דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן (כה,ז)
יש להבין, מפני מה נמנו אבני השהם ואבני המלואים אחרונים, והרי הם הכי יקרים מכל תרומת המשכן?
ותירץ האור החיים: מפני שאיחרו הנשיאים להביא את נדבתם לאחר כל ישראל, לפיכך מנה הכתוב את נדבתם אחרונה, לרמז שתרומתם פחותה במעלתה מכל תרומות בני ישראל.
ושואל מרן רה”י שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: מה התביעה כנגד הנשיאים, והרי טעמם בידם שאמרו “יתנדבו ציבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימים”?
ותירץ: בגמ’ (סנהדרין עד.) מבואר שמצות מסירות נפש נלמדת מהפס’ “ואהבת את ה’ אלוקיך” (דברים ו, ה). ונראה הטעם בזה, משום שאם יחשוב האדם מחשבות הרבה לפני שימסור נפשו, למרות שיודע שמצוה עליו למסור נפש, ימצא טעמים רבים שייראו בעיניו צודקים מדוע אינו צריך הפעם למסור עצמו למיתה. לכן ניתנה מצוה זו בלשון “ואהבת”, כי האוהב אינו מחשב הרבה חשבונות, אלא קופץ ומוסר נפשו לפני שיבואו לו ההרהורים והמחשבות שימנעו ממנו למסור נפשו. כך מי שהגיע לאהבת הי”ת מיד הוא מוסר נפשו באהבה רבה.
וזו הייתה התביעה על הנשיאים, שהיה להם לקפוץ ולנדב את תרומתם מרוב אהבתם להי”ת ברגע שנצטוו על כך, ולא היו צריכים לחשב חשבונות וטעמים ולעכב את תרומתם.
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
ויקחו לי תרומה – לשמי
סיפר הרה”ג רבי מרדכי יפה שליט”א: כאשר התגלגלה לידי מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה ההזדמנות לרכישת הבניין שבו נבנה בית המדרש ‘פרידמן’, לא היה ברשותו הכסף שנדרש לצורך העיסקה ולא תורם למימון הרכישה והבניה. אולם אעפ”כ מרן זצ”ל לא היסס וחתם על העיסקה לרכישת המבנה ובניית בית המדרש.
לימים, בוועד שמסר מרן זצ”ל לבחורי הישיבה לאחר מכן סיפר שיש מאלו המסייעים בידו במלאכת הקודש בישיבה, שלא היו מרוצים מכך שהוא ניגש לבנות בלי שקיבל תרומה לשם כך.
כשנסע לחו”ל לדינר שערכה הישיבה, ודיבר עם נדיבים לתרום עבור קניית הקרקע, לא קיבל מהם תשובה.
קרוב לזמן שהיה עליו לשלם תשלום גדול, התקשרו אליו ממשרד הישיבה בארה”ב, ובישרו לו שאחד הנדיבים שרבינו היה אצלו מסכים לתרום סכום נכבד, שיכסה את כל העלויות הגדולות של הבניה. כששמע רבינו את הדברים הוקל לו מאד. מיד התקשר לעמיתיו בהנהלת הישיבה וסיפר להם שהגיעה תרומה גדולה מאוד למימון ההוצאות.
לאחר מס’ ימים התברר שהנדיב יכול לתת את התרומה רק בתשלומים. שוב נפל עול כספי כבד, אמנם זמני, על צווארו של רה”י.
אמר רבינו בשיחתו: “ברוך השם, גם בתשלומים זה חסד גדול מהקב”ה. אולם תדעו, שהסיבה שלא קיבלתי את התרומה בתשלום אחד, מה שהיה מקל עלי מאוד, היה מפני שהתקשרתי לספר על כך והתגאיתי!”
מספר רבי מרדכי: “כאב לי לשמוע שרבינו משפיל את עצמו בסיפורים כאלו בפני תלמידיו, ומיד לאחר הוועד שאלתי אותו: האם לא יתכן שאדם שמח בטוב שהבורא היטיב איתו ומספר זאת לאחרים?! למה רבינו אומר שהוא התגאה?! אמר לי מרן: אתה צודק, אין פגם בעצם הסיפור, אדרבה, זו הדרך האמיתית לספר על חסדי השי”ת והשגחתו הפרטית. אולם אני יודע את האמת שהתגאתי.”
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
מצות עשיית ארון
כתיב ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אמר אליך. וע’ רש”י שהקשה דכבר כתיב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ופי’ הגרי”ז דקמ”ל דאינו ארון בלי לוחות והוי כמו שלחן בג’ רגלים (ושאני משלחן ומנורה בלי לחם הפנים ונרות, דהוי כלים).
וע”ש דלכן בבית שני שלא היו לוחות לא היה ארון, וכיון שיש דין ונתת את הכפורת על הארון, צריך שיהא ארון, וזה אינו אלא אחר שנתן בו הלוחות. ושאני מחושן שהיה בבית שני, אע”ג דלא היה אז אורים ותומים ע’ רש”י יומא כ”א ע”ב, כי או”ת אינו מעכב בבגד של חושן.
והנה כבר דייקו מדברי הרמב”ם דהארון אינו מכלי המקדש אלא רק כלי ללוחות. (והרי מצד הזאות ביו”כ א”צ ארון דוקא והראיה מבית שני). ודייקו כן ממה שכתב הרמב”ם מצות עשיית הכלים בספהמ”צ מצוה כ’, ולא מנה שם את הארון, וברמב”ן בעשה ל”ג מנה גם עשיית הארון. וכן ברמב”ם פ”א מבה”ב ה”ו הזכיר עשיית שבעה כלים ולא הארון, וכן שם הלכה י”ח הזכיר כל הכלים שדינם דוקא ממתכות ולא מעץ ואבן ולא הזכיר הארון. וכן שם פרק ב’ וג’ הזכיר צורת כל הכלים ולא הזכיר צורת הארון. ומשמע מכ”ז דהארון אינו מכלי המקדש. וכן משמע ברמב”ם פ”י מס”ת ה”י “מצוה לייחד לס”ת מקום ולכבדו ולהדרו יותר מדאי דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר”, ומשמע שלמד מארון שבמקדש לכל ארון הקודש של ס”ת. (ואין לומר דכוונת הרמב”ם לכבדו ולהדרו, את הס”ת עצמו, וע”ז כתב “דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר”, דהרי בטור כתב להדיא לכבד ולהדר את המקום שמייחד לס”ת).
וע’ מקדש דוד ב’ א’ דבע”ז מ”ג אמרינן דלא יעשה שלחן תבנית שלחן מנורה תבנית מנורה, וציין למנ”ח שהק’ אמאי לא קתני ארון תבנית ארון.
והנה במנ”ח לא מצאתי קו’ זו. וע’ מנ”ח צ”ה (בדפוס חדש אות ט’) שהק’ אמאי לא הביא הרמב”ם בפ”ג מבה”ב צורת הארון כמו שכתב בצורת שאר הכלים ושמן המשחה. וכתב שם בקומץ המנחה דאין לומר דשמן המשחה נ”מ דאסור לעשות כמתכונתו, דהא גם הארון אסור כמו דוגמת היכל. ולפי הגרי”ז י”ל עוד דאין איסור בעשיית ארון דאינו מכלים המשמשים לפני דאינו מכלי המקדש.
וע’ מנ”ח צ”ה ח’ דהכלים אין מעכבים ושם אות ט’ כתב שארון לא היה בבית שני כי אינו מעכב במקדש, ומשמע דזהו ראיה למה שכתב לעיל בשאר הכלים. ולפי הגרי”ז אין ראיה משם.
וע”ע בגרי”ז במכתב, דמצות נשיאת הארון לדורות בכהנים דוקא, ושאר כלי המקדש אינו לדורות אחר שבנו בהמ”ק. ומיושב בזה קו’ המנ”ח שע”ט אמאי כתב הרמב”ם המצוה לדורות בכהנים רק בארון ולא בשאר כלים. והמנ”ח לשיטתו כנ”ל.
בדברי חז"ל שת"ח דומה לארון הקודש
ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו (שמות כ”ה י’), וכתב בבעל הטורים וז”ל: “כל מידותיו היו שבורות בחצאי אמות ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו”, עכ”ל. וכוונתו דבאה התורה ללמדנו דת”ח הוא כארון הקודש שמידותיו שבורות, דכדי להיות כארון הקודש צריך להיות במצב של משפיל עצמו, דענין זה דהת”ח הוא כארון הקודש הוא, דהוא בית קיבול לתורה שבע”פ, וממילא צריך להיות משפיל עצמו, וכדברי חז”ל דתורה מנחת את הגבוה והולכת אצל הנמוך, דרק במקום שפלות יכולה התורה לשכון, וזה בא הכתוב ללמדנו, דארון הקודש צריך מידות שבורות, ואז יוכל להיות ככלי קיבול לתורה, וכן הוא בת”ח דהוא ארון הקודש לתורה שבע”פ.
ודרשה נוספת מצינו בגמ’ (יומא דף ע”ב ע”ב), שדרשו בגמ’ על פסוק (י”א) מבית ומחוץ תצפנו, כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם, שנאמר מבית ומחוץ תצפנו, וגם כאן תהיה הכוונה דכדי שיהיה הת”ח כארון הקודש, צריך שידמה בזה לארון שמבית ומחוץ תצפנו, דהיינו שתוכו כברו דהיינו שמושלם במידת האמת, וזהו כיון שהתורה היא תורת אמת, א”כ לא יוכל האדם להיות ככלי קיבול לתורה שבע”פ, אם לא יהיה מושלם במידת האמת.
והיוצא מהדברים ששני הענינים, גם ענין להשפיל עצמו וגם ענין תוכו כברו, אין זה רק סיבות לזכות לתורה, אלא דהוי תנאי בזכיה לתורה, כדברי בעה”ט דת”ח צריך להשפיל עצמו, וכן בגמ’ כל ת”ח שאין תוכו כברו אינו ת”ח, והיינו דהם דברים המעכבים לזכות בתורה, וזהו כדברינו דאין התורה נמצאת במקום גבוה כי אם אצל מי שמשפיל עצמו, וכן התורה שהיא תורת אמת לא תשכון במקום שאינו מושלם במידת האמת, דכיון דת”ח מהותו דהוא כארון הקודש לתורה שבע”פ, אזי יש בו את התנאים הנלמדים מארון, שצריך שלימות במידת האמת, וכן בענוה כדי לזכות להיות כארון הקודש.
ולדברינו יתבארו דברי הדעת זקנים כאן שכתב וז”ל: “ועשו ארון, בכולהו כתיב ועשית וכאן כתיב ועשו, לפי שהכל חייבים להתעסק בו מפני כבוד התורה שבתוכו, וק”ו לתלמידי חכמים שבני עירם מצווים לעשות מלאכתן כדי לכבדם, והכי איתא ביומא פרק בא לו (דף ע”ב ע”ב), ועשו ארון עצי שיטים מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווים לעשות לו מלאכתו, מבית ומחוץ תצפנו, אמר רבא כל ת”ח שאין תוכו כברו אינו ת”ח”, עכ”ל. וכוונתו להוכיח מדברי חז”ל, דת”ח הוא כארון הקודש, ולכן בני עירו חייבים לעשות לו מלאכתו, כמו שכולם חייבים בבניית ארון הקודש, ומטעם זה דהת”ח הוא כארון, נדרש ג”כ שת”ח צריך שיהיה תוכו כברו, וכמוש”נ.
וכדברינו מצינו במדרש שיר השירים רבה (פרשה א’ סוף אות כ’), דז”ל המדרש שם: “ובית מדרשו של ר”א היה עשוי כמין ריס, ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה, פעם אחת נכנס ר’ יהושע, התחיל מנשק אותה האבן, ואמר האבן הזאת דומה להר סיני, ומי שישב עליה דומה לארון הברית”, עכ”ל. ואין כוונת המדרש לדמיון בעלמא, כי אם כדברינו דאכן הת”ח הוא כארון הקודש שבו מונחת התורה, ומקום שלמד הוא דומה להר סיני, דהרי כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש נאמר למשה מסיני, וא”כ הת”ח שהוא כארון, אזי מקום לימודו הוא כהר סיני, דשם ניתנה כל התורה.
עוד מצינו כדברינו בגמ’ (כתובות דף ק”ד ע”א), דאיתא שם בשעת הסתלקותו של רבינו הקדוש, “פתח ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש”. ואין הדברים כמליצות, אלא דברים ככתבן, דהת”ח הוא ארון הקודש, ואחזו בו אראלים ומצוקים, עד שנצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש.
ונראה עוד בזה, דכאמור ענין השפלות והאמת הם תנאים הנצרכים לת”ח, שבלעדם לא יוכל להיות בדרגא שדומה לארון הקודש שהוא משכן לתורה, אך עצם הדבר שזוכה הת”ח להיות כארון הקודש, יסודו הוא מדברי המשנה באבות, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ונזכר שם ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר, וזהו השגות הרבה יותר מכפי עמלו, וזה זוכה כשעמל בתורה לשמה, ואז זוכה שיהיה כארון שבו מונחת כל התורה, וממילא דכל רזי תורה גלוים לפניו, וזהו כדאיתא בפסוק ותורתך בתוך מעי, וכן הפסוק תורת אלוקיו בלבו, דנעשה הוא בית קיבול לתורה, וממילא דהשגותיו הם ללא גבול.
***
בדברי חז”ל דקרש שזכה להינתן בצפון ינתן בצפון
והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר (שמות כ”ו ל’), ועל פסוק זה דרשו בירושלמי שבת (פי”ב הל’ ג’), וכי יש משפט לעצים, אלא זהו קרש שזכה להינתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום, ומה”ט אי אפשר להחליף את מקומות הקרשים וצריך לסמן את מקומם, כדאיתא במשנה שם שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זה בן זוגו, ולא נתברר דמ”ט צריך לסמן בין קרש לחבירו, הרי הלימוד הוא רק שקרש שזכה בצפון לא ינתן לדרום, וא”כ לכאורה בצפון עצמו אין נפ”מ סדר הקרשים, וא”כ מדוע צריך לסמן את בן זוגו, הרי סגי שיסמנו על כל קרש לאיזה צד הוא שייך צפון או דרום או מערב.
וראיתי בפי’ היכין על המשניות שכתב וז”ל: “דקרשים שבצפון אינן קדושים כאותן שבדרום שהיה שם המנורה, וכמו כן הקרוב קרוב לכותל מערבי נמי קדוש טפי”, עכ”ל. ולדבריו יוצא דכל קרש שונה מחבירו, משום שהדרום חשוב מהצפון, והקרוב למערב עדיף על הרחוק, וא”כ שפיר צריך להקפיד בכל אחד על מקומו, ורק דעדיין יש לדון שבקרשים שבצד מערב לא יהיה נפ”מ ביניהם, וגם הקרשים שבצפון או בדרום הנמצאים בתוך קודש הקדשים, לא יהיה נפ”מ ביניהם, ואולי גם בהם יש הקרובים יותר לארון שהיה באמצע, ועדיפים על הרחוקים יותר.
והנה מצינו במג”א הל’ ציצית סי’ ח’ שכתב בשם השל”ה (מסכת חולין נר מצוה אות כ”א), שנהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסימן, שאותן ציצית שלפניו יהיו לעולם לפניו, כמו שאמרו קרש שזכה בצפון היה לעולם בצפון, והביאו הנו”כ דהאר”י חלק ע”ז, ויתכן דהאר”י סבר, דאכן במשכן יש חשיבות יותר לדרום מהצפון, אבל בציצית ס”ל דלא אמרינן דציצית דלפניו עדיף מלאחוריו.
ודעת השל”ה מבוארת בדבריו שדעתו דבציצית יש מעלה להציציות כשהם מלפניו, דז”ל: “בענין הנחת הטלית, ראוי שאותם ציציות שבאו ראשונה בצד ראש שיהיו לעולם לצד הראש, כיון שזכו להיות למעלה אין ראוי שירדו ממעלתן, וע”כ נוהגים לעשות עטרת תפארת להיכר שהוא חלק הראש, שלא יחליפנו ולא ימיר אותו עליונים למטה ותחתונים למעלה. וראיה לדבר ממאי דאמרינן בירושלמי (שבת פי”ב הל’ ג’) והביאו הר”ן במס’ שבת פ’ הבונה (דף ק”ז ע”א), גבי מה שאמרו חכמי המשנה ז”ל שכותבין קרשי השכן לידע איזהו בן זוגו. זה לשונו שם, אמר ר’ אמי והקמות את המשכן כמשפטו, וכי יש משפט לעצים, אלא קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון לעולם וכן בדרום ינתן בדרום, לפיכך רושמין עליהם שלא יחליפו וכו. וכעין זה מצאתי במהרי”ל הל’ סוכה, האיך שראה שרבו מהר”ש היה מסמן הדפין למחיצות הסוכה א’ ב’ ג’, כדי לראות סדר עמידתן שלא לשנותן משנה לשנה, עכ”ל”.
וכן מצינו עוד בשל”ה (מסכת סוכה נר מצוה אות ז’) שהביא שמהרי”ל כתב דדפנות סוכה צריך שיהיו באותו מקום משנה לשנה, ודימה לזה השל”ה את דברי הירושלמי, דקרש שזכה בצפון לא יניחנו בדרום, ולכאורה לדברי השל”ה שפירש בציצית, דיש עדיפות בלפניו מלאחריו ולכן לא ישנה כמו בקרשי המשכן, א”כ מ”ט בקרשי סוכה לא ישנה, הרי אין שום מעליותא באיזה צד יהיו, ומ”ט דומה זה לקרשי המשכן, וצ”ע.
שוב ראיתי להביכורי יעקב (סי’ תר”ל אות ט”ז) שכתב לחלוק על השל”ה, וכתב שאין דומה לירושלמי, ומטעם שרק בקרשים יש קדושה יותר, אך בציצית וכן בקרשי סוכה אין שייך זה, יעו”ש. והביאו הביאור הלכה בסי’ תר”ל סעיף ו’.
וכד מעיינינן חזינן שהמהרי”ל לא הביא כלל את הירושלמי כמקור לדבריו, כי אם השל”ה, ובדברי המהרי”ל הביאו גירסא שכתוב שנהג כן לחיבוב מצוה, וא”כ אין כוונתו משום דברי הירושלמי, דכאמור אין זה דומה לירושלמי, וכוונת מהרי”ל דיש ענין חיבוב מצוה שלא לשנות את דפנות הסוכה, ויתכן דטעם זה שייך גם בציצית.
ובהאי ענינא יש לעיין, האם גם באדנים יש הקפדה שכל אדן יש לו את הקרש שלו, דהיינו דאדן שזכה בצפון לא יהיה בדרום ולהיפך, ובסברא לכאורה מאי שנא מקרשים עצמם שעליהם יש לדין זכה בצפון, ולא מבעיא לדברי השל”ה שדימה מצוות ציצית לקרשים, וא”כ אדנים נמי לא שנא, אלא אף להביכורי יעקב שחילק, אך גם לדבריו אין נפ”מ בין קרשים לאדנים, דכמו שיש שינויי קדושה בקרשים בין המקומות, כמו”כ יש גם באדנים.
Parsha Preview
Harav Hagaon Shmuel Wolman Shlita
The Ultimate Investment Opportunity
Parashas Terumah
Harav Hagaon Shmuel Wolman Shlita
The Ramban, in his hakdamah to Sefer Shemos, highlights the common thread of this sefer, which begins with the kur habarzel of shibud Mitzrayim, followed by the geulah from Mitzrayim, and then Krias Yam Suf, all which is a preparation for Mattan Torah, which is the purpose of everything. But the Ramban explains that the culmination of the geulah occurred only after the Mishkan was built and the Shechinah began to dwell there.
Last week’s parashah ended with Klal Yisrael proclaiming “naaseh v’nishma,” which was the pinnacle of Kabbalas HaTorah, and this week’s parashah begins with binyan haMishkan. The parashah opens with the command: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, and the Baal Haturim points out that the term דַּבֵּר is a lashon of piyus, as in the passuk: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם, which is also a lashon of piyus. Why did Hakadosh Baruch Hu deem it necessary to appease Klal Yisrael in order to make them willing to participate in this mitzvah of donating to the Mishkan? The Baal Haturim explains that since this mitzvah required financial outlay, piyus was necessary, as Klal Yisrael had to be placated and encouraged to come forward with their donations.
This seems mind-boggling. We’re talking about the Dor Dei’ah, who just saw all the incredible nissim of Yetzias Mitzrayim and Krias Yam Suf and witnessed before their eyes the fulfillment of all the promises of Bris Bein Habesarim, and they still need piyus in order to be willing to contribute to the loftiest of causes — building a place for the Shechinah of the Eibishter Himself to dwell? Besides, this Mishkan was going to be the channel of shefa, of all goodness, and a way for Klal Yisrael to attain kapparah. So why did this fundraising drive require piyus? Moreover, Klal Yisrael just become instant billionaires from the spoils of Mitzrayim, especially after Krias Yam Suf; Chazal describe each member of Klal Yisrael walking away with eighty donkeys laden with gold and other treasures. Was it really so hard to get Klal Yisrael to donate a little something for the Mishkan?
It’s Not Yours
In a letter, the Alter from Kelm adds another element to the question. All of Klal Yisrael’s wealth at this point is what we call “easy money” — it was given to them literally overnight, miraculously, straight from the Eibishter Himself. How could Klal Yisrael not relish the opportunity to give a little of it back to the Eibishter?
The Alter saw this statement of Chazal as a testimony to the power of kochi ve’otzem yadi. So prone are we to want to own our successes and assets that we can become completely blind as to how those things came about. Klal Yisrael was actually capable of starting to believe that this was their hard-earned money, to the extent that it would become hard for them to part with it. Therefore, Hakadosh Baruch Hu told Moshe Rabbeinu that he would need to use piyus to coax them into understanding the concept of וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.
This is in itself a tremendous lesson in how to relate to wealth, and how we must constantly bear in mind that מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ— which gives us clarity in how we are meant to distribute our assets. But if we internalize this concept, it extends to more than wealth, and can transform our approach to avodas Hashem. Every physical capability, every talent, and every ounce of strength is nothing short of a matnas chinam from the Eibishter. And it goes without saying that we should be focused on using all of these resources to do His ratzon.
“Taking” Hashem
But perhaps we can offer a different explanation of this need for piyus. The meforshim offer numerous ways to explain the juxtaposition between Parashas Mishpatim and Parashas Terumah, and Tanna Dvei Eliyahu addresses this smichus as follows:
וכיון שקיבלו ישראל מלכות שמים בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע, מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה.
Tanna Dvei Eliyahu is explaining that Klal Yisrael received the command to donate for the Mishkan as a result of their joyous declaration of naaseh v’nishma. How are we to understand the connection between this specific mitzvah of nidvas haMishkan to Klal Yisrael’s saying naaseh v’nishma?
The answer might lie in what seems to be a strange lashon: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. Why is donating to the Mishkan described in terms of taking, as if Klal Yisrael was given to the opportunity to take or receive something?
The key lies in the word after וְיִקְחוּ, which is לִי. The Midrash explains that this word does not merely describe the destination of the donation, or the motive behind the giving, but is actually a description of what Klal Yisrael will be getting through their donation. Their physical act was one of giving, but Moshe Rabbeinu wanted to drive home what was really happening: Through Klal Yisrael’s donating to build the place of the Eibishter’s hashraas haShechinah, they were receiving an incredible opportunity to, so to speak, “get” the Eibishter. Through the terumah, they would “take Me.” When a person donates to the Eibishter’s Mishkan, it creates a connection with Hakadosh Baruch Hu, and hence the lashon וְיִקְחוּ לִי.
How do we understand this incredible power? How can a mere donation of material goods create such a dveikus in Hakadosh Baruch Hu that can be described, kaveyachol, as taking Him?
To understand this concept, we need to discuss a few more questions regarding the donations to the Mishkan.
Why the Need for Luxury?
The Dubno Maggid asks: Why did the Eibisher’s place of hashraas haShechinah, which was purely spiritual, require all these material items — gold, silver, copper, and the like?
Furthermore, the Nesivos, in his sefer Nachlas Yaakov, notes that the Midrash seems to state clearly that Moshe Rabbeinu, who transmitted the command to donate to the Mishkan, was never told to contribute or be part of the donations to the Mishkan on a personal level. How do we understand Moshe Rabbeinu’s exclusion from this tremendous opportunity for dveikus in Hakadosh Baruch Hu?
Lastly, we know from the Gemara in Kiddushin how precious and expensive the avnei miluim were, so why were they listed at the end, and not at the top of the list, with the gold?
The answer is that Hakadosh Baruch Hu does not require our financial assistance, as the passuk states: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב. He was looking for nothing more than an expression of nedivus lev. In building the Mishkan, He was not seeking a place for his Shechinah, but rather the opportunity to dwell in the heart of each Yid. He wanted the process of donating to the Mishkan to create a real connection between Himself and Klal Yisrael, and He told Moshe Rabbeinu that the way to create that connection is through donating to the Mishkan. When Klal Yisrael give happily of their possessions to the Eibishter, that expresses nedivus lev, and that is the hidden power that creates the תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, the dveikus of וְיִקְחוּ לִי, which ultimately leads to וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם — in the heart of each individual.
Accordingly, explains the Dubno Maggid, the Eibishter commanded Klal Yisrael to specifically give their most expensive, valuable material commodities. This was not because he wanted or needed the Shechinah’s abode to be high-end; rather, it was a way for Klal Yisrael, who treasured these items, to display and embody nedivus lev through giving their cherished items to Hakadosh Baruch Hu. These items were merely a vehicle of nedivus lev. Accordingly, says the Nesivos, Moshe Rabbeinu — who was far removed from any desire for these riches — would not express nedivus lev through donating them, and he was therefore not included in this exercise.
The avnei miluim were extremely valuable, but the Gemara in Yoma tells us that they were literally dropped off by a cloud. Klal Yisrael did nothing to attain these items, so they felt barely any connection to them. Since the avnei miluim were just a handout from Hakadosh Baruch Hu, they were the easiest items for Klal Yisrael to part with. Therefore, they are listed last, because the items on the list are ranked according to the nedivus halev factor.
The Path to Dveikus
With this understanding of the deeper meaning of the donations to the Mishkan, we can now understand the need for piyus when Klal Yisrael were asked to donate. Had they been asked merely to donate their newfound riches for the sake of the Eibishter, they would have immediately jumped at the opportunity. But they knew that the Eibishter lacks nothing and was obviously not asking for help. This was no ordinary fundraising drive or building campaign — it was Hakadosh Baruch Hu asking for nedivus halev. Yes, the physical manifestation was parting with their cherished valuables, but that was not really the request. Hakadosh Baruch Hu wanted Klal Yisrael not just to give, but to crave to give, to savor the opportunity, to appreciate how giving to the Eibishter is the ultimate receiving: וְיִקְחוּ לִי. And giving at that level requires a lashon of piyus: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
Perhaps this is the depth of the Tanna Dvei Eliyahu’s statement. When Klal Yisrael joyously declared naaseh v’nishma, they showed their appreciation for the opportunity to perform Hakadosh Baruch Hu’s mitzvos and do His will. The emphasis of the Tanna Dvei Eliyahu is not just Klal Yisrael’s willingness to commit to naaseh v’nishma, but rather that they did this b’simchah, as it says: וכיון שקיבלו ישראל מלכות שמים בשמחה.
When Hakadosh Baruch Hu perceived that simchah for avodas Hashem, he saw that Klal Yisrael had reached the madreigah at which their giving would be with the nedivus halev that would create the dveikus of וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם — בתוך כל אחד ואחד. That’s when He immediately issued the command of דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה.
As we read through these parashiyos of Sefer Shemos and experience the shibud, and Yetzias Mitzrayim, with the understanding that this is all a conduit for Klal Yisrael to become the Am Hanivchar — bnei chorin, or geulim, in the words of the Ramban — we can begin to appreciate that the climactic moment of naaseh v’nishma, coupled with the construction of the Mishkan and the donations to it, created the dveikus with Hakadosh Baruch Hu that allows each one of us to feel the Shechinah deep in our hearts. But we are very clearly taught that the one and only way to create that connection and relationship is through authentic nedivus halev and avodas Hashem that is not self-serving, but is, rather, an outgrowth of appreciating that doing the Eibishter’s ratzon is never an expense — it’s the ultimate investment, which results in the precious dividend of וְיִקְחוּ לִי and קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב.