דברי רבותינו

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד (כז,כ)
צריך להבין מדוע נאמר “אליך” דווקא?

הרמב”ן ביאר, שיביאו לפני משה כדי שיראה אם הוא זך וראוי.

והקשה מרן רה”י שה”ת הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל: וכי לא היה בכלל ישראל מי שמבין בטיב השמן יותר ממשה רבנו, שהוצרכו להביא אליו דווקא?

ותירץ: נאמר בתהלים (קלג) “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מידותיו”. ומבואר במדרש שנאמר בפס’ פעמיים “זקן” ללמד שכשהיה על זקנו של אהרן הרי זה כאילו היה על זקנו של משה, וזהו שפתח קודם ואמר “שבת אחים גם יחד”, שהיו כ”כ מאוחדים ואוהבים זה את זה עד שכשהיה השמן על זקן אהרן הרגיש משה כאילו הוא על זקנו שלו.

וכמו”כ כששלח הקב”ה את משה לגאול את ישראל ממצרים, התעכב משה שבוע ימים מחשש שמא יפגע כבודו של אהרן. ומאידך העיד הקב”ה גם על אהרן “וראך ושמח בלבו”.

הרי שמכח אהבתם הרגיש כל אחד שמה שנמצא אצל אחיו כאילו נמצא אצלו, וכל מה שעושה אחיו כאילו עושה הוא בעצמו.

לפיכך אמר הכתוב “ויקחו אליך שמן” וגו’, ללמד שלקיחת השמן עבור אהרן חשובה כאילו נלקח עבור משה, למרות שלמשה לא היה כל עסק עם שמן זה.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

נושא בעול עם חברו

רבים התלמידים אשר הרגישו “קרבה מיוחדת” ממרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל. התחושה הייתה ש”אלי ראש הישיבה מתייחס באופן מיוחד”. הרגשה זו אמיתית הייתה, שהרי באמת אליהם מרן זצ”ל התייחס באופן מיוחד, אלא שכמותם היו כל תלמידי הישיבה, כאשר כל אחד ואחד מרגיש שהוא המיוחד בעיני מרן רה”י זצ”ל.

תחושה זו נבעה מהאהבה ומהנשיאה בעול שחשו מצדו של מרן רה”י זצ”ל כלפיהם, בין בעניינים הנוגעים ללימוד ועבודת ה’ ובין בענייני חולין, שמחות או חלילה להיפך.

אחד מבני הישיבה נכנס למרן רה”י, הוא סיפר שאביו בבית החולים והוא מבקש שרה”י יתפלל לרפואתו השלמה. רה”י נטל את הפתק וצרפו למאות השמות עליהם הוא מתפלל בקביעות. אולם בזה לא תמה נשיאתו בעול עם התלמיד.

כעבור כמה ימים הופיע רה”י בבית החולים לבקר את החולה. החולה ומשפחתו נרעשו מהזכות שזכו לביקורו של רה”י, החולה עצמו לא הכיר את רבינו, אולם רבינו בא לבקרו כדי לשאת בעול עם בנו, תלמיד הישיבה.

באחת השנים התקבל ללמוד בישיבה הקטנה של הישיבה בחור נכה. התברר, שהיות ובית המדרש של הישיבה שוכן בקומה גבוהה, יהיה לו קושי לעלות את המדרגות עד לבית המדרש.

מרן רה”י לא היסס, על אתר דאג להתקין בישיבה מעלית שעלתה לישיבה עשרות אלפי שקלים במיוחד לצורך אותו בחור. העיקר שיוכל להיות כמו כולם בבית המדרש ולהשקיע את כוחותיו בלימוד התורה מבלי דאגות אחרות.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תצוה

היסח הדעת בתפלין

בציץ כתיב, והיה על מצחו תמיד, ע’ יומא ז’ מכאן שלא יסיח דעתו מהציץ, וק”ו בתפלין שיש בהם יותר אזכרות.

וע’ סוכה כ”ו ע”א דשינת עראי מותר בתפלין. והקשו הראשונים איך שינת עראי מותרת בתפלין דאז אין חשש שמא יפיח (ואיסור זה מבואר בשבת מ”ט ע”א) הרי יש איסור היסח הדעת בתפלין כמבואר ביומא הנ”ל. ותי’ הרא”ש ברכות פ”ג סי’ כ”ח בשם רבינו יונה דהיסח הדעת לא הוי אלא שחוק וקלות ראש, אבל כשעומד ביראה אף שמתעסק באומנותו ובצרכיו ואין דעתו עליהן ממש אין זה היסח הדעת, דאלת”ה איך יוכל אדם להניח תפלין כל היום, וכן נמי מתנמנם אין כאן היסח הדעת דאדרבה הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש.

אך בשאג”א ל”ט כתב שהרמב”ם חולק שכתב בפ”ד מתפלין הי”ג המצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפלין שהמניח תפלין אסור לו להסיח דעתו מהם. וכתב השאג”א דהרי מצטער אינו עומד בשחוק וקלות ראש, אדרבה הוא מוכנע ומדוכא ואפ”ה פטור משום היסח הדעת. וכן הוכיח מהרמב”ן בתורת האדם מובא ביו”ד שפ”ח שכתב “ומבעיא לאבל לאותובי דעתיה ומכוין להו לתפלין שלא יסיח דעתו מהם הלכך מניח להו בישוב דעתו אבל בשעת בכי והספד לא מנח להו”.

וע”ש בשאג”א סי’ מ’ דלפי הרמב”ם צריך ליישב קו’ הרא”ש משינה עפ”י הר”ן דלא ידוע לן שיעור החיוב למשמש והיסח הדעת, ועכ”פ שיעור זה הוא יותר משיעור ק’ אמה שקבעו בגמ’ לשיעור שינת עראי. והקשה השאג”א סתירה בטור דבסי’ ל”ח העתיק דברי הרמב”ם ובסי’ מ”ד העתיק דברי הרא”ש.

ונמצא קו’ על הרמב”ם (אא”כ נימא כתי’ השאג”א) וקו’ על הטור.

וכתב בפרי יצחק ח”א ה’ לתרץ דעת הרמב”ם עפ”י המג”א ש”ח י”א דלמ”ד שבת לאו זמן תפלין, אם הניח תפלין בשבת אינו חייב למשמש בהן. והיינו משום שהחיוב למשמש שלא יסיח דעתו הוא רק בזמן מצוותן אבל אם מניח בשבת א”צ ליזהר מהיסח הדעת. וכל הילפותא הוא מלבישת הציץ דגם זה מצוה הוא ובשעת המצוה אסור להסיח דעת. ובזה מיושב הא דישן בתפלין שינת עראי ולא חיישינן משום היסח הדעת כיון דאז אין מקיים המצוה, אבל בשינת קבע הוא מחשש שמא יפיח בהן, וזה ודאי אסור גם שלא בזמן מצותן, כ”ז שלבוש בהם.

שהכל ברא לכבודו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

לכבוד ולתפארת

״ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת״ (שמות כח, ב), וכן להלן (כח, מ) נאמר “ולבני אהרן תעשה כתנת, ועשית להם אבנטים, ומגבעות תעשה לכבוד ולתפארת״, ופירש הספורנו: ״לכבוד״ – לכבוד הא-ל יתברך, בהיותם בגדי קדש לעבודתו״, וכן כתב הרמב״ן: ״שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם״.

וכתב עוד הרמב״ן: “לכבוד ולתפארת״ – שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (ישעיה סא, י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה.

והנה מאידך אמרו בגמ’ (מגילה יב.): ״בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו” (אסתר א, ד) – מלמד שלבש בגדי כהונה ונתעטף ועמד, כתיב הכא יקר תפארת גדולתו, וכתיב התם לכבוד ולתפארת.

אחשורוש הרשע ביזה את כלי הקדש של ביהמ״ק, וחילל את קדושתם וקדושת בגדי כהונה, ולקח לעצמו את הכבוד הזה.

שהכל ברא לכבודו – מלכות היא כבוד

״שהכל ברא לכבודו״ – כל הנבראים והבריאה כולה לא נבראו אלא לתכלית אחת והיא לכבוד ה’ יתברך, כי הוא ית׳ מלך מלכי המלכים מלך הכבוד, וכל הנמצאים והנבראים נותנים כבוד למלך.

ובודאי משרתי המלך העוסקים בעבודתו חייבים ללבוש בגדי כבוד לכבודו של מלך מלכי המלכים הקב”ה.

לא כן הרשעים הרוצים ליטול הכבוד לעצמם, וזו כל מלחמתם נגד ה’ ונגד משיחו, שאין רוצים בכבוד שמים אלא לעצמם.

וכן המן, כל העולם כורעים ומשתחוים לו מלבד איש יהודי, ואומר וכל זה איננו שוה לי. ופירש רש״י ״איני חש לכל הכבוד הזה״.

כל הכבוד אינו נחשב בעיניו לכלום כשיש אדם אחד בעולם שאינו מכבדו, חפץ הוא שכל הכבוד יהיה שייך לו, ואם יש יהודי אחד בעולם שמכבד את מלכות שמים, כל זה איננו שווה לו.

אין הכסא שלם עד שימחה שמו עול עמלק

״זכור את אשר עשה לך עמלק” (דברי□ כה, יז). זה כל מלחמתו של עמלק במלכות שמים, להוריד את כבוד שמים ולהגביה את כבודו.

״אשר קרך בדרך״ – פירש רש״י ״לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה הקרה אותה בפני אחרים״.

כלל ישראל לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף היה נכבד וחשוב מאד על כל העמים שראו כל הנסים שעשה הקב״ה עמהם, והם ממלכת כהנים וגוי קדוש לה’ ית’, ואלו הארורים, עמלק יש״ו, בא וצינן וזלזל את הרתיחה ואת הפחד ויראת הכבוד ממלכות שמים ומישראל.

בוזה בן בוזה

וזהו שורשו של עמלק – עשו, ״ויבז עשו את הבכורה״ – ביזה עבודתו של מקום. ומובא בבעל הטורים שם, (וכן הוא באסת״ר), כי על עשו נאמר ׳ויבז׳, וכן בהמן נאמר ‘ויבז בעיניו לשלוח יד’ – בוזה בן בוזה.

וזה מה שכתוב (שמות יז, טז) ״כי יד על כס י-ה מלחמה לה’ בעמלק מדור דור” – נשבע הקב״ה שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם (רש״י). כי הכסא הוא המלכות, וכל זמן שיש זכר לעמלק הדורש כל הכבוד לעצמו ונלחם בשמים, אין הכסא שלם, ורק כשימחה שמו של עמלק כולו, כנגד שרוצה עמלק את הכל, כמ״ש ״וכל זה איננו שוה לי״ ולא ישאר זכר ממנו תחת השמים, אז תהיה מלכות שמים שלמה.

דברים העומדים ברומו של עולם

וכל אחד צריך למחות את זכר עמלק מקרבו, שכל זלזול ח״ו בתורה ובתפלה או זלזול בחברו הוא זה ״זכר עמלק״.

והנה על התפלה שהיא במקום עבודה עליה אמרו בגמ׳ (ברכות ו:) ״כרום זולות לבני אדם, אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם”.

וכן על התורה הקדושה אמרו (הוריות יג.) ״יקרה היא מפנינים״ מכה״ג שנכנס לפני ולפנים, ולמה דרשו כן, כי אין להשוותה לפנינים ממש, לכן אמרו יותר מכהן גדול, כי הכה״ג המקודש באנשים, במקום הקדוש ביותר, ביום הקדוש, ועובד שם את ה’, וזה בני אדם מכבדים, והתורה יקרה אף מעבודה כזו.

ושנינו באבות (פ״ג מ״ב) ״ר״ח בן תרדיון אומר שנים שיושבים ואין ביניהם ד״ת הרי״ז מושב ליצים, דכתיב ובמושב ליצים לא ישב״, ומבאר הרמב״ם (בפירוש המשניות שם) שהראיה היא מסוף הפסוק שנאמר ״כי אם בתורת ה׳ חפצו״, הרי כי רק משום כך לא ישב במושב לצים שהוא המושב אשר אין בו תורת ה׳.

וכתב רבינו יונה בשערי תשובה (ג, קעז), בענין ארבע כיתות שאינם מקבלין פני שכינה, ואחת מהן היא כת לצים, ובה כמה דרגות עיי״ש, והדרגה הרביעית שם היא: ״הקובע עצמו לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות, וזה מפני שהוא בטל מדברי תורה, כי בזמן זה שקבע עצמו לדברים בטלים, הרי יכל להשיג נעימות נצח ולקנות חיי עולם והוא ממירם בדברים בטלים – אין זה כי אם בזות תורת ה׳ ושכר העולם הבא״.

אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה׳

״אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה׳״ (משלי ב, ד) – כשתעקור מלבך כל זלזול ביראת ה׳ אז תזכה להבין יראת ה’, כי תדע להעריך את יראת ה’ אל נכון, ותבין יראת ה’ מהי.

ולא תעלה במעלות על מזבחי

והנה נאמר בסוף פרשת יתרו (שמות כ, כג): ”ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו”, ופירש וש״י: והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה.

והרי האבנים במקום קדוש הן, ומהו הק״ו, אך באמת אין כאן סרך קושיא, כי חברך ‘שהוא בדמות יוצרך’ קדוש יותר. וא״כ המתנהג בבזיון וזלזול הרי״ז פוגע ח״ו בדמות יוצרו, האין זה זכר עמלק שחייבין למחותו מלב.

כל אלו דברים שאנו עוסקים בהם יום יום ואין אנו מעריכים אותם כהוגן, ועל כן צריך למחות מתוך תוכנו את זכר עמלק, שלא לזלזל ח״ו בעבודתנו בתורתנו וביראתנו, לדעת כי הם יקרים מכל יקר, ולתת כבוד לתורה לתפלה וליראה, ולחברך שהוא בדמות יוצרך. ובזה נזכה להבטחת “כי מחה אמחה את זכר עמלק״, ויהי כבוד הי לעולם.