דברי רבותינו
ונתת על חשן המשפט את האורים ואת התומים ויהיו על לב אהרן (כח, ל)
במדרש (שמ”ר ג, יז): אמר רבי שמעון ב”ר יוסי הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר ‘והיו על לב אהרן’ (הביאו התנחומא בפרשתנו).
כששלח הקב”ה את משה לדבר אל פרעה שיוציא את ישראל ממצרים, חשש משה שמא יהיה אהרן מיצר על כך, אמר לו הקב”ה ‘וראך ושמח בלבו’, וכך אכן היה. ואיתא במדרש (שם) שמחמת סירובו של משה ללכת אל פרעה איבד את מעלת הכהונה והיא ניתנה לאהרן ששמח בלבו על שדיבר ה’ עם משה.
וצ”ב: איתא במדרש (ילקוט תהלים פה) ‘חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו’ – חסד זה אהרן, אמת זה משה, צדק זה משה, שלום זה אהרן (עי”ש). הרי שאהרן היה כולו שלום וחסד, א”כ כיצד עלה על דעתו של משה שיהיה אהרן מיצר על שדיבר אתו ה’?
אומר הסבא מסלבודקה זצוק”ל: למדים אנו מכאן את כוחות הנפש שבאדם, שעל אף מעלותיו של אהרן חשש משה שמא בתוך נבכי נפשו יהיה צער כלשהו על שלא זכה למדרגה האלקית שזכה משה.
אמנם הקב”ה שראה את המעלה היתרה באהרן ששמח שמחה אמיתית בזכייתו של אחיו משה, והתרומם מעל כל זיקה של של קנאה וצער. בזכות מידה מופלאה זו זיכהו הקב”ה בלבישת האורים והתומים כדברי המדרש.
דברי הימים
זכור את אשר עשה לך
רב ברכה לידידי הרב הנכבד יקר ונעלה איש רוח וכו׳
מוה״ר אלחנן יוסף הערצמן שליט״א
אחדשה״ט. קבלתי את החוברת זכרונות מימי שילוחנו. תודה לו בעד זאת, כי נזכרתי על ידה מעט מהעבר, ונזכרתי מהחסרים אשר ההשגחה העליונה הראתה לנו לדעת אשר היא עושה תמיד עם האדם.
מי יתן אם היה נמצא מי אשר בידו וביכולתו לעשות חיבור גדול מכל הרפתקי אשר עברו עלינו, אשר לא יספיקו הפה והעט לספר ולכתוב, ההשגחה והניסים אשר עשה עמנו השי״ת.
כמה עצות וסיבות הזמין השם יתברך על דבר נסיעתנו ממיר לוילנא, ואחר־כך מוילנא לקיידאן — ליטא, ואחר־כך הפלאים הגדולים השגת הרשיונות. ועיקר הפלא הגדול אשר אין להבין, שנתנו-לנו הרוסים רשות לנסוע כפי רצונינו, אשר זאת לגמרי היפוך טבעם וחוקם, ועוד יותר לרומם אותנו להחשיב אותנו בתור תיירים, החליפו משפטם והנהגתם, במקום אשר שולחים בעד חטאים כאלו לסיביר, היטיבו עמנו, אשר הם בעצמם אינם יודעים מה היה עמהם, כענין שנאמר ״פלגי מים לב מלך ביד ה׳ אל כל אשר יחפוץ יטנו״ (משלי כא, א).
וענין יפאן הלא זה תקופה בפני עצמה, וענין שנחאי הלא הוא חיבור גדול.
מה לנו להאריך, הלא ניסים ונפלאות אין מספר עשה ה׳ עמנו. כדאי שיהיה כל אחד ואחד תמיד מזכיר לעצמו מה שעשה עמו השם־יתברך ניסים עד אין שיעור.
ואם יש מי אשר מוצא בעצמו אשר ביכולתו לכתוב ענייני הנסים האלו באופן שיהיה מועיל לעצמו וגם לאחרים להשריש אמונה בהשגחה ובטחון בהשי״ת, כמובן על־ידי דיבוק חברים יראי שמים ויודעי המלאכה הזו, הנה היה לי זאת לשמחה.
אבל איך שיהיה כדאי לאדם להיות זוכר זאת תמיד, ואם בידו להועיל בזה אף לאחרים מה מאד גדולה זכותו.
מברך אני אותו בכל טוב סלה, וכו’.
ידידו
יחזקאל לעוינשטיין
מכתב ברכה ממרן המשגיח זצוק”ל להגרא”י הרצמן על הוצאת ספרו ‘נס ההצלה’
בשבילי הלכה
Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita
תצוה פ’ זכור
קריאת מגילה
הנה בגמרא מגילה אמרו שנשים חייבות במגילה משום אף הן היו באותו הנס. והראשונים הביאו מהבה”ג דנשים אין מוציאות אנשים במגילה, כי האנשים חייבים במקרא מגילה והנשים אין חייבות אלא בשמיעת המגילה. וכן כתב המ”ב שאשה המברכת לעצמה תברך בלשון אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע מגילה.
ומעתה כתבו בעמק ברכה וכן ר’ שלמה קלוגר שאם איש קורא המגילה, ואשה שמעה, והאיש לא נתכוין להוציא אותה, עדיין היא יוצאת כי אין לה מצות קריאה אלא מצות שמיעה, וא”צ כוונת משמיע.
אך הקשה בשו”ת בית שלמה או”ח סי’ י”ז דברמב”ם מפורש דאין דין מצוה הבא בעבירה בתקיעת שופר כי המצוה הוא בשמיעה ולא בתקיעה. והקשה לפי סברת ר’ שלמה קלוגר, הלא בר”ה דף כ”ח ע”ב שהתוקע לאחר צריך שהתוקע מכוין להוציא את השומע. ומפורש בברייתא נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע, או נתכוין משמיע ולא נתכוין שומע, לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. ולפי ר’ שלמה קלוגר הלא לדעת הרמב”ם לא יצטרך כוונת משמיע, וכמו בשמיעת מגילה.
ומהא דצריך כוונת תוקע משמע שהמעשה מצוה הוא בתקיעה, אבל מהא דיוצא בשופר גזול משמע שמקיים המצוה בשמיעה, ואמאי נימא שהמעשה מצוה בתקיעה.
וליישב יש להקדים דבר”ה דף ל”ג ע”ב אמרו דהא דכתיב בתורה יום תרועה, כוונת התורה לתקוע ג’ פעמים תקיעה תרועה תקיעה. ומפרש בגמ’ דהא דצריך ג’ פעמים תרועה, המקור הוא כי כתיב ג’ פעמים תרועה. והא דצריך תקיעה לפניה ולאחריה מפרש בגמ’ כי מצינו בפ’ בהר מצוה לתקוע גם ביו”כ של יובל, ושם כתיב והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ומפרש בגמ’ לשון והעברת משמע קול אחד בלי הפסק והוא תקיעה. וכיון דכתיב והעברת, ועוד פעם תעבירו, לומדים מכאן דביובל צריך תקיעה לפניה ולאחריה. ומקשה הגמ’ מנלן דגם בר”ה הדין כן, ומתרצת שהתורה הוסיפה בחודש השביעי, שיהו כל תרועות חודש השביעי זה כזה. וחזינן בגמרא דבמעשה התקיעה התורה מדמה ר”ה ליובל.
והנה ביובל המצוה בב”ד לכו”ע במעשה תקיעה ולא בשמיעה, וכמו שכתב הרמב”ם בספר המצוות מ”ע קל”ז, וכן מפורש בלחם משנה ריש הלכות שופר. וברדב”ז כתב דביובל באמת אמרו הברכה בנוסח אחר שאמרו לתקוע בשופר. וכנראה טעם הרמב”ם בזה כמ”ש בפ”י מיובל ה”י שעיקר המצוה מתחיל בב”ד, ורק אחר תקיעת ב”ד יש מצוה לכל ישראל, וע”ש ברדב”ז דתקיעת ב”ד הוא חלק ממצות ספירת חמשים שנה. וכמו דספירת שנים המצוה בפה ולא בשמיעה, כמו”כ מצוה על הב”ד לתקוע בשופר.
ולכא’ פשוט א”כ דביובל בשופר גזול אין יוצא, ומשום מצוה הבאה בעבירה.
והנה לפי הרמב”ם תיקשי דהרמב”ם מחלק בין ר”ה שהמצוה בשמיעה ויובל שהמצוה בתקיעה, ואילו בגמרא דרשו מדכתיב בחודש השביעי, שיהו כל תרועות חודש השביעי זה כזה.
ונראה שהרמב”ם ס”ל דהא דהתורה אמרה שכל התרועות דומים זל”ז היינו לענין מעשה התקיעה, דבזה איירי בפסוק ובגמרא דכתיב והעברתם, לעשות מעשה תקיעה, וע”ז אמרה תורה בחודש השביעי, שיהו כל תרועות חודש השביעי זה כזה. ומעתה, אף דקיום המצוה בר”ה הוא בשמיעה, אבל מפסוק זה ילפינן שהמעשה מצוה צריך להיות דומה ליובל, וביובל בודאי המעשה הוא בתקיעה. ולכן לענין כוונת התוקע להוציא, דזה חלק ממעשה המצוה, בזה לומדים מיובל דצריך מעשה תקיעה, עם כוונה להוציא. אבל לענין מצוה הבאה בעבירה אין תולה על מעשה המצוה אלא על קיום המצוה, ולענין זה באמת חלוק ר”ה מיובל, ובר”ה יוצא בשופר הגזול כי אין כאן דין מצוה הבאה בעבירה. ומיושב בזה קו’ הבית שלמה.
כל שאפשר לבקש רחמים ואינו מבקש נקרא חולה
Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim zt”l
אסתר אמרה למרדכי: “לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום וגו'” (אסתר ד, טז), הרי זה תענית ציבור ג’ ימים לילה ויום, ודוחה יו”ט ואכילת מצה (עי’ מגילה טו, א ורש”י שם). ועל כרחך שזו עצה בדרך הטבע, דאל״כ לא דחי מצות אכילת מצה, עיין פיהמ”ש (יומא פג, א).
והבאנו דהמבול נקרא על שמו של נח, הגם שמסר נפשו על מי שהיה אתו בתיבה (עי’ תנחומא נח ט), אבל כיון שלא התפלל על דורו נקרא על שמו.
וכעת נוסיף בזה, דהגם שלא היה בדורו עשרה צדיקים, ולא היתה תפילתו מועילה, שהרי ממנו למד אברהם, מדלא הגן זכותו על דורו, ולא התפלל על פחות מעשרה צדיקים בסדום, (עי’ בראשית רבה פמ”ט י”ג ורש”י בראשית יח, לב) וא”כ למה נתבע נח על שלא התפלל, אלא מדלא צעק נח על אבדן דורו על כורחך שלא היה כואב לו, דהכואב צועק מיסוריו אף שיודע שצעקתו לא תועיל לו מאומה, ומשום הכי נקרא המבול על שמו. ואולם אברהם אבינו כבר צעק הרבה (בראשית יח כג-לב), אלא שאילו אפשר היה שתועיל תפילה אף על פחות מעשרה צדיקים היה מתפלל יותר, וזה למד מנח, שאין תפילה מועלת על פחות מעשרה צדיקים, וא”ש הכל.
וראיה מאיוב שנידון ביסורים – יסורי איוב – מפני ששתק בהבה נתחכמה לו (שמות א י, סוטה יא א), אף שמחאתו לא היתה מועילה, וראיה מיתרו שלא מיחה אלא ברח (סוטה שם) אבל איוב שלא ברח ולא מיחה, על כרחך שלא כואב לו, נידון ביסורין – יסורי איוב. מידה כנגד מידה להראות לו שהכואב צועק אף שיודע שצעקתו לא תועיל לו וכאמור. וק”ו לתפילת רבים שודאי שתועיל, והחיוב גדול למאד כמש”נ.
ובאופן אחר קצת אמרנו, על פי מה שביארנו הקרא ״הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול״ (דברים, לב, ד). הגם דמשפטי בני אדם ג”כ צריכים שיהיו בלי עול, כקושית הנצי׳׳ב באור ישראל (כוכבי אור מאמר ג), ע״ש מה שכתב בזה.
ואף שיפה כתב, אנחנו נאמר בדרך אחרת, וגם זה אמת, דבמשפטי בני אדם רק החוטא עצמו נשפט, ואם חייב הוא, לא משגיחים כלל באחרים אם יסבלו מחיובו. לא כן במשפטי ה’, אם ארור יצטער מחיוב הנאשם, קרוב או ידיד וכדומה, והאחר איני מחויב לסבול הצער הזה, גם הנאשם ניצול, והו תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו’ וככתוב תהלים יט י): “משפטי ד’ אמת צדקו יחדיו”.
נמצא דשני דינים הם בחיוב תפילה, ראשית כפשוטו, שהחיוב מדיני תפילה, וע”ז אמרו ועל זה אמרו בגמרא [ברכות יב ב]: “כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואיננו מבקש נקרא חוטא״. והשני הוא שמחויב להצטער על חברו, שאפשר שצערו היה מציל את חברו, ואדם מחויב לעשות הכל להציל את זולתו.
אשר ע״כ א״ש הסתירה בחז”ל, דשפיר למד אברהם אבינו מנח שלא התפלל על פחות מעשרה צדיקים, שהתפילה אינה מועלת בזה. אבל זה רק מצד עצם התפילה, לא כן מצד זה שאפשר שיציל את זולתו במה שיכאב לו, ליכא כלל זה של עשרה צדיקים. ונח שלא כאב לו על דורו שפיר נקרא המבול על שמו, שהרי אפשר שהיה מצילם בצערי כאמור. לא כן אברהם כבר הצטער והתפלל הרבה על סדום, ואי”צ להתפלל יותר, דזה למד מנח כאמור, אשר על כן עלינו להתפלל מצד דיני וחיובי תפילה כמו שאמרנו, ומצד דין השני להצטער ולהשתתף בצערן שד’ יחון אותם כאמור.
עוד אמרנו דאחרי ג׳ ימי הצום – ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה א). ואמרו ז״ל (מגילה יד ב) שלבשה רוה”ק קודם שנכנסה למלך. ואח״כ זמנה אח המן למשתה (אסתר ה, ד), ולמה עשתה כן, אמר ר”ש בן מנסיא [שם טו ב) שאמרה אסתר, אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס, וברש”י בפי׳ ב’ ירגיש שאני צריכה להחניף לרשע זה ולזלזל בכבודי. ולמדתי שני דברים מדבריהם ז״ל, שיש מצבים שאפשר לאדם ללבוש מלבוש של רוה”׳ק, כמו שלובשים מלבוש ממש. שאי אפשר להכנס למלך אחרי ג׳ ימי תענית ולישא חן, במראה כזה, ומוכרח מצד חומר המצב להתגדל וללבוש רוה״ק, הא חדא. והשנית כמה גדול כח שבירת מידה של יחיד, להזמין את המן הרשע לסעודה, שזוהי שבירת המידות, לרש״י הנ”ל, ובכח של שבירת מידה של יחיד, להציל כלל ישראל כולו.
וכזה אמרתי בהיותנו במקלט במלחמת ששת הימים, שהיה אז מצב קשה ופגזים נפלו על הבנין, והיתה שם עגונה אחת שאמרה, רבש”ע אני מוחלת לבעלי שכבר שנים הרבה שברח ונשארתי עגונה, ואני מוחלת לו כעת את הבזיון הגדול שביזה אותי ואת הצער הגדול שהיה לי כל הזמן, אף אתה אב הרחמן מחול לנו.
ואמרתי ששבירת המידות של העגונה הצילתנו, יותר מתפילתם של בני הישיבה ומצעקת שמע ישראל וד׳ הוא האלקים מכל בני הישיבה. אף שדבר גדול עשו, אבל שבירת המידות של יחיד גדול מזה. כמו שלמדתי מהזמנת אסתר להמן וכמ״ש.
גם אמרתי מאמר ר׳ אמי (תענית ח א] אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה וכו’, וא”ר אמי בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מנין, מחולדה ובור, ומה המאמין בחולדה ובור כך, המאמין בהקב״ה עאכו”כ, הרי שבכח אמונה של אדם, נותן כביכול כח להקב״ה להיטיב עם הבריות. אשר ע״כ האמונה בהקב״ה היא תצילנו.
Parsha Preview
Katz, Harav Hagaon Yaakov Moshe Shlita
Elevating the Mikdash In Our Times
Parashas Tetzaveh
Harav Hagaon Yaakov Moshe Katz shlita
Parashas Tetzaveh discusses the mitzvah of bigdei kehunah. The sefarim hakedoshim explain that the fact that the people who do the avodah in the Beis Hamikdash wear clothes that are לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת is a remez to the Zohar’s teaching that le’asid lavo, for every mitzvah that we do, and for our limud Torah and tikkun hamiddos, we’ll be zocheh that our neshamah will be dressed in noble clothing, just as the kohanim who served in the Beis Hamikdash dressed in begadim that showed the kavod and yekar of avodas Hashem.
We know that Aharon was zocheh to the choshen on his heart because of וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ – when he saw that Moshe Rabbeinu was going to be the leader of Klal Yisrael, not only was he not jealous, he was happy for his brother. A heart that has beautiful middos gets to wear the choshen, the jewelry on the heart. And we all know that people who have beautiful middos are really the beautiful people in Klal Yisrael. They’re the people we look up to and respect, and they’re the people who have a special shine, a hadras panim. If that is true in our times, how much more so will it be true le’asid lavo. The true glory of a person is when he’s oved Hashem, when he’s careful about mitzvos, about not stealing, about kedushas ha’adam, about limud Torah and middos tovos, about bein adam lachaveiro. Those are the people who are really special people, and le’asid lavo Hashem is going to dress them with beautiful begadim to show the beautiful maalah that they were zocheh to in avodas Hashem.
The Gemara (Gittin 7) cites a passuk in Yechezkel (21) in which Hashem calls Tzidkiyahu a rasha because he didn’t listen to Hashem – Hashem told him to surrender to the Bavlim and instead he went to war with them. The result would be that הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה, which Rashi and Targum Unkelos explain means that the mitznefes of the kohen gadol and the crown of King Tzidkiyahu would be removed, because of their actions. The Gemara adds another explanation, that the crown mentioned here refers to the crown on the head of chassanim. A crown shows chashivus, the stature of a person.
The Gemara then relates that the malachim asked Hashem how this could happen to Klal Yisrael, who said naaseh venishma and merited the crowns that showed their chashivus. How could they now be losing those crowns in galus?
Hashem answered, as it says in the continuation of the above passuk, that they “lowered that which was high and raised that which was low, and they placed a tzelem in the heichal.”
As long as Klal Yisrael gives honor to Hashem, to the makom hamikdash, to the batei kneisios and batei midrashos, and to the Torah and mitzvos, Hashem elevates us and grants us all the maalos. But when they placed a tzelem in the heichal, degrading that which was holy and elevating that which was lowly, they lost the crown of their humanity and the beauty of a human being.
Although in our times we don’t have a Beis Hamikdash, there are still many ways to place a tzelem in heichal – for instance, if we go into the batei kneisios and the batei midrashos and speak dvarim beteilim, or if we bring our phones with us and answer them. Sometimes you can even see people reading magazines in a makom kadosh! That shows a lack of sensitivity for what a shul is.
Once, when I was visiting America, I was davening in a shul in Long Island, when suddenly I felt something crawling up my leg. I looked down and saw a little cute kid holding a toy dinosaur, which he was moving up my foot. “A monster is eating the rabbi from Israel!” he announced. I wasn’t going to tell him to stop, but I figured I’d say something to his father. Someone pointed out his father to me, and he was standing at the side schmoozing with his friends. So I thought to myself, what can I expect from this kid? He sees his father coming to shul and schmoozing away in middle of davening – of course he brings his toys, of course it’s not a makom kadosh in his eyes. If this is the way the father treats the shul, what chance does the child have?
The child’s yarmulke said “New York Islanders” (which is the name of a hockey team, for those who don’t know), and I was thinking that the reason we put a yarmulke on our heads is to remember that the Shechinah is above us. But what does this child have on his head, above him? The New York Islanders. And when this boy grows up he’ll have a girlfriend knit a yarmulke for him and he’ll put it on his head and instead of thinking about Hakadosh Baruch Hu, he’ll think about his girlfriend. That’s not putting a tzelem in the heichal? That’s not taking things that are so kadosh and meaningful and using them for something else?
The Mikdash Within
And what about our houses? We have the power to turn our homes into a beis Hashem: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ כָּל יְמֵי חַיַּי. But what do we bring into our homes? We bring in smartphones, where we can watch movies chas v’shalom and other goyishe things. Nebach, you walk into some houses and they have loads of goyishe books that contain such nivul peh; it’s embarrassing to see what’s in the books. And they listen to goyishe music, where the words themselves are such a tzelem, so low. How could we bring this into our houses or our cars? What they’re talking about is so inappropriate.
Do we bring tefillos into our houses? Do we say Tehillim for our children, that they should be successful? Do we establish limud hatorah in our houses, or do we put a tzelem in the heichal?
The avodah zarah of our times is not the avodah zarah of the past – it’s the gashmiyus of Olam Hazeh, which we worship, and to which the Gaon sees an allusion in the term עגל הזהב. Do we have tzelem in our homes, or are our homes places of Torah and kedushah? When you walk into a house, do you get the sense that Torah and avodas Hashem are important, or do you see something else?
Every person is a mikdash me’at, and the Nefesh Hachaim says that our heart is the kodesh hakodashim. When we think about certain things that aren’t kadosh, are we placing a tzelem in the heichal?
Titus brought a zonah and was mecharef; it’s hard to say it from our mouths. But are we bringing a tzelem into our heichal, our kodesh hakodashim? Or are we filling the holy heart and mind of a Yid with divrei kedushah, with good middos and mitzvos? What are we putting in our heichal?
When we honor Hashem and fill our hearts and minds with divrei Torah and middos tovos, when we think about other people, when we’re good to people, when we keep the Torah and mitzvos – then we’re zocheh to a beautiful crown, to the kesser ha’adam that makes people special both in this world and le’asid lavo. Then, the beauty of the person will be unbelievable. There isn’t a brand name company that will make nicer clothes, and there isn’t a custom sheitel that will be more beautiful than the crown that’s on the head of someone who’s shpitz in avodas Hashem.
That’s the remez of the bigdei kehunah: to value avodas Hashem, the kedushas ha’adam, the kedushah of the mikdash and beis haknesses. Through that, we should be zocheh that Hashem should rebuild the Beis Hamikdash for us. When we give honor to His mekomos hakedoshim and His mitzvos, we’ll all be zocheh to the beautiful clothes that are designated for people who always elevated Hakadosh Baruch Hu and His Torah and mitzvos.