דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
זכור את אשר עשה לך עמלק וגו’ אשר קרך בדרך (דברים כה, יז-יח)
רש”י: שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה, הקרה (צינן אותה) אותה בפני אחרים.
הקשה מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה, הרי כולם רואים שעמלק נכווה כל כולו כשקפץ לאמבטיה, אם כן למרות שהאמבטיה התקררה על ידו מעט, אך עדיין כיצד ניתן לומר שבעקבות זה ילמדו אחרים ממנו?
אלא, רואים אנו כוחו של טבע האדם, שיכול להישאר עם השפעת הקפיצה שראה, מבלי להתבונן ולחשב את התוצאה שנעשתה בסופו של דבר, אף אם ראה בעיניו שהקופץ נכווה. זהו סוד גדול בכוחות הנפש שכל כך גדולה השפעת הסביבה על האדם, שגם כאשר הוא רואה ומבין עד כמה מה שרואה לנגד עיניו הוא שקר וכזב, אולם מכל מקום זה משפיע.
בדומה לזה הקשה מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה, דלכאורה יש להקשות, הלא איפכא מסתברא, אם רואים שהוא נכוה, הרי שאחרים בודאי לא ירצו להיכנס לאמבטי רותחת זו – ומה פירוש שציננה?
והסביר, זהו כוחה של פסיכולוגיה, כאשר רואים מישהו נכנס לאמבטי הרותחת, הרי למרות שהוא נכוה, בכל זאת נדמה לו לשני שהראשון צינן אותה, והוא הולך אחריו.
ועל כן באה אזהרתם של חז”ל: “אל תתחבר לרוצחים, התרחק מחבורתם”, דוקא מחבורת רוצחים הזהירו יותר מכל שאר העבירות, כולל שתי העבירות החמורות האחרות, כי נפש הבנים הצעירים מקבלת השפעה הרסנית במיוחד מרציחה ואלימות.
הרב שלמה לורינץ זצ”ל
דברי הימים
ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד
סיפר המגיד מישרים הגה”צ רבי שלום שבדרון זצ”ל: פעם אחת ישבו מרנן ורבנן הסבא מסלבודקה זצללה”ה, הגאון רבי אברהם קלמנוביץ זצ”ל – נשיא הישיבה במיר ולימים ראש ישיבת מיר בארה”ב, הגאון רבי אייזיק שר – לימים ראש ישיבת סלבודקה בבני ברק, ועמם יחד כמה בחורים, ושוחחו ביניהם בדבר השאלה האם יש ליהודים ללמוד משהו מן הנכרים.
בין הבחורים שנוכחו במקום היה אחד שמקום מגוריו בברלין, הוא התערב בשיחה ואמר שוודאי יש ללמוד מן הנכרים אם נמצא בהם דבר טוב, כמו למשל דרכי הנימוס המקובלות בחברה של ברלין.
בתגובה לכך פתח מרן הסבא מסלבודקה זצ”ל בדברים נלהבים על מעלת קדושת ישראל, בהוסיפו שאין ליהודים מה ללמוד מן הנכרים ולו דבר אחד.
אחר כך התפזרו התלמידים ואותו בחור מברלין אמר לבחור אחר שיצא עמו כי נשאר בדעתו שאף על פי שמעלת קדושת ישראל היא גדולה עד למאוד, מכל מקום יש מקום ללמוד מנימוסיהם של אנשי ברלין.
עברו שנים, הבחור ששמע את דברי הבחור מברלין הגיע לארה”ב ונעשה שם ראש ישיבה גדולה. בוקר אחד, כעשרים שנה לאחר אותו סיפור, לפני שאותו ראש ישיבה נכנס לומר את שיעורו לתלמידיו, ניגש אליו יהודי ושח לו בשקט כי מאוד יודה לו אם יפנה בעבורו מספר דקות. הסכים לכך ראש הישיבה ונכנס עמו לחדרו. כאן ציפתה לו הפתעה, כאשר האורח גילה את שמו ושאל האם הוא זוכרו מהתקופה שבה למדו יחד בסלבודקה.
היה זה הבחור שנשאר בדעתו שיש ללמוד מהגויים את נימוסי ברלין, בעוד שהסבא דיבר על מעלת קדושת ישראל שאין מה ללמוד מהנכרים. פשט האורח את מעיל חליפתו וראש הישיבה הבחין מיד שהוא קטוע יד. סיפר לו האיש, כי את זאת קיבל מאנשי ברלין המנומסים שהתעללו בו קשות, כשסביבם עמדו אחרים וצחקו למשמע זעקות הכאב שלו מרוב יסורים שסבל. “על בשרי למדתי פרק בנימוסי אנשי ברלין יימח שמם”, אמר.
ראשית גויים עמלק ואחריתם עדי אובד. בתחילה נראים הם כמנומסים, אבל באחריתם רואים שהם עדי אובד. היה עלי ללמוד על בשרי מה שהסבא זצ”ל ראה את אחריתם כבר מתחילתם.
ע”פ שאל אביך ויגדך
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
פרשת זכור
בהפטרה לפ’ זכור בהריגת עמלק ומעשה אגג.
כתב הרמב”ם בהקדמה לפהמ”ש (ד”ה והחלק השני) וז”ל בענין הנביא וכו’ ויצוה בצווים ויאסור איסורים בדבר שאינו מן התורה כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או עם אומה פלונית עתה כמו שצוה שמואל לשאול להלחם בעמלק עכ”ל. וצ”ב דאין זה מצוה חדשה אלא חיוב תמחה זכר עמלק. (וע”ע מו”ז ח”ו צ”ט שהעיר בזה).
ולכא’ משמע דסבר כדעת הסמ”ג שאין המצוה אלא לעתיד לבא, ואף שהרמב”ם הביא המצוה גם בזה”ז י”ל דעכ”פ אין המצוה אלא בזמן מנוחה כדכתיב והיה בהניח, ולכן לא היה מצוה מה”ת בימי שאול. וזהו שכתב הרמב”ם הלחמו עם אומה פלונית עתה והוא לשון הפסוק עתה לך, והיינו אע”ג שעתה לא בא הזמן של והיה בהניח. וע’ רדב”ז פ”ה ממלכים ה”ה שהקשה על הסמ”ג ממעשה שאול, ולפי הרמב”ם הנ”ל ניחא.
והנה במצוה קפ”ט כתב הרמב”ם היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק וכו’ ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו וכו’ והוא אמרו יתעלה זכור את אשר עשה לך עמלק וכו’ הלא תראה שמואל בהתחילו לעשות המצוה הזאת (של מחיית עמלק) איך עשה שהוא זכר תחלה מעשהו הרע ואח”כ צוה להרגו והוא אמרו יתברך פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל עכ”ל. ומשמע מהרמב”ם דמעשה שמואל היה קיום מצות מחיית עמלק ואילו בפהמ”ש משמע שהיה צווי עפ”י נביא ואיך הביא הרמב”ם בספהמ”צ ראיה משם. ולכא’ צ”ל שהחידוש עפ”י נביא היה דכאן אע”ג שלא בא הזמן של והיה בהניח מ”מ יש לו מצות מחיית עמלק.
ולפי הרמב”ם הנ”ל בפהמ”ש שהוצרך צווי עפ”י נביא כתבו דלפי”ז יש לפרש טעות שאול לענין אגג, דהנה כתב באהבת יהונתן לפ’ זכור (ד”ה ויתפוש וד”ה ויאמר אגג) שאגג לא היה אלא אמו מעמלק, והביא ראיה ממה שאמר לו שמואל כן תשכל מנשים אמך, (והוא כתב דלכן חשב שאול שאין לו חיוב להרגו. וכעי”ז כתב ביע”ד דרוש ח’ דף קע”ה לענין המן).
ולפי הרמב”ם י”ל דבאמת פשיטא לן (דלא כאהבת יהונתן) בעיקר מצות מחיית עמלק שהוא גם אם אמו מעמלק, ואף שאין זה זרע עמלק מ”מ לא גרע משור ושה שכתב רש”י דחייב למחות משום זכר עמלק שלא יאמרו שור זה מעמלק. (וכ”כ אבני שוהם פ’ כי תצא). אבל בזמן שאול לא היה מצוה מה”ת כי לא בא זמן והיה בהניח, אלא היה מצוה ע”י הנביא כמ”ש הרמב”ם, וחשב שאול שמצוה עפ”י נביא אין בו דין זכר עמלק, ולכן אין חיוב להרוג אגג. ואף שאמר לו שמואל להרוג גם הבהמות הלא פירש”י על שמואל משום שע”י כישוף הם עושים עצמם כבהמות. ודפח”ח.
התבוננות בפרשת זכור
Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita
ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (שמות יז, ח), וכתב רש”י וז”ל: “סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ד’ בקרבנו, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני”, עכ”ל. נקט רש”י כאן שעמלק בא בשל חסרון באמונה באמרם היש ד’ בקרבנו, וכבר הקשו דבגמ’ (סנהדרין ק”ו ע”א) איתא, “מאי לשון רפידים וכו’ רבי יהושע אומר שריפו עצמם מדברי תורה”, ומבואר כאן דעמלק בא משום רפיון בתורה. וכן הוא במכילתא “אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה”. וידוע לפרש דאמנם בא עמלק משום שאמרו היש ד’ בקרבנו, אך אם לא היה רפיון בתורה היתה תורתם מגינה עליהם שלא יבא השונא.
ונראה דיש לפרש באופן אחר, דאכן שתי שיטות בדבר, יש שסוברים דעמלק בא מרפיון בתורה, ויש שסברו שבא משום שאמרו היש ד’ בקרבנו, ורש”י בפירושו כאן נקט כשיטה זו שבא מחסרון אמונה. וסמך לדבר יש דשתי שיטות בדבר, דהנה בהמשך הפסוקים, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו ודבר עמלק, ואיתא במשנה בר”ה (כט ע”א), “וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו’, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים”. והביא זה רש”י בקיצור, וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו’ כדאיתא בר”ה.
ויש לדקדק דמאי טעמא קיצר רש”י ולא הביא את כל דברי המשנה בר”ה, ובפרשת חוקת (במדבר כא, ח) בענין נחש הנחושת, שדרשה המשנה שם כעין הדרשה דכי ידיו של משה עושות מלחמה, שם האריך רש”י והביא את כל דברי המשנה. ויש לפרש דרש”י נתכוין לרמז דיש שיטה אחרת בביאור ירים משה ידו ודלא כמשנה בר”ה, ורש”י בא לומר דהוא נוקט בפי’ כאן כדברי המשנה בר”ה. ורק דצ”ב מהי השיטה הנוספת בירים משה ידו, ומצאתי בילקוט בפרשתנו (רמז רסה בתחילתו), וז”ל: “ר’ אליעזר אומר מה ת”ל וגבר ישראל או מה ת”ל וגבר עמלק, אלא כל זמן שהיה מגביה ידו כלפי מעלה, הקב”ה זוכר את ישראל שעתידין ישראל להגביר בד”ת, שהן עתידין להנתן על ידו, וכשהוא ממיך את ידיו עתידין ישראל להמיך בד”ת”, עכ”ל. וחזינן כאן שפי’ דלא כמשנה בר”ה, דשם נזכר ענין משעבדין את לבם לאביהם שבשמים, ובילקוט זה נקט עתידין להגביר בד”ת, וא”כ כאמור זהו שכתב רש”י שהוא נוקט כמשנה דר”ה.
ושתי שיטות הללו נראה דתלויות בשתי השיטות דאמרן בסיבת בואו של עמלק, דאם בא עמלק משום רפיון ידים מן התורה, אזי הנצחון בא משום הכח של עתידים ישראל להגביר בד”ת, היפך רפו ידיהם מן התורה, דהנצחון על עמלק הוא כשנתקן ענין הרפיון שבגללו בא עמלק, וזהו דעת הילקוט הנז”ל. ושיטת המשנה בר”ה היא, דבשעה שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם, דזהו היפך המצב של היש ד’ בקרבנו, ועי”ז התגברו עליו כשתוקן החסרון באמונה שבגללו בא עמלק, וזהו להשיטה שבא עמלק משום היש ד’ בקרבנו.
ומעתה מבואר שפיר דרש”י שנקט שעמלק בא בשל אמרם היש ד’ בקרבנו, פי’ את ענין ירים משה ידו כדברי המשנה בר”ה, דשם איירי בחיזוק באמונה, דזהו היפך היש ד’ בקרבנו. ואכן השיטה במכילתא ובגמ’ סנהדרין הסוברת דעמלק בא בגלל הרפיון בתורה, תסבור ענין ירים משה ידו כדברי הילקוט, שעתידין ישראל להגביר בד”ת היפך רפו ידיהם מן התורה.
ואכן מצינו להאור החיים בפירושו, דהוא נוקט דעמלק בא משום הרפיון, וכתב לפרש על הפסוק (שמות יז, ט) “ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק”, וז”ל: “נתחכם משה כשהכיר העוון שהוא לצד ביטול מלחמת התורה, אמר אין ראוי לצאת למלחמה אלא יהושע שנאמר עליו לא ימיש מתוך האהל בעסק התורה, ואמר לו שיבחר כיוצא בו, ובזה יתגבר עליו, וכן היה”, עכ”ל. והיינו דהנצחון הוא ע”י המצב של היפך הסיבה שבא עמלק, ולכן בחר אנשים כיהושע שהם היפך רפו ידיהם מן התורה, והם יתגברו על עמלק.
ונפקא מינה יש למעשה לדעת בשל מה בא עמלק, דהנה מצינו דבר חידוש בס’ פירושי רבינו יונה על התורה, שכתב שמצות זכור דעמלק כוונתה לזכור מה טעם בא עמלק. וכמו זכור למרים דשם ג”כ הכוונה לזכור מה טעם היה מעשה מרים, וזהו זכירת איסור לשון הרע. ובדומה לזה הוא זכור דעמלק לדעת על איזה חטא בא עמלק, ושונה מזכירת שבת וזכירת יציאת מצרים, דשם הכוונה לזכור את הדבר. ולדבריו אכן נפ”מ דאיזה ענין צריך לזכור, דהאם זכרון העבירה בחסרון האמונה, או הרפיון בתורה, וכוונת הזכרון הוא להתעורר להתחזק בדברים אלו. ומקור דברי הרבינו יונה הוא מן המדרש שהביא, משל למלך שבנו סרח והביא עליו את הכלב, ואחר כך כשרוצה להזהירו שלא יסרח, אומר לו זכור את הכלב הזה, וכמו כן הוא זכור את הסיבה שבא עמלק, והרבינו יונה נקט דזהו עיקר הענין דזכור.
ורק דעצם דבריו צ”ב, הרי ידעינן דמצות זכור הוא זכירת מחית עמלק, שנזכור חיובינו שחייבים אנו למחותו, וא”כ מה שייך זה לענין הזכרון מה טעם בא עמלק. ובזה צריך לפרש דכאמור לעיל הרי הדרך להתגבר על עמלק הוא כשיהיה מצב של היפך הסיבה שבגללה בא עמלק, וא”כ החיוב לידע סיבת בואו של עמלק תועיל שנוכל לדעת, האיך לנצחו ולמחותו. וא”כ ידיעה זו היא חלק ממצות זכירת המחייה, דע”י זכרון זה נוכל להגיע למצב שנוכל למחותו, וזהו כשיווצר מצב של היפך הסיבה שבגללה בא עמלק, וכמו שנתבאר.
הפטרת פרשת זכור
ידועות השאלות דמהו שאמר שאול “הקימותי את דבר ד'”, ושמואל שאלו “ומה קול הצאן אשר באזני”, וענה לו שאול שהשאירו להקריב. ואח”כ אמר לו שמואל “הלא אם קטון אתה בעיניך וגו’ ולמה לא שמעת ותעט אל השלל”, וענה לו שאול שלקחו מראשית החרם לזבוח לד’ אלוקיך. ואמר שמואל “החפץ לד’ בעולות וזבחים וגו’, הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים”, ובהמשך הודה שאול “חטאתי כי עברתי את פי ד’ ואת דבריך, כי יראתי את העם”. ופרשה זו צריכה ביאור, דבתחילה סבר שאול שקיים את דבר ד’ ואף שהשאיר את הבהמות להקריב, ואח”כ הודה שעברתי את פי ד’ כי יראתי את העם, ומה גרם לו להודות שעבר את פי ד’.
וכדי לבאר הענין צריך בהקדם להניח יסוד בפשט, דאכן לעצם חיוב מחיית עמלק שהיה גם על הבהמות היה אפשר להקריב קרבן, וגם עי”ז היה מתקיים החיוב למחיית זכר עמלק. ולכן בתחילה סבר שאול שקיים את צווי ד’ למחות את עמלק, ורק דא”כ שוב צ”ב דמהי הטענה של שמואל שמאס את דבר ד’ ושמוע מזבח טוב וגו’, והרי שפיר קיים מחיית עמלק ע”י ההקרבה.
ולבאר הענין נראה עפ”י מה שמצינו בפי’ ר”ח בגמ’ יומא (כב ע”ב), דאיתא שם בגמ’ וירב בנחל שאמר שאול “ומה נפש אחת אמרה תורה יביא עגלה ערופה, כל נפשות הללו על אחת כמה וכמה”, ואמרו ע”ז בגמ’ דיצאה בת קול ואמרה אל תצדק הרבה. וכתב שם בפי’ ר”ח וז”ל: “כלומר כבדה עליו גזירת שמים, והיה אומר אם נמצא חלל במחנה מביאין עגלה ערופה, כל נפשות הלל שהרגנו על אחת כמה וכמה שצריכין להקריב כדי להתכפר, לכן השאיר ממיטב בהמה. יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה”, עכ”ל.
וחזינן בדברי הר”ח חידוש, שכתב שכל ענין הקרבת הקרבנות היה, משום שסבר שאול שצריכין כפרה על כל נפשות שהרגנו מק”ו מעגלה ערופה. וא”כ עיקר הנושא כאן הוא דעתו של שאול שצריך להביא כפרה ואף שמקיימים צווי ד’, וע”ז אמרו לו אל תצדק הרבה.
ומעתה יתבארו דברי שמואל הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים, וכוונת הדברים שמהלך זה של מחשבה שצריך כפרה על הריגת הנפשות, ואף שהיה צווי על הריגתם, זהו דבר נשלל. וזהו שמוע מזבח טוב וזהו הטענה דאל תצדק הרבה, דמהלך זה לשמוע לצווי ד’ ולומר שצריך כפרה על זה, זהו ענין אל תצדק הרבה.
ואם כן סדר הפרשה הוא ששאול אמר הקימותי את דבר ד’, משום שסבר שמחייה מתקיימת גם ע”י הקרבה. ושאלו שמואל מפני מה השאירו את הבהמות, וענה לו שאול שהשאירו להקרבה, ונתכוין לומר בזה כדברי הר”ח, שראה צורך להקריב כדי להתכפר. ועל דברי שאול אלו באה טענתו של שמואל, דשמוע מזבח טוב ולהקשיב מחלב אילים, וכן טענת אל תצדק הרבה באה על דברי שאול אלו שצריך להתכפר. ופירש שמואל את הנהגתו של שאול שחשש לקיים את הצווי משום טענת דואג ומה נפש אחת, דזהו משום קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. וכן דברי שמואל מאסת את דבר ד’ יתפרש, דחשש זה של שאול לקיים דבר ד’ נחשב לו כמאסת. וכמובן דהוי זה דקדוק כחוט השערה אצל צדיקים להחשב זה כמאסת, ומשום דמחשבה זו אף דנחשב צדיק הרבה, מ”מ אם היה לו שלימות בקבלת דבר ד’, לא היה לו מקום למחשבות שצריך להתכפר.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
Hashem Is There
Parshas Tetzaveh/Zachor
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
The Torah gives us a mitzvah to remember forever the story of Amalek: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. The Yalkut Shimoni observes that it can’t be that the Torah wants us to remember the evil of Amalek long after Amalek is gone, so what is this mitzvah of remembering the incident with Amalek?
To answer this question, the Yalkut Shimoni cites a mashal from Pirkei d’Rabbi Eliezer. A king had an orchard, and when someone walked in without permission, the king’s big dog attacked the person. Later, when the king wanted to remind this person not to enter his orchard without permission again, he didn’t refer explicitly to the fact that he had trespassed in the orchard, but merely reminded him about that big dog.
Similarly, says the Yalkut, Klal Yisrael did an aveirah that caused Amalek to come, and to remind them of this series of events, Hashem politely says, זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. His goal is for us to remember that the dog — Amalek — came upon us because we did something wrong.
But what did we do wrong? Why did we deserve to have this dog come upon us?
In Parshas Beshalach, on the passuk of וַיָּבֹא עֲמָלֵק, Rashi explains that immediately before this story of Amalek, Klal Yisrael complained, הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. They wondered, “Does Hashem really look after us? We don’t feel that he’s looking after us and protecting us.” To this, Hashem responded, “תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם — I’m always there with you, and I’m always available for you to daven to Me and turn to Me, yet you don’t see Me? You don’t recognize Me, and you say, הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן? I’m going to unleash the dog.” That’s when Amalek came.
The purpose of Amalek coming was so that we should realize that Hashem is with us and that He is looking after us, He protects us, and He is always available for us, so we can daven to Him at all times.
We learned this lesson when, during Amalek’s attack, Moshe Rabbeinu raised his hands to Shamayim, andֹ as long as his hands were raised, Klal Yisrael were victorious against Amalek, because we davened, but when he lowered his hands, and we stopped davening, Amalek grew stronger. That was the purpose of the whole incident with Amalek — to get us to daven and to realize that יֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ — Hashem is there and He is מזומן לכל צרכיכם; all you need to do is turn to Him and daven. \
Mordechai’s Lesson for Klal Yisrael
We find this same idea in the Purim story. Chazal tell us that Klal Yisrael were punished because they went Achashveirosh’s feast and enjoyed it. R’ Yonasan Eibeshutz, in Ya’aros Devash, explains that this doesn’t mean they ate treif; rather, they went to take part in Achashveirosh’s festivities, in which he celebrated כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי: He doesn’t know Hashem and he’s not interested in Hashem. When Klal Yisrael attended this party, they identified with his outlook of not needing Hashem, so what did Hashem do? He brought the tzarah of Haman, which caused Klal Yisrael to turn to Hakadosh Baruch Hu.
We find in the midrashim that Mordechai turned to Hashem and davened, Esther turned to Hashem and davened, and all the children who were with Mordechai also davened. Furthermore, Mordechai is described in the Megillah as מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ, and the Gemara (Megillah 12b) explains that this doesn’t mean his father was called Ya’ir and his grandfather was called Shim’i and his great-grandfather was called Kish; rather, each of these names is a description of Mordechai himself. The implication of “ben Ya’ir” is שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. The implication of “ben Shim’i” is that Hakadosh Baruch Hu listened to his tefillos: ששמע אל תפלתו. And the implication of “ben Kish” is that he knocked on the doors of tefillah: שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו.
The entire Purim story involves a yeshuah that came about through tefillah. Indeed, the Gemara (Megillah 11a) says that when the Amoraim discussed the story of Purim they quoted the passuk in the Torah where Hakadosh Baruch Hu says, כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה’ אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו — Hakadosh Baruch Hu is available for us regarding any subject and at any time. You can always turn to Hashem, and He’ll answer your tefillah.
The Rambam writes, in Sefer Hamitzvos, that the purpose of Purim and all the mitzvos that we do on Purim is for this goal: להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו — to show that Hakadosh Baruch Hu’s promise to always be there for us when we call out to Him, however dire the straits might be, is true. A person might feel engulfed with his tzarah and stresses, but Hakadosh Baruch Hu is always available.
Whenever we reach a stage in life when, chas v’shalom, we encounter an Amalek, that Amalek was sent because we asked: הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ — we didn’t daven with kavanah, or with the correct amount of feeling. If, however, we daven with an appreciation that Hakadosh Baruch Hu is there at all times and He will answer tefillos on any subject we want, then we have no need for any Amalek or any problems, because we’re davening anyway; the purpose of the tzarah is only to encourage us to turn to Hakadosh Baruch Hu in tefillah.
When You Are Responsible
Rav Pincus tells the story of a doctor who was working in a hospital that generally staffed a certain number of doctors on the night shift. One particular night, one of the doctors wasn’t available, and the manager of the hospital said, “Okay, we’ll manage with one doctor less.” But when the night shift began, another doctor called in sick, and in the end, one doctor found himself responsible for an entire ward. But the person in charge told him, “You are responsible for all the rooms and patients tonight, but if you have any problems, call me.”
As the night progressed, there was an emergency in one room, and while the doctor was sorting it out, he was called to a second room, where a life-threatening situation had developed. As he was running back and forth from one room to the other, sweating away while drawing upon all his medical expertise to save the lives of these two patients, an alarm rang from a third room. He couldn’t even get to that room, since he was too busy with the first two rooms, and the fellow in the third room unfortunately died. When he was sued for not taking care of that patient, he explained that he was running from one room to another and working hard to take care of other patients, so nothing more could be expected of him. “I did nothing wrong!” he declared.
The court disagreed, however. “You did do something wrong,” the judge ruled, “because you were given instructions that if you have any problems, or you are overwhelmed, you should call call the fellow in charge and he’ll come in and help you.”
That’s the issue Hakadosh Baruch Hu has with us. If we have a problem, He doesn’t expect us to run around trying to solve it ourselves, nor does He want us to have a hard life. If things are difficult, He wants us to call! He’s available for all our needs!
May Hakadosh Baruch Hu bentch us that life should be good for each and every one of us, and we should nevertheless daven properly, with feeling and with our whole mind and heart. This way, we should not need tzaros to encourage us to turn to Hakadosh Baruch Hu; we shouldn’t need to see the big dog.
Every year, the hashpa’os of the season return, and at the time of Parshas Zachor and Purim, as Hakadosh Baruch Hu promised us in the Torah, He answers all our tefillos: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה’ אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו.