דברי רבותינו

M'Slobodka, Maran Hasaba zt"l

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה,ח)
הקב”ה נתן כח לבנ”י להקים לו בית בארץ שכביכול יצמצם שכינתו שם. מדרגה זו גדולה היא ממדרגת המלאכים שנאמר בהם “קדוש ה’ צבאות מלא כל הארץ כבודו”, אך אינם יודעים את מקומו ושואלים “איה מקום כבודו”.

לעומתם ציוה ה’ שבנ”י יבנו לו דירה בארץ, וכששאל משה “כבודו של הקב”ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן?” השיב הקב”ה “לא כשם שאתה סבור אני סבור, אלא כ’ קרש בצפון וכ’ קרש בדרום וח’ במערב, ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה” (שמו”ר לד).

יתרה מכך, בתוך המשכן כלל הקב”ה את כל מעשה בראשית (עי’ בתנחומא פקודי), וכן כלל בו את העולמות העליונים והתחתונים כמש”א חז”ל (שמו”ר ל”ג וסוף ל”ה) ‘כי כל בשמים ובארץ’- אתה מוצא כל מה שברא הקב”ה למעלן ברא למטן וכו’, למעלן ‘שרפים עומדים ממעל לו’ ולמטן ‘עצי שיטים עומדים’ וכו’ וכו’, ולא עוד אלא שלמטן חביבין משל למעלן, תדע לך שהניח כל מה שלמעלן וירד בשלמטן שנאמר ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’, עיי”ש. וכן כלי המשכן נעשו כתבנית הכלים של מעלה כמש”כ “וראה בתבניתם אשר אתה מראה בהר” (עי”ש ברש”י ובמד”ר). ולכן ציוה ה’ שדוקא בצלאל היודע את צירופי האותיות שבהן נבראו שמים וארץ הוא יבנה את המשכן.

אך לאחר כל זאת, משנבנה המשכן לא השרה הקב”ה את שכינתו בו ולא יכלו בצלאל ואהליאב להעמידו, עד שבא משה והעמידו שנא’ “ויקם משה את המשכן”. משום שלמרות כל החכמות שבעליונים ובתחתונים, רק על ידי התורה וחוקיה באה השראת השכינה. רק משה רבנו שקיבל תורה מסיני והעבירה לישראל הוא הראוי להביא את השראת השכינה.

ואמרו חז”ל: ‘ושכנתי בתוכם’- בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך ליבותיהם של בנ”י. ע”י שלומדים תורה ומקיימים אותה שוכנת השכינה בתוך לבו וראשו של כל אחו”א. זו גדולת האדם, שבכוחו להוריד את השכינה שתצטמצם כביכול בתוך ד’ אמותיו של הלומד ומקיים את התורה.

מרן הסבא מסלבודקה זצללה”ה

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda zt”l

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם
מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה ראה בבניית בניין הישיבה עסק מקודש. בניין זה אשר אמור להכיל בתוכו רבבות רבות של דפי גמרא ושעות של לימוד בתורה הקד’, אינו סתם בניין, זהו מעון לשכינה. משום כך הקפיד מרן רה”י הגרא”י זצ”ל שהפועלים הבונים את בניין הישיבה יהיו יהודים יראי שמים ואף תלמידי חכמים. באותם ימים ניתן היה למצוא יהודים יראים ושלמים העמלים לפרנסתם בעבודת הבניין.

לימים, היה מספר מרן זצ”ל כי תוך כדי יציקות הבטון והמלט בבניין עסקו הפועלים בהוויות אביי ורבא, וראשונים ואחרונים ניצוקו יחד ביסודות הבניין.

גם מרן רה”י הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה המשיך בדרך זו. אמנם בשנות כהונתו בראשות הישיבה כבר לא ניתן היה למצוא פועלים יהודים ויראי שמים שיעסקו במלאכה, אך מרן רה”י זצ”ל הקפיד לבוא בעצמו לאתרח הבניה של בנייני הישיבה כדי לעמוד מקרוב על ההתקדמות ולבחון בעצמו כל בעיה ושאלה. כמו כן הקפיד מרן זצ”ל להיות נוכח בכל יציקה וללחוץ בעצמו על דוושת היציקה, כדי שיציקת הבניין תהיה מכוחו ולא מכוחם של הפועלים. לשם כך, למרות מחלתו ומגבלותיו, היה מטפס במסירות נפש במדרגות זמניות עד לקומות גבוהות וחוצה משטחים מלאי ברזלים ומהמורות.

גם בנייניה של הישיבה הקד’ נבנו מתוך קדושה וטהרה, כאמירתו התמידית של מרן רה”י זצוק”ל “תורה בונים בקדושה וטהרה”.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

תרומה

פרשת שקלים

ע’ מגילה כ”ט ע”ב דמח’ רב ושמואל מה קורין לפ’ שקלים אי קורין פ’ כי תשא על השקלים (כמנהג דידן) או פ’ פינחס בחיוב קרבן תמיד שהוא התכלית. (ולרב דס”ל כן נמצא דשנה זו יוציאו רק ב’ ס”ת).

והק’ פנ”י איך נחלקו על דבר שעשו כל הדורות מזמן בנין בהמ”ק ותקנת אנשי כנה”ג. וחידש פנ”י דבשנה רגילה לכו”ע קורא פ’ שקלים, וטעם שמואל דוקא בשנה כגון זו שחל בר”ח ולכן ס”ל דעדיף לקרוא פ’ פינחס שנזכר בו גם קרבן ר”ח.

והק’ שפ”א מהמשך הגמ’ דמביא ראיה מברייתא בחל פ’ שקלים בפ’ תצוה, ולפי הפנ”י מהו הראיה.

וליישב קו’ הפנ”י ע’ מה שכתב הרב זולטי זצ”ל ליישב כי בזמן הבית בודאי קראו כי תשא להזכיר ליתן, בין אם הנתינה מצוה בעצם או הכשר מצוה לקרבנות, אבל בזה”ז רק זכר ובזה נחלקו אם לזכור הנתינה שהוא מצוה בעצמו (ואין ענין לזכור עכשיו הקרבנות כי השקלים רק הכנה והכשר מצוה) או לזכור התכלית שהוא הקרבנות. ולדבריו נחלקו בטעם הקריאה היום.

והנה בעיקר מה שקורין היום ע’ בלבוש תרפ”ה משום ונשלמה פרים ובבנין שלמה נ”ד כתב משום זכר למקדש ומדייק לה בפ’ שקלים בתורה. (והנה לפי ר’ זולטי לדעת רב בזה”ז אין קורין כמו שקראו בזמן הבית, ולכא’ לפי בנין שלמה משום זכר למקדש צריך דוקא כמו שקראו בזמן הבית, וכן באמת מדייק בנין שלמה מקרא דפ’ כי תשא ומשמע לקרוא דוקא כי תשא והוא אזיל כדעת שמואל. אבל לפי לבוש משום ונשלמה פרים אפשר לפרש כדברי ר’ זולטי דאולי היום אין קורין מה שקראו בזמן המקדש).

וע”ש לבוש שהביא כל הגמ’ דשקלים משום קרבנות, וע”ז כתב ונשלמה פרים, ומשמע משום הקרבנות. והוא כפי’ ר’ זולטי בדעת רב שקורין פ’ פינחס. אבל בנין שלמה מדייק בפ’ שקלים עצמו וס”ל לעשות זכר למצות נתינת מחצה”ש. ולכן מלבד הלבוש לא כתבו משום ונשלמה פרים כי לא שייך פ’ שקלים דידן לקרבנות.

וע’ רע”א אם לא קראו פ’ שקלים באותו שבת, אין תשלומין לפ’ שקלים, אבל מהר”ם שיק של”ה כתב בין לטעם בבלי משום קרבנות ובין לירושלמי משום שקלים לפני גזירת המן, הרי טעמים אלו א”צ דוקא שבת ראשון באדר ולכן יש תשלומין בשבת הבא. ולכא’ טעם רע”א כי בזה”ז להלכה אין קורין פינחס, והטעם כי הקריאה היום אינו משום קרבנות (והוי הכשר) אלא משום זכר לעיקר מצות נתינת מחצה”ש כמ”ש בנין שלמה, והזכר הוא בזמן שהיו מודיעים אז, והרי הודיעו דוקא בר”ח אדר.

תרומה כפה עליהם הר כגיגית

אנחנו עומדים בערב ראש חודש אדר, ומעניין שתמיד כשקוראים בתורה נעשה ונשמע, לאחמ”כ מגיע חודש אדר שקיבלוה מאהבה, ונשתדל קצת להתמקד על החלק של כפה הר כגיגית ועל החלק של קיבלוה מאהבה, וזה נוגע לכל אחד באשר הוא.

כתוב בפסוק: ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה ויתייצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז). וכתב רש”י: לפי פשוטו ברגלי ההר. ומדרשו, שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית.

ודברי רש”י הם דברי הגמ’ בשבת: ויתייצבו בתחתית ההר, א”ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, (פח, א).

אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר

ראשית כל עלינו לדעת שהכפייה הזאת שכפה עליהם הר, היא כפייה מאוד מרגשת, והורים לילדים יכולים להבין יותר מהי כפייה של אהבה, ילדים לא מבינים בהרבה מקרים שההורים או המלמדים לא מסכימים להם דברים מסוימים, על אף שזה נעשה מתוך אהבה ונרחיב בהמשך.

מורנו ראש הישיבה רבי נחום זצ”ל היה מתפעל מדברי רש”י בפרשת האזינו: ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישמון יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו (דברים לב, י). וכתב רש”י: ימצאהו בארץ מדבר, אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו. יסובבנהו, שם סבבם והקיפם בעננים, וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבם בתחתית ההר שכפהו עליהם כגיגית.

והנה יש כאן פליאה מה ההשוואה בין ענני הכבוד שזה היה אהבת ה’ בחוש שראו ששמלתך לא בלתה מעליך, הם הרי לא החליפו את השמלות שלהם ארבעים שנה בגלל ענני הכבוד, והעננים גם היו מיישרים את המדבריות, וכך היה בשעה שירו חיצים על בנ”י אמר הקב”ה מוטב ייכנס החץ בי, (עי’ רש”י שמות יט, ז) וכן הדגלים היו דוגמת המלאכים, אבל מה ההשוואה בין דברים אלו לכפיית ההר, אלא אנחנו רואים פשוט שכפיית ההר היא היא אהבת ה’.

עד כדי כך הדברים מגיעים שמצאנו בגמ’ בע”ז: כך אומרים לפניו רבש”ע כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל וכו’ מיד אומר להם הקב”ה הראשונות ישמיעונו שנאמר וראשונות ישמיענו שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם ומנלן דלא קיימום דתני רב יוסף עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים מאי ראה, ראה ז’ מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום כיון שלא קיימום עמד והתירן להן. (ב, ב).

הקב”ה יעזור שכל אחד יזכה לגדל ילדים בריאים ושמחים, אמנם נכון שצריך לדבר בנחת לילדים, וכבר דיברנו על זה כמה פעמים, אבל יש דברים שצריך לעמוד על המשמר ולא לתת לילד לעשות כל מה שהוא רוצה, תמיד צריך להציב גבולות ובכל בית לפי העניין, אי אפשר לתת לילד לשחק בכדור בכביש סואן אפילו שהילד מאוד רוצה לשחק דווקא שם, בכזה מצב לא אומרים תן לילד מה שהוא רוצה אל תלחיץ אותו, כל אחד יבין אם במקרה כזה האבא יכה אותו, כי זה מסוכן לילד.

פעם שאלתי מישהו שלא למד בישיבה מה יהיה עם חינוך הילדים, הוא אמר לי כל אחד שיחליט מה שהוא רוצה, הרי אם הבן שלו ירצה לרוץ לתוך הכביש הוא גם יגיד שיעשה מה שהוא רוצה, ודאי שלא, רק שברוחניות לא מפריע לו ה”י, והפסד ברוחניות זה אובדן נצחי, ונכון שצריך לדעת איך לנהוג עם הילד בחכמה ובתבונה.

כפה עליהם – לטובתם

לא צריך הרבה דוגמאות לכך שיש כפייה של אהבה, אבל בכדי להמחיש את הנושא נזכיר עוד דוגמה, אחד לקח את בנו לים, וכשהגיעו ראו שהגלים מאוד גבוהים וממש סכנה להיכנס, הילד בוכה לאביו ומבקש בכל זאת להיכנס, הוא מרגיש אכזבה גדולה לא להיכנס לים, אבל אביו לא נותן לו והילד אומר אני מבטיח שאני לא יטבע (אתם מכירים את ההבטחות של הילדים), ואם בכל זאת יכנס הילד לים אביו יכה אותו על כך, זה ממש סכנה, והסטירה הזאת היא סטירה של אהבה, האבא דואג לחייו, הוא אבא רחמן, ודאי שקודם כל צריך להסביר לילד אבל אם הוא לא מבין צריך לעשות בכל הכוחות שלא ילך לאבדון, יש כפייה של אהבה. ובמקרה אחר אם האבא יתן לו בכל זאת להיכנס ויגיד שהוא רוצה לתת לבנו מה שהוא רוצה הוא אבא אכזר, לא אכפת לו על חיי בנו.

נמצא א”כ שאותה אהבת ה’ שהייתה בענני הכבוד ובדגלים היא אותה אהבת ה’ בכפייה שכפה עליהם הר כגיגית.

כעת אנו צריכים להתבונן מדוע בכלל היה צריך כפיית הר, הרי כולם אמרו נעשה ונשמע, וכך הקשו התוס’ ותירצו: שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן. (שבת פח, א).

והנה במהר”ל ובעוד ספרים מובא באריכות שבזמן שאמרו ישראל נעשה ונשמע אכן הייתה להם התשוקה והרצון לקיים את התורה, אולם האדם חייב שתהיה לו גם כפייה לתורה, נעשה ונשמע זה רום המעלה שרוצים לעשות ולשמוע הכל, אבל יש מצבים שהרצון פג לא תמיד האדם נמצא במצב של התעלות והתרוממות, ובמצבים אלו חייבים שתהיה כפייה, זאת אומרת אני רוצה לקיים את התורה אבל אני גם חייב, הרצון לבד לא מספיק מאחר ויש זמני עלייה וזמנים יבשים יותר, שאז צריך לדעת שאנחנו חייבים.

נתאר לעצמנו אברך שנכנס לכולל ויבוא אליו אחד ויגיד לו בעוד שלוש שנים אתה תעמוד בדיוק במקום שאתה נמצא היום, לא תתקדם כלום, יש קללה גדולה מזו, כל אחד רוצה להתקדם מיום ליום, זו השאיפה של כל אחד ואחד, רק יש פער בין ההחלטות של בן אדם ובין מה שהוא מבצע, וצריך בחכמה רבה לדרבן כל אחד שיעלה מעלה מעלה, ב”ה פה בישיבה תובעים מאברכים בחכמה ובתבונה, מרן רבי אהרן לייב זצ”ל היה מקפיד על ראשי כוללים שהיו מקשים על האברכים.

אם יבוא ראש כולל לאברך ויגיד לו אתה חייב בכל שבוע לומר חבורה (וצריך לבוא בחכמה כגון לומר לו שיקבל תוספת מלגה וכד’), או יבוא ראש ישיבה לבחור ויגיד לו בסוף הזמן אתה צריך להיבחן על כל המסכת, ויעודד את הבחור לזה באופן ראוי הבחור יודה לו בסוף הזמן על כך שחייב אותו לסיים את המסכת כולה, האדם שמח כשמלחיצים אותו על דבר שהוא באמת רוצה לעשות.

מעתה כפה עליהם הר כגיגית, הביאור הוא, נכון שאנחנו רוצים לקיים את התורה אבל אנחנו צריכים שיחייבו אותנו לקיימה.

עזה כמות וקשה כשאול קנאתה

וידועים דברי התנחומא בפרשת נח שמבאר ג”כ את העניין הזה של נעשה ונשמע: ואם תאמר, על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להם מקבלין אתם את התורה, ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט (נ”א אלא מעט), אלא אמר להן על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה וכו’ (נח, אות ג).

ועלינו להבין פשט מה הכוונה שלא רצו לקבל תורה שבע”פ, וודאי לא הכוונה שרצו לנהוג כצדוקים ה”י, הרי אין דבר כזה לקיים מצווה אחת בלי תורה שבע”פ, מי שמקיים רק מה שכתוב בתורה בלי חז”ל הוא לא קיים שום מצווה, לא צריך הרבה דוגמאות אבל תגידו לי איך נראים תפילין, מה זה וקשרתם לאות על ידך, ואם זה כן תפילין באיזה צורה עושים תפילין, ולזה יש הלכה למשה מסיני שיהיה שחור ומרובע ובדיוק מה מקום הנחתן אי אפשר לזוז בלי חז”ל.

אלא וודאי שאת כל ההלכות ופרטי הדינים הם רצו לשמוע ולקבל מהחכמים, ומה שהם לא רצו זה העמל והיגיעה המרובה שיש בתורה שבעל פה, וכהמשך דברי התנחומא שם: לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה למען הדברים האלה, ולא בעבור הדברים האלה, ולא בגלל הדברים, אלא על פי הדברים, וזו היא תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך, שנאמר העם ההלכים בחושך ראו אור גדול, אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם באיסור והיתר, בטמא ובטהור ולעת”ל ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכו’. (נח שם).

(אגב, הפסוק של ואוהביו כצאת השמש בגבורתו מובא בגמ’ ביומא כג, א, שהוא נאמר על הנעלבים ואינם עולבין וכו’, אבל במדרש כתוב שזה על אלו העסוקים בתורה שבע”פ, ועי’ בב”ב ח, ב).

והנה במדרש שם הוסיף על תורה שבע”פ: שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאדו, שנאמר ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

לכאורה צריך להבין את דברי המדרש הללו, מאחר ובדברי הביאור הלכה ריש אורח חיים נראה בהפך וזה לשון הביאור הלכה שם: כיצד יגיע האדם לאהבה הוא ע”י התורה וכדאיתא בספרי לפי שנאמר ואהבת איני יודע כיצד לאהוב את המקום ת”ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם כלומר שע”י ההתבוננות בתורה יכיר את גדולתו של הקב”ה שאין לו ערך ולא קץ ותתיישב האהבה בלבו בהכרח. ובדברי המדרש כאן אנו רואים שמי שיש לו אהבת ה’ הוא לומד את התורה, ונרחיב בזה בעזהי”ת בהזדמנות אחרת.

רצון הי”ת שישראל יעמלו ויתייגעו בתורה, ובסוף יהיה אור גדול, וליבי אומר לי שהפשט שתוס’ אומרים זה לא סתירה למדרש, אלא יסוד הדברים שהיה לבנ”י פחד ובזה יש שתי דרכים או שפחדו מהאש הגדולה או שחששו שלא יצליחו לעמוד בעמל והיגיעה הנדרשת לתורה שבע”פ והם פחדו להשאר בחושך, ועל זה כפה עליהם הר כגיגית.

הדרך היא חושך התורה היא אור

ועל עצם דברי המדרש שהתורה נמשלה לחושך יש להבין שהרי כתוב כי נר מצווה ותורה אור, אלא הביאור הוא שהתורה משולה לחושך, אבל היא לא חושך, וניקח משל מחיי היום יום של כל אחד, אדם שהזמינו אותו לאירוע גדול ואמורה להיות שם סעודה גדולה בשר ודגים וכל מטעמים, ובזמן המיועד הוא רוצה להיכנס לאולם אלא שאז קפץ החשמל ולא ניתן לערוך את הסעודה, ולאחר מאמץ רב מהמשתתפים הצליחו להרים שוב את החשמל ויהי אור, בבת אחת נערכה הסעודה וכולם התיישבו סביב השולחנות לאכול, נשאל את עצמנו בזמן החשכה האם האוכל היה חשוך ודאי שלא, האוכל היה באותו מצב כל הזמן, אבל להגיע אליו היה קשה, היה חשוך.

התורה היא אור, אבל להגיע לאורה של תורה צריך לעבור בחושך, הדרך חשוכה, צריך הרבה עמל ויגיעה עד שכל הדברים נעשים ברורים ומאירים, ומהעבודה הזו פחדו בנ”י גם לאחר שאמרו נעשה ונשמע ולכן באה הכפייה עליהם.

ובעזרת הי”ת נצטרך להסביר בשבועות הבאים מה התרחש בימי אחשוורוש מדוע אז קיבלוה מאהבה, מה השתנה מקבלת התורה שהעמל והיגיעה היו בצורה של כפה עליהם הר, לבין ימי אחשוורוש שקיבלו עליהם מאהבה את התורה שבעל פה.

מובא במשנ”ב על תפילת יו”כ קטן: ויש נוהגין לעשות למנחה סדר יוה”כ קטן וטעם לשם זה הוא לפי מה דאיתא בפר”ח דמהר”ם קורדווירו ז”ל היה קורא אותו כיפור קטן לפי שבו מתכפרים עונות של כל החודש דומיא דשעיר של ר”ח וכדאמרינן במוסף זמן כפרה לכל תולדותם. (סי’ תי”ז ס”ד).  ובזוהר הק’ כתוב שבר”ח מחדשים לאדם את הכוחות וחודש אדר א’ הוא חודש מלא וגדוש בעלייה בתורה ומי שיקח ע”ע עול תורה יזכה לאור גדול.

הקב”ה יעזור לכל אחד שיהיה לו שטייגען בלימוד ושמחה עם חינוך טהור ויהיה לכל אחד בית מלא ברכת ה’