דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
חובת ההתבוננות
בניסי מגילת אסתר אנו רואים שמשלם הקב”ה מידה כנגד מידה לרשעים, כעין מה שאנו מוצאים ביציאת מצרים.
המן ניתלה על העץ אשר הוא עצמו הכין למרדכי, נגזר על ושתי לבוא לפני המלך להראות את יופיה מפני ששיעבדה את בנות ישראל בשבת, ועונשה היה בשבת (עי’ מגילה יב:).
כמו”כ התנהלות אחשוורוש הייתה שלא ע”פ גדר הטבע, כאשר את אשתו ושתי הרג בפזיזות הדעת רק על אשר לא קיימה ציווי אחד שאינו מתקבל על הדעת, שביקש שתבוא לפני כל העם ערומה. ואילו כאשר אסתר במשך חמש שנים לא עשתה את רצונו הבסיסי, לגלות את עמה ומולדתה, למרות שהתחנן המלך בפניה וביקש עצות לשכנעה, ומחמת זה דיברה איתו רק ע”י מתורגמן, אעפ”כ הפך ה’ את לב אחשוורוש שמחל על כבודו ולא הענישה כלל.
צ”ב: אמנם אותו דור שראו את הניסים התחזקו וקיבלו את התורה מאהבה, אך אנו שקוראים את הניסים הגלויים במגילה, כיצד לא מתעוררים באמונה כשם שמתעוררים מניסי יציאת מצרים?
מסביר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה: ניסי יציאת מצרים היו ע”י הקב”ה עצמו ללא התערבות יד אדם, לכן אין להם הסבר אחר מלבד האמונה בה’. אך ניסי פורים נעשו כביכול בדרך הטבע ע”י מעשי בני-אדם, לפיכך טועה האדם לראות את מעשי מרדכי ואסתר. אמנם כאשר מתבונן האדם, רואה הוא שהכל הייתה רק יד ה’.
יסוד זה נכון לכל הנהגת האדם. “לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על מוצא פי ה’ וכו'”. אך עלינו לפקוח עיניים להתבונן ולראות שהכל מידו ית’ ולא על פי מעשינו כלל.
מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה
נלב”ע י”ח באדר תשל”ד
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l
פורים בישיבת מיר
בימי הפורים בישיבת מיר (לפני שנות דור), היתה הנהגה אחרת ממה שרגילים בזמנינו.
יום הפורים היה יום רוחני של התעוררות ועליה. אחרי תפילת שחרית אכלו סעודה קטנה, אחר כך שלחו משלוח מנות איש לרעהו, שתו קצת יין והלכו לישון. אחר כך אכלו את סעודת היום כל אחד אצל האכסניה שלו.
במשך היום דרש מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה פעמיים, פעם אחת בבוקר ופעם שניה לאחר הסעודה, (חוץ משיחה שמסר בתענית אסתר).
שמחה גדולה הייתה תלויה באוויר, וגם הבחורים דרשו ״פורים תורה״, כל אחד לפי מחשבת לבו, אבל בלי שום הוללות חס ושלום.
כל הזמן היה המשגיח יושב בין תלמידיו ומקשיב לכל מילה שיצאה מפיהם, ואחר סיום דרשת התלמידים, דרש הוא בעצמו לערך שתי שעות, וכן אחר הפורים המשיך לדרוש בענייני פורים כמה וכמה שיחות. כך היה פורים בישיבת מיר.
מאמר מרדכי
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
סעודת פורים כשחל בע”ש
ע’ סי’ תרצ”ה ברמ”א לאכול בשחרית. (ובמ”ב פי’ לפני חצות, ובשעה”צ כתב מקורו “סי’ ע”ש”, ובדפוס חדש הגיהו סי’ רמ”ט ע”ש, ובאמת אין מבואר שם כן, אלא א”צ להגיה כלל וכוונת השעה”צ לסידור עמודי שמים מהיעב”ץ).
ולענין ע”ש לא מצינו דין סעודה גדולה (אלא לענין לפני תפילת מנחה) אלא כל סעודה שאינו רגיל בה אסור כל היום אא”כ לצורך מצוה כמבואר בשו”ע רמ”ט, ומ”מ כתב שם המ”ב סקי”ג דגם סעודת מצוה לא עדיף מסעודת פורים ולכן לכתחלה יתחיל בשחרית. והב”ח מקיל שם שיתחיל לפני שעה עשירית כמו הדין בערב פסח משום מצה (תע”א א’), והשעה”צ סקי”ז חולק עליו דכאן צריך בשחרית דוקא כמבואר ברמ”א תרצ”ה.
ונראה דלא קשה מסי’ תע”א דשם אסור כל קביעת סעודה וזה אסור רק משום מצות מצה ורק משעה עשירית, אבל כאן איירי באוכל סעודה יותר ממה שרגיל בה ולכן אסור כל היום, וגם בצורך מצוה כגון פורים וברית מילה מ”מ אסור אחר חצות כיון שהוא יותר ממה שרגיל בה.
ובמ”ב תרצ”ה כתב להתחיל לפני חצות (וכתב בשעה”צ סי’ ע”ש, ובדפוסים חדשים כתבו סי’ רמ”ט ע”ש ואינו נכון כי שם לא הוזכר לפני חצות, ואדרבה במ”ב שם כתב דין חצות ולמד מהרמ”א כאן בסי’ תרצ”ה, אלא כוונתו לסידור עמודי שמים ליעב”ץ). ושם במ”ב ציין ליד אפרים בשם מהרי”ל שכתב שיתחיל לפני שעה עשירית. ונראה דזהו גם דעת הב”ח ומג”א רמ”ט.
ובעיקר מה שהביא המ”ב להחמיר לפני חצות, כתבו להעיר דכל מקור הרמ”א הוא בס’ המנהגים ושם כתב שיאכל בשחרית ולא בערב מתרי טעמים, חדא דבזיון שבת הוא להפסיק בין מנחה למעריב ועוד משום שמקלקל סעודת שבת. ומלשונו משמע שאם אינו בשחרית יהא בערב, וכן משמע מטעמו שכתב דבזיון שבת הוא להפסיק בין מנחה למעריב ולכא’ זה לא שייך אם מתפלל מנחה גדולה. וע”כ ס”ל דלכתחלה לא יתפלל מנחה גדולה, ומצד שני ס”ל דסעודה גדולה אסור לפני מנחה, (ושאני מסעודה בערב שבת או ערב יו”ט דמותר עד ט’ שעות כי שם איירי בסעודה קטנה ומותר לאכול לפני מנחה), ולכן כתב כנ”ל. אולם לא נתחדש כאן דסעודת פורים בע”ש חמור מסעודה בערב יו”ט דכאן צריך להתחיל דוקא לפני חצות, אלא כל שמתחיל לפני שעה עשירית מותר. ולכן לדידן דנוהגים להתפלל מנחה גדולה (וביותר שכתב המג”א רל”ב ב’ שהרוצה לאכול מותר לכתחלה להתפלל מנחה גדולה), לכא’ מותר להתפלל מנחה ואח”כ יאכל סעודת פורים. ונראה לפי”ז שהמג”א לשיטתו בסי’ רל”ב פסק שפיר בסי’ רמ”ט כדעת הב”ח ודלא כס’ המנהגים. וצ”ל דס’ המנהגים ס”ל דאפילו רוצה לאכול לא יתפלל מנחה גדולה.
התבוננות בענייני המגילה להבנת דרכי שמים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
הנה כאשר נתבונן ונלמד היטב פרשת המגילה, אפשר לראות בחוש נפלאות גדולות, והנה ביציאת מצרים מפורש בכתוב, ״או הנסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי באותות ומופתים וגו׳ ככל אשר עשה ד׳ אלוקים לעיניך״ (דברים ד לד) וכן נראה בנס המגילה אף על דרך זו, שהיו כלל ישראל קנויים לאחשורוש, ולא זו בלבד שהיו משועבדים אלא עמדו להשמיד להרוג ולאבד, והוציאם הקב״ה משיעבוד לגאולה וכמפורש כ״ז במגילה.
״כי בדבר אשר זדו עליהם״ (שמות יח יא) – ואיתא בחז״ל שיתרו שהיה חכם גדול התפעל והגיע להכרה באמונה וגדלות השי״ת, מהתבוננות בענין זה שעונש המצרים היה בגדר מידה כנגד מידה, ולא הוצרך לו כל האותות והמופתים שעשה הקב״ה, אלא מענין זה גרידא הגיע לתכלית, וכלשון חז״ל (רש״י שם) הם דימו לאבדם במים והם נאבדו במים ועיי״ש, כי לחכם האמיתי מספקת ידיעת דבר זה להשיג האמת.
והנה בהתבוננות במגילה אפשר נמי לראות ענין מידה כנגד מידה. ״על העץ אשר הכין למרדכי״ (אסתר ז י) דייקה המגילה להראות מידה כנגד מידה, שאותו העץ בעצמו שביקש בו המן לתלות את מרדכי עליו בו נתלה, וממנו התחיל אבדנו. וכמו כן יש לראות רבות בנס פורים. הנה תחילת המגילה מפורש את אשר נגזר על ושתי המלכה לבוא לפני המלך בכתר מלכות להראות השרים את יופיה, ואיתא בגמ׳ (מגילה יב:) שנענשה ושתי משום שנשתעבדה בבנות ישראל בשבת, ולכן אף עונש ושתי היה בשבת ועיין. וכ״ז אפשר להתעורר מהמגילה דוגמת נס דיציאת מצרים.
והנה אחד מהנפלאות הגדולות ביותר שהיו ביציאת מצרים, הוא מה שנאמר בכתוב ״הפך לבם לשנוא עמו״ (תהלים קה כה), שתחילה היו ישראל חביבים ומקובלים במצרים שהרי יוסף הצדיק הצילם והחיים בשנות הרעב, ואח״כ לפתע שינו את לבבם ונהפכו לשונאים באומרם הבה נתחכמה, ושוב לאחר מכן בשעת היציאה ממצרים נתן הקב״ה את חן העם בעיני מצרים והשאילום כלי כסף וזהב ומיטב בגדיהם. מה שאין אדם נותן אף לשכנו וקרובו. וכ״ז נסים גדולים המראים שלא היו הדברים בטבע כלל אלא הכל מכוון מאת הקב״ה.
ואף במגילה אפשר לראות מעין זה, הנה כל גזירת המלך על אשתו ושתי המלכה היתה בפזיזות ללא מחשבה כלל, וכמפורש אח״כ במגילה, ״זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה״ (אסתר ב א), כי הרי היה ציוויו של המלך דבר שאינו מתקבל על הדעת, שביקש שתבוא אשתו עירומה לפני כל העם כולו. ומכל מקום נגזר עליה מיתה מפני שעברה על גזירת ורצון המלך, וכל העובר על רצון המלך חייב מיתה אף בדברים שאינם מובנים ומקובלים, ומכל מקום חזינן שלאחר שנשא המלך את אסתר וביקש ממנה לגלות לו את עמה ומולדתה, ״אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה״ (אסתר ב כ) ולא הועילו למלך כל תחנוניו ובקשותיו מאסתר, והיא עומדת בסירובה לא יום ולא יומיים אלא כחמש שנים, והמלך מבקש עצות ופונה למרדכי היהודי, ומרדכי עונה לו שיבקש נשים אחרות ואולי עי״ז תתקנא אסתר ותגד לו, וכדאיתא בחז״ל (מגילה טז.) וכל אותם השנים אין המלך יכול לדבר עמה אלא מדבר אתה על ידי מתורגמן, ולמרות כל העזות הזו נגד רצון ובקשת המלך אינה נענשת כלל, והלא דבר פלא הוא. ושתי המלכה כשסירבה פעם אחת לשמוע בקול המלך בדבר שאינו הגיוני נענשת מיד בעונש מיתה, ואילו אסתר מסרבת במשך שנים לשמוע בקולו בדברים הגיוניים ופשוטים שאשה חייבת לומר למלך מאיזה עם היא. ומ״מ המלך עומד ומפציר בה ואינו מענישה כלל, הלא זה ממש כדוגמת ״הפך לבו״, שהקב״ה הפך את לב אחשורוש ומחל על כבוד המלכות.
וכן כל המגילה רצופה נסים ונפלאות אין ספור. ״בימים ההם קצף בגתן ותרש ויבקשו לשלוח יד במלך אחשורוש״ וכו’ ויוגד הדבר למרדכי וכו’ (אסתר ב כא) ועיין בחז״ל (מגילה יג:) היאך שמע מרדכי את דבריהם, וכ״ז נס גלוי ממש, וכן הא דאיתא ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך״ וכו’, ובחז״ל (מגילה טז.) שהשמש היה בנו של המן ומחק את אשר עשה מרדכי לאחשורוש שהצילו מבגתן ותרש, והמלאך עומד וכותב שוב וכמפורש בחז״ל בארוכה, והרי זה נס גלוי ממש כיציאת מצרים.
ומעתה באמת יפלא מדוע אין נס המגילה משפיע עלינו להתחזק באמונה כפי שאנו מושפעים מיציאת מצרים, הן אמנם שבאותו הדור התחזקו רבות מנס פורים, וכדאיתא בחז״ל (שבועות לט.) ״קיימו וקיבלו קיימו מה שקיבלו כבר״ ״הדר קבלוה מרצון בימי אחשורוש״, אמנם אנו לדורות איננו מתעוררים כ״כ ואין אנו מתפעלים מנסי המגילה.
ונראה דהסיבה העיקרית היא, משום שהיה יד אדם בתוך הנסים, ע״י מרדכי ואסתר. יציאת מצרים היתה ע״י הקב״ה בכבודו ובעצמו ללא התערבות אדם ואין שום הסבר אחר חוץ מהאמונה בהשי״ת, אמנם בשעה שהנס נעשה בתערובות יד אדם, אע״ג שהיו נסים גלויים וכדוגמת הנס שהזכרנו שהיה המלאך כותב מה שמחק משרת המלך, אך עינו של האדם מטעתו ורואה רק את מרדכי ואסתר. ואינו מבין שהכל מאת השי״ת. ובאמת כאשר מתבוננים כראוי אפשר לראות שכל מעשה המגילה מראשיתה עד סופה היתה השתלשלות אחת של הנהגת השי״ת, וכביכול משנת שלש למלכו ואח״כ בשנת שבע למלכותו עד לשנת השתים עשרה היה הכל כדרוש ארוך של השי״ת שמראה הנהגה והשגחה מפורטת על כל פרט ופרט, ורק כאשר אינו מעמיק אינו רואה מאומה ואין לו לפניו אלא מעשי מרדכי ואסתר.
ובאמת יסוד זה שכאשר מעורב מעשי אנוש לא מתעוררים להתחזק לראות את האמת, מקיף אותנו בכל הנהגתינו. וכי מכיר חד מאתנו באמונה בראותו שהאדם חי וניזון ומתפרנס, והלא מפורש כתוב ״כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על מוצא פי ד׳ יחיה האדם״ (דברים ח ג), ומדוע אין אף אחד שמתעורר ומרגיש כן. ואין זאת אלא מפני שאנו רואים בעינינו שהאדם אוכל ושבע וחי מכח אכילתו, ומכיון שמעורב בזה יד אדם ע״י מעשיו לכן אינו מכיר את האמת האמיתית. שעל כל נשימה ונשימה חייב להלל את ד׳, כי מבלעדי דבר ד׳ אין קיום לאדם.
והנה באמת השגת האמונה השלימה חייבת להקנות לאדם בנקל, כתב הרבינו יונה (שע״ת א י) ״כי הנה הבורא נפח באפו נשמת חיים חכמת לב וטוב השכל להכירו וליראה מפניו״ וכו’, ויש לדייק בלשונו, שמכח נשמתו של אדם הנמצאת בו חייב להגיע לידי הכרה, ולא נחוץ עמל וטרחה מיוחדת לכך כי האמונה פשוטה לכל, ורק ההרגל המעורב בטפשות ורשעות מונע מאתו את ההכרה ביסודות פשוטים אלו.
הנה לדוגמא נתעוררתי בימים אלו, הרי כולנו רואים את ההר שעליו נמצאת הישיבה, ונצייר נא לעצמינו שההר שומם וריק ואין עליו כל מבנה. ולפתע בקומנו בבוקר והנה אנו רואים את כל הבניינים המפוארים הללו. וכי היה עולה על דעת ברנש לומר שהבניינים הללו נבנו מאליהם, והלא זו שטות מופלגת ובודאי שהיינו מנסים לומר כל מיני תירוצים וסיבות שונות ומשונות, אך מ״מ ודאי שלא נבנו מאליהם. ובאמת מחשבה פשוטה זו צריכה להנחות אותנו אף בנוגע לכל העולם כולו, שלא יתכן שנבנה העולם מאליו וע״כ שיש בורא ומנהיג.
ומחשבה פשוטה זו היא אשר הביאה את אברהם אבינו ע״ה להכרת אמונה. וכן איתא ברמב״ם (עבודת כוכבים פ״א ה״ג) ״כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים וכו’״, והיינו כדאיתא בחז״ל (בראשית רבה לט א) שראה בירה דולקת וכו’ ואמר מי הוא בעל הבירה, ובכח מחשבה והרהור זה הגיע אברהם אבינו ע״ה לידי אמונה שלימה, כי לא צריך רעיונות עמוקים לכך מפני שהאמת פשוטה וברורה לכל וכמש״נ.
אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים וכו’״, והיינו כדאיתא בחז״ל (בראשית רבה לט א) שראה בירה דולקת וכו’ ואמר מי הוא בעל הבירה, ובכח מחשבה והרהור זה הגיע אברהם אבינו ע״ה לידי אמונה שלימה, כי לא צריך רעיונות עמוקים לכך מפני שהאמת פשוטה וברורה לכל וכמש״נ.
ב
הסיבה העיקרית מדוע רפויים אנו באמונת השי״ת, ואיננו מתעוררים לכך אע״ג שנתבאר שבמחשבה פשוטה אפשר להגיע לאמונה. נראה לבאר, בהקדם דברי הרמב״ם שם ״וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם״. ראיית הצורות בעיניהם הביאה אותם לידי טעות וחוסר אמונה. וחסרון זה נראה שגורם אף אצלינו. בעת שאנו רואים סיבות שונות הנעשות על ידי אדם ודומה בעינינו כאילו ומעשי בני אדם הם המחוללים ופועלים הכל, וכפי שנתבאר לעיל שהסיבה מדוע איננו מתעוררים מנס פורים אע״ג שהיו בו נסים גלויים לאין שיעור, מפני שהיה מעורב בהצלחתם מעשי ידי מרדכי ואסתר, ולכן טועים הכל ומייחסים זאת למעשי בני אדם, וכמו כן למרות שכל חיי האדם רצופים ומלאים בנסים, וכי מי נותן חיות לנו ושומרנו שלא נחלה במחלות איומות רחמ״ל. הלא אין זה אלא מעשי ידי שמים, אך מכיון שאנו רואים בעינינו רפואות ותרופות טועים אנו ומייחסים זאת לרופאים וכדומה, ואיננו מבינים האמת שהכל מאת השי״ת, [והרי באמת זה פשוט שהנה בדרך כלל יש זמן מסוים לתוקף המחלה כי זה גזירה מן השמים ודוק], וכל חכמת הרפואה היא כמש״כ הגר״א שעשה זאת הקב״ה עבור אלו הזקוקים לה.
העצה היעוצה לנו היא כמש״כ הרמב״ם (שם) שאאע״ה שיבר את הצלמים, ״וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם״, וראה בראב״ד שכתב ״ותמה אני, שהרי היו שם ועבר איך לא היו מוחין, ואפשר כי מוחים היו ולא אירע להם שישברו את צלמיהם לפי שהיו מתחבאים מהם עד שבא אברהם ושבר צלמי אביו״, ומבואר ששבירת הצלמים היא העצה להתגבר על הסיבות שהטעו את בני העם כולו. וה״נ חייבים אנו לעבוד בדרך זה לעקור את הסיבות שגורמות לנו לטעות ולייחס הכל למעשי בני אדם.
ובאמת הרי צריך להבין מדוע הנהיג הקב״ה את עולמו באופן שיש סיבות המראות ומתנגדות לאמונה. [והלא לו לא היו סיבות הרי היינו מאמינים יותר בנקל, אמנם באמת אינו כן, ואף ללא הסיבות לא היינו מתעוררים, הנה אמרו חז״ל (תענית ז.) ״גדול יום הגשמים כיום תחיית המתים״, ועל כל טיפה וטיפה יש מלאך הממונה ע״ז שלא יתערבו ויחריבו את העולם, נמצא שיש מיליוני מלאכים הממונים על הגשמים. והיינו שהגשמים נקראים גבורות גשמים, ומכל מקום איננו מתפעלים ומתחזקים מענין הגשמים. שבמקום שאין חידוש איננו מתעוררים כלל].
ובחובות הלבבות (שער עבודת האלוקים פ״ט) כתב שמטרת הסיבות הם לבחון את האדם ולדעת מצבו הרוחני, ובאם יזכה ויתגבר על המכשולים הנצבים בדרכו אזי נדע היכן מקומו בעולם.
אמנם נראה להוסיף בזה יסוד גדול, שבאמת הסיבות הם מגודל חסדי השי״ת ומדת רב טובו על ברואיו. איתא בקרא ״ויביאו את המשכן אל משה״ (שמות לט לג) ואיתא בחז״ל (תנחומא פקודי יא) שכלל ישראל לא יכלו להרים את המשכן מפני כובד הקרשים ולכן הביאו את המשכן אל משה, ״ומפני שלא עשה משה שום דבר בהקמת המשכן הניח לו הקב״ה את הרמתו. שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין בכח בריה לזוקפם ומשה העמידם, אמר משה לפני הקב״ה היאך אפשר הקמתו ע״י אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזה שנאמר הוקם המשכן – הוקם מאליו״. והנה בכתובים מבואר כמה פעמים ויקם משה את המשכן. ולמרות שלא עשה משה דבר בהקמתו והמשכן הוקם מאליו מכל מקום מייחסת התורה את הקמת המשכן למשה, וזה מגודל חסדו של הקב״ה שאף שרק עסק בידיו מ״מ ה״ז כמי שהקימו. וה״נ עלינו להבין בכל מעשי האדם, שאמנם הכל נעשה ע״י הקב״ה, והאדם רק מושיט את ידו ע״י שבוחר במעשים הטובים, ומכל מקום שכרו משולם לו כאילו והכל נעשה על ידו. נמצא דהאמצעים הם הטבה גדולה מפני גודל חסדיו של הקב״ה כדי שיוכל לשלם לנו שכר כביכול שעשינו הכל על ידינו. [ואנו טועים ומדמים שפועלים אנו ע״י פעולתינו. ומנצלים אנו את החסד הגדול כדי למרוד בו ח״ו] ולכן כל נסי המגילה נעשו ע״י הקב״ה ומ״מ החשיב זאת כאילו מרדכי ואסתר עשו במו ידיהם, ונקרא הדבר על שמם. ואילו לא היה מהלך הבריאה ע״י סיבה ומסובב לא יתכן לקרוא את הדבר על שם העושה ונמנע מאתו קבלת שכר ע״ז. הקב״ה מחיה את האדם ושומרו שלא ינזק ומ״מ כאשר שומר על עצמו יקבל שכר עבור ונשמרתם לנפשותיכם כאילו ובעצמו גרם שלא יחלה.
ומעתה כאשר נתבאר בדברי הרמב״ם שדרכו של אאע״ה להתחזק באמונה היתה על ידי ששבר את הפסילים והצורות, ה״נ מחובתינו לשבור את הפסלים שמזיקים אותנו, שהם הסיבות הגורמות לנו לטעות ולסבור שבידינו עושים אנו את כל הנעשה בעולם, ושבירת הפסלים אצלנו היא ההכרה וההבנה ביסוד הנזכר, שבאמת הכל נעשה ע״י השי״ת. וכל הסיבות הם רק כדי שנזכה לקבל ע״ז שכר כאילו ואנו עשינו ונקרא על שמנו.
והבנה זו חייבת להיות לנו בנס המגילה, שלא ע״י מרדכי ואסתר נעשה הנס, אלא רק מעשי השי״ת גרם הכל, ועבור החטא הראשון שנהנו מסעודתו של אחשורוש נענשו כלל ישראל, ומכיון שנתענו נתכפר להם חטא ההנאה מסעודת אחשורוש וממילא נגאלו.
״ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״ (דברים ח יז), חייבים אנו להבין שכוחי ועוצם ידי שמדמה ומטעה אותנו ניתן לנו להטבה כדי שנקבל שכר על מעשינו. והאמת האמיתית היא שהעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל.
[ברצוני לעורר למעשה, שנמצאים בקרבנו בני הישיבה החולים במחלות מדבקות, ואף שביקור חולים מצוה רבה, מ״מ חייבים להזהר שלא לבקר את החולה שלא לצרכו כי סכנת ההדבקות במחלה גדולה, ומצווים אנו בונשמרתם לנפשותיכם].
Parsha Preview
Harav Hagaon Elimelech Reznick Shlita
Relying ONLY on Hashem
Purim
Harav Hagaon Elimelech Reznik
In the piyut of Shoshanas Yaakov, which is recited after the Megillah, we say: תשועתם היתה לנצח ותקותם בכל דור ודור, meaning that the salvation and the hope that we merited on Purim lasts with us for generations. The Sfas Emes explains — and I saw a similar idea cited from the Chasam Sofer — that these words convey that at the time of Purim, Klal Yisrael themselves were not deserving of the nes in terms of their own madreigah, their maasim tovim, or their teshuvah and tefillah. The decree had been sealed in Shomayim, and since Klal Yisrael by rights did not deserve to be saved, Haman’s plot should have succeeded. Yet because they relied on Hashem and had bitachon in Him — כל החוסים בו — He made a nes and saved them. When we rely on Hakadosh Baruch Hu like a child relies on his father, He says, “It’s up to Me.”
The Sfas Emes explains that precisely because Klal Yisrael were undeserving of the nes, we are able to say: תשועתם היתה לנצח ותקותם בכל דור ודור. Had the nes occurred due to their tefillah, their zechusim, their fasting, then we might not be similarly deserving, and we therefore could not expect similar nissim in our generation. But because they were not deserving of the nes, yet they were saved because they relied on Hakadosh Baruch Hu, we, too, can follow their example by relying on Hakadosh Baruch Hu to save us in every generation and circumstance.
This idea is reflected in one of the allusions to Hashem’s Name in the Megillah. Hashem’s Name does not appear explicitly anywhere in the Megillah, but it is alluded to in several places in roshei teivos, one of which is the words: יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם, whose first letters spell י-ה-ו-ה. The question is asked: Why is the Name of Hashem revealed here, of all places, in the context of Esther’s inviting Haman to her banquet?
The answer is that as long as Esther was in the royal palace, Klal Yisrael felt confident that they had a “sister in the palace,” who would provide proteksia with the king: “Esther will take care of it.” Therefore, they were not fully reliant on Hakadosh Baruch Hu. But when they saw that Esther invited Haman to her party with the king, they figured that she was in on their plot, and they realized then that they had no one to rely on other than their Father in Heaven. That was why Hashem’s Name was revealed specifically when Esther was inviting Haman.
The nes of Purim, we know, differed from other nissim in our history in that it was not a revealed nes, but a hidden one, a nes betoch hateva. Who says we are worthy of a revealed miracle, in which nature is altered? Hakadosh Baruch Hu does not perform open miracles in every generation, as the Ramban teaches at the end of Parashas Bo. But to pull strings within nature in order to work things out for Klal Yisrael — that we have bechol dor v’dor. And that’s what happened in the Megillah.
Change the Interpretation, Not the Words
Regarding the second iggeres that was sent out, as per Esther’s request, Achashverosh instructed: וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב. What exactly was going on here, the meforshim wonder. If the old iggeres could not be retracted, then how would it help to write a new one?
The Alshich offers a brilliant explanation. The first iggeres, sent by Haman, said: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, which, simply understood, means that all the Yidden should be killed and annihilated. But the passuk can actually be read in two ways, depending on the placement of the comma. If the comma is placed after the word וּלְאַבֵּד, then the passuk reads:לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, who? All the Jews: אֶת כָּל הַיְּהוּדִים. But if the comma is placed after the word כָּל, then the passuk reads: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל — to kill everyone, and who should do the killing? The Jews: הַיְּהוּדִים. In this reading, the word הַיְּהוּדִים is not connected to the words: אֶת כָּל.
When the first iggeres went out, the comma was placed after: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד. Who should be killed? אֶת כָּל הַיְּהוּדִים. When that letter went out, the word כָּל meant that a catastrophe would befall Klal Yisrael, with every single person annihilated — men, women, and children. But in the end, Achashverosh sent out another letter instructing that the wordהַיְּהוּדִים in the original letter be read differently: כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, meaning that a comma should be inserted before those words, after the word כָּל. What was written in the first letter could not be changed, but it could be read differently: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל, הַיְּהוּדִים — meaning that the Jews should do the killing.
It turns out, then, that the word כָּל, which originally caused terrible dread, as it conveyed a gezeirah of total annihilation, saved Klal Yisrael in the end. Had that word not been in the first letter, the instruction to annihilate the Jews could not have been read differently; it would have said:לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים , and nothing could have replaced the Jews as the object of annihilation. But because the first letter included the word כָּל, a comma could be inserted after it, giving the passuk a whole new meaning.
The second letter, then, was really a commentary on the first, instructing people to read the first letter differently. Accordingly, the nes of Purim happened within the confines of nature: The first letter was not retracted, but it took on new meaning. On Purim, everything had a new pshat, and everything was switched around: וְנַהֲפוֹךְ הוּא.
The teva itself never changes, but the ability to interpret teva in an entirely different way, for the benefit of Klal Yisrael, is something that we have bechol dor v’dor.
I believe this is the basis for the minhag to say Purim Torah and give new interpretations and pilpulim. Nothing is k’pshuto on Purim. It’s a day when we dress up and wear masks, to show that even in nature, nothing is k’pshuto.
When are we zocheh that Hashem overturns the regular interpretation of teva? When we rely on Him. But if we do not have bitachon, and we attribute our successes to כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, then Hakadosh Baruch Hu says, “Fine, take care of it yourselves.”
Zeresh’s True Message
The Megillah relates that Zeresh told Haman: אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו. The simple explanation is that she was saying that if Mordechai is a Jew, then there’s no hope — once Haman started to fall, he’s going to fall all the way and lose to Mordechai. The Malbim interprets this differently, however, explaining that Zeresh was truly wicked, and she was advising Haman as follows: “If Mordechai is a Jew, do you know why you will start falling before him? Because he is davening to Hashem and relies on Him. Instead, נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו — you should give in to Mordechai. Approach him and say, ‘You know, you’re right, you don’t have to bow down, I’m backing off.’ Then, the Yidden will stop davening to the Eibishter. They’ll say, ‘Okay, we’re getting something done over here, it’s working.’ They will no longer rely on the Eibishter, and then you’ll win.”
The Sfas Emes explains that the reason for the halachah of עד דלא ידע is to show that Purim is not in the merit of our own actions, as a person may not even daven when he is drunk. On Purim, we rely totally on the Eibishter. Someone once told me on Purim that a whole year we’re the ones driving through life, but since we can’t drink and drive, on Purim we tell the Eibishter, “I’ll drink and You drive.”
May Hakadosh Baruch Hu overturn the current situation and save us from the terrible virus, giving us back the Olam Hayeshivos and restoring everyone’s parnassah, even better than before. We see that as soon as the vaccine came out, that’s exactly when the new strains of the virus began to emerge. So we have to rely totally on Hakadosh Baruch Hu; there’s nothing else.
We should all be zocheh to see nissim and yeshuos.
A freilichen Purim!