דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l
ויתרצצו הבנים בקרבה (כה,כב)
בשעה שהייתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עכו”ם עשיו רץ ומפרכס לצאת (מדרש רבה)
אמר ראש ישיבת פוניבז’ הגאון רבי דוד פוברסקי זצוק”ל בשם רבו מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה
בעינינו תמוה הדבר, מנין ידע יעקב ממעי אמו שכעת עוברים הם על יד בית מדרש?
וביאר: בעניינים גשמיים אנחנו מבינים זאת היטב, אך בעניינים רוחניים אנו תמהים על כך, משום שאנחנו לא נותנים ממשות לעניינים רוחניים. אך עלינו לדעת שאם כך הדבר בעניינים גשמיים, כפי שיבואר, ק”ו שכך הדבר גם בעניים רוחניים.
הנה ידוע טבע הכלי הנקרא ‘מצפן’, שבכל מקום ובכל זמן נוטה ונמשך הוא מעצמו לצד צפון ולא ניתן להטות אותו לשום צד אחר, משום שמטבעו לכל צד שיטו אותו חוזר הוא לצד צפון.
כך העניין גם ברוחניות, הקדושה מטבעה נוטה ונמשכת לצד הקדושה. וכיוון שיעקב אבינו הייתה בו קדושה עוד במעי אמו, לפיכך נמשך הוא למקומות הקדושה.
דברי הימים
הקמת ‘ועד ההצלה’
בשנת ת”ש, לאחר שנחשף הסכם ריבנרופ-מולוטוב ומדינת פולין חולקה בין רוסיה וגרמניה, התגלתה גם יד ההשגחה שבדרך פלא הביאה להסכמה בין המדינות ע”כ שהעיר וילנה תקבל עצמאות תחת שילטון ממשלת ליטא, שלמעשה כמעט חדלה מלהתקיים. יהודים רבים, וביניהם ישיבות שלמות, רבנים ואדמורי”ם נמלטו לוילנה מאימת הרוסים והגרמנים ימ”ש. בין הישיבות שהגיעו לוילנה הייתה גם ישיבת מיר.
רוב מוחלט של הפליטים הגיעו לוילנה כשהם חסרי כל ממש. במרוצת הבהלה להימלט מפני הכובשים, השאירו את כל רכושם מאחור ונמלטו ל”עיר המקלט” וילנה כדי להספיק ולהקלט בה לפני סגירת הגבולות.
יהודי וילנה קיבלו בזרועות פתוחות את אחיהם הפליטים, אולם בעקבות המלחמה נפל ערכו של המטבע המקומי, ורכושם איבד את רוב ערכו. בנוסף, הצבא הרוסי ששלט בוילנה, בזז לפני צאתו מן העיר את כל חנויות ומחסני המזון לטובת החיילים שבחזית והשאיר את העיר כמעט ללא אוכל. אפילו קמח לאפיית לחם לא יכלו להשיג והוא חולק בצמצום לכל משפחה. הרעב הורגש בכל מקום. במצב זה, לא יכלו יהודי וילנה להחזיק לבדם בעול אחזקתם של אלפי אחיהם הפליטים שהגיעו לעירם.
את עול הדאגה לאחזקת הפליטים היהודים נטל על עצמו מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז’ינסקי זצוק”ל. באופן בהול שלח הגרח”ע מברק לידידו הגאון רבי אליעזר סילבר זצ”ל שכיהן כרב בעיר סינסינטי שבאוהיו בארה”ב. במברק הודיע לו על הפליטים הרבים שהגיעו לוילנה וביקש את עזרתם הנדיבה של יהודי ארה”ב.
מיד עם קבלת המברק אירגן הגאון רבי אליעזר סילבר כינוס ענק של חברי ‘אגודת הרבנים באמריקה’. הכינוס התקיים בניו-יורק בר”ח כסלו ת”ש והשתתפו בו מאות רבנים לצד עסקנים רבים. אחת ההחלטות החשובות בכינוס הייתה הקמת ‘ועד ההצלה’ שמטרתו לסייע ליהודי אירופה הנדכאים בכל דרך אפשרית. לנשיא ‘ועד ההצלה’ נבחר הגר”א סילבר.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
תולדות
מעשר ראשון ומעשר שני
שאל עשו היאך מעשרין את המלח ו
פ’ תולדות
בירחי כלה שע”י ישיבתנו הקדושה לומדים בעז”ה בשבוע הבא דיני כיבוד אב ואם.
והנה בפרשת השבוע, ויאהב יצחק את עשו כי צדי בפיו. ומצינו בס’ חסידים אות שמ”א ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות, כי היה מסכן נפשו משום כיבוד אב. וחזינן גודל כיבוד אב שלו. וע’ קדושין ל’ ע”ב המכבד אביו ואמו מעלה אני עליהם כאילו דרתי שם וכבדוני.
ויצחק אמר לו, ועשה לי מטעמים, וע’ אלשיך וספורנו דע”י כיבוד אב יזכה לברכות.
ובסוף בכה. ומצינו תנא דב”א פכ”ד בשכר ג’ דמעות של עשו זכה להר שעיר שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם. וכן ע’ תנחומא קדושים ט”ו, דמעות שלא כיבד אביו הוי בכלל כיבוד אב ויש ע”ז שכר. וע’ זוהר עמ’ קמ”ה. וע’ פלא יועץ ערך ברכות, המבקש ברכה מאביו הוא מצות כיבוד, ואמרו שכל הטובה והממלכה שיש לזרע עשו היא על שהחשיב ברכת אביו ויצעק צעקה גדולה וכו’.
וע’ רש”י יחזקאל ל”ה י’ ובירושלמי נדרים ג’ ח’ שעשו מתעטף בטלית לעתיד ויושב עם הצדיקים, עד שה’ מוציאו. והיינו שתובע שכר על כיבוד אב. וע’ ס’ הר יראה ממורנו הגאון ר’ אריה פינקל זצ”ל ללמוד מכאן גודל השכר של כיבוד אב כי מכל המלאכים וכו’ אין מפריע לו ליכנס לגן עדן, ורק ה’ בעצמו מוציאו. (ולכא’ הטעם לזה משום שלא עשה לשם שמים, או משום שעבירות שלו יותר מהמצוה הזה).
ושם דרשו בירושלמי דע”ז כתיב בעובדיה, בהפטרה לפ’ וישלח, אם תשים בסלע קינך וכו’ בין כוכבים וכו’, ואמרו כוכבים אלו צדיקים. ומבואר דהזכות של כיבוד אב באמת הוא שישב עם הצדיקים.
ומצינו בפרשה, ותקח רבקה את בגדי עשו בנה החמודות, ותלבש את יעקב בנה הקטן. וע’ חי’ הרי”ם אמאי אמרה רבקה ליעקב לעשות דבר כ”כ מסוכן, ולא בדרך אחר, אלא רצתה שיהא לו זכות כיבוד אם נגד עשו. ופירשו בזה, ותקח רבקה את בגדי עשו בנה החמודות, ותלבש את יעקב בנה הקטן, היינו ותקח את הזכות שהיה לו שהוא המלבוש של האדם, ותלבש, זכות זה, את יעקב בנה הקטן, הוא זכות של כיבוד אם.
והנה מצינו שראה יצחק כשנכנס עשו וראה פתוח לפניו פתחו של גהינום. ולפי פשוטו קשה אמאי דוקא היום ראה פתחו של גיהנום. ופירשו כי בשעה שעושה מצוה מתלבש הרשע בריח של קדושה, (וע’ בשם נפה”ח ש”א פ”ו), וע’ שם משמואל פ’ תולדות תרע”ט עמ’ ש”ז מעשה באדמו”ר מלובלין ששלח רשע קוויטל ואמר האדמו”ר שהפתק נראה מאור גדול, ובסוף נתברר כי באותו שעה הדליק המנורה. וכעי”ז בפרדס”י כאן עה”פ כי ציד בפיו, וע”ש מעשה האריז”ל ומדרש שמואל. ולפי”ז רק היום שבאמת לא עשה כיבוד אב, ולצוד ציד להביא, ולא הביא שחוט, (ועמש”כ בשם תיב”ע שהביא כלב), שפיר הכיר ריח של גיהנום. וחזינן הכח של כיבוד אב אפילו לרשע.
וע’ יערות דבש ח”א דרוש ה’ עמ’ קי”ד ליזהר במצוה שהגוים נזהרים בו כי מעורר קטרוג על בנ”י. וע”ש יע”ד ח”ב דרוש ב’ דהרי זכות של עשו לדורות משום כיבוד אב, ולכן יזהר לכבד אביו כראוי, שלא יהא ח”ו קטרוג על בנ”י.
בודאי פשוט שהיה מראה עצמו כמחמיר להפריש גם מהמלח וכמ”ש בדברי דוד מהט”ז. אך צ”ב מה היה השאלה היאך מעשרין את המלח.
וי”ל דהנה ברמב”ם פ”א ממעשר שני הי”ב כתב דכל הפטור ממעשר ראשון פטור ממעשר שני, ובמל”מ שם הביא מסמ”ג לחלק דשאר פירות וכן ירקות פטורים מתרומה ומעשר ראשון אבל חייבים במעשר שני מה”ת, (ומקור הסמ”ג בירושלמי פ”ק דמעשרות דדריש שאר פירות מדכתיב עשר תעשר וכן כתיב בסו”פ בחוקותי וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה’ הוא, (וברמב”ן עה”ת כתב וכל אלו אסמכתות, וע”ע תוס’ ר”ה י”ב ע”א), וס”ל לסמ”ג דכל אלו דוקא במעשר שני דאיירי בהו הפסוקים. וכ”כ ביראים קמ”ז. וע’ שעה”מ שם שהביא ראיה מגיטין ס”ה ע”א ומקו’ הריטב”א שם.
וע’ טו”א ר”ה ט”ו שהקשה א”כ איך תיקנו תרומה ומעשר ראשון כיון שהכהן ולוי אוכלים עם חיוב מעשר שני דאורייתא. והוסיף דמשמע בדמאי פ”ז מ”ג שהכהן א”צ להפריש מעשר שני ולפי היראים תיקשי ממעשר שני. ותי’ באו”ש פ”ב מתרומות ה”א דברש”י ובעה”מ פ’ העור והרוטב (ברי”ף מ”ד ע”ב) נתקשו בהא דאמרו שם ק”כ ע”ב בתמרים ותפוחים של תרומה ועשה מהם דבש תמרים ויין תפוחים אם חייב קרן וחומש עליהם, ובגמ’ אמרו נחלקו אי ילפינן מביכורים דגם שאר פירות חייב על משקין היוצאין או דאוקי באתרה ורק בתרומה של דגן תירוש ויצהר חייב על משקין היוצאין מהן. ומשמע בגמ’ דתרומת תמרים ותפוחים מה”ת והספק אי ילפינן מה”ת לענין משקין של התרומה הזה, והרי בכמה דוכתי מבואר דאינו אלא מדרבנן. וכתב הראב”ד בס’ כתוב שם, ומובא בכפתור ופרח פ”ג, שהמפריש תרו”מ משאר פירות אף שאין בהם חיוב מ”מ חל על ההפרשה דין תרומה.
ובאמת לפי הסמ”ג ויראים מובן היטב דעת הראב”ד גופיה, דבאמת צ”ב אם שאר פירות מופקעים לגמרי מדיני תרו”מ איך אפשר לחול בהם דין תרומה אם הפריש. וכפשוטו צ”ל בדעתו דכיון דדרשו בירושלמי מקרא דשייך תרו”מ גם בשאר מינים ומ”מ לא נזכר בקרא בהדיא ע”כ צ”ל דנ”מ לענין דחל עליהם דין תרו”מ, וכ”כ בפרחי ציון ומובא במעדני ארץ פ”ב ה”י אות ד’ ופ”ב הי”ב אוח ב’.
ולפי”ז נראה דמה שאמר עשו דמלח חייב במעשר בודאי לא היה בתרומה והרי כתיב בתורה דגן תירוש ויצהר אלא כוונתו היה לענין מעשר שני (שהוא מתקנת אביו יצחק) דדרשו בירושלמי וספרי כמ”ש הסמ”ג ויראים דמעשר שני חייב בכל דבר, ובזה אמר עשו דלאו דוקא פירות וירקות אלא התורה ריבתה כל מיני מאכלים. ולפי”ז י”ל דשאלתו היה כיון דקיימו כל התורה עד שלא ניתנה הרי נוהג גם להפריש תרומה ומעשר ראשון והוי מכשיל הכהן ולוי באיסור מעשר שני. (ויש לעיין בזה לפי הנ”ל מה תיקן אברהם ומה תיקן יצחק).
ויש להוסיף דברש”י כתב היאך מעשרין את המלח אבל במדרש ב”ר ס”ג י’ איתא ששאל היך מתקנין מילחא, ולדברינו א”ש ששאל איך אפשר לתקנו בכל המעשרות בלי חשש כלל, ואם יש חיוב על הכהן להפריש מעשר שני ממה שנתן לו. ובאמת התי’ לזה הוא כדעת הראב”ד וכמ”ש האו”ש.
זכות אבות
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l
הברכה הראשונה שאנו פותחים בה את תפילת שמונה עשרה היא ברכת אבות, כדי להזכיר זכות אבות.
כתב הטור (סי’ קיג): ברכה ראשונה והיא אבות, תניא מנין שאומרים אבות, שנאמר הבו לד’ בני אלים. ובב”י כתב: ברפ”ב דמגילה (יז: ), ופירש”י הבו לד’ – הזכירו לפניו את אילי הארץ. שבזכותם עומדת וקיימת הארץ.
ובר”ח במגילה שם כתב: בני אלים – וכן האבות גבורי התורה והמצות, כדכתיב ‘ואת אילי הארץ’.
ובטור שם הוסיף: ופותחים באלקי אברהם, דאמר ר”ל ‘ואעשך לגוי גדול’ זה שאומרים אלקי אברהם, ‘ואברכך’ זה שאומרים אלקי יצחק, ‘ואגדלה שמך’ זה שאומרים אלקי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולם, ת”ל והי’ ברכה וכו’.
בתחילת התפילה עלינו לזכור את האבות ומעשיהם ולהזכיר את זכותם.
וז”ל הכוזרי: ויתן אל לבו מהברכה הראשונה הנקראת ‘אבות’ מעלת האבות, ושברית האלוקים קיים להם ולא ימוש עד עולם, כמו שהוא אומר ‘ומביא גואל לבני בניהם’.
בברכת אבות אנו אומרים ‘וזוכר חסדי אבות’ – בעיון תפלה ביאר: ע”ש הכתוב ‘זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר’, חסדם ואמונתם של ראשוני האומה.
ובפרשת השבוע (כו, ב) אמר הכתוב: וירא אליו ד’ ויאמר אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל, והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצת האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. בזכות מה קיבל יצחק את כל הברכות האלו? בזכות חסדו של אברהם אברהם אבינו, כמו שממשיך הפס’ ואומר: עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי.
אנחנו למדים מהפס’ הזה שגם יצחק אבינו התברך בזכות אבות שהייתה לו מאברהם אביו.
איתא בגמ’ בברכות (לב.) אמר ר’ יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש הראשונות ולא בשלוש האחרונות אלא באמצעיות, דא”ר חנינא ראשונות דומות לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.
אנחנו פותחים את התפילה בשבח לקב”ה. והדבר הראשון הוא זכות אבות [וכפי שיבואר להלן שברכת אבות גדולה מברכת ‘מחיה המתים’ וקודמת לה]. רק אח”כ אנחנו יכולים לבקש בקשות בברכות האמצעיות.
בראשית רבה לט, יא: ואעשך לגוי גדול, א”ל ומנח לא העמדת ע’ אומות, א”ל אותה אומה שכתוב בה כי מי גוי גדול אני מעמיד רק ממך, רבי לוי בר חויית ור’ אבא בריה דר’ חיא בר אבא אמרו שלשה גדולות וארבע ברכות כתוב כאן, בישרו שהם שלשה אבות וארבע אמהות. הרי שכל הקיום והבחירה בעם ישראל הם רק בזכות אבות.
ועוד מצינו שאמר ה’ לאברהם אבינו, במדרש שם: א”ר יודן קובע אני לך ברכה בשמונה עשרה אבל אין אתה יודע אם שלי קודמת אם שלך קודמת, א”ר אחויה בשם ר’ זעירא שלך קודמת לשלי, בשעה שהוא אומר מגן אברהם ואח”כ מחייה המתים.
ובפירוש מהרז”ו שם כתב: העניין בזה, כי הטובה שעושה הקב”ה ע”י תפילת הצדיקים הם מתגברים על מידת הדין ונעשה טובה בריבוי שפע ושם שמים מתקדש בעולם, וע”כ ברכת האבות גדולה יותר מברכת מחיה המתים וקודמת לה.
לכן בתפילת שמונה עשרה אנחנו מזכירים זכות אבות בברכת ‘מגן אבות’ לפני שבח הקב”ה בברכת ‘מחיה המתים’.
****
כתוב בתחילת הפרשה (כה, יט) “ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק”, ופירש”י: אברהם הוליד את יצחק- שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, מה עשה הקב”ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק.
ועוד שם (פס’ כ) פירש”י עה”פ: “בת בתואל מפדן ארם אחות לבן” – וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם.
אך מיד בפס’ אחרי זה שם (פס’ כא) פירש”י: “ויעתר לו” – לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, לפיכך לו ולא לה.
וכתוב בב”ר ובילקוט בפרשה שלנו: אלה תולדות יצחק בן אברהם – האבות עטרה לבנים והבנים עטרה לאבות. האבות עטרה לבנים ותפארת בנים אבותם, והבנים עטרה לאבות שנאמר עטרת זקנים בני בנים, אמרו לא ניצול אברהם מכבשן האש אלא בזכות יעקב אבינו משל לאחד וגו’.
למדים אנו מכאן שהתפילה מתקבלת בזכות אבות ואינה דומה תפילה של מי שיש לו זכות אבות לתפילה של מי שאין לו זכות אבות. אך לא מספיק שיש זכות אבות, צריך גם שהבנים ימשיכו וילכו בדרכי האבות. צריך שיהיה מוכח שהם הבנים של האבות, שיהיה קלסתר פניהם כשל האבות והנהגתם כהנהגת האבות.
ובסוף הפרשה, כאשר יצחק שולח את יעקב לפדן ארם לקחת אישה מבנות לבן, ומברך אותו: וא-ל שד-י יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים, ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלקים לאברהם. כתוב (כח, ה): וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו. וברש”י: אם יעקב ועשו – איני יודע מה מלמדנו.
ונראה שבאה התורה ללמד אותנו שאפילו שיעקב ועשו שניהם היו בנים של יצחק ורבקה, שניהם באו מאותו בית ולשניהם הייתה אותה זכות אבות, אך דווקא יעקב זכה בברכות ולא עשו. והטעם הוא מפני שיעקב תפס בדרכי אבותיו ואפשר היה לומר עליו “עטרת זקנים בני בנים”. אך עשו, אע”פ שראה שאביו אינו רוצה שיקחו מבנות הכנעני, ושלח את יעקב אחיו לקחת אישה מבנות לבן דווקא, אעפ”כ בחר ללכת לקחת לו אישה מבנות ישמעאל. הוא לא הלך בדרכי אבותיו וכן לא זכה בברכות של אבותיו.
ה’ יעזרנו שנזכה ללכת בדרכי אבותינו ויתקבלו תפילותינו בזכות האבות הקדושים.
Parsha Preview
Harav Hagaon Elimelech Reznick Shlita
Three Steps to Powerful Tefillos
Parshas Toldos
Harav Hagaon Elimelech Reznick Shlita
On the passuk: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה’ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה’ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ, Rashi explains that the word וַיֶּעְתַּר means: הרבה והפציר בתפלה, Yitzchak davened repeatedly and persistently, “nudging” Hashem, kaveyachol. Finally, Hashem finally answered him: וַיֵּעָתֶר לוֹ ה’, which Rashi explains as: נתפצר ונתפייס ונתפתה לו – Hashem was convinced.
It sounds as though Hakadosh Baruch Hu did not want to answer the tefillah of Yitzchak and had to be convinced. But we know that Hakadosh Baruch Hu answers our tefillos, so why did Yitzchak have to daven so strenuously to appease and persuade Hashem to grant his request?
Someone told Rav Yosef Chaim Sonnenfeld the following explanation. Later in the parashah, Rashi says that Avraham Avinu was really supposed to live 180 years, like Yitzchak, but since Hakadosh Baruch Hu promised him that he would die בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, he had to be taken from this world before Eisav turned wicked. Therefore, Avraham passed away five years early, at the age of 175.
Originally, Hashem’s plan was that Eisav should be born five years later, so that Avraham could live until 180, but Yitzchak’s persistent tefillos “convinced” Hashem to grant him children earlier. Because of Yitzchak’s prayers, Hashem couldn’t hold back, kavyachol.
Upon hearing this explanation, Rav Yosef Chaim responded, on the spot, that the phrase וַיֵּעָתֶר לוֹ ה’ has the same gematria as חמש שנים (both equal 748).
Answering Yitzchak’s tefillah came at a high cost: five years of Avraham’s life.
When this vort was told to Rav Aharon Kotler, he was so impressed that he said, “Such a gematria could only have been said with ruach hakodesh.”
Rabbeinu Bachaye expresses a similar idea. He explains why each of the imahos – Sarah, Rivka, and Rochel – had to be akaros, and the reason he gives for Rivka’s barrenness is that she was going to give birth to Eisav, and Hashem didn’t want Avraham to see Eisav embark on a wicked path.
If Hakadosh Baruch Hu already made Yitzchak and Rivka wait twenty years to have children, why didn’t He make them wait another five years, so that Avraham could live to his full lifespan? That’s because, as Rashi says, Yitzchak Avinu הרבה והפציר בתפלה.
I’d like to highlight three important points about tefillah that we can learn from Rashi.
One: Tefillah Requires Persistence
Sometimes a person davens once, twice, three times – he keeps davening for the same thing, but he doesn’t Hakadosh Baruch Hu answering, so he despairs, thinking he’s not worthy. We have to be prepared to daven again, and again, and again, to be the biggest “nudge” possible. No tefillah is wasted, chas v’shalom. Rather, each tefillah counts, because the buildup of tefillah after tefillah is what eventually leads to Hakadosh Baruch Hu listening to our requests.
Two: Use the Correct Logic
Rashi uses unusual and seemingly repetitive terminology to describe Hashem’s response to Yitzchak’s prayers: נתפצר ונתפייס ונתפתה לו. The word ונתפתה is actually quite puzzling. In Tachanun, in the paragraph beginning שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל, we describe Hashem as: מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים וּמִתְפַּיֵּס בְּתַחֲנוּנִים. There is a version of this tefillah that describes Hashem as: מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים וּמִתְפַּתֶּה בְּתַחֲנוּנִים, but the Taz (Orach Chaim 127) says that this version is incorrect. He cites the Ramban in Parashas Mishpatim, where the passuk says: וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה, and explains that the term פתוי means using falsehood to convince someone. The Ramban cites the passuk says in Mishlei: פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר and explains that a person who is easily swayed by others is called a פתי. The phrase וּמִתְפַּתֶּה בְּתַחֲנוּנִים implies that we speak falsehood to Hakadosh Baruch Hu to get him to answer our tefillah, and that’s wrong, because there can be no פתוי vis-à-vis Hashem.
How, then, can Rashi says that Hashem was נתפתה to Yitzchak’s tefillah?
Rashi actually interprets the words וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה differently from the Ramban. On those words, he comments: מדבר על לבה עד ששומעת לו. According to Rashi, the term פתוי means to speak to someone’s heart, using the right words and reasoning to convince the person to do something. Understood this way, פתוי doesn’t mean using falsehood; it means knowing how to be convincing. That’s why Rashi sees fit to use the word ונתפתה regarding Hashem.
We see from here that not only do we have to persist in our tefillos, we also have to “convince” Hashem to listen to us. That’s a whole new dimension in davening: not just to ask and ask, but to find a reason that’s convincing enough to make Him decide to give it to us.
The Gemara (Bava Kamma 50) tells the story of Nechunya the well-digger, who dug wells for the people who were oleh regel. Once, his daughter fell into a pit and was in mortal danger. When Rabbi Chanina ben Dosa was apprised of this, he declared that the girl was fine. Sure enough, she managed to get out of the pit. Rabbi Chanina was asked how he knew the girl was fine, and he answered, “I’m neither a prophet nor the son of a prophet, but I reasoned that if a tzaddik took pains to dig wells, it could not be that his own daughter would be harmed by a well.”
The Shitah Mekubetzes cites the explanation of Rabbeinu Yeshayah, noting that Rabbi Chanina used the word אמרתי (אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו), implying that he used a logical argument in davening to Hashem. In the words of the Shitah Mekubetzes: והסכים הקדוש ברוך הוא לדברי שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא שמסכים לסברת הצדיקים שבדור.
Rabbi Chanina didn’t just ask – he used a sevarah. Similarly, we have to come up with a good reason why Hakadosh Baruch Hu should do what we want him to do. That’s the concept of פתוי.
Three: Careful How You Ask
If you persist in asking the Eibishter, He’ll answer you. But you have to be careful, because sometimes Hakadosh Baruch Hu may grant your request even though it’s not the best thing for you, or it’s not the right time. Case in point: Hakadosh Baruch Hu wanted to wait another five years so that Avraham could live until 180, but Yitzchak davened so powerfully and persistently that Hashem answered him sooner, at the cost of five years of Avraham’s life.
It’s also important to phrase our requests wisely. The Gemara (Moed Kattan 18) states that even though we don’t make weddings on Chol Hamoed, eirusin is permitted, for fear that someone else might preempt the shidduch through his tefillos: שמא יקדמנו אחר ברחמים. The Gemara goes on to relate that Rava heard someone davening that he should marry a certain girl. “Don’t daven that way,” Rava advised. The Chiddushei Haran explains that if that girl was bashert for him, as announced in the bas kol, he would marry her anyway, and if she wasn’t his bashert, his tefillos would enable him to get her, but eventually he would lose her. If the bas kol had pronounced that she was destined for someone else, and his tefillos overrode that bas kol, eventually he would die or they would get divorced, and then she would revert to the original person she was intended for.
On the passuk: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם, Rav Elyah Lopian noted that tefillah is like a חֶרֶב פִּיפִיּוֹת, a double-edged sword: if you’re not careful with such a sword, you’ll cut yourself. Similarly, the power of tefillah is so strong that you can “cut yourself” with it, by having Hakadosh Baruch Hu granting your request even though it might not be the best thing for you.
Accordingly, Rava told the man who was davening to marry a certain girl to pray that if she’s the one who’s bashert for him, it should go easily. That’s how we daven: we ask for what we need, but with the stipulation that we only want it if it’s right for us.
When we bentch Rosh Chodesh, we ask for חַיִּים שֶׁיִּמָלְאוּ מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה. Why do we add the word לְטוֹבָה? Because we have many wishes and desires, but we want Hashem to grant those wishes only if it’s in our best interest.
We should all be zocheh to strengthen ourselves in tefillah and to learn how to be marbeh u’maftzir b’tefillah so that Hakadosh Baruch Hu should be nisratzeh, nispayes, and nispateh to us.