסתר בתוך הסתר, in middle of a beis midrash, in middle of Shemoneh Esrei. It’s hard to absorb such a tragedy. We don’t know the cheshbonos of the Eibishter, but there’s one thing that’s clear: the Eibishter is sending us a message of hisorerus. We can read the papers from today till tomorrow and see all the news, all the commentary about this being part of a greater conflict between the Jews and the Arabs. But if we come out of this tragedy with that message, we missed the boat. Rabbosai, none of the papers are going to have the message.

On the words: וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה, the gemara explains that the word זֶה refers to Hashem, as in זֶה קֵלִי וְאַנְוֵהוּ; with these words, Eisav was denying Hashem’s existence. The word זֶה implies something that is visible and obvious, something you can point to with a finger, such as the menorah that Hashem showed Moshe, or the manifestation of Hashem at Krias Yam Suf, when even a maidservant was able to point and say זֶה קֵלִי וְאַנְוֵהוּ.

Elsewhere in Mishnas Rav Aharon, Rav Aharon asks, why is the word זֶה used to refer to Eisav’s being כופר בעיקר? What was Eisav pointing to?

Had Eisav wanted to recognize Hashem, Hashem’s presence would have been plainly obvious to him. After all, he lived in Yitzchak’s house. But he didn’t want to see it; he wasn’t machshiv it.

There are times when a message is there, for those who think about it and contemplate. It’s זֶה. But a person can be confused and go away with other messages – about what the Israelis should be doing, how to successfully fight the Arabs, what the causes of the conflict are and are not.

Certainly, the Eibishter is sending us a message; we need the gedolim to explain why. Rav Aharon Leib said it’s a time to strengthen ourselves in tefillah and Torah and gemilus chassadim, and Rav Aryeh Finkel said in his shmuess that if it happened in a shul, we should strengthen ourselves specifically in kedushas beis haknesses and beis hamidrash. We can add that not only should we conduct ourselves in a way that befits kedushas beis haknesses, but we should also strengthen our chashivus for tefillah.

If Hakadosh Baruch Hu sent tragedy into the beis haknesses, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, then that’s the place where we need chizuk, to be machshiv it. A person can come to davening ten minutes late and leave davening 20 minutes early because he’s in a rush – he might be in shul for Shacharis for only 15 minutes. If we were machshiv it, it would change our whole davening, our whole attitude to talking during davening, our whole attitude to our limud haTorah. Not to have bittul Torah during our sedarim, but to be machshiv it that it should be kodesh kodashim.

Torah and tefillah are מגני ומצלי – they shield and protect – but, as Rav Chatzkel said, in order for something to afford protection, you have to be machshiv it. He brought proof from Dovid Hamelech, who could not be warmed by clothing at the end of his life since he had shown disrespect to clothing on one occasion. Something you don’t value doesn’t protect you. The same is true with Torah and tefillah – they protect us to the extent that we are machshiv them.

Even within the terrible hester there’s unbelievable Hashgachah  Pratis – in both directions. One of the Yidden who was killed never davened in that minyan; he had a minyan kavua at netz in a different shul in a different part of the neighborhood. On Tuesday he wanted to ask the rav a shailah, so he decided to go to the 6:30 minyan. Hakadosh Baruch Hu sent him there. Another avreich in yeshiva who davens in that shul every day woke up late on Tuesday. He didn’t know why he woke up late. Of course, there was a Hashgachah who and where and how. We don’t know the cheshbonos, but we do know that the gemara says that when children are taken from us, when tzaddikim are taken from us, it’s due to the sins of the generation.

We should all be zocheh to strengthen our chashivus for learning, for davening; the chashivus of beis midrash and beis knesses; and we should be zocheh to share simchos and besuros tovos.

Gut Shabbos.

  • SEARCH BY PARSHA

  • ‫‪SE‬‬ARCH‬‬ ‫‪BY‬‬ ‫‪R‬‫‪ABBONIM‬‬