Parshas Teruma 5781

ShmosTrumah

↓ Download PDF

דברי רבותינו

דברי הימים

בשבילי הלכה

כבוד - חכמים ינחלו

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview‬‬ ‫‪Audio‬‬

דברי רבותינו

Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch Finkel ,zt”l

ויאמר שמואל, כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך, וישסף שמואל את אגג (הפטרת זכור)

איתא בילקוט: א”ר לוי בשם ר’ יוחנן מה היו עושים בי”ד של עמלק לישראל, היו מחתכין מילותיהן וכו’, בא שמואל ופרע להם שנא’ וישסף שמואל את אגג וכו’. ר’ אבא בר כהנא אמר היה מחתך מבשרו זיתים זיתים ומאכיל לנעמיות, הה”ד יאכל בדי עורו ברור לו מיתה רעה, ע”כ. מבואר שהרג שמואל את אגג מדין עמלק.

אך צ”ב: דבפס’ מזכיר “כאשר שכלה מנשים חרבך” וכו’, משמע שהרגו מדין רוצח?

ברמב”ם (מלכים ה,ה): מ”ע לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומ”ע לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנא’ זכור את אשר עשה לך עמלק וכו’. עכ”ל. מבואר דעיקר מצוות זכירת מעשה עמלק היא כדי לעורר איבתו ושנאתו.

וכן ברמב”ם (סה”מ ע’ קפט): שציונו לזכור מה שעשה לנו עמלק וכו’ ולשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו וכו’. “הלא תראה שמואל בהתחילו לעשות המצוה הזאת איך עשה, שהוא זכר תחילת מעשהו הרע ואח”כ ציוה להורגו וכו’. עכ”ל.

וצ”ב: דהרמב”ם עוסק במצוות זכירת מעשה עמלק והביא ראיה משמואל שעסק במצות מחיית עמלק?

מבואר דעת הרמב”ם דזכירה ומחיה אינן מצוות נפרדות, אלא הזכירה עניינה להגביר את השנאה לעמלק ולהביא לקיום המחייה. וכן מבואר שבמלחמה עצמה מקיים מצוות זכירה.

מבואר שכשבא שמואל להרוג את אגג, עסק במצוות זכירה ולפיכך הזכיר מעשיו הרעים, ועי”ז הזכירה מעורר איבתו ועי”ז יגיע למחייתו.

והתחדש בפס’ שגם בזכירת רציחותיו של עמלק בזה”ז, כמו שהזכיר שמואל, מקיים מצוות זכירה ע”י שמגביר שנאתו. וכן נראה מהרמב”ן (סוף כי-תצא) שאומר דבקריאת המגילה וזכירת מעשי המן הוא עניין של שכירת מעשה עמלק. (ובתרגום שני איתא שקראה אסתר פ’ זכור בבואה לפני המלך, והיינו לקיים זכירה לםני מחיה.)

מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

ויקחו לי תרומה – לשמי
סיפר הרה”ג רבי מרדכי יפה שליט”א: כאשר התגלגלה לידי מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה ההזדמנות לרכישת הבניין שבו נבנה בית המדרש ‘פרידמן’, לא היה ברשותו הכסף שנדרש לצורך העיסקה ולא תורם למימון הרכישה והבניה. אולם אעפ”כ מרן זצ”ל לא היסס וחתם על העיסקה לרכישת המבנה ובניית בית המדרש.

לימים, בוועד שמסר מרן זצ”ל לבחורי הישיבה לאחר מכן סיפר שיש מאלו המסייעים בידו במלאכת הקודש בישיבה, שלא היו מרוצים מכך שהוא ניגש לבנות בלי שקיבל תרומה לשם כך.

כשנסע לחו”ל לדינר שערכה הישיבה, ודיבר עם נדיבים לתרום עבור קניית הקרקע, לא קיבל מהם תשובה.

קרוב לזמן שהיה עליו לשלם תשלום גדול, התקשרו אליו ממשרד הישיבה בארה”ב, ובישרו לו שאחד הנדיבים שרבינו היה אצלו מסכים לתרום סכום נכבד, שיכסה את כל העלויות הגדולות של הבניה. כששמע רבינו את הדברים הוקל לו מאד. מיד התקשר לעמיתיו בהנהלת הישיבה וסיפר להם שהגיעה תרומה גדולה מאוד למימון ההוצאות.

לאחר מס’ ימים התברר שהנדיב יכול לתת את התרומה רק בתשלומים. שוב נפל עול כספי כבד, אמנם זמני, על צווארו של רה”י.

אמר רבינו בשיחתו: “ברוך השם, גם בתשלומים זה חסד גדול מהקב”ה. אולם תדעו, שהסיבה שלא קיבלתי את התרומה בתשלום אחד, מה שהיה מקל עלי מאוד, היה מפני שהתקשרתי לספר על כך והתגאיתי!”

מספר רבי מרדכי: “כאב לי לשמוע שרבינו משפיל את עצמו בסיפורים כאלו בפני תלמידיו, ומיד לאחר הוועד שאלתי אותו: האם לא יתכן שאדם שמח בטוב שהבורא היטיב איתו ומספר זאת לאחרים?! למה רבינו אומר שהוא התגאה?! אמר לי מרן: אתה צודק, אין פגם בעצם הסיפור, אדרבה זו הדרך האמיתית לספר על חסדי השי”ת והשגחתו הפרטית. אולם אני יודע את האמת שהתגאתי.”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תרומה

איש ולא קטן

סנה’ ס”ט בצלאל היה בן י”ג כשעשה המשכן, והוכיחו מזה דדורות ראשונים הולידו צעירים דהרי אבי זקנו כלב היה בן מ’ שנה כשנשלח לרגל את א”י, וע”כ הולידו אז צעירים. וכן הוכיחו שם מאחיתופל. ובתוס’ שם דא”כ בדורות ההם הביאו שערות פחות מבן י”ג ונתחייבו במצוות בזמן שהביאו שערות, וכל הדין הידוע לנו על בן י”ג הוא רק דורות אחרונים דאין מוליד עד בן י”ג.

אבל בשו”ת הרא”ש כלל ט”ז כתב הלכה למשה מסיני רק מבן י”ג. וכתבו דחולק על תוס’ ואפילו דורות ראשונים לא נתחייבו. ולדבריו צ”ל דדין איש בתורה היינו מלבד שתי שערות יש עוד הלכה דבעי בן י”ג. ויש להסביר יותר לפי או”ש פי”א מנדרים דדן אם העיקר תולה בגידול הגוף להולדה או בחכמת האדם. והנה בסנה’ ס”ט תולה בהולדה דכתיב וכי יזיד איש ובנדה מ”ה נ”מ איש ואשה משום בינה יתירה. ולפי הרא”ש א”ש דדין איש מחייב ראוי להוליד ומלבד זה יש הלכה למשה מסיני רק בן י”ג גדל בחכמה.

ולכא’ לפי”ז א”כ כל הלכה למשה מסיני לכא’ נ”מ רק לענין דורות הראשונים כי בזה”ז בלא”ה בעי שערות ואין שערות עד בן י”ג.

אכן ע’ בחו”מ ז’ ב’ מבן י”ג שנה כשר לדיין אף בלי שערות ורע”א יו”ד רכ”ח ג’ דמיירי שאין ידוע אם הביא שערות אבל הביא דלשון הירושלמי משמע אפילו בודאי לא הביא וכ”כ בסמ”ע סק”ט. וצ”ע היכן מצינו דין בן י”ג וא”צ שערות. וכן מצינו בית מאיר אהע”ז י”ז י”ג לענין עד א’ נאמן באיסורים מה”ת בבן י”ג בלי שערות.

ותי’ משאת משה פסחים סי’ נ”ד דבכל מקום דבעי איש בעי שערות. ונמצא לענין קדושין בעי שערות דכתיב איש, ע’ רש”י כתובות ע”ג ע”ב דכתיב כי יקח איש, ולענין חליצה דכתיב אם לא יחפוץ האיש, וע’ יבמות ק”ה ע”ב, ולענין עדות ע’ ב”ב קנ”ה ע”ב דכתיב ועמדו שני האנשים. וכן להתחייב במצוות מה”ת ולפטור אחרים, בעי איש כמ”ש גר”א אבות פ”ה מכ”א דכתיב איש בכמה מצוות (או דכתיב בבמדבר ה’ ו’ איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, וכעין שכתב ברע”ב אבות פ”ה מכ”א).

והנה בכל מקום דבעי איש בעי שערות שיכול להוליד. אבל יש דינים בתורה דא”צ שם איש, ומ”מ יש הלכה למשה מסיני דכל דיני התורה נאמרו רק בבן י”ג כדברי הרא”ש. ולכן לענין דיין וע”א נאמן באיסורים בעי בן י”ג אבל א”צ שערות. וכעין דורות הראשונים שהיה הלכה למשה מסיני אף שהביאו שערות.

ועוד הביא מס’ המכריע לענין מכירת קרקע דבן י”ג ולא הביא שתי שערות דסברי הגאונים דיכול למכור, והק’ ס’ המכריע מ”ש מקדושין.

כבוד - חכמים ינחלו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

איתא באבות (ד, יב): רבי שמעון אומר, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן.

וברש”י שם: וכתר שם טוב- כלומר על ידיהן הוא בא, אם עוסק בתורה נמצא שם טוב עליו וכו’.

בגמ’ יומא ע”ב: א”ר יוחנן שלשה זירים הן, של מזבח, ושל ארון, ושל שלחן, של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח, שמא תאמר פחות הוא, ת”ל (משלי ח-טו) בי מלכים ימלוכו.

רבי יוחנן רמי, כתיב זר וקרינן זיר, זכה נעשית לו זיר לא זכה זרה הימנו. וברש”י זכה- ללמוד לשמה ולקיימה, זרה- משתכחת ממנו.

אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם שנאמר מבית ומחוץ תצפנו. בזמן הגמ’ ה’ברו’ היה טוב והיו צריכים לדאוג שה’תוכו’ יהיה טוב כמוהו, היום יש כאלה שה’תוכו’ טוב אצלם, אבל צריך שה’ברו’, בלבוש וההתנהגות, יהיה טוב כתלמיד חכם ממש מבית ומחוץ.

וברבינו יונה באבות שם כתב שכתר תורה גדול מכתרים אלו, שהארון מבפנים הפרוכת, והשולחן והמזבח מחוץ לפרוכת. ועוד ראיה, כי למלכות וכהונה ייחד להם בתים, בית למלכות שנאמר ‘בית דוד’ וגו’, ולכהונה שנאמר ‘בית אהרון בית הלוי’, אבל ליראת ה’, שהוא כתר תורה, אין בית מיוחד, שנאמר יראי ה’ ברכו ה’, בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, עכ”ל.

שמות (כח, ב): “ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת”, וברמב”ן: שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים וכו’.

במדרש רבה (לח, ה): דבר אחר, ‘וזה הדבר’- הדא הוא דכתיב (משלי ג, לה) כבוד חכמים ינחלו, אין כבוד אלא תורה, תדע לך, מה אמר בראש דברי הימים אדם שת אנוש וכן כולן, ואין אתה מוצא באחד מהם כבוד, עד שמגיע ליעבץ, שנאמר (דברי הימים א’ ד, ט) ויהי יעבץ נכבד מאחיו. למה כתוב בו כבוד, על שיגע בתורה, הוי “כבוד חכמים ינחלו”. וכן אתה מוצא באהרן, מה כתיב (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו, מה אמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות כח, ב) ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, וכל אלו בזכות התורה שהיה יגע בה, הוי כבוד חכמים ינחלו.

ועוד שם ג’: דבר אחר, שעשה הקדוש ברוך הוא כבוד לאהרן, שהלבישו כמלאכי השרת, שנאמר (מלאכי ב, ז) ‘כי מלאך ה’ צבאות הוא’, אמר רבי יהודה מכאן אמרו כל כהן שהוא אוכל בתרומה ואינו בן תורה אינו כהן לעתיד לבוא, אלא נמאס משלשה דברים, שנאמר (הושע ד, ו) כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי, שכן שלשה אלפין יש בו, שנמאס מן הכהונה ומן המקדש ומן הלויה. אבל אם היה בן תורה הוא כמלאך, שנאמר (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא, ואם לאו ראה מה כתיב (איוב י, כב) ארץ עפתה כמו אפל, זה גיהנם, שהרשעים פורחים כעוף. דבר אחר, עפתה, שהרשעים עיֵפים בה. ומי ירד לשם, אמר רבי חמא מי שאינו רגיל לעשות תלמודו סדרים סדרים ובועט, שנאמר (איוב י, כב) צלמות ולא סדרים. ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז), אם יגע בה אלו לא דיו אלא שהוא נעשה תלמידו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי ה’, וכן (ישעיה ל, כ) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך.

ועוד שם ד’: דבר אחר, זה הדבר- הדא הוא דכתיב (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים, זהו שאמר הכתוב (תהלים כו, ו ז) ארחץ בנקיון כפי, לשמע בקול תודה. יכול אף להקריב פרים ואילים, תלמוד לומר: לשמע בקול תודה. לפי שישראל אומרים רבון העולם, הנשיאים חוטאים ומביאים קרבן ומתכפר להם, משיח חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, אנו אין לנו קרבן. אמר להם (ויקרא ד, יג) ואם כל עדת ישראל ישגו וגו’. אמרו לו עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות. אמר להם, דברים אני מבקש, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה’, ואני מוחל על כל עוונותיכם. ואין דברים אלא דברי תורה, שנאמר (דברים א, א) אלה הדברים אשר דבר משה. אמרו לו, אין אנו יודעין, אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל וכו’, אף כאן הוא אומר, זה הדבר, לפי שלא התרצה הקדוש ברוך הוא לאהרן אלא על ידי התפלה.

בגמ’ (תמורה טז.): אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך, אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר לא כך כתבת בי (שמות לג-יא) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו, אמר לו הקב”ה לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה שנאמר (יהושע א-א) ויהי אחרי מות משה עבד ה’ ויאמר ה’ וגו’, במתניתין תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, אמר רבי אבהו אעפ”כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו שנאמר (יהושע טו-יז) וילכדה עתניאל בן קנז, תנא הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו עתניאל, שענאו אל, יעבץ שיעץ וריבץ תורה בישראל, ומנלן שענאו אל, דכתיב (דברי הימים א ד-י) ‘ויקרא יעבץ לאלקי ישראל לאמור, אם ברך תברכני והרבית את גבולי, והיתה ידך עמי, ועשית מרעה לבלתי עצבי, ויבא אלקים את אשר שאל’. אם ברך תברכני- בתורה, והרבית את גבולי- בתלמידים, והיתה ידך עמי- שלא ישתכח תלמודי מלבי, ועשית מרעה- שיזדמנו לי רעים כמותי, לבלתי עצבי- שלא ישגבני יצה”ר מלשנות, אם אתה עושה כן מוטב, ואם לאו הריני הולך לנסיסי לשאול, מיד ויבא אלהים את אשר שאל.

אבות ו’ ג’ הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומידעו, שנאמר (תהילים נה), ואתה אנוש כערכי אלופי ומידעִי, והלא דברים קל וחומר, ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומידעו, הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת על אחת כמה וכמה שצריך לנהג בו כבוד, ואין כבוד אלא תורה, שנאמר (משלי ג) כבוד חכמים ינחלו.

וברש”י שם: והכי קאמר, אין כבוד בא לו לאדם אלא על עסקי תורה, נא’ ואין כבוד אלא תורה, כלומר אין כבוד זה שאנו עושין ומצריכין לאדם לנהוג בו כבוד, אלא ברבו שלימד לו תורה, אבל לימדו אומנות אחרת לא.

וברבינו יונה באבות (ד, יב): וכתב שם טוב עולה על גביהן, ר”ל ולכתרים כולם צריך כתר שם טוב והרי הוא תלוי בכתר תורה, כי במה יש לאדם שם טוב אם לא בעסק אשר יעסוק בתורה ויקיים המצוות.

בגמ’ יומא ע”ב: אמר ר’ יונתן מאי דכתיב (משלי יז, טז) ‘למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין’, אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן י.את שמים.

“ועשית לו זר זהב סביב” לאהרן וזה כתר תורה, זר – זה גם מסגרת. יש לבן תורה לשים עצמו בתוך מסגרת. סיפר לי נכדו של המשגיח ר’ ירוחם ממיר זצוק”ל, ר’ נחמן ליבוביץ’ שליט”א, שסבו אמר לתלמיד עילוי בישיבה, תמונה בלי מסגרת חסר בכל התמונה ובכל היופי שלה, גם אתה חסר לך מסגרת ובלי זה חסר בכל התלמיד חכם שלך.

ה’ יזכנו שנזכה להיות “מבית ומחוץ תצפנו”, תוכו כברו וברו כתוכו.

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Yehuda Wagshal Shlita

A Small Space for Hashem

Parashas Terumah

Harav Hagaon Yehuda Wagshal shlita

The mitzvah of binyan Beis Hamikdash — וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם — is one that Klal Yisrael has collectively been waiting a very long time to fulfill. But it still hasn’t been Hashem’s will that we should be zocheh to perform this mitzvah. What could we possibly do so that Hakadosh Baruch Hu should not just allow us to do this mitzvah, but should want us to fulfill it?

The passuk states (Yeshayah 66:1): כֹּה אָמַר ה’ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. Rashi comments: איני צריך לבית המקדש שלכם — I don’t need your Mikdash. Hakadosh Baruch Hu declares that the heavens are His throne, and the earth is His footstool, so how can we build Him a house?

The next passuk continues: וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה’ וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי — even though I own everything, what do I focus on? On a poor person, on someone who has a humble spirit and is concerned and worried about the mitzvos and the word of Hashem.

The passuk is conveying that although Hashem doesn’t need our Mikdash, there is one thing in the world that He focuses on and that will cause Him to want to be in our Beis Hamikdash, and that is someone who is עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. If I’m don’t find that, Hashem says, I have no need for your Beis Hamikdash.

What does this mean? What connection is there between an is עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי and Hakadosh Baruch Hu wanting to be in a Beis Hamikdash? He has already declared that the heavens are His throne and the earth is His footstool, so why does such a person cause Him to desire to rest His Shechinah among us?

A Servant or a Son?

First, we need to understand what it means to be חָרֵד עַל דְּבָרִי. Chareid means concerned, trembling, about the word of Hashem. The Chofetz Chaim, in Shem Olam, explains this in the following manner. We know that there are two ways for a person to serve Hashem: אם כבנים, אם כעבדים — either as a son, or as a servant. What’s the difference between serving Hashem as an eved or as a ben? The difference is that a servant carries out his responsibilities only because he has to, while a son — if his relationship with his father is the way it is supposed to be — carries out his responsibilities vis-à-vis his father not only because he’s obligated to, but because he wants to. He is happy to serve his father, and he enjoys carrying out his father’s will.

Similarly, says the Chofetz Chaim, a person whose attitude toward avodas Hashem is that of an eved will be more than happy to find loopholes in halachah. If he is obligated to do a certain mitzvah, he will do it, but as a burden, and he’ll seek ways to exempt himself so that he can take it easy. In contrast, a person whose avodas Hashem is that of a son takes pleasure in doing mitzvos, and does not look for loopholes to exempt himself. On the contrary, he will look for ways to be obligated in mitzvos, because they are not merely something he must do — they’re something he wants to do.

There’s another difference between a person who serves Hakadosh Baruch Hu as an eved and one who serves Him as a ben, says the Chofetz Chaim. The middah of chassidus, as the Mesillas Yesharim teaches, is when a person does mitzvos in order to bring his Creator nachas ruach, not just because he is obligated to. What does it mean to bring Hashem nachas ruach? The Mesillas Yesharim also uses the analogy of a father and a son to illustrate this. The father occasionally asks the son to do things for him, as the Gemara says (Yevamos 5b): שחוט לי, בשל לי — slaughter for me, cook for me, and the son obeys, to fulfill the mitzvah of kibbud av v’eim. When the son hears all these instructions and requests from his father, he starts to learn his father’s style: “What does my father like? On Sunday he asked me for this, on Monday he wanted that, and on Tuesday he requested this.” Eventually, he begins to take the initiative in bring pleasure to his father even without the requests.

Similarly, Hakadosh Baruch Hu gives us clear guidelines of what we are obligated to do, but someone who relates to Him as a son to a father will not be satisfied with carrying out the letter of the law of the 613 mitzvos ; he will want to go lifnim mishuras hadin. From the things Hashem commanded us explicitly, this person will learn what Hashem likes, what brings Him nachas ruach, what His “style” is, and he’ll do those things even though he wasn’t commanded to. That’s the middah of chassidus: the person goes lifnim mishuras hadin and carries out the spirit of the law, and if he understands, from the mitzvos of the Torah, that something will bring Hashem nachas ruach, then he’s does it.

This, says the Chofetz Chaim, is the meaning of חָרֵד עַל דְּבָרִי. A person doesn’t just perform a mitzvah because that’s what Hashem commanded — he does it because he cares. The Chofetz Chaim gives a mashal regarding the mitzvah of shemiras Shabbos. We all know that a Yid may not work on Shabbos, and he must therefore close his business on Shabbos. The idea, or at least one of the ideas behind this mitzvah, is that we should remember that Hakadosh Baruch Hu is the Borei and the Manhig of the world. By refraining from work for one day a week, we remember and proclaim that we are really always dependent on Hakadosh Baruch Hu.

This mitzvah of shemiras Shabbos involves many details of what’s considered melachah, what’s assur and what’s muttar. Beyond that, there’s the idea of refraining from earning money, and closing down one’s business, in order to place our bitachon in Hashem. Yet someone who serves Hakadosh Baruch Hu only as an eved might seek loopholes and heterim for how to earn profits on Shabbos in a roundabout way that does not technically involve melachah, perhaps through a non-Jew. Was he mechallel Shabbos? Of course not, he found a loophole. But someone who is חָרֵד עַל דְּבָרִי, says the Chofetz Chaim, would not do that. Such a person doesn’t look for loopholes. He recognizes what ratzon Hashem is, and what’s behind Hakadosh Baruch Hu’s commandment to keep Shabbos, and even if there’s a way to circumvent the issur of working on Shabbos, he won’t do it, because he’s concerned about the word of Hashem, and what Hashem wants is what he wants.

A Small Room

The Gemara in Bava Basra teaches that Klal Yisrael are sometimes called avadim and sometimes referred to as banim. When they are performing the will of Hashem, says the Gemara, they are called banim, and when they are not performing the will of Hashem they are called avadim: בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין. The question can be asked: An eved is someone who performs the will of his master, and if he does not obey is master, he is not behaving like an eved — he’s rebelling! So how can Klal Yisrael be called avadim at a time when they’re not doing ratzon Hashem?

The answer is that the Gemara is careful to use the wording: רצונו של מקום, not צוויו של מקום. If a person would not perform the command of his Master, Hakadosh Baruch Hu, he would not even be called an eved; the very essence of an eved is that he performs his master’s will. The difference between an eved and a ben is that the eved does only the master’s command, while the son does his father’s will. Similarly, someone who serves Hashem as an eved does צוויו של מקום, while someone who serves Hashem as a son does רצונו של מקום, because he seeks to bring nachas ruach to Hashem.

The Midrash likens Hashem’s command to build Him a Mikdash — וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם — to a king whose beloved daughter got married and moved away. “It’s so hard for me to part from you,” the king told his daughter. “I want you to build me a small chamber near where you live so that I can come and be with you all the time.” Similarly, Hakadosh Baruch Hu’s relationship with the Torah, and with Klal Yisrael who learn the Torah, is that of a father to his child.

We can now understand the meaning of Hashem’s declaration that הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי — and yet וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. What kind of house can we possibly build that Hashem would be interested in inhabiting? But there’s one thing that makes Hashem want to be near us, even if it’s in a small room that is dwarfed by the heavens and the earth that serve as Hashem’s throne and footstool. And that is a person who is חָרֵד עַל דְּבָרִי — who serves Hashem because he cares, not because he must. Such a person is behaving as a son, performing רצונו של מקום, and that causes Hashem to want to reside with him.

Hashem doesn’t need our Mikdash — He owns the heavens and the earth — but if we’re His children, then He wants to reside with us even in the “small chamber” of the Beis Hamikdash.

That’s the meaning of וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

Baruch Hashem, there are many people who are very makpid to perform the tzivuy of Hashem with all the relevant halachos and dikdukim. But doing the mitzvos not because we have to, but rather because we care and we want to — middas chassidus, bringing nachas ruach to Hashem by understanding His implicit ratzon and fulfilling it — that’s something that definitely needs chizuk. The passuk is teaching us that when we’ll make that shift and serve Hakadosh Baruch Hu in that way, He will forget about all the big things; we may be humble and simple, only on the madreigah of עָנִי וּנְכֵה רוּחַ, but we’re Hashem’s banim, we’re חָרֵד עַל דְּבָרִי, we strive to bring Him nachas rauch.

Then Hakadosh Baruch Hu will be ready to give up everything, abandoning הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי in favor of resting His Shechinah among us, in the manner of a father-son relationship.

ShmosTrumah