דברי רבותינו

ונתת על חשן המשפט את האורים ואת התומים ויהיו על לב אהרן (כח, ל)
במדרש (שמ”ר ג, יז): אמר רבי שמעון ב”ר יוסי הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר ‘והיו על לב אהרן’ (הביאו התנחומא בפרשתנו).

כששלח הקב”ה את משה לדבר אל פרעה שיוציא את ישראל ממצרים, חשש משה שמא יהיה אהרן מיצר על כך, אמר לו הקב”ה ‘וראך ושמח בלבו’, וכך אכן היה. ואיתא במדרש (שם) שמחמת סירובו של משה ללכת אל פרעה איבד את מעלת הכהונה והיא ניתנה לאהרן ששמח בלבו על שדיבר ה’ עם משה.

וצ”ב: איתא במדרש (ילקוט תהלים פה) ‘חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו’ – חסד זה אהרן, אמת זה משה, צדק זה משה, שלום זה אהרן (עי”ש). הרי שאהרן היה כולו שלום וחסד, א”כ כיצד עלה על דעתו של משה שיהיה אהרן מיצר על שדיבר אתו ה’?

אומר הסבא מסלבודקה זצוק”ל: למדים אנו מכאן את כוחות הנפש שבאדם, שעל אף מעלותיו של אהרן חשש משה שמא בתוך נבכי נפשו יהיה צער כלשהו על שלא זכה למדרגה האלקית שזכה משה.

אמנם הקב”ה שראה את המעלה היתרה באהרן ששמח שמחה אמיתית בזכייתו של אחיו משה, והתרומם מעל כל זיקה של של קנאה וצער. בזכות מידה מופלאה זו זיכהו הקב”ה בלבישת האורים והתומים כדברי המדרש.

דברי הימים

זכור את אשר עשה לך
רב ברכה לידידי הרב הנכבד יקר ונעלה איש רוח וכו׳

מוה״ר אלחנן יוסף הערצמן שליט״א

אחדשה״ט. קבלתי את החוברת זכרונות מימי שילוחנו. תודה לו בעד זאת, כי נזכרתי על ידה מעט מהעבר, ונזכרתי מהחסרים אשר ההשגחה העליונה הראתה לנו לדעת אשר היא עושה תמיד עם האדם.

מי יתן אם היה נמצא מי אשר בידו וביכולתו לעשות חיבור גדול מכל הרפתקי אשר עברו עלינו, אשר לא יספיקו הפה והעט לספר ולכתוב, ההשגחה והניסים אשר עשה עמנו השי״ת.

כמה עצות וסיבות הזמין השם יתברך על דבר נסיעתנו ממיר לוילנא, ואחר־כך מוילנא לקיידאן — ליטא, ואחר־כך הפלאים הגדולים השגת הרשיונות. ועיקר הפלא הגדול אשר אין להבין, שנתנו-לנו הרוסים רשות לנסוע כפי רצונינו, אשר זאת לגמרי היפוך טבעם וחוקם, ועוד יותר לרומם אותנו להחשיב אותנו בתור תיירים, החליפו משפטם והנהגתם, במקום אשר שולחים בעד חטאים כאלו לסיביר, היטיבו עמנו, אשר הם בעצמם אינם יודעים מה היה עמהם, כענין שנאמר ״פלגי מים לב מלך ביד ה׳ אל כל אשר יחפוץ יטנו״ (משלי כא, א).

וענין יפאן הלא זה תקופה בפני עצמה, וענין שנחאי הלא הוא חיבור גדול.

מה לנו להאריך, הלא ניסים ונפלאות אין מספר עשה ה׳ עמנו. כדאי שיהיה כל אחד ואחד תמיד מזכיר לעצמו מה שעשה עמו השם־יתברך ניסים עד אין שיעור.

ואם יש מי אשר מוצא בעצמו אשר ביכולתו לכתוב ענייני הנסים האלו באופן שיהיה מועיל לעצמו וגם לאחרים להשריש אמונה בהשגחה ובטחון בהשי״ת, כמובן על־ידי דיבוק חברים יראי שמים ויודעי המלאכה הזו, הנה היה לי זאת לשמחה.

אבל איך שיהיה כדאי לאדם להיות זוכר זאת תמיד, ואם בידו להועיל בזה אף לאחרים מה מאד גדולה זכותו.

מברך אני אותו בכל טוב סלה, וכו’.

ידידו

יחזקאל לעוינשטיין

מכתב ברכה ממרן המשגיח זצוק”ל להגרא”י הרצמן על הוצאת ספרו ‘נס ההצלה’

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תצוה פ’ זכור

קריאת מגילה

הנה בגמרא מגילה אמרו שנשים חייבות במגילה משום אף הן היו באותו הנס. והראשונים הביאו מהבה”ג דנשים אין מוציאות אנשים במגילה, כי האנשים חייבים במקרא מגילה והנשים אין חייבות אלא בשמיעת המגילה. וכן כתב המ”ב שאשה המברכת לעצמה תברך בלשון אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע מגילה.

ומעתה כתבו בעמק ברכה וכן ר’ שלמה קלוגר שאם איש קורא המגילה, ואשה שמעה, והאיש לא נתכוין להוציא אותה, עדיין היא יוצאת כי אין לה מצות קריאה אלא מצות שמיעה, וא”צ כוונת משמיע.

אך הקשה בשו”ת בית שלמה או”ח סי’ י”ז דברמב”ם מפורש דאין דין מצוה הבא בעבירה בתקיעת שופר כי המצוה הוא בשמיעה ולא בתקיעה. והקשה לפי סברת ר’ שלמה קלוגר, הלא בר”ה דף כ”ח ע”ב שהתוקע לאחר צריך שהתוקע מכוין להוציא את השומע. ומפורש בברייתא נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע, או נתכוין משמיע ולא נתכוין שומע, לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. ולפי ר’ שלמה קלוגר הלא לדעת הרמב”ם לא יצטרך כוונת משמיע, וכמו בשמיעת מגילה.

ומהא דצריך כוונת תוקע משמע שהמעשה מצוה הוא בתקיעה, אבל מהא דיוצא בשופר גזול משמע שמקיים המצוה בשמיעה, ואמאי נימא שהמעשה מצוה בתקיעה.

וליישב יש להקדים דבר”ה דף ל”ג ע”ב אמרו דהא דכתיב בתורה יום תרועה, כוונת התורה לתקוע ג’ פעמים תקיעה תרועה תקיעה. ומפרש בגמ’ דהא דצריך ג’ פעמים תרועה, המקור הוא כי כתיב ג’ פעמים תרועה. והא דצריך תקיעה לפניה ולאחריה מפרש בגמ’ כי מצינו בפ’ בהר מצוה לתקוע גם ביו”כ של יובל, ושם כתיב והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ומפרש בגמ’ לשון והעברת משמע קול אחד בלי הפסק והוא תקיעה. וכיון דכתיב והעברת, ועוד פעם תעבירו, לומדים מכאן דביובל צריך תקיעה לפניה ולאחריה. ומקשה הגמ’ מנלן דגם בר”ה הדין כן, ומתרצת שהתורה הוסיפה בחודש השביעי, שיהו כל תרועות חודש השביעי זה כזה. וחזינן בגמרא דבמעשה התקיעה התורה מדמה ר”ה ליובל.

והנה ביובל המצוה בב”ד לכו”ע במעשה תקיעה ולא בשמיעה, וכמו שכתב הרמב”ם בספר המצוות מ”ע קל”ז, וכן מפורש בלחם משנה ריש הלכות שופר. וברדב”ז כתב דביובל באמת אמרו הברכה בנוסח אחר שאמרו לתקוע בשופר. וכנראה טעם הרמב”ם בזה כמ”ש בפ”י מיובל ה”י שעיקר המצוה מתחיל בב”ד, ורק אחר תקיעת ב”ד יש מצוה לכל ישראל, וע”ש ברדב”ז דתקיעת ב”ד הוא חלק ממצות ספירת חמשים שנה. וכמו דספירת שנים המצוה בפה ולא בשמיעה, כמו”כ מצוה על הב”ד לתקוע בשופר.

ולכא’ פשוט א”כ דביובל בשופר גזול אין יוצא, ומשום מצוה הבאה בעבירה.

והנה לפי הרמב”ם תיקשי דהרמב”ם מחלק בין ר”ה שהמצוה בשמיעה ויובל שהמצוה בתקיעה, ואילו בגמרא דרשו מדכתיב בחודש השביעי, שיהו כל תרועות חודש השביעי זה כזה.

ונראה שהרמב”ם ס”ל דהא דהתורה אמרה שכל התרועות דומים זל”ז היינו לענין מעשה התקיעה, דבזה איירי בפסוק ובגמרא דכתיב והעברתם, לעשות מעשה תקיעה, וע”ז אמרה תורה בחודש השביעי, שיהו כל תרועות חודש השביעי זה כזה. ומעתה, אף דקיום המצוה בר”ה הוא בשמיעה, אבל מפסוק זה ילפינן שהמעשה מצוה צריך להיות דומה ליובל, וביובל בודאי המעשה הוא בתקיעה. ולכן לענין כוונת התוקע להוציא, דזה חלק ממעשה המצוה, בזה לומדים מיובל דצריך מעשה תקיעה, עם כוונה להוציא. אבל לענין מצוה הבאה בעבירה אין תולה על מעשה המצוה אלא על קיום המצוה, ולענין זה באמת חלוק ר”ה מיובל, ובר”ה יוצא בשופר הגזול כי אין כאן דין מצוה הבאה בעבירה. ומיושב בזה קו’ הבית שלמה.

כל שאפשר לבקש רחמים ואינו מבקש נקרא חולה

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

אסתר אמרה למרדכי: “לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום וגו'” (אסתר ד, טז), הרי זה תענית ציבור ג’ ימים לילה ויום, ודוחה יו”ט ואכילת מצה (עי’ מגילה טו, א ורש”י שם). ועל כרחך שזו עצה בדרך הטבע, דאל״כ לא דחי מצות אכילת מצה, עיין פיהמ”ש (יומא פג, א).

והבאנו דהמבול נקרא על שמו של נח, הגם שמסר נפשו על מי שהיה אתו בתיבה (עי’ תנחומא נח ט), אבל כיון שלא התפלל על דורו נקרא על שמו.

וכעת נוסיף בזה, דהגם שלא היה בדורו עשרה צדיקים, ולא היתה תפילתו מועילה, שהרי ממנו למד אברהם, מדלא הגן זכותו על דורו, ולא התפלל על פחות מעשרה צדיקים בסדום, (עי’ בראשית רבה פמ”ט י”ג ורש”י בראשית יח, לב) וא”כ למה נתבע נח על שלא התפלל, אלא מדלא צעק נח על אבדן דורו על כורחך שלא היה כואב לו, דהכואב צועק מיסוריו אף שיודע שצעקתו לא תועיל לו מאומה, ומשום הכי נקרא המבול על שמו. ואולם אברהם אבינו כבר צעק הרבה (בראשית יח כג-לב), אלא שאילו אפשר היה שתועיל תפילה אף על פחות מעשרה צדיקים היה מתפלל יותר, וזה למד מנח, שאין תפילה מועלת על פחות מעשרה צדיקים, וא”ש הכל.

וראיה מאיוב שנידון ביסורים – יסורי איוב – מפני ששתק בהבה נתחכמה לו (שמות א י, סוטה יא א), אף שמחאתו לא היתה מועילה, וראיה מיתרו שלא מיחה אלא ברח (סוטה שם) אבל איוב שלא ברח ולא מיחה, על כרחך שלא כואב לו, נידון ביסורין – יסורי איוב. מידה כנגד מידה להראות לו שהכואב צועק אף שיודע שצעקתו לא תועיל לו וכאמור. וק”ו לתפילת רבים שודאי שתועיל, והחיוב גדול למאד כמש”נ.

ובאופן אחר קצת אמרנו, על פי מה שביארנו הקרא ״הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול״ (דברים, לב, ד). הגם דמשפטי בני אדם ג”כ צריכים שיהיו בלי עול, כקושית הנצי׳׳ב באור ישראל (כוכבי אור מאמר ג), ע״ש מה שכתב בזה.

ואף שיפה כתב, אנחנו נאמר בדרך אחרת, וגם זה אמת, דבמשפטי בני אדם רק החוטא עצמו נשפט, ואם חייב הוא, לא משגיחים כלל באחרים אם יסבלו מחיובו. לא כן במשפטי ה’, אם ארור יצטער מחיוב הנאשם, קרוב או ידיד וכדומה, והאחר איני מחויב לסבול הצער הזה, גם הנאשם ניצול, והו תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו’ וככתוב תהלים יט י): “משפטי ד’ אמת צדקו יחדיו”.

נמצא דשני דינים הם בחיוב תפילה, ראשית כפשוטו, שהחיוב מדיני תפילה, וע”ז אמרו ועל זה אמרו בגמרא [ברכות יב ב]: “כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואיננו מבקש נקרא חוטא״. והשני הוא שמחויב להצטער על חברו, שאפשר שצערו היה מציל את חברו, ואדם מחויב לעשות הכל להציל את זולתו.

אשר ע״כ א״ש הסתירה בחז”ל, דשפיר למד אברהם אבינו מנח שלא התפלל על פחות מעשרה צדיקים, שהתפילה אינה מועלת בזה. אבל זה רק מצד עצם התפילה, לא כן מצד זה שאפשר שיציל את זולתו במה שיכאב לו, ליכא כלל זה של עשרה צדיקים. ונח שלא כאב לו על דורו שפיר נקרא המבול על שמו, שהרי אפשר שהיה מצילם בצערי כאמור. לא כן אברהם כבר הצטער והתפלל הרבה על סדום, ואי”צ להתפלל יותר, דזה למד מנח כאמור, אשר על כן עלינו להתפלל מצד דיני וחיובי תפילה כמו שאמרנו, ומצד דין השני להצטער ולהשתתף בצערן שד’ יחון אותם כאמור.

עוד אמרנו דאחרי ג׳ ימי הצום – ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה א). ואמרו ז״ל (מגילה יד ב) שלבשה רוה”ק קודם שנכנסה למלך. ואח״כ זמנה אח המן למשתה (אסתר ה, ד), ולמה עשתה כן, אמר ר”ש בן מנסיא [שם טו ב) שאמרה אסתר, אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס, וברש”י בפי׳ ב’ ירגיש שאני צריכה להחניף לרשע זה ולזלזל בכבודי. ולמדתי שני דברים מדבריהם ז״ל, שיש מצבים שאפשר לאדם ללבוש מלבוש של רוה”׳ק, כמו שלובשים מלבוש ממש. שאי אפשר להכנס למלך אחרי ג׳ ימי תענית ולישא חן, במראה כזה, ומוכרח מצד חומר המצב להתגדל וללבוש רוה״ק, הא חדא. והשנית כמה גדול כח שבירת מידה של יחיד, להזמין את המן הרשע לסעודה, שזוהי שבירת המידות, לרש״י הנ”ל, ובכח של שבירת מידה של יחיד, להציל כלל ישראל כולו.

וכזה אמרתי בהיותנו במקלט במלחמת ששת הימים, שהיה אז מצב קשה ופגזים נפלו על הבנין, והיתה שם עגונה אחת שאמרה, רבש”ע אני מוחלת לבעלי שכבר שנים הרבה שברח ונשארתי עגונה, ואני מוחלת לו כעת את הבזיון הגדול שביזה אותי ואת הצער הגדול שהיה לי כל הזמן, אף אתה אב הרחמן מחול לנו.

ואמרתי ששבירת המידות של העגונה הצילתנו, יותר מתפילתם של בני הישיבה ומצעקת שמע ישראל וד׳ הוא האלקים מכל בני הישיבה. אף שדבר גדול עשו, אבל שבירת המידות של יחיד גדול מזה. כמו שלמדתי מהזמנת אסתר להמן וכמ״ש.

גם אמרתי מאמר ר׳ אמי (תענית ח א] אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה וכו’, וא”ר אמי בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מנין, מחולדה ובור, ומה המאמין בחולדה ובור כך, המאמין בהקב״ה עאכו”כ, הרי שבכח אמונה של אדם, נותן כביכול כח להקב״ה להיטיב עם הבריות. אשר ע״כ האמונה בהקב״ה היא תצילנו.