דברי רבותינו

Levovitz, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem zt”l

ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי (כט, מב)
בקובץ ‘התבונה’ שיצא לאור לאחר מלחמת העולם השניה על ידי תלמידי ישיבת מיר בארה”ב (סיון תש”ז), נכתבה הקדמה נפלאה על ידי תלמיד הישיבה הגאון הרב אריה ליב מאלין זצ”ל. בין דבריו המעוררים הביא את ביאורו של מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה (עי’ דעת חכמה ומוסר, ח”א מאמר צ”ז, עמ’ שי”ז) מהו ענין יסוד בתי מדרשות בישראל, וכה כתב:

באמת כל הבריאה מצד עצמה הרי היא “בית מדרש גדול”, בכל הבריאה כולה היה צריך להיות חיבור ודיבוק בו ית’, אלא הוא בגדר כמו שביאר הספורנו (שמות כה, ט) ענין המשכן, שקודם החטא התקיים היסוד “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך”, אבל לאחר החטא שנתקלקלה הבריאה, נהרס “בית המדרש” של הבריאה, והוצרכו כבר למשכן, לקבוע ולייסד פינה אחת ולזככה בתכלית הזיכוך, וששם יהיה החיבור להקב”ה כבתחילה קודם החטא.

ומשום זה, יסדו ותיקנו בני העליה שבכל דור בתי מדרשות, מקומות קבועים לקדושה, מקום עיון ומחשבה קדושה וטהרה מבלי שום תערובות של מחשבה זרה, מקום שכל עניינם ועסקם בו הוא קדושה, זאת אומרת, חיבור ודיבוק להקב”ה, וכל הנכנס לשם נכנס למקום שכולו טהור וקדוש ומזוכך מכל סיג, ומתחבר תיכף עם הבורא ית’, ושם השכינה שרויה. וע”י מהלך זה סוף סוף תתהוה ותחזור הבריאה למה שהיתה.

דברי הימים

Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l

נפלה נא ביד ה’ וביד אדם אל אפולה
שנחאי. י”ב באדר א’ תש”ג.

מאות תלמידי ישיבת מיר, יחד עם כעשרים אלף פליטים יהודיים בשנחאי שביפן חשו בטוחים יחסית מאימת ההשמדה שהתחוללה באירופה.

אך בבוקרו של יום י”ב באדר א’ חלחלה אחזתם למראה הכרזות שהפיץ הממשל היפני: “מפני נחיצות צבאית, מקומות מגורים ועסקים של פליטים נטולי אזרחות שבאזור שנחאי יוגבלו מעכשיו לאזור המוזכר פה ברובע הבינלאומי.” בהמשך מפורטים הרחובות בהם מורשים הפליטים לגור ולעבוד, ולאחר מכן באה האזהרה: “אנשים שלא יקיימו הצהרה זאת או יעכבו את יישומה צפויים לעונש חמור.”

אע”פ שלא הוזכרה המילה ‘יהודים’ ולא המילה ‘גטו’ המשמעות הייתה ברורה. הגרמנים הצליחו להשפיע על היפנים בני בריתם. ברור היה כי זהו רק השלב הראשון לפני “הפתרון הסופי של הבעיה היהודית”.

אפשרות אחת הייתה לכאורה להינצל מן הגזרה. הצו של הממשל היפני התייחס ל”נטולי אזרחות”, אך בני הישיבה יכולים להצהיר כי הם אינם מוותרים על אזרחותם הפולנית, וכך יפטרו מהגזרה. אולם אם יצהירו שהם אזרחי פולין יצטרכו לעבור ל”מחנה שבויי מלחמה” תחת חסותו של הקונסול השוודי בשנחאי. ההכרעה היא של חיים ומוות. הרוחות געשו, איזו מבין האפשרויות היא הגרועה פחות. רבים נטו לבחור בדרך המצילה מן ה’גטו’ מעורר החלחלה, אך גם ב”מחנה שבויי מלחמה” טמונות סכנות רבות…

עיני כל הישיבה נשואות היו למרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה. על פיו יסעו ועל פיו יחנו.

מרן המשגיח עלה על הבימה ופסק: “עלינו ללכת לגטו! ‘נפלה נא ביד ה’ וביד אדם אל אפולה’. עלינו לבחור את האפשרות שבה אנו קרובים יותר למצב של ביד ה’, ולא תחת חסות בני אדם. בגטו נוכל לחיות כיהודים, להמשיך בדרך חיינו ובלימודנו. כיהודים זוהי הבחינה עבורנו של ‘נפלה נא ביד ה”. אך במחנה השבויים, גם אם התנאים יהיו טובים יותר, הרי נהיה ‘ביד אדם’.”

כל תלמידי הישיבה קבלו ללא עוררין את דבריו. היה זה מחזה מרהיב עין- ישיבה שלמה, על כל גדוליה המפוארים, נשמעת ונכנעת כאיש אחד בלב אחד, לדעת קדשו של מרן המשגיח. כאיש אחד הלכה ישיבת מיר לגטו שנחאי.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

תצוה

שכינה במערב

במשכן ובהמ”ק הקדש קדשים לצד מערב. וע’ תוס’ ב”ב כ”ה משום שכינה במערב.

וע”ש ב”ב כ”ה די”א דמה”ט אין עושין בורסקי במערב, מיהו אינו כן להלכה. ונ”מ גם לענין עשיית צרכיו במקום פתוח ע’ מ”ב ג’ י’ דלא יהא אחוריו למערב כי שכינה במערב. (וע”ש דה”ה לא למזרח כי קדושתו כי מכוון כנגד מערב, וע”ש סק”ט להחמיר גם לא בכיוון ירושלים).

וטעם שכינה במערב ע מו”נ ח”ג מ”ה כי עשה כן אברהם נגד אלו שהשתחוו בבוקר לשמש למזרח. (וכעי”ז פני מנחם פ’ חיי שרה, ולא על שכינה ממש דהרי לית אתר פנוי מיניה. וכעי”ז תפא”י שם, וע”ש תפא”י יוצא במקום בין עיר לעיר דלזו שרי לעשות כאן כי הוא למזרחו ולזה אסור, ומה יושיענו דהוי למזרח של עיר זו והרי גם הם יודעים כי זה למערב של עיר אחרת. ולכא’ לפי מו”נ א”ש).

וע’ ר’ בחיי פ’ תרומה כי שמש שוקע במערב ומרמז על סוף הימים, (וע”ש אברהם מצינו בו לדרום, ויצחק כעולה לצפון, ויעקב במזרח השמש, אבל דוד במערב שהוא הסוף). ולדבריו נראה שכינה במערב היינו שבסוף הבריאה יתגלה.

וע’ תוס’ ב”ב כ”ה אמאי יליף הגמ’ שכינה במערב דכתיב וצבא השמים לך משתחוים והול”ל כי ק”ק במערב.

ותי’ ריצב”א כי בתוך ק”ק הארון במזרח. וע’ צל”ח יומא נ”א ע”ב דהיינו דחוי אבל באמת ארון במערב, וכ”כ ברמב”ם פ”ד מבה”ב ה”א אבן היתה בק”ק במערבו. ונראה דעכ”פ מאחר דיליף הגמ’ שכינה במערב דכתיב וצבא השמים לך משתחוים ממילא מסתבר דמה”ט באמת ק”ק במערב.

וע’ לקח טוב בראשית א’ י”ב מה”ט ק”ק במערב.

וע’ מעבר יבוק שפתי צדק פל”א על קדושת צד מערב כנגד אנשים פחותים. (ויש לעיין בזה כי לכא’ מקרה הוא שאנו יושבים במערב א”י ולכן הפחותים בצד מערב, ולא תמיד בעולם).

והנה כתיב בשה”ש הנה זה עומד אחר כתלנו, ודרשו בשמו”ר ב’ על כותל מערבי לא זזה שכינה, וק’ מנין דוקא כותל מערבי ולא כותל אחר, ולכא’ י”ל כנ”ל כי שכינה במערב, ועוד תי’ טעמא דקרא כי רק במערב היה ק”ק סמוך לכותל.

שהכל ברא לכבודו

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

לכבוד ולתפארת

״ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת״ (שמות כח, ב), וכן להלן (כח, מ) נאמר “ולבני אהרן תעשה כתנת, ועשית להם אבנטים, ומגבעות תעשה לכבוד ולתפארת״, ופירש הספורנו: ״לכבוד״ – לכבוד הא-ל יתברך, בהיותם בגדי קדש לעבודתו״, וכן כתב הרמב״ן: ״שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם״.

וכתב עוד הרמב״ן: “לכבוד ולתפארת״ – שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (ישעיה סא, י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה.

והנה מאידך אמרו בגמ’ (מגילה יב.): ״בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו” (אסתר א, ד) – מלמד שלבש בגדי כהונה ונתעטף ועמד, כתיב הכא יקר תפארת גדולתו, וכתיב התם לכבוד ולתפארת.

אחשורוש הרשע ביזה את כלי הקדש של ביהמ״ק, וחילל את קדושתם וקדושת בגדי כהונה, ולקח לעצמו את הכבוד הזה.

 

שהכל ברא לכבודו – מלכות היא כבוד

״שהכל ברא לכבודו״ – כל הנבראים והבריאה כולה לא נבראו אלא לתכלית אחת והיא לכבוד ה’ יתברך, כי הוא ית׳ מלך מלכי המלכים מלך הכבוד, וכל הנמצאים והנבראים נותנים כבוד למלך.

ובודאי משרתי המלך העוסקים בעבודתו חייבים ללבוש בגדי כבוד לכבודו של מלך מלכי המלכים הקב”ה.

לא כן הרשעים הרוצים ליטול הכבוד לעצמם, וזו כל מלחמתם נגד ה’ ונגד משיחו, שאין רוצים בכבוד שמים אלא לעצמם.

וכן המן, כל העולם כורעים ומשתחוים לו מלבד איש יהודי, ואומר וכל זה איננו שוה לי. ופירש רש״י ״איני חש לכל הכבוד הזה״.

כל הכבוד אינו נחשב בעיניו לכלום כשיש אדם אחד בעולם שאינו מכבדו, חפץ הוא שכל הכבוד יהיה שייך לו, ואם יש יהודי אחד בעולם שמכבד את מלכות שמים, כל זה איננו שווה לו.

 

אין הכסא שלם עד שימחה שמו עול עמלק

״זכור את אשר עשה לך עמלק” (דברי□ כה, יז). זה כל מלחמתו של עמלק במלכות שמים, להוריד את כבוד שמים ולהגביה את כבודו.

״אשר קרך בדרך״ – פירש רש״י ״לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה הקרה אותה בפני אחרים״.

כלל ישראל לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף היה נכבד וחשוב מאד על כל העמים שראו כל הנסים שעשה הקב״ה עמהם, והם ממלכת כהנים וגוי קדוש לה’ ית’, ואלו הארורים, עמלק יש״ו, בא וצינן וזלזל את הרתיחה ואת הפחד ויראת הכבוד ממלכות שמים ומישראל.

 

בוזה בן בוזה

וזהו שורשו של עמלק – עשו, ״ויבז עשו את הבכורה״ – ביזה עבודתו של מקום. ומובא בבעל הטורים שם, (וכן הוא באסת״ר), כי על עשו נאמר ׳ויבז׳, וכן בהמן נאמר ‘ויבז בעיניו לשלוח יד’ – בוזה בן בוזה.

וזה מה שכתוב (שמות יז, טז) ״כי יד על כס י-ה מלחמה לה’ בעמלק מדור דור” – נשבע הקב״ה שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם (רש״י). כי הכסא הוא המלכות, וכל זמן שיש זכר לעמלק הדורש כל הכבוד לעצמו ונלחם בשמים, אין הכסא שלם, ורק כשימחה שמו של עמלק כולו, כנגד שרוצה עמלק את הכל, כמ״ש ״וכל זה איננו שוה לי״ ולא ישאר זכר ממנו תחת השמים, אז תהיה מלכות שמים שלמה.

 

דברים העומדים ברומו של עולם

וכל אחד צריך למחות את זכר עמלק מקרבו, שכל זלזול ח״ו בתורה ובתפלה או זלזול בחברו הוא זה ״זכר עמלק״.

והנה על התפלה שהיא במקום עבודה עליה אמרו בגמ׳ (ברכות ו:) ״כרום זולות לבני אדם, אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם”.

וכן על התורה הקדושה אמרו (הוריות יג.) ״יקרה היא מפנינים״ מכה״ג שנכנס לפני ולפנים, ולמה דרשו כן, כי אין להשוותה לפנינים ממש, לכן אמרו יותר מכהן גדול, כי הכה״ג המקודש באנשים, במקום הקדוש ביותר, ביום הקדוש, ועובד שם את ה’, וזה בני אדם מכבדים, והתורה יקרה אף מעבודה כזו.

ושנינו באבות (פ״ג מ״ב) ״ר״ח בן תרדיון אומר שנים שיושבים ואין ביניהם ד״ת הרי״ז מושב ליצים, דכתיב ובמושב ליצים לא ישב״, ומבאר הרמב״ם (בפירוש המשניות שם) שהראיה היא מסוף הפסוק שנאמר ״כי אם בתורת ה׳ חפצו״, הרי כי רק משום כך לא ישב במושב לצים שהוא המושב אשר אין בו תורת ה׳.

וכתב רבינו יונה בשערי תשובה (ג, קעז), בענין ארבע כיתות שאינם מקבלין פני שכינה, ואחת מהן היא כת לצים, ובה כמה דרגות עיי״ש, והדרגה הרביעית שם היא: ״הקובע עצמו לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות, וזה מפני שהוא בטל מדברי תורה, כי בזמן זה שקבע עצמו לדברים בטלים, הרי יכל להשיג נעימות נצח ולקנות חיי עולם והוא ממירם בדברים בטלים – אין זה כי אם בזות תורת ה׳ ושכר העולם הבא״.

 

אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה׳

״אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה׳״ (משלי ב, ד) – כשתעקור מלבך כל זלזול ביראת ה׳ אז תזכה להבין יראת ה’, כי תדע להעריך את יראת ה’ אל נכון, ותבין יראת ה’ מהי.

 

ולא תעלה במעלות על מזבחי

והנה נאמר בסוף פרשת יתרו (שמות כ, כג): ”ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו”, ופירש וש״י: והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה.

והרי האבנים במקום קדוש הן, ומהו הק״ו, אך באמת אין כאן סרך קושיא, כי חברך ‘שהוא בדמות יוצרך’ קדוש יותר. וא״כ המתנהג בבזיון וזלזול הרי״ז פוגע ח״ו בדמות יוצרו, האין זה זכר עמלק שחייבין למחותו מלב.

כל אלו דברים שאנו עוסקים בהם יום יום ואין אנו מעריכים אותם כהוגן, ועל כן צריך למחות מתוך תוכנו את זכר עמלק, שלא לזלזל ח״ו בעבודתנו בתורתנו וביראתנו, לדעת כי הם יקרים מכל יקר, ולתת כבוד לתורה לתפלה וליראה, ולחברך שהוא בדמות יוצרך. ובזה נזכה להבטחת “כי מחה אמחה את זכר עמלק״, ויהי כבוד הי לעולם.