דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה’ וגו’. (כה,כא)

ויעתר – הרבה והפציר בתפילה. ויעתר לו – נתפצר ונתפייס ונתפתה לו. (רש”י)

אמר מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה, לא היתה זו תפילה רגילה של הורים על מנת לזכות בבנים, היתה זו תפילה עבור בניינו של כלל ישראל, תפילה ללידתו של יעקב אבינו שהוא כלל ישראל. ולשם כך צריך היה יצחק אבינו להרבות ולהפציר בתפילה, עד שהקב”ה נתפצר ונתפייס לו והתקבלה תפילתו.

ועל אף שהקב”ה כבר הבטיח לאברהם (לעיל כא, יט): “כי ביצחק יקרא לך זרע”, וכן (כב, יז): “כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך”, וכן (שם): “וירש זרעך את שער אויביו”, וכל הבריאה כולה נבראה בשביל ישראל וכמו שאמרו חז”ל (בראשית רבה א, א): “בראשית ברא – בשביל ישראל שנקראו ראשית”, אף על פי כן היה יצחק צריך להתפלל, ולא היתה זו סתם תפילה, אלא היה צורך להרבות ולהפציר, ורק באופן זה הוא נענה, ואם לא היה מרבה ומפציר בתפילה, לא היה זוכה ליעקב אבינו, וח”ו לא היה זוכה להקים את כלל ישראל.

מבואר שללא תפילה, לא נענים מן השמים, ואף אם כל תכלית העולם נועדה לשם דבר זה, כאשר חסרה תפילה – לא זוכים, ולא די בסתם תפילה, אלא יש צורך להרבות ולהפציר בתפילה.

דברי הימים

פולמוס הפושקע’ס (יא)

המשך מכתב התשובה של מנהלי המוסדות בירושלים למרן רה”י הגאון הגדול רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל במענה למכתב ששלח לגאון רבי שמואל סלנט זצוק”ל

אבל לא נכחד, כי לפי דעתנו לא נודע הדבר להדר״ג אלא מפי שדר״ו וא״כ הדבר מפקפקים אנו באמיתתו כי לא נעלם מאתנו עניינם של השדרי״ם בכלל, כבודם במקומם מונח, אבל ידענו גם כי למדו לשונם לגזם מעט, בהורותם היתר לעצמם לשנות מפני המצוה שהם עסוקים, ולפיכך אין אנו סומכים הרבה על מכתביהם, בכלל, אם לא תצטרף אליהם עדות נאמנה שאין לפקפק בה, ועדות כזאת היא העתקה נאמנה ואות באות ״מדברים הנוגעים אל הענין״ ממכתב הרה״ג האב״ד דק״ק לידז יע״א הרצופה בזה, ממנו עיני הדר״ג תראינה נכוחה, כי לא כהצעקה הבאה על שדרנ״ו כן הוא, כי אם להיפך נהפכה הצעקה על שדר״ו של הדר״ג שהוא הולך ומזיק לקופות הר״מ בעל הנס ושל שני המסדים הגדולים ת״ת וביקו”ח הנלוות אליה, עד שכמעט נחרבה הקופה הזאת לגמרי, ומי כאדוננו יודע בצערן של ת״ח אלמנותיהם ויתומיהם בירושלים תוב״א שכל חיותן תלוי׳ בקופה זו. והקובעה (לאמר: לא שקובע אותה בקיר אלא שגורם להסירה) הרי הוא ממש כאלו קובע נפשות חו”ש, וגדולה הצדקה לפקוח נפשות לבדה לדחות מפניה הכל, ובפרט צדקה כזו שגם מלבד פקו”נ יש בה משום חזוק עמוד התורה והעבודה וישוב ארה״ק, כי על כן אם היא לכל הצדקות ובלי ספק יכאב גם לבו הטהור של הדר״ג על חורבנה חו”ש.

ובכן לבנו אומר לנו, כי הדר״ג ברוב צדקתו, ישוב ויגעור בשדר”ו לבל יעשה מדחה, וכן אנו מזהירים גם שדרנ״ו באזהרות נמרצות שלא יפשוט ידו חרש במה שאינו שלו, אך גבר במסלתו יעלה ולא יעבטון אורחותם לערבב התחומים ולהשיג גבולות גבלו ראשונים ז”ל.

ומה מאד חביבים ויקרים עלינו דברי דודים שיצאו מפי הדר״ג לאמר ראוי ונכון שיהיו השדרי”ם בצותא חדא טובה ובסומא ואיש את אחיו יעזורו להרבות כבוד שמים ולהרמת קרן התורה ולומדיה וכלל ישראל המחזיקים בה, ואנחנו נענה אמן אבתרייהו בכל כחנו ונחוי קידה קמי דמרן ותורתו ונצא מאת פניו בברכת השנים, לשנה טובה יכתב ויחתם הדר׳׳ג וישיבתו הרמה כחפץ הדר״ג וחפץ מוקירי ומכבדי שם כבוד תורתו, הדו”ש ושת”ה מלו”נ מלאים ברכות ה’

מנהלי בית ועד הכללי      גבאי הת״ת וישיבת עץ החיים

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תולדות

מכירת דבר שלא בא לעולם

בעיקר מכירת הבכורה יש להקדים, דאין כאן חסרון שהנזיד עדשים אינו בעולם בזמן חלות הקנין אח”כ כשימות יצחק, דבקנין כסף אין חסרון כלתה קנינו דמ”מ יש כאן שעבוד להחזיר לו. אך הקשו המפרשים דאיך מכר לו הנכסים שעתיד לירש מיצחק והרי עדיין אינם שלו והוי דשלב”ל וא”א למכור כלל.

והנה בריב”ש שכ”ח כתב השואל בשם הרא”ש דבשבועה קנה ודחה הריב”ש ותי’ משום קודם מתן תורה. וכ”כ יד רמ”ה ב”ב ריש פ’ יש נוחלין על המשניות סוף אות ו’. (ויש שפירשו דמח’ תולה בטעם דשלב”ל דהרא”ש סבר משום לא סמכא דעתיה וא”כ ה”ה לפני מתן תורה אבל שבועה מהני משא”כ הריב”ש למד הטעם משום דאינו שולט על דשלב”ל ואין לו כח הקנאה וא”א לעשות בו חלות וא”כ שבועה לא מהני אבל לפני מתן תורה לא היה צריך דיני התורה לקנינים).

ובמזרחי וחזקוני ומהר”ם שיף סוף ב”ק כ’ דבשבועה חייב עכ”פ לקיים שבועתו אפי’ בדשלב”ל. אך בטור עה”ת לא ניחא ליה בתי’ זה כיון דכתיב וימכור את בכורתו אלמא שחל בו חלות מכר.

וברמב”ם משמע דלית ליה תי’ הרא”ש וגם לא תי’ הריב”ש. והקצות רע”ח י”ג תי’ דאע”ג דא”א להקנות החפצים דלאחר מיתת אביו מ”מ יכול לסלק מזכותו בחיי אביו. וכתב שם דבחלק הפשוט בודאי לא מהני סילוק דא”א סילוק מירושה, והביא לזה שני טעמים חדא משום דלא מהני סילוק בנחלת אבותיו שכבר הם שלו כמ”ש  הר”ן (בדפי הרי”ף דף מ’ ע”א), או משום שבא ממילא כמ”ש המ”מ. וכתב הקצות דמ”מ בכורה מפורש בגמרא דיכול למחול אחר מיתת אביו כיון דמתנה קרייה רחמנא וא”כ ה”ה בחיי אביו. וכוונתו דבעלמא לא מהני סילוק על ירושה ומ”מ מחדש קרא דמתנה קרייה רחמנא וכל  דיניו כמו מתנה דיכול למחול וא”כ ה”ה בחיי אביו.

אבל הנתיבות טען דמה דאמרו בגמרא דיכול למחול אחר מיתת אביו כיון דמתנה קרייה רחמנא היינו משום שהתורה הטילה חיוב בכורה על האחים ושייך ע”ז מחילה משא”כ בחיי אביו דעדיין אין חיוב על האחים.

ובפנים יפות תי’ לפי המרדכי שהביא הרמ”א ר”ט ד’ דדשלב”ל עם דשב”ל מהני וכאן היה עבודה בא לעולם וירושה דשלב”ל. ובעיקר דעת המרדכי ע’ דברי יחזקאל כ”ד שהק’ מתוס’ ר”פ אלו נערות בשם ירושלמי דלא מהני מחילה על קנס שהוא דשלב”ל דאינו חייב עד שעת העמדה בדין. והק’ והרי מהני מחילה על נזק והוי דשב”ל עם דשלב”ל, ותי’ דמחילה הוי כקנין א’ על זה ועוד קנין על זה, ובזה בודאי לא מהני בדשלב”ל.

וכן ראינו דעת הפני”פ בכמה מקומות, ע’ הפלאה כתובות נ”ה בקו’ תוס’ איך משעבד עצמו לכתובה ואין לו כסף כשיעור הכתובה, וגם אין לו אפילו שוה פרוטה, ואמאי כתבו דוקא שאין לו ש”פ, אלא שאם יש לו ש”פ יכול לשעבד דשלב”ל עם דבר הבא לעולם. וע’ פ’ צו,  זאת משחת אהרן ומשחת בניו, ע’ פני”פ משום מקנה דשלב”ל עם דבר הבא לעולם. וע’ פ’ ויחי, שכם אחד, ע’ פני”פ שרצה להקנות א”י אבל הוי דשלב”ל ולכן הקנה עם שכם שכבר היה שלו. וע’ פ’ בהר, במספר שנים “אחר היובל” וכפשוטו קאי על אחר היובל שעבר, ובאמת תולה על כמה שנים לפני יובל הבא, ולכן פי’ פני”פ במוכר לו גם עבור השנים אחר היובל הבא, וחל המכירה משום שמוכרו עם דבר הבא לעולם.

בדברי חז"ל במעלת כיבוד אב של עשו

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וגו’ (כ”ה, כ”ח), וכתב רש”י שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו, וכדברי רש”י בפסוק הקודם, יודע ציד, וז”ל: “לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו אבא האיך מעשרים את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות”, עכ”ל. וענין זה שעשו רימה את אביו, בפשטות הוא מפני שלא רצה עשיו לצער את אביו, שהרי יצטער אם ידע שעשו רשע הוא, וכדאיתא בחז”ל (בראשית רבה פ’ ס”ה), גודל מדרגתו של עשו בכיבוד אב, וכדברי רשב”ג שלא הגיע לאחד ממאה מכיבוד אב של עשו, וכיון שהקפיד עשו בכיבוד אב, לכן השתדל שיחשוב אביו שהוא מדקדק במצוות.

אך בזה יש להקשות, דהרי בחז”ל איתא שאברהם אבינו מת חמש שנים קודם זמנו כדי שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ולכאורה כיון שעשו הקפיד בכיבוד אב, א”כ מן הסתם היה מכבד גם את אבי אביו, וא”כ היה יכול לרמות גם את אברהם כדי שלא יצטער, וא”כ מ”ט הוצרך אברהם אבינו למות קודם זמנו. ודחוק לומר שלא היה יכול עשו לרמות את אברהם כמו שרימה את יצחק, משום שיצחק היה סגי נהור משא”כ אברהם.

ומוכח מזה דכל ענין כיבוד אב של עשו לא היה משום הקפדתו במצוה זו, אלא הטעם משום שעשו ידע שהברכות בידיו של יצחק, וכדי לקבלם היה צריך להראות את עצמו בעיני אביו לצדיק, וכל מה שרימה את אביו הוא כדי שיחשוב אביו שהוא צדיק, וראוי לקבל את הברכות.

שוב ראיתי שכן כתב האוה”ח על פסוק דידן ויאהב יצחק את עשו, וז”ל: “הנה לדבריהם ז”ל שאמרו שהיה צד אביו בדברים האיך מעשרים את המלח, לא חש לעשות כן אלא ליצחק ולא לרבקה, כי לא לצד המצוות היה חושש, אלא לצד שהיה ירא מקללתו, גם לתקוות הברכות, משא”כ רבקה, ולזה תמצא שלא אמר יקרבו ימי אבי ואמי אלא אבי”, עכ”ל.

ומבואר בדבריו כדברינו, ולכן לא רימה את רבקה, כיון שכל ענינו הוא שרצה את הברכות או שחשש שיקללנו, ולכן כיבד רק את אביו ולא את אמו, וא”כ לפי זה מיושב דגם את אברהם לא כיבד, ולכן הוצרך אברהם למות קודם זמנו, שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה.

ויש ראיה לדרך זו, מעצם דברי עשו שאמר יקרבו ימי אבל אבי, ואיתא במדרש (הובא בספר הדר זקנים לבעלי התוס’ סוף פרשת תולדות) שעשו עשה פעולות לגרום למיתתו של יצחק, שהלך לו אצל ישמעאל ואמר לו עמוד והרוג לאחיך יצחק, ואני אעמוד ואהרוג לאחי, ואנו יורשים כל העולם, וכעין זה איתא ברש”י יחזקאל (ל”ה, י’) בשם מדרש אגדה.

וא”כ מוכח להדיא שלא עסק עשו בכיבוד אב אלא לתועלת הברכות, או כדי שלא יקללנו יצחק, ולכן לא נמנע עשו מלעשות פעולות כדי שימות יצחק, ומה שחשב עשו להרוג את יעקב רק אחרי מיתת יצחק ולא מקודם, ואף שכבר לא היה ענין הברכות נוגע, יהיה הטעם כדברי האוה”ח כדי שלא יקללנו, והיוצא מהדברים שכל מעשיו של עשו בכיבודו של יצחק היה לתועלתו העצמית, ולא משום המצווה.

ועל כל דברינו יש להקשות, דהרי חז”ל שיבחו את כיבודו של עשו, עד שאמר רשב”ג (בראשית רבה פ’ ס”ה), לא שמשתי את אבי אחד ממאה ששימש עשו את אביו, ומ”ט שיבחו אותו בזה, הרי כאמור עשו לא כיבד את אמו ולא את אבי אביו, וגם כיבודו את אביו הוא מסיבות אנוכיות ולא משום הקפדתו במצוות כיבוד אב, וא”כ מה טעם שיבח רשב”ג את כיבוד אב של עשו.

וצריך ליישב הענין באופן זה, דאכן עשו עסק בכיבוד אב, וחז”ל שיבחוהו בזה שאמר רשב”ג שאני משמש בבגדי חולין ועשו היה משמש בבגדי החמודות, ונראה דהטעם שנקטו חז”ל דוגמא זו הוא להוכיח את דרגתו בענין כיבוד אב, דכבר כתבו המפרשים דמאמר זה צ”ב, דכיון שידע רשב”ג דיש ענין לעסוק בכיבוד אב בבגדים חשובים, א”כ מ”ט הוא עצמו לא נהג כך.

וכבר ידוע לבאר דהידור זה לשמש בבגדים חשובים הוא דרגא בהשגות בכיבוד אב, וכדי לנהוג כן צריך לאחוז בדרגא זו, וללא שמגיעים להשגות כאלו אין ענין לנהוג כן, וזהו שאמר רשב”ג שאני לא הגעתי להשגות של עשו בענין כיבוד אב, וא”כ יוצא שהוכיח רשב”ג שהיה עשו בעל דרגא בכיבוד אב, דאם היה מטרתו קבלת הברכות וכדו’ לא היה מכבד בבגדי חמודות.

ורק דא”כ שוב קשה דמאי טעמא לא כיבד את רבקה ואברהם, ובזה צריך לבאר, דעשו היה כל כך שקוע בעניני העוה”ז ותאוותיו, באופן שלא יכל לוותר על שום דבר מזה לשום סיבה שהיא, וא”כ אין במעשיו גרעון בכיבוד אב, אלא הטעם הוא שכל כך היה שקוע ברצונותיו עד שלא יכל לוותר עליהם לצורך כיבוד אם, רק לגבי יצחק שם היה יכול לוותר על רצונותיו, כיון שהיה לו תקוות הברכות שהם ג”כ עניני העוה”ז, או משום שחשש שלא יקללנו כדברי האוה”ח הנ”ל ויפסיד בעוה”ז, ולכן לגבי הכיבוד של יצחק לא עכבוהו רצונותיו, דאדרבה היה שווה לו לוותר במקצת על רצונותיו כדי לקבל הברכות.

וא”כ יוצא דסוף דבר מה שעסק בכיבוד אב הוא משום השגתו במצווה זו, ולכן לבש בגדי חמודות, אך לולא שהיה לו תקוות הברכות לא היה יכול להתגבר על רצונותיו, ולא היה מקיים את הכיבוד כמו שלא קיים כיבוד אם.

ומיושב ג”כ מה שחשב עשו לגרום למותו של יצחק, ואף דהקפיד על כיבוד אב, דכאמור לא היה יכול לוותר על רצונותיו ותאוותיו עבור כיבוד אב, ולכן כיון שבער בו יצר הנקמה, שוב לא התחשב כלל בכיבוד אב, עד שאפילו רצה לגרום למותו של יצחק, ומה שלא רצה להרוג את יעקב בחיי אביו, הוא משום שפחד שמא יקללנו יצחק ויפסיד בעוה”ז, כן נראה לבאר לחומר הנושא.