דברי רבותינו

Harav Hagaon Yitzchok Finkel zt''l

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו (כה, א)
״ויקחו לי תרומה״ ־ הקיחה הזו היא ממקום הקדושה. וזו קיחה שהיא נתינה. שאם האדם חושב על עצמו ואינו יודע לתת, אינו נחשב מבוני המשכן. משכן מהותו הרמת קרנה של ישראל, ואם אינו נחשב כמורם על ידי כוח הקדושה שבו – מתמעט כוחן של ישראל.

כל כוחותינו נשקיע בעמל התורה וביגיעתנו בה ובדרכי קניינה. כל ההישגים אינם באים על ידי וויתור מוחלט על ענייני העולם הזה. [ראוי להביא הקדמתו של הארי הגר״ש שקופ זצוק״ל בספרו שערי יושר על הא דאמרו: ״קדושים תהיו, יכול כמוני, ת״ל כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם”]. וביאר בזה כבוד אדוני אבי מורי ורבי זצוקללה״ה, האדם מוטל עליו ליהנות מהעוה״ז – כל העולם נברא בשבילי – אלא בקדושה. כשהמטרה תהיה לתת לזולת – זוהי קדושה. בל נבאר שתפקידנו הוא לא ליהנות. אפשר ליהנות, אבל אם נהנים רק בשביל עצמנו – זו גנות, ואם מטרתנו שיהיה לנו כוח לתת לזולת ולהועיל לאחריני – זו קדושה.

הענין של נתינה הזו היא מכוח הקדושה, והיא להיפך מ״תאוה יבקש נפרד״. האדם שנהנה ואוכל לבד הוא נפרד, וחבר הוא לאיש משחית. כוח הנתינה הוא היפך אהבת עצמו. ״נתן תתן ולא ירע לבבך בתתך לו״. שח״ו תהפוך את המטרה מקדושה לטומאה.

הרב הגאון יצחק בן מרן רה”י הגרנ”צ פינקל זצ”ל

נדפס בספר הזיכרון “כרם יצחק”

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

להרבות לומדי תורה
בחודש שבט תשס”ג נחנך בנין הקבע של הישיבה במודיעין עילית. הנגיד ר’ יוסף שטרן שליט”א שנדב את בניין הישיבה מספר:
מרן רה”י הגאון הרב נתן צבי פינקל זצלל”ה הוביל בעצמו את התכנון של כל פרט ופרט בבנין וישב ע”כ עם האדריכל. באחד הימים, עיין ר’ יוסף בתוכניות הבניה וראה שלא תכננו חדר עבור רה”י, כדי שיוכל לשכון בו בנוחות בבואו לשבות שבתות בישיבה. התברר שמרן זצ”ל אשר חשב על כל פרט ופרט בתכנון הישיבה, לא ראה צורך בתכנון חדר עבורו, מבחינתו די לו באחד מחדרי הרמי”ם. מובן שמיד שינה ר’ יוסף את התכניות כך שתהיה דירה קטנה עבור רה”י, אך רבינו כלל לא הבין את הצורך בכך.

סיפור נוסף המלמד על חשיבתו הייחודית של רה”י זצ”ל במהלך תכנון בנייני הישיבה סיפר לנו השבוע האדריכל שתכנן את בנין ‘בית שלום’ בישיבה בירושלים:
לאחר שתכנן את ביהמ”ד הגיע האדריכל להראות את התכניות לרה”י זצ”ל. תוך כדי הצגת התכנית ציין האדריכל כי תכנן את הבנין באופן כזה שיציב את ארון הקודש בדיוק בכיוון התפילה.

מרן זצ”ל שאל מיד: האם תכנון זה משפיע על גודלו של בית המדרש ואילו אם יתוכנן הבנין בכיוון אחר יהיו בו יותר מקומות לימוד? תשובת האדריכל הייתה שאין הבדל משמעותי, בסה”כ מפסידים בתכנון הנוכחי כ10-20 מקומות בלבד ומרוויחים את כיוון התפילה. תשובתו של מרן זצ”ל הייתה כי הישיבה צריכה להרבות לומדי תורה ועל כן יש לשנות את התכניות כך שבית המדרש יוכל להכיל את כמה שיותר מקומות ישיבה, גם אם הדבר מגיע על חשבון כיוון ארון הקודש.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תרומה

מן המותר בפיך

מלאכת המשכן כולל תכלת וארגמן ות

תרומה

קטורת במשכן.

ה’ אמר למשה וזאת התרומה… שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. וצ”ב שייכות שמן למאור ובשמים לקטורת הסמים כאן. ותירצו לפי הגרי”ז פ”ב מכלי המקדש דקרבנות דינם לרצוי ומצותן על כל ישראל משא”כ מנורה וקטורת אינם לרצוי ומצותן על הכהנים, א”כ י”ל שאינם לרצוי אלא חלק מצורת המשכן שיהא משכן, ולא סתם משכן אלא משכן שיש בו נרות וקטורת וא”כ הוי השלמת עשיית המשכן ולכן נזכר כאן.

ויש שכתבו לגבי שלחן ולחם הפנים דלחם הוא חלק מהשלחן, ולכן נזכר לחם הפנים תוך פרשת עשיית השלחן, ולכן נזכר כאן ונתת על השלחן וכן והאיר אל עבר פניה, אף דאיירי בעשיית הכלים. וכן לקמן מ’ כ”ב ויערוך משה לחם הפנים אף שכבר נתכהן אהרן. ולכא’ לדבריהם כיון דלא נזכר השמן תוך פרשת עשיית המנורה משמע דלא הוי חלק מהמנורה, ולכא’ זה דלא כנ”ל כיון דנזכר השמן בתחילת הפרשה).

וכתבו לפרש בזה נוסח על הנסים וכו’ והדליקו נרות בחצרות קדשך, וכתבו עוד לתרץ בזה קו’ משכיל לדוד פ’ תצוה אמאי זר כהונה על מזבח הפנימי ולא החיצון, ולפי הגרי”ז שהוא מצוה בפני עצמו לכהנים א”ש.

ומצינו שהצטער אהרן שאינו בחנוכת הנשיאים, והק’ הרמב”ן משאר קרבנות, ותי’ מו”ר הגרא”ז גורביץ זצ”ל לפי הנ”ל.

ולעת שני. ע’ ר’ בחיי שכ’ “ולא מצינו משי בנדבת המשכן לפי שהוא יוצא מגוף השרף שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור וכענין שאמרו בתחש (שבת כ”ח ע”א), וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם”. (וכ’ המגיה דכ”כ הרמב”ם פ”ג מפרה אדומה ה”ב בגדר תולעת).

ופשוט לר’ בחיי דבכל התורה בעי מותר בפיך. וצ”ל דאף דיליף מדכתיב למען תהיה תורת ה’ בפיך, מ”מ הוקש כל התורה לתפלין, כמבואר בקדושין ל”ה ע”א. וכ”כ מג”א תקפ”ו ג’.

והנה ר’ בחיי הביא כענין שאמרו בתחש, ע”ש בשבת כ”ח ע”א דמתחילה אמר ר’ יוסף דע”כ טהור היה דתנינא לא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור. אך שם עמוד ב’, איתא מאי הוי עלה דתחש. וע”ש ברש”י דסבר הגמ’ דאין ראיה מהברייתא דאיירי דוקא בתפלין ולא במשכן. ומשמע המסקנא דאין דין זה בכל התורה. וכעי”ז בנוב”י ח”ב או”ח ג’ מבן המחבר, דסבר הגמ’ דדוקא בתפלין נאמר דין זה משום שיש בו שמות ה’, וגם רצועות הוקשו לתפלין, ולא בשאר דבר.

וע”ש בנוב”י שהביא בנו ראיה מדופן סוכה מפיל שהוא בהמה טמאה וע”כ בכל התורה א”צ מותר בפיך. וע”ש שנתגלה לו דחוי כי כי שם א”צ בע”ח ורק בשופר דבעי בע”ח בעי מותר בפיך. ולא פירש איך נתגלה לו.

וע’ הגהות בנוב”י החדש על נובי”ת ג’ אות ח* שהביאו מס’ זכר יהוסף בשם ברכת משה מר’ משה קערנר תלמיד בנו של הנוב”י עמ’ מ”ו, באות 53, שבנו אמר בשם הנוב”י עצמו שאמר לו כן בחלום לדחות הראיה מפיל כנ”ל, וגם הוא עצמו חלם שהנוב”י בא אליו ואמר לו לכתוב הדברים.

וע’ רש”י מגילה כ”ד ע”ב שפסל זהב בתפלין משום מותר בפיך, והק’ רע”א הרי אם אינו חי אין פסול מותר בפיך, ותי’ תו”ת כדברי נוב”י הנ”ל דכוונת רש”י דכיון דתפלין יש בהם דין מותר בפיך ע”כ בעי בע”ח. וכעי”ז בשפ”א שם. ובהר צבי או”ח ל”ט.

ימי שובבי'ם

Hagaon Harav Tzvi Partzovitz Shlita

 הנה שבועות אלו הנם שבועות שובבי”ם שהם ימי תשובה ותיקון, והנה מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה, היה מעורר לתשובה ואמר דהעיקר יש לשוב ולהתחזק בדרגת האמונה דדא ביה כולה ביה, ונראה מדבריו וכן שמעתי דהנה ענין שובבי”ם הוא על שום הפרשיות, ועל-כן שבועות אלו שבהם קנו כלל-ישראל דרגות באמונה, כן יש השפעה לדורות להוסיף ולקנות דרגות באמונה, וכשם שכל ענין תיקון שובבי”ם, הוא משום שבעת יציאת – מצרים יצאו מטומאת מצרים יתקנו ענין זה, כן הוא לדורות שאפשר לתקן ולקנות מדריגות בקדושה, ועל-כן עלינו להתחזק באמונה.

והנה הרי בפרשת בא נאמר ביציאת מצרים וידעתם כי אני ה’, ובקריעת ים סוף השיגו כלל ישראל את דרגת “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, וכן במעמד הר סיני הרי נאמר אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו, וכמו שהב”י ברש”י שקבע להם את העליונים והתחתונים וראו שהוא יחידי.

והנה מרישא נדבר אודות קריעת ים סוף, דהנה הרי לכאורה הי’ בזה עוד דרגה ביצי”מ, והרי בכ”מ האמינו בהדי הדדי, וכמו את בכוריהם הרגת ובכורך גאלת וים-סוף בקעת וכו’, והרי זהו הנדון אם יוצא בהזכרת קריעת ים סוף את דין הזכרת יצי”מ, והרי שכשם שהי’ מכות במצרים, ובאותה מידה הי’ מכות על הים, ויש להבין מה ביאור שני הדרגות האלו, וממנ”פ דהרי אם יצאו ממצרים בט”ו ניסן, מה יש להוסיף עוד בקרי”ס, והנה בס’ נפש החיים שער א’ פ”ט האריך וכתב דבר אל בני ישראל ויסעו בדידהו תליא מילתא, שאם המה יהי’ בתוקף האמנה והבטחון ע”י עוצם בטחונם שבודאי יקרע הים, אז יגיע עי”ז התעוררות מלמעלה, והוסיף שם דזהו ביאור הכתוב לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי, והיינו שכשם שהסוס הנהיג את רוכבו ונפל לים, כן כעין זה כביכול הנהגת הקב”ה תלויה במעשה ישראל, וזהו “בדירתו תליא מילתא” ויעוי’ גם בדברי האוה”ח באריכות בפ’ בשלח וכתב שהיו נתונים בדין הללו והללו, והנה ראה א’ עליון כי ישראל קטרגה עליהם מידת הדין, והן אמת כי חפץ ה’ לדבק את ישראל אך אין כח מצד מעשיהם, אמר הקב”ה אין הדבר תלוי בי וכו’ דבר אל בני ישראל ויסעו להיות העצה היעודה להגביר מידת החסד, שיתעצמו באמונה בכל ליבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון, כי גדול הבטחון והאמונה ע”ש היטב. והנה נראה שדרגת קריעת ים סוף הי’ “בדידהו תלי’ מילתא”, ומעתה נראה דהנה מצינו שאמנם בעת יציאת מצרים שיצאו ממ”ט שערי טומאה, אכן אח”כ נתנו ימי הספירה לעלות ולרכוש את מ”ט שערי קדושה במ”ט ימים אלו, והיינו שהגם שבעת היציאה נתעלו מאד ע”י איתערותא דלעילא, אכן אח”כ שבו במדריגות אלו וזכו ע”י מעשיהם, ומרישא הי’ זה מתנה מלעילא וכביכול אח”כ שבו וקנו מדריגות אלו, וכמובן דע”י שקבלו שייכות לאלו המדריגות הי’ להם קל יותר לקנות מדריגות אלו (וכ”ז ידוע מרבותינו המקובלים ע”ה) וכ”ז כמו שמצינו בלימוד התורה שהתינוק במעי אמו מלאך מלמדו תורה, ועכשיו יצא לאויר העולם, הרי משנת למודו, וכמש”פ הגר”א כי עיקר קנין התורה הוי ע”י שעמל בה ונהי’ תורתו, (וכן בס’ פתחי נדה) וכנראה דע”י שלמד תורה במעי אמו קל הוא יותר לקנות ולזכות בתורה, שכבר למד מכבר [וגם שנתקנו לו כלים ללימוד התורה] ומעתה נראה דה”ה יציאת מצרים שזכו לה בעת מכת בכורות, וזה הי’ התעוררות מלעילא, הרי שבו וזכו בזה בעת קרי”ס, כי הרי קרי”ס זה הי’ מכח מעשיהם, ובדידהו תליא מילתא, ויש להוסיף עוד, דהנה הרי מצרים אמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את בני ישראל מעבדינו, וכביכול שרצו לשוב ולהשתעבד בהם מחדש, ואכן לזה הועיל ענין קרי”ס, כי מעתה שזכו הם בהיציאת מצרים במעשיהם, ושוב זכו בזה בקנין גמור, שוב ל”ש לחזור ולהשתעבד בהם, ואז גם יוסבר יותר שהקטרוג דהללו עובדי ע”ז וע”ז הי’ רק בעת קרי”ס, כי בעת שבאו לזכות בהיציאת מצרים מן הדין, שוב הי’ יותר מקום לקטרוג הזה, וכ”ז נראה נכון.

אכן יש להוסיף בס”ד, דהרי ביציאת מצרים זכו לקנין ולדרגות באמונה, אכן נ’ דבקרי”ס הוסיפו דרגה נוספת בזה וכמו שנראה דהנה עיקר הדרגה ביצי”מ מתך דברי הארחות חיים להרא”ש לבטוח בה’ בכל לבבך ולהאמין בהשגחתו הפרטית, ובזה יתקיים היסוד השלם, ומאמין בו שעיניו משוטטות בכל הארץ, ועיניו על כל דרכי איש, ובוחן לב וחוקר כליות, ומי שאינו מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים, אף באנכי ה’ אלוקיך אינו מאמין, ואין זה יחוד העולם וזהו סגולת ישראל על כל העמים.

ומבואר בזה שסגולת ישראל על העמים שהנם מאמינים בהשגחה פרטית, וזה נרכש בעת יצי”מ, והנה מבואר בכ”מ, שהנה שם “אלוקים” זה בבריאת העולם וכנאמר בראשית ברא אלוקים, והיינו שהוא תקיף ובעל היכולת, וכדאי’ בשו”ע או”ח סי’ ר”ו (והרי אלקים בגמ’ טבע) ואכן שם “הויה” שהוא מורה על השגחה פרטית והוא מחדש הבריאה, וכמש”כ המחדש בטובו, וזה שאמר ה’ למשה לאמר לפרעה ה’ אלוקי העברים שלחני אליך, וזה שכפר פרעה מי ה’ אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה’ וזהו וידעתם כי אני ה’.

והנה זה אומרים הגויים כביכול עזב ה’ את הארץ, וכבר פי’ האר”י את הפסוק אשר יומרוך למזימה, והיינו שירוממוהו מאד, ואמרו כי לא שייך שיהא לו שייכות לעולם השפל, ומזה הגיעו למזימה לעולם של הפקר, וע”ז אמר הכתוב רם על כל גויים ה’ על השמים כבודו, כי בעיני הגויים הוא רם ונשא ועל השמים כבודו, וזה פחיתות לו להנהיגנו, אכן הנהגת ואמונת ישראל, מי כה’ אלוקינו, כי לית אתר פנוי מיני’ המגביהי לשבת והמשפילי לראות מקימי מעפר דל.

וכן מפורש בפי’ האבן עזרא על מכת כינים, שאמרו החרטומים אצבע אלוקים היא, וכבר פירשתי כי פרעה לא כיחש בבורא רק בשם שמסר לו משה, וזה כדרך כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא לנו, וכונתו למה שהי’ בעת פלישתים שאע”פ שראו בחוש בעת שעבר ארון ברית ד’ ממקום למקום, וראו בעליל את ההשגחה הגלויה, והם הקימו להם איזה נסיון באמרם, שיתכן כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא לנו, וזה דרך הגויים, וזה כוונת הרא”ש כי זה סגולת ישראל על כל העמים.

והנה משל ודוגמא לטעות הגויים הוא דברי הרמב”ן במה שהוליך ה’ רוח קדים בעת קריעת ים סוף שיראה כאילו הרוח הוא המחרב ים, וחשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה’ עשתה זאת, וע”ש ברמב”ן אע”פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו ליבם גם לזאת ובאו אחריהם מרוב תאוותם להרע להם [ואגב, זה כפי הידוע שחסרון האמונה הוא כחולדה מנגיעות האדם] וכבר יעוי’ ברמב”ן עוד ברש”י פ’ בשלח, כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל איך ימלאם לבם לבא אחריהם ולהרע להם, ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שגעון גדול להם. וכ”ז במכלל מקרה הוא לנו.

[ויעוי’ היטב בדברי מוסרו של רבינו יונה, בריש השער השני, ואם לא ידע והתבונן כי התלאות שמצאוהו מפני חטאיו אך יאמר כאשר אמרו הפלישתים כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא הי’ לנו, והי’ קצף עליו לפני ה’, וגדל עוון הכת הזאת מחטאת הכת הראשונה, וע”ש שמפרש שזה כל תוכחת פרשת בחוקותי, וזה ענין קרי, שאמרו מקרה הוא לנו].

וכנראה שזה שנזדמן ענין וידעתם כי אני ה’ שנתברר ביצי”מ, הוא על-שום שהרי גזירת גלות מצרים הי’ על שאמר אברהם אנה אדע [וכבר שמעתי ממו”ר הגה”צ ר’ מאיר חדש זצ”ל שהראה לד’ רש”י שכוונת אברהם אבינו ע”ה הי’ במה אדע, באיזה זכות, אכן בכ”ז הי’ איזה תביעה על הלשון במה אדע וע”ז בא העונש ידוע תדע] וע”ז הי’ כנראה התיקון, שזו לאמונת “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” וכד’ הרא”ש הנ”ל, וזה הי’ מדריגת האמונה ביצי”מ.

אכן נראה דבעת קריעת ים סוף נוסף עוד, שמפורש באוה”ח ובנפש – החיים הנ”ל, שהי’ התגברות לכלל – ישראל אמירת הבטחון, וכלל האוה”ח כי גדול הבטחון והאמונה להכריע לטובה, והיינו שזכו במידת הבטחון, והנה ידוע מרבותינו שהבטחון זהו ה”למעשה” של האמונה, ואכן זה הי’ במעשה נחשון בעת קרי”ס שירד לים והגיעו המים עד גרונו, – וכמבו’ שם באוה”ח – על סמך האמונה בקריעת ים סוף, והדברים מבוארים בד’ רבינו יונה ז”ל בריש ברכות שפירש הא דאיתא איזהו בן עוה”ב זה הסומך גאולה לתפילה ע”ש באריכות וכתב מפני שכשמעביר גאולת מצרים ומתפלל מיד מראה שבוטח בה’ תפילה כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח לא יבקש ממנו כלום וכו’, וכן נראה בשמות רבה, כשראו ישראל את הניסים והנפלאות שהי’ עושה עמהם הבורא בטחו בו, וזהו הנאמר וירא ישראל את היד הגדולה ויאמינו וכו’, וכיון שהוא מזכיר אותה גאולה ומתפלל מיד נמצא שגם הוא בוטח בו וכו’, והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העוה”ב, וכ”ז מורה שאכן זו הסיבה לבטחון בעת קריעת ים סוף. נתבאר מדריגת האמונה ביצי”מ ובקריעת ים סוף.

ובעת מעמד הר סיני, הרי יסוד האמונה במשה רבינו הי’ בעת מתן תורה, וכנאמר “וגם בך יאמינו לעולם”, וכדברי הרמב”ם ריש פ”ח מהל’ יסוה”ת שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, והנה יש להסביר ענין זה שהי’ זה בעת קבלת התורה, וכמו שכתוב בהקדמת הסמ”ג לעשין, ז”ל, שבתורה שאני רוצה ליתן איני רוצה שיאמינו בך ע”י אות או מופת, ע”כ. ונראה מדבריו דהביאור הוא, דהרי מכיון שאם היה ע”י אות או מופת בלבד, הרי אם יקום נביא שקר ויתן גם הוא מופת, כי אז הרי שוב לא יהי’ אמונה מוחלטת בזאת התורה, ושלא תהא מוחלפת, וכנראה דע”כ בעת מתן תורה דוקא הי’ נצרך לשלימות באמונה במשה רבינו ע”ה, דבזה נשלמת האמונה בזאת התורה ושלא תהא מוחלפת.

כאן הרי אמר הכתוב יותר, דעיקר האמונה שה’ הוא האלוקים הי’ במתן תורה, , וכנאמר “אתה הראית לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו”, וכדאי’ בחז”ל שקרע להם ז’ רקיעים וראו שהוא יחידי, והנה עצם זה שמעמד הר סיני הוא לדבק ישראל לאמונה, מפורש בדברי הרמב”ן כי לבעבור הרגילכם באמונה בא האלוקים, שכיון שהראה להם גילוי שכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבק בו, ולא תפרד נפשם ממנה לעולם, – וכעי”ז איתא ברס”ג שבמעמד הר סיני נתקעה האמונה בלבבם של ישראל עד סוף כל הדורות, והנה יש לדעת שמדריגת האמונה במעמד הר סיני הוא מדריגה של “ראיה”, וכנאמר “וראו” שהוא יחידו, וכנאמר רצוננו “לראות” את מלכינו, ובאמת שבחגיגה ז’ א’ איתא שעולה שהקריבו אבותינו בהא סיני עולת ראי’ הואי, וברש”י שם שנא’ ‘ויחזו את האלוקים’, [וכמובן שאי”ז דומה לדרגת “ראתה” שפחה על הים ,שהרי לא היה שם עולת ראיה, וכנראה שהראיה על הים הוא על שם שראו גילוי שכינה שהי’ בגילוי גבורות ה’, ואילו הכא הי’ זה גילוי כדי שיהי’ נראה להם, ולקיים רצונם שאמרו רצוננו לראות את מלכינו, וגם כדי שיהי’ להם הראי’, וכנאמר “אתה הראית לדעת”].

(מקצת מהמקורות הם מכתבי הג”ר יעקב הלל שליט”א)