דברי רבותינו

Levovitz, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem zt”l

ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי (כט, מב)
בקובץ ‘התבונה’ שיצא לאור על ידי תלמידי ישיבת מיר בארה”ב (סיון תש”ז), נכתבה הקדמה נפלאה על ידי תלמיד הישיבה הגאון הגדול רבי אריה ליב מאלין זצ”ל. בין דבריו המעוררים הביא את ביאורו של מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה (עי’ דעת חכמה ומוסר, ח”א מאמר צ”ז, עמ’ שי”ז) מהו ענין יסוד בתי מדרשות בישראל, וכה כתב:

באמת כל הבריאה מצד עצמה הריהי “בית מדרש גדול”, בכל הבריאה כולה היה צריך להיות חיבור ודיבוק בו ית’, אלא הוא בגדר כמו שביאר הספורנו (שמות כה, ט) ענין המשכן, שקודם החטא התקיים היסוד “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך”, אבל לאחר החטא שנתקלקלה הבריאה, נהרס “בית המדרש” של הבריאה, והוצרכו כבר למשכן, לקבוע ולייסד פינה אחת ולזככה בתכלית הזיכוך, וששם יהיה החיבור להקב”ה כבתחילה קודם החטא.

ומשום זה, יסדו ותיקנו בני העליה שבכל דור בתי מדרשות, מקומות קבועים לקדושה, מקום עיון ומחשבה קדושה וטהרה מבלי שום תערובות של מחשבה זרה, מקום שכל עניינם ועסקם בו הוא קדושה, זאת אומרת, חיבור ודיבוק להקב”ה, וכל הנכנס לשם נכנס למקום שכולו טהור וקדוש ומזוכך מכל סיג, ומתחבר תיכף עם הבורא ית’, ושם השכינה שרויה. וע”י מהלך זה סוף סוף תתהוה ותחזור הבריאה למה שהיתה.

דברי הימים

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

זכור את אשר עשה לך
מכתב ברכה ממרן המשגיח זצוק”ל להגרא”י הרצמן זצ”ל על הוצאת ספרו ‘נס ההצלה’.

רב ברכה לידידי הרב הנכבד יקר ונעלה איש רוח וכו׳

מוה״ר אלחנן יוסף הערצמן שליט״א

אחדשה״ט. קבלתי את החוברת זכרונות מימי שילוחנו. תודה לו בעד זאת, כי נזכרתי על ידה מעט מהעבר, ונזכרתי מהחסרים אשר ההשגחה העליונה הראתה לנו לדעת אשר היא עושה תמיד עם האדם.

מי יתן אם היה נמצא מי אשר בידו וביכולתו לעשות חיבור גדול מכל הרפתקי אשר עברו עלינו, אשר לא יספיקו הפה והעט לספר ולכתוב, ההשגחה והניסים אשר עשה עמנו השי״ת.

כמה עצות וסיבות הזמין השם יתברך על דבר נסיעתנו ממיר לוילנא, ואחר־כך מוילנא לקיידאן — ליטא, ואחר־כך הפלאים הגדולים השגת הרשיונות. ועיקר הפלא הגדול אשר אין להבין, שנתנו-לנו הרוסים רשות לנסוע כפי רצונינו, אשר זאת לגמרי היפוך טבעם וחוקם, ועוד יותר לרומם אותנו להחשיב אותנו בתור תיירים, החליפו משפטם והנהגתם, במקום אשר שולחים בעד חטאים כאלו לסיביר, היטיבו עמנו, אשר הם בעצמם אינם יודעים מה היה עמהם, כענין שנאמר ״פלגי מים לב מלך ביד ה׳ אל כל אשר יחפוץ יטנו״ (משלי כא, א).

וענין יפאן הלא זה תקופה בפני עצמה, וענין שנחאי הלא הוא חיבור גדול.

מה לנו להאריך, הלא ניסים ונפלאות אין מספר עשה ה׳ עמנו. כדאי שיהיה כל אחד ואחד תמיד מזכיר לעצמו מה שעשה עמו השם־יתברך ניסים עד אין שיעור.

ואם יש מי אשר מוצא בעצמו אשר ביכולתו לכתוב ענייני הנסים האלו באופן שיהיה מועיל לעצמו וגם לאחרים להשריש אמונה בהשגחה ובטחון בהשי״ת, כמובן על־ידי דיבוק חברים יראי שמים ויודעי המלאכה הזו, הנה היה לי זאת לשמחה.

אבל איך שיהיה כדאי לאדם להיות זוכר זאת תמיד, ואם בידו להועיל בזה אף לאחרים מה מאד גדולה זכותו.

מברך אני אותו בכל טוב סלה, וכו’.

ידידו

יחזקאל לעוינשטיין

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

פרשת זכור

תמחה את זכר עמלק

בגמ’ סנה’ שלש מצוות נצטוו ישראל וכו’ למנות מלך וכו’ להכרית זרעו של עמלק. והנה ביראים פי’ בגמ’ למנות מלך ואז המלך יש לו מצוה להכרית זרעו של עמלק. וע’ בהפטרה לפ’ זכור, אותי שלח ה’ למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דבר ה’ וכו’ עתה לך והכיתה את עמלק. וברמב”ם פ”א ממלכים ה”ב הביא מכאן דמנוי מלך קודם מחיית עמלק. ולפי היראים היינו כי המצוה עליו.

וע”ש ביראים תל”ה (רצ”ט) הביא הגמ’ הזו ופי’ דהמצוה על המלך עצמו, וכן משמע מלשון הרמב”ן סו”פ בשלח “כי כל מלך בישראל חייב להלחם בהם עד שימחו”. וכן ביארו במכילתא סו”פ בשלח “אמר לו משה ליהושע יהושע למה אתה משמר את ראשך לא לכתר צא מתחת הענן והלחם בעמלק”. וע”ע במכילתא פ’ בשלח עה”פ ושים באזני יהושע ואיתא שם וז”ל מגיד שאותו היום נמשח יהושע עכ”ל.

אכן בחינוך תר”ד כ’ דהמצוה על הציבור, והביא הגמ’ בסנה’. ונ’ כוונתו כיון דלשון הגמ’ ג’ מצוות נצטוו “ישראל” בכניסתן לארץ וכו’. וכן ברמב”ם בסוף ספהמ”צ בסוף העשין, כ’ דמחיית עמלק מצוה על הציבור.

והנה ע’ פ”ה ממלכים ה”ד וה”ה שכ’ מ”ע להחרים שבעה עממין… וכל שבא לידו א’ מהן ולא הרגו עובר בל”ת… וכן מ”ע לאבד זכר עמלק וכו’. וצ”ב שלא כ’ בעמלק כל שבא לידו א’ מהן עובר. (ולכא’ י”ל כנ”ל דשיטת הרמב”ם דהמצוה על הציבור כולו).

ובישמח משה פ’ כי תצא דייק כנ”ל מהרמב”ם וכתב דמצוה בעמלק אינו אלא במחיית כל העם שלא ישאר זכר וכל שנשאר זכר לא קיים מצוה כלום. ולדבריו יוצא ששאול לא קיים המצוה כלל אפילו באלו שהרג כיון שנשאר זכר מעמלק.

(ודמיון רחוק לזה מצינו במצות תשובה שמצותו דוקא לשוב מכל עבירות כמ”ש במשנת יעב”ץ, או”ח נ”ד, וכ”כ זה השער, שער ד’ י”ז. ועוד דמיון רחוק לזה מצינו באו”ש סוף הל’ מילה בשם הריב”ש דעד שבדק כל החמץ שברשותו לא עשה כלום. וע’ ד”מ רכ”ד די”א דברכת שעקר ע”ז מארצנו הוא רק אם עקר כל הע”ז שבא”י).

וע”ע בהקדמת עונג יו”ט אות ו’ בהג”ה דאין חיוב מחאה על זכר עמלק אלא אם כבר הרג כל זרע עמלק ולכן קיים את אגג כדי שיזכו בהיתר בבהמות.

וע’ ח”ח עה”ת בהפטרה לפ’ תרומה ומלבי”ם שפירשו לענין אגג כי אין חיוב אלא בהורג כולם, ולכן אמר לו ותעש הרע בעיני ה’, אף שלא עשה בקום ועשה, אלא כיון שלא הרג כולם לכן נענש על אלו שהרג.

ולכא’ כהרמב”ם ודלא כחינוך שכתב החיוב על כל א’. וי”א דלפי פהמ”ש הרי שאני אגג שהיה הוראת שעה, ואינו משום צווי התורה, ואולי חידוש זה שאמר ה’, אולי בזה שייך סברת הח”ח ומלבי”ם.

וע”ש בישמח משה שהביא ראיה לזה דאל”כ אם יפגש אדם מעמלק ביער ואין סכנה יתחייב להרוג אותו, ומעולם לא שמענו כן מאבותינו ואבות אבותינו.

ובעיקר הראיה דחה הגרי”ז דחיוב תמחה את זכר עמלק כתיב בו מלחמה לה’ בעמלק, ולכן החיוב רק כשיש מלחמה, משא”כ בז’ עממין. (ואולי הגרי”ז לשיטתו כ’ בסו”פ בשלח דהא דפטר החינוך תכ”ה בז’ עממין כשיש סכנה איירי שלא בשעת מלחמה דאז יש פטור סכנה. ולכא’ צ”ב דאמאי לא כ’ החינוך פטור סכנה בתר”ד בעמלק. ולשיטתו א”ש דעמלק חיובו דוקא ע”י מלחמה ובמלחמה הרי אין פטור סכנה).

וזהו שאמר שמואל (פסוק י”ח) ויאמר לך והחרמתה את החטאים את עמלק ונלחמת בו וכו’. וכן מבואר בזה הא דאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך וישסף שמואל את אגג, ובילקוט סוף אות קכ”ג (נקט דכוונת שמואל לא היה לדמיון בעלמא, אלא לטעם, שהרגו משום רוצח) איתא “ר’ שמואל בר נחמני אמר בדיני עו”א דנו לא בעדים ולא בהתראה”. ולכא’ אמאי לא אמרו משום שהיה מעמלק (וזה היה כל הטענה על שאול), אלא שלא היה במלחמה ואז אין חיוב מחיית עמלק.

ולהגרי”ז דחיובו מחיית עמלק רק במלחמה, מבואר טפי מש”כ הרמב”ם בספהמ”צ דחיובו על הציבור.

כמי שאינו יכול להושיע

Finkel, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Shlita

איתא במגילה (יא.) [לגבי הפתיחות שהקדימו האמוראים לאיגרת הפורים] “ר’ אלעזר פתח לה להאי פרשתא מהכא בעצלתיים ימך המקרה ובשפלות ידיים ידלוף הבית[1], בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב”ה מך, ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך, ואין מקרה אלא הקב”ה שנאמר המקרה במים עליותיו”. שמחמת העצלות של ישראל שלא עסקו בתורה, כביכול נעשה הקב”ה עני, ופרש”י “כמי שלא היה יכול להושיע“.

 

בעל הכוחות כולם

 

ויש להתבונן בדברי חז”ל אלו, שהרי הקב”ה ברא את העולם ומנהיגו, והוא תקיף ובעל היכולת ובעל כל הכוחות כולם, ואין עוד מלבדו. שכל הכוחות שיש בעולם – כוחות הקדושה וכוחות הטומאה והכישוף שמכחישין פמליא של מעלה, הוא בעל הכוחות כולם, שהכל שלו, וכמש”כ (תהילים קלו, ב) “הודו לאלוקי האלוהים כי לעולם חסדו”. [וכל ענין כוחות הטומאה והכישוף הוא כדי שתתכן הבחירה עד יבוא זמן שיקויים “והאלילים כרות יכרתון”.] נמצא שכל הכוחות שיש בעולם בכלל ובפרט של כל אחד הוא רק ע”י רצונו יתברך, וא”כ מה שייך לומר “כמי שאינו יכול להושיע”.

 

מפני מה נתחייבו כליה

 

בהמשך (יב.) איתא “שאלו תלמידיו את רשב”י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, א”ל אמרו אתם, א”ל מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, א”ל א”כ שבשושן יהרגו שבכל העולם אל ייהרגו, א”ל אמור אתה, א”ל מפני שהשתחוו לצלם”[2].

מבואר בזה שהיו סיבות אחרות שנתבעו עליהם, ולעיל נתבאר שנענשו משום שנתעצלו בלימוד התורה.

 

 

ותשובתו בצדו שבאמת נתבעו על שנהנו מסעודתו של אותו רשע או על שהשתחוו לצלם, אלא שהאב הרחמן חפץ בטובת בניו ולסייעם גם במצב כזה, אבל כיון שלא עסקו בתורה, כביכול אינו יכול להושיעם. ונרחיב את הדברים.

 

צלם אלוקים

 

הנפה”ח פותח את ספרו בביאור הפסוק (בראשית א, כז) “ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו”, שמה שייך לומר צלם אלוקים, הרי כתוב (ישעיה מ, יח) ומה דמות תערכו לו.[3]

ומבאר שדמות היינו דמיון מסוים כמ”ש בתהילים (קב, ז) “דמיתי לקאת מדבר”, שלא נעשו לו כנפיים ומקור כציפור, אלא שכשגלה דוד המע”ה בצרותיו היה נדמה אז בפעולותיו לקאת מדבר שנודד ממקום למקום.

וצלם אלוקים היינו שיש דמיון מסוים שבו הושווה האדם לקב”ה. שהרי שמות הקב”ה הם לפי הנהגתו, ואלוקים היינו תקיף ובעל היכולות ובעל הכוחות כולם, שהקב”ה השליט את האדם בבריאה שכל השפע שמגיע מעולמות העליונים, מה שהקב”ה מכווין ומחייה בכל שעה את כל הריבי ריבבן עולמים, הכל תלוי באדם שבזה העולם הקטן. שהאדם בונה עולמות ומוסיף אורות בעליונים ע”י מצוותיו, וח”ו ע”י עבירה במחשבה דיבור ומעשה מחשיך ומחריב ומקטין עולמות. ובזה נדמה האדם לבעל הכוחות, לפי שכל מה שקורה בעולמות מגיע ממנו. [וצריך לדעת שבעל הכוחות עוזר לנו לעשות, שבלעדיו א”א לעשות כלום, אבל נתן בידינו את כח הבחירה להחליט.]

 

והוא דבר נורא שיש לאדם להתבונן בו, שאנו כ”כ קטנים, ושם בעולמות ישנם מלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש, שמלאך אחד יכול להחריב עולם ומלואו, ויש שם מלאכים נוראים ריבי ריבבן לאין שיעור ולאין מספר, וכנגדם ניצב אדם קטן והכל הולך דרכו.

והסיבה שעשה הקב”ה כן הוא מרוב אהבה שאהב אותנו, שתכלית הבריאה הוא האדם הקטן. וכמו שאחז”ל בראשית ברא אלוקים- בשביל ישראל שיעסקו בתורה.

 

ומצד אחד אומרים בתפילת ר”ה ויוה”כ “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו משול כחרס הנשבר כחציר יבש כציץ נובל כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף”, שמאומה לא נשאר מהאדם. אבל מצד פעולותיו הוא הפותח והסוגר של כל אלו העולמות.

 

מעלת האיש הישראלי

 

וז”ל בפ”ד “וזאת תורת האדם [כל אחד, ובמיוחד בן תורה שלומד והיצה”ר מפריע לו ללמוד, וכשרואה שאין יכול לו מסיתו ללכת בשגרת החיים מבלי להחשיב את לימודו, שאם האדם היה יודע מה הוא פועל, היה מוסיף בלימודו שמחה וחיות ועמל.] כל איש ישראל[4] אל יאמר בליבו ח”ו כי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם [מוכר לנו ענוה שכזו…], אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות ליבו שכל פרטי מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע לא איתאבידו ח”ו, ומה רבו מעשיו ומאוד גדלו ורמו שכל אחת עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים”.

 

שעל האדם להתבונן כמה הוא פועל בדיבור אחד של תורה וברגע אחד של תורה, ובשאר פרטי המצוות, שכמו שדבר גדול נראה מרחוק כקטן, כך גם תוספת פעולה הכי קטנה משנה לגמרי את הכל, ואינו משער כמה שפע ורחמים מביא לעולם – מלבד השכר שקובע לעצמו על עצם המצוה. ולהיפך ח”ו מביא צרות לעולם. [ורק הקב”ה יודע כמה שהוא מתחזק שעליו נאמר “אני ה’ בוחן לב חוקר כליות לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו”.]

 

“דע מה למעלה – ממך”

 

ובהמשך מביא כמה שיש לירוא מן החטא, שהרי מוטלת עלינו האנשים הקטנים אחריות נוראה כזו. ומבאר בזה בדרך רמז [וכן מטו בשם גדולי בעלי החסידות] מה שאמרו באבות (פ”ב, א) מאמר רבי “הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך“.  דע מה למעלה- מה שקורה בעולמות העליונים, ממך- הכל מכח מעשיך.

 

ובזה יובן יותר טענת המלאכים למה נתן את התורה לנו, שמונח בזה גם שאם התורה אצל ישראל כל העולמות יתנהגו על פיהם, וכל ההשפעה שהמלאך צריך לקבל הוא רק ע”י יהודים קטנים אלו- שהם כ”כ גדולים. [וכמה שהאדם מקטין עצמו הוא יותר גדול.]

 

“צור ילדך תשי”

 

בשירת האזינו כתוב (דברים לב, יח) “צור ילדך תשי ותשכח קל מחוללך”, ופרש”י [תשי מלשון שכחה], “ורבותינו דרשו כשבא להיטיב לכם אתם מכעיסין לפניו ומתישים כוחו מלהיטיב לכם”. שצור היינו שהוא בעל הכוחות ורוצה לעזור לישראל, אבל תשי – אתם מתישים את כוחו. ומבאר שם בנפה”ח שטעמו של דבר הוא כמשנ”ת שכל ההשפעות תלויים במעשיהם של ישראל, וכשחוטאים כביכול אינו יכול להיטיב.

ובזה מבאר מה שאמרו במדרש (איכ”ר א, ו) בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, ובזמן שאין עושין מתישין כח של מעלה.

 

“לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי”

 

ובהמשך (פ”ט) מבאר הנפה”ח את הפסוק בשיר השירים (א, ט) “לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי”, שבדרך העולם הרוכב מנהיג את הסוס, אבל בקריעת ים סוף היה להיפך שהסוסים הנהיגו את הרוכבים, כך אומר הקב”ה שמדמה אותנו- רעייתי לסוסתי ברכבי פרעה, שאף שאנו בבחינת סוס, עכ”ז על ידינו בא כל ההנהגה.

 

דרגות בצלם אלוקים

 

המס”י בזריזות (פ”ט) מדמה את האדם ליוצאי הצבא במערכותיהם שעושים מעשיהם בזריזות, שכך יש לאדם להתנהג בזריזות. בדומה לזה יש ללמוד מהם את חילוק המדרגות, שהרי בשעת מלחמה כשחייל פשוט משנה ממה שנצטווה, נענש על כך שהרי הוא עושה עוול לעצמו ולמקצת מרעיו, ואם הוא בדרגה גבוהה יותר שיש תחתיו קבוצת חיילים והוא מתרפה במלאכתו, הרי הוא נענש ביותר חומרה. ואם הוא מפקד גדול, כל חולשה קטנה אצלו היא בעיה כללית שהרי השפעתו היא על כולם. וכן הוא לאידך גיסא שאם מפקד זה עושה מלאכתו נאמנה ככל אשר נצטווה, הרי הוא הצלחה כללית.

כך מוטל על הבני תורה אחריות של כל הדור, שכל הדור קיים רק על הבני תורה. וכל חיזוק בלימוד התורה הכי קטן שיגע ומשנן ולומד ע”מ לקיים ובכל חלק שעושה, הרי הוא מביא בזה שפע לכל הכלל, הרבה יותר מהשפעתו של איש ישראלי שאינו בן תורה. וכפי גודל האחריות כן ירבה שכרו.

 

והיצר שמכיר בכח זה מנסה לעשות רפיון, שיש להתחזק רק בתחילת זמן או באמצעו ולא בסוף זמן ח”ו… וכי יש מושג של סוף זמן? אדרבה יש להוסיף יותר חיזוק בזמן זה, ובפרט שעתה הם ימי התבוננות וקיימו וקיבלו.

 

ויתר הקב”ה על ג’ עבירות ולא ויתר על מאסה של תורה

 

ונשוב לבאר משנ”ת בריש דברנו שבאמת נתבעו בימי הפורים על חטאים אחרים, אבל אם היו עוסקים בתורה היו ניצולים, ורק משום שלא עסקו בתורה נענשו.

וביאור הדבר הוא כמו שמבואר בחז”ל (בפתיחתא דאיכה) לשון נורא “מצינו שויתר הקב”ה על ע”ז ועל גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה“. ויש להבין מה שייך ויתור אצל הקב”ה שהרי אמרו בב”ק (נ.) “א”ר חנינא כל האומר הקב”ה וותרן הוא יוותרו חייו”, שהוא חוצפה וזילזול בכל ההנהגה. [ויש סליחה ומחילה אבל לא ויתור.]

ונראה שוויתור היינו שמאריך אף, לפי שהמאור שבה מחזירו למוטב, שאם לומדים תורה יש עדיין תקוה שיחזרו למוטב, אבל כשיש מאסה של תורה שוב אין תקוה שיחזרו. ועל כן בחורבן הבית אף שהיו עוד עבירות שגרמו לחורבן כמבואר ביומא (ט:) שג’ עבירות גרמו לחורבן, אם היו עמלים ויגעים בתורה היה המאור שבה מחזירן למוטב, אבל כיון שהיה מאסה של תורה כבר היה קשה להגיע למאור שבה מחזירן למוטב, ואז ח”ו נחרב הבית.

וזה הביאור כאן שאחר שהתעצלו מלימוד התורה, נעשה הקב”ה כמי שאינו יכול להושיע.

 

מצוות זכירת מעשה עמלק

במצוות זכירת מעשה עמלק כתב הרמב”ם (בפ”ה ממלכים ה”ה) שהוא כדי לעורר שנאתו ואיבתו, שצריך לשנוא שנאה גדולה לעמלק שהוא שיא הרע [שבכל האומות יש מן הרע, אבל עמלק הוא כולו רע בלי שום טוב.] שמרחיק את האדם מהקב”ה[5].

ואנו מאמינים באמונה שלימה ברשעו של עמלק, וגם מי שלא הבין זאת, אחרי מלחמת העולם השנייה עם הנאצים ימ”ש- שכבר אמרו עליהם גדולי ישראל מקודם שהם מזרע עמלק [והיה צריך להיות גדול כדי לראות את זה מתחילה]- כבר ידעו בברור איך נראה עמלק עם כזו רשעות, ועל עמלק זה יש לעורר שנאה.

 

ויש שבארו עפ”ז מה שנאמר בהפטרה של פרשת זכור “ויאמר שמואל כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך וישסף שמואל את הגג לפני ה’ בגלגל” שלכאורה לשם מה אמר לו שמואל כן, וכי בלא סיבה זו אין צריך להורגו, והרי נצטוו על מחיית עמלק. ובארו שרצה בזה לעורר את איבתו כדי שתגדל שנאתו ביותר. ולדוגמא אם נמצא נאצי יגדל שנאתנו עליו בראותנו את מה שעשה וגודל השחתתו.

 

כוחו של עמלק הוא רק כשיש רפיון

 

ואיך הגיע עמלק להילחם עם ישראל במדבר, הרי בא ממרחק גדול. ומבואר שהיה עונש על שאמרו ישראל “היש ה’ בקרבינו אם אין”, מיד “ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים”. שתמיד מחפש עמלק איך לחבל בישראל, אלא שהקב”ה שומר עלינו ואינו יכול, ורק כשיש רפיון בישראל יכול להילחם בישראל.

 

במדרש (הובא בילקוט) עה”פ “אשר קרך בדרך” פירשו קרך מלשון קריאה, שעמלק לא יכלו להיכנס בתוך הענני כבוד, שהרי זינב רק בנחשלים. וכדי לפגוע גם בבני ישראל שהיו בתוך המחנה, נתחכמו והיו קוראים בשמות בני ישראל בלשון הקודש שיצאו לקרוביהם הממתינים להם, ויצאו אליהם ותפסום והרגום. [ויתכן שנתבעו ע”ז שיצאו לעסוק מחוץ למחנה.] שהיה להם כזו רמאות ברשעותם שהוציאו אותם מהעננים ברמאות. [וכן ראו אצל הנאצים ימ”ש כמה שיקרו על היהודים, שאמרו להם לעשות כך וכך, ולבסוף הרגו אותם.]

ולרשעות כזו אין שליטה עלינו אם עושים רצון ה’ ולומדים כראוי, ורק כשיש רפיון ונעשה סדק ח”ו ושוב אין מוקפים בענני כבוד, אז יש להם דריסת רגל. וכן בימי המן העמלקי לא היו נענשים אם לא שנתעצלו על שלא עסקו בתורה, וכמשנ”ת.

 

ובמלחמת עמלק תיקנו רפיון זה, שרק “כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל”, שבזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים (ר”ה כט.). שבזה ששיעבדו את ליבם לאביהם שבשמים, תיקנו את מה שחטאו במה ששאלו היש ה’ בקרבנו אם לא.

 

כח תשובת המשקל

 

ובימי הפורים נענשו על חטאם שנגזר עליהם גזירה נוראה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, שגזר עליהם המן הרשע ימ”ש בגאוותו כי רבתה ובכזו אכזריות ולישנא בישא. והיו כאלו שהיה להם טענות על מרדכי שהוא גרם לזה שהעלה את כעסו של המן על ש”לא יכרע ולא ישתחוה”, וכן ע”ז שלא השתתף בסעודתו של אחשוורוש. אבל מרדכי אמר להם שהוא עונש מה’ על חטאיהם, וע”כ חובת השעה הוא “לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו”. שצריך לחזור בתשובה, שעקר התענית הוא התשובה כמבואר במ”ב (תקמ”ט סק”א) שאם התענה ולא שב בתשובה “תפס את הטפל והניח את העיקר”.

ובאמת כלל ישראל שבו בתשובה שלימה [שכולל חרטה על העבר וקבלה על העתיד] על מה שנתעצלו בעסק התורה, וכמו שאחז”ל (מגילה טז.) שמרדכי הצדיק ישב ולמד עם תינוקות של בית רבן בכזו מסירות על אף שידעו מה מצפה להם, שמי יכול ללמוד בשעה קשה כזו שנידונים למוות, והם עסקו בהלכות קמיצה במנחה וראשם היה פנוי להבין ולהשכיל. [ואצל הצדיקים ראו ג”כ שקיעות בתורה בכאלו זמנים קשים, שבעלי התוס’ בדקות הקשות והאחרונות שלהם לפני שמתו על קידוש ה’, יגעו בתורה וכתבו עוד הסבר ועוד שורה בתוס’.]

 

וע”י תשובה כזו נתהפך הגלגל במהירות, שכבר באמצע ימי התשובה והצום התחיל הישועה. שבי”ג בניסן כתב המן את הספרים עם הגזירה הנוראה לכלות את ישראל ח”ו, והמן היה אז ‘על הגובה’ שרכב בגאוה על סוסו וכולם השתחוו לו ויראו ממנו. ולא היה נראה כלל ששייך שישתנה המצב בשום אופן, שכבר שלחו את האיגרות וחותם המלך היה בידו[6] לעשות כטוב בעיניו. ומכח התשובה התחיל הישועה, “בלילה ההוא נדדה שנת המלך”, “נדדו עליונים נדדו תחתונים” (שם טו:), שאם זז כאן זז למעלה לפי שהכל תלוי בכלל ישראל. והגיע הישועה מיד, שרק עברו שלוש ימים והמן שוב ‘על הגובה’ אבל הפעם הוא תלוי על העץ…

 

הדר קיבלוה – לתושבע”פ – מאהבה

 

ולזה זכו מכח ה’קיימו וקיבלו’ שהיה קבלת התורה מאהבה על עמל התורה. שהנה בתנחומא (נח ג) הקשה שלאחר שקיבלו את התורה בנעשה ונשמע למה הוצרך לכפות עליהם את ההר כגיגית, וביאר שעל תורה שבכתב היה קבלת נעשה ונשמע, אבל על תורה שבע”פ עדיין לא אמרו נעשה ונשמע, לפי שיראו מהעמל והיגיעה שנצרך בתורה שבע”פ שמשולה לחושך, שהרי קשה להוציא מסקנא ברורה מהסוגיא, אם לא שמלבנים את הסוגיא כראוי ומוצאים את הדרך הנכונה, שלשיטת רש”י הדין כך ולשיטת תוס’ כך, והאם למסקנא טהור או טמא, מותר או אסור, חייב או פטור. [ולא שח”ו לא רצו את התורה שבע”פ, אלא שרצו לשמוע מה שאחז”ל ולעשות ככל שיצטוו, אבל היה קשה להם העמל והיגיעה.] ואת זה יראו לקבל, עד שהקב”ה כפה עליהם את ההר כגיגית שחייבים לקבל עליהם את עמל התורה, שזה התכלית.

וכדאיתא בגיטין (ס:) “א”ר יוחנן לא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע”פ שנאמר ויאמר ה’ אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל”. ובתנחומא שם הוסיף שלא כתב למען הדברים, בגלל, בעבור, אלא על פי שזה התורה שבע”פ. שזה רצון השי”ת שנעמול בתורה, וע”כ הוצרך לכפות עליהם את ההר כגיגית.

וא”כ מה שהדר קיבלוה מאהבה ע”כ הוא על תורה שבע”פ, שהרי על שאר המצוות כבר אמרו בסיני מרצון נעשה ונשמע.

 

“העם ההולכים בחושך ראו אור גדול”

 

וסיבת הקבלה מאהבה הייתה לפי שראו שרק ע”י עמל התורה מגיע ההצלחה. וחושך זה מביא את האור הגדול, וכמו שאחז”ל (מגילה טז:) ליהודים הייתה אורה, אורה זו תורה, שראו את האור של התורה.

וכמו שהמליץ שם בתנחומא את הכתוב “העם ההולכים בחושך ראו אור גדול”, שרואים את האור הגדול גם בזה העולם, שמתחילה הסוגיא מבולבלת עד שהסוגיא מאירה באור גדול. ולעת”ל כתיב על עמלי התורה “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”, שהאור יהיה כ”כ חזק עד שיאיר מהם כצאת השמש בגבורתו.

 

ועמל התורה מביא את כל הברכות ואת כל הישועות וכל ההשפעות. וזה מלמדנו כמה אחריות מוטלת על כל אחד ובפרט על בן תורה, וכן כמה זכויות יש לו, שמביא שפע לא רק לעצמו אלא לכולם.

וביום הגדול והנורא שיבוא, יראו עם גילוי כבוד שמים את כל ההשפעות שהיו בגלות מי היה הגורם להם, וכמה אושר יהיה לו מזה. אשרי מי שמתבונן ומתחזק ומתרומם ומתקרב לקב”ה ועושה לפניו נחת רוח.

 

הקב”ה יעזרנו שנוכל ללמוד עם ישוב הדעת ועם שמחת הלב,

 ושנבין מה שלומדים, ושכולנו נעשה לו נחת רוח.

[1]     ופשוטו היינו שע”י העצלות ייעני. ופרש”י (בקהלת י, יח) “בעצלתיים ימך המקרה, כשאדם מתעצל ואינו מתקן פרצה קטנה שבתקרת הבית, “ימך המקרה” ישפל הבנין המקרה את הבית והמסכך עליו, [שאם שוהה מלתקן, בסוף נופל הכל.] “ובשפלות ידיים [שמשפיל ידיו מלעשות- מצודות] ידלוף הבית” יטפטף דלף גשמים כלומר כשישראל מתעצלים בתורה הם נמקים ובית גאון עוזם חרב ומך”. שע”י עצלות מתורה נחרב הביהמ”ק.

[2] [לדעת רש”י היינו צלמו של נבוכדנצאר ולמהרש”א היינו הצלם של המן.]

[3] [ואנו מאמינים באמונה שלמה שיש הקב”ה שהוא יחיד ומיוחד שברא הכל, שיסוד האדם הוא לידע שאין עוד מלבדו. וכל השייכות שלנו בהשגות בו יתברך הוא רק בפעולתיו שרואים את העולם שברא ואת הנהגתו, שבעצמותו יתברך אין לנו שום השגה. ואנו קרובים לקב”ה, וכמה שאנו רחוקים ממנו לאין השגה הוא קרוב אלינו, וכמה שמתקרבים אליו נעשה יותר קרוב אלינו. ולעת”ל נבין בבירור בלא שום בלבול-על אף שגם אז נבין שאין אנו מבינים, וכיום צריך הרבה עמל כדי לזכות לקרבת אלוקים.]

[4] [אגב יש מקשין שהרי כל החורבן היה ע”י חטאי ישראל וכמו שאמרו שכל החורבן בשני הבתי מקדשות היה בביהמ”ק של מטה שבביהמ”ק של מעלה אין להם רשות לגשת, והכל נגרם ע”י החטאים של ישראל. וכמ”ש מכון לשבתך פעלת ה’- מכוון ביהמ”ק של מטה כנגד ביהמ”ק של מעלה, שרק כאשר נחרב למעלה יכלו להחריב למטה. ולכאורה הרי כתיב ויברא אלוקים את האדם בצלמו, וא”כ גם הגוי הוא בצלם אלוקים, וגם הוא יכול לפעול בביהמ”ק של מעלה. וכתב הרמח”ל שכח זה היה להם רק עד מתן תורה, שלאחר מתן תורה ניתן כח זה רק לישראל, שהם יכולים לפעול בעולמות העליונים אבל לגוי אין כח זה.]

[5] [ויעויין במנח”ח (מ’ תרד) שכתב ומי בא בסוד ה’ שאפשר שהמצווה תישאר גם לאחר שלא ישאר שם ושאר לזרעו של עמלק.]

[6] וטיפשות גדולה היה במעשה זה של אחשוורוש שמסר להמן את טבעתו, ולבסוף רצה ליטול ממנו את כתר המלכות. ולמדים אנו מזה את גודל רשעותו של המן וערמתו, וגם שמאת האלוקים הייתה הגזירה לטמטם ליבו של אחשוורוש כדי לגזור כזו גזירה נוראה. וכן רואים את רשעותו של המן בזה שגזר גזירה בי”ג ניסן שבעוד כשנה בי”ג אדר יקיימו את הגזירה, כדי שכל הגויים ידעו מכך ויכלו להתכונן לזה.