דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי” (כה, ב)
רש”י: ויקחו לי תרומה – לי לשמי.

מלבי”ם: שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו או על מנת לקבל פרס וכדומה, רק לשם ה’ בלבד.

בניית המשכן הייתה רק מתרומות שניתנו לשם שמים בלבד, ללא כל נגיעה אישית. ונראה שזו כוונת הפסוק “מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי”. התרומה למשכן חייבת להינתן בנדבת הלב, אחרת, לא הייתה מתקבלת.

היה אפשר לבאר שדין זה, ‘לי – לשמי’, נאמר על המצוה של נדבת המשכן, כעין מה שנחלקו בגמ’ (ר”ה כח:) אם ‘מצוות צריכות כוונה’ או לא. ועפי”ז עניין ה’לשמה’ הוא כדי שמצות הנותן תהיה שלמה. אך כיון שכתבה התורה “מאת כל איש אשר ידבנו לבו”, משמע שיש כאן ענין עמוק יותר.

ונראה לבאר שהמשכן הוא מקום השראת השכינה בעולם, וצריכה לחול בו קדושת השכינה. ותרומה עם נגיעה אישית היא כמחשבת פיגול הפוגמת בקדושה.

עניין טהרת הכוונה, לא נאמר רק במעשה בניית המשכן, גם חשיבותם של החומרים מהם נבנה המשכן נמדדה לפי טהרת הכוונה שהייתה בהקדשתם.

כשמונה הכתוב את הדברים שתרמו למשכן, מונה קודם זהב וכסף, ולבסוף את אבני השהם ואבני המילואים. והקשה האוה”ח, מדוע האבנים הללו שהיו כה חשובות ויקרות לא נמנו תחילה כפי חשיבותם.

ותירץ, ע”פ רש”י (שמות לה, כז) “כך אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל שנאמר ‘והמלאכה היתה דים’, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם, וכו’ ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם”. מבואר, שאף שכוונת הנשיאים היתה לשם שמים, להשלים את החסר, מצאה התורה חסרון בנדבת ליבם. לכן נדבתם כתובה אחרונה.

עוד תירץ האוה”ח, ע”פ דברי חז”ל (יומא עה.) שהאבנים היקרות הגיעו לידי הנשיאים ללא טורח, ע”י ענני הכבוד. לכך נזכרו באחרונה, ללמד את חשיבות הנדבה הבאה על ידי עמל ויגיעה.

ונראה שב’ התירוצים עניינם אחד, סרך קל של נגיעה אישית שפגם בכוונת ה’לשמה’. והשמיע זאת הכתוב כדי ללמדנו את החשיבות שהמשכן יבנה מתרומות שנתנו לשם שמים וללא כל נגיעה.

בזמן בית המקדש עיקר השראת השכינה הייתה בו על ידי עבודת הקרבנות. אולם משחרב ביהמ”ק עיקר השראת השכינה היא בבית המדרש. כמש”א (ברכות ח.) “מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב”ה אלא ד’ אמות של הלכה בלבד”. ופשוט שכשם שביהמ”ק צריך להיבנות בכוונה לשם שמים בלבד, כך לימוד התורה בביהמ”ד, שהוא עיקר השראת השכינה בימינו, צריך להיות לשם שמים בלבד ולא לשם כבוד או לקנטר חלילה. וכך גם התפילה צריכה להיות כולה לשם שמים, שהרי משחרב ביהמ”ק לא נותרה בידינו אלא עבודת התפילה, כמש”א “איזו היא עבודה שבלב זו תפילה” (תענית ב.). אכן, כדי שנצליח להעפיל בעבודת התפילה למדרגה של ‘בכל לבבכם’, עלינו להתפלל מעומק הלב, בתפילה זכה וטהורה, נקיה לגמרי מכל נגיעה אישית.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

ראשי הישיבה ומחזיקיה נמשלו לבדי הארון
במכתב שכתב מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה (‘דעת חכמה ומוסר’ ח”ג עמ’ רמג) כתב וז”ל: ואספר לו איזה מעשה, בעת שהייתי בליטא והיה לי מחשבות לעזוב מקומנו ישיבת מיר כדי שאוכל לשבת בקלם, וראיתי מן השמים כמה עכובים, ופעם אחת הטלתי גורל הידוע, ונפל לי פסוק שנבהלתי מראות וגם חדוש גדול נתחדש לי מהפסוק וזהו: ‘בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו’. והדבר ברור שלא לפי מעשי נתגלה לי הפסוק, כי אם בזכות הרבים, וזה הוא ביאור נחמד ונעים ורמז גדול שיצא מההלכה הזאת, היינו שהבדים המה האנשים שנושאים את ארון התורה, ונמשלו לבדי ארון שלא יסורו ממנו לעולם ועד, כהלכות בדים, ומני אז יש לי כמה חששות בעת שההכרח יאלצני לעזוב את הישיבה אף על זמן קצר והדבר פשוט ומבואר. ע״כ.

ועל דברים אלו מובא בספר ‘בנין נחום’ מכתב מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה זה עתה הראו לי את הספר דעת חכמה ומוסר וכתב בו בסופו דבר נורא, שהראו לו בחלום שבטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, הולך על מחזיקי הישיבות וראשיהם. פירוש, שאל למי שעומד בראש ישיבה ובהנהגתה לזוז ממנה, כמו הדין של הבדים, וזה הערה גדולה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תרומה

מלאכות שבת ילפינן ממשכן

וידוע שיטת רש”י דהוצאה רק ברה”ר של ס’ ריבוא כמו במדבר. והקשו א”כ איך חששו שמא יעבירנו אם אינו שכיח כלל. וכן הקשה במשכנ”י בדף ק”ט. וכן הקשה בב”ה שמ”ה ז’ ד”ה שאין. ועוד הקשו לפי מה שכתבו הפוסקים דבזה”ז אין לנו רה”ר א”כ בזה”ז לא שייך גזירה שמא יעבירנו ד’ אמות ברה”ר. וכן הק’ הב”ה סי’ ש”ג. ובתורת חסד י”ז ה’ העיר ג”כ דנימא בזה”ז יתקעו בשופר כמו דמותר בתכשיטים לתוס’.

וע’ שו”ת מהר”י אסאד או”ח פ”ז שתי’ דדברי רש”י בהוצאה מרשות לרשות, אבל שאני מעביר ד”א דא”צ ס’ ריבוא דדוקא במה דילפינן ממשכן בעינן דומיא דדגלי מדבר אבל מעביר ד’ אמות הלכתא גמירי לה לכן לא בעינן ס’ ריבוא. ואף דלשיטת רז”ה דף צ”ו, ברי”ף ל”ו ע”ב, וכן בר”ן דף ע”ג, ברי”ף ל”א ע”ב, גם חיוב מעביר משום הוצאה, אבל הרמב”ם אינו סובר כן כמ”ש הפמ”ג.

(ולדברי מהר”י אסאד מיושב קו’ תוס’ ערובין ו’ ע”א על רש”י מהגמ’ דתחת העגלות. ולפי התוצאות חיים ואפיקי ים הרי תי’ מהרי”א תולה במח’ רש”י ותוס’ בסוכה מ”ג, ולפי”ז א”ש דרש”י לשיטתו בסוכה דמחלק בין הוצאה והעברה כמ”ש כפו”ת שפיר כתב דבעי ששים ריבוא, ותוס’ לשיטתם שם הקשו על רש”י מתחת העגלות).

אך העירו ע”ז משבת דף ד’ וצ”ח דאמר רב המעביר ד’ אמות ברה”ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר. (וכקו’ הנ”ל ק’ גם על מהרי”א. ואמר ר’ שמאי בשם ר’ רוטנר ? שהוא עצמו שאל כן לבעל דובב מישרים, ואמר לו שהוא קו’ שאין לו תשובה. וע’ דובב מישרים ח”ב ט’ ודברי יציב או”ח קמ”ב).

(ובעיקר יסוד מהרי”א, כעי”ז מצינו בדברי חיים פ’ ויצא וכפו”ת סוכה מ”ג דמעביר ד’ אמות חייב אף דעקרו שלא ע”מ להוציאו, כי כתב רש”י שבת ה’ ע”ב דכל הפטור משום מלאכת מחשבת במוציא מרשות לרשות ולא עקר ע”מ להוציא, משא”כ בד’ אמות שהוא הלממ”ס. וכעי”ז בציונים לתורה י”ט בדעת חו”י על הרי”ף פ’ כלל גדול ל”ב ע”ב דמעביר ד’ אמות חייב אפילו בכלשהו.

אך הקשו על דברי חיים מב”ק כ”ו ע”ב דגם במעביר יש דין מלאכת מחשבת).

והק’ המהרש”ם ח”ג קפ”ח על מהרי”א מתכשיטין שמקילים. (ואף אם נימא כמהרש”ם דלא יתיישב קו’ הב”ה ש”ג לענין בזה”ז מ”מ מיושב קו’ הב”ה שמ”ה אמאי חששו שיעביר ד’ אמות ברה”ר כיון דגם בזמנם לא היה שכיח רה”ר. ומיישב גם מה שכתב בטור סי’ של”ד דבזה”ז אין היתר לטלטל כספים שהם מוקצה להצילם מחשש שמא יוציא, דבזה”ז אין רה”ר מה”ת ואפילו יוציא לא עשה איסור דאורייתא).

ולכא’ לפי מהר”י אסאד צ”ל דגזרו רק במקום חשש שמא יעבירנו וגם שמא תכניס התכשיט מרה”ר לרה”י, אבל אי ליכא למיחש לכל החשש לא תיקנו. (אבל בשופר  גזרו שמא יעבירנו, ומשום הך חשש לבד כבר אסור בתקיעה, ואולי במצוה שיש חשש שרוצה ללמוד מרבו יש יותר  טעם שיטלטל ולכן גם משום הך חשש לבד אסרו).

בית המדרש- מקום השראת השכינה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי” (כה, ב). וברש”י: “ויקחו לי תרומה – לי לשמי”. “ידבנו לבו – לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב”.

בניין המשכן, מקום השראת השכינה, היה צריך להיעשות מתרומות שניתנו מתוך כוונה לשם שמים בלבד, ללא כל פניות ונגיעות. התרומה צריכה להינתן דווקא מתוך רצון טוב, המעיד על נדיבות לבו של הנותן. אולם יש להבין, היאך יכול האדם להגיע לדרגה כזו, שכל כוונתו בתרומתו תהיה אך ורק לשם שמים, מבלי שיתערבו בה פניות ונגיעות כלל.

עניין המקדש – השפעה על הלבבות

כתב החינוך בפרשתנו (מצוה צה): “כי בניין בית לה’ יתברך לעשותנו בה תפילות וקרבנות אליו, הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה. לא מהיותו צריך לשבת בית אנשים ולבוא בצל קורתם וכו’. הלא ידועים הדברים וברורים, שהכל להכשר גופותינו. כי הגופות יוכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן, מחשבות הלב מיטהרות מתלבנות מזדקקות, וה’ חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו. ועל כן ציונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות, לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו”.

נראה לבאר את כוונתו, על פי מה שכבר ייסד החינוך בפרשת בא (מצוה טז):: “כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע וכו’ ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב וכו’, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”. עיקר מטרת המצוות המעשיות, היא לזכך את לב האדם עד שיעבוד את ה’ בכל לבו ומחשבותיו. מאחר ש’אדם נפעל כפי פעולותיו’ – היינו, שפנימיותו מושפעת מפעולותיו המעשיות – ציוותה עליו התורה להתמיד בפעולות חיצוניות כדי שעל ידן יתרגל לייחד את לבו ומחשבותיו לעבודת ה’.

פעולות חיצוניות מביאות לטהרת הלב מנגיעות

באותה דרך מבאר החינוך את עניין מצות בניין בית המקדש. כי ציוונו ה’ שנבנה בית מיוחד, קדוש וטהור בתכלית הנקיות, שבו נעסוק תמיד בעבודת ה’ בהקרבת הקרבנות ועוד פעולות חיצוניות. השהות במקום המיוחד הזה מתוך עסק בפעולות הטובות, תביא לכך שיימשכו לבותיהם של ישראל לעבודת ה’. טבע בני אדם להיות מושפעים מהמקום שבו הם נמצאים, ממילא כאשר הם נמצאים במקום שמהותו ועניינו הוא עבודת ה’, הם מזככים ומטהרים את ליבם ומחשבתם להידבק בה’ ולעובדו בלב שלם.

ומעתה נבין היטב היאך יכול אדם להגיע לדרגה כה גבוהה, שכוונתו בתרומתו תהיה לשם שמים בלבד. אם יתמיד אדם בעשיית פעולות חיצוניות, שכל מהותן ועניינן הוא נתינה לה’ יתברך, לבסוף יימשך לבו אחר פעולותיו, ונתינתו לה’ תהיה כולה לשם שמים, כשהיא נקייה מכל פניות ונגיעות. התרומה עצמה תשפיע על הנותן להגיע לטהרת הלב הדרושה כדי לתרום ולהשתתף בבנין המשכן. יסוד זה אינו קיים רק בתרומת המשכן, אלא בכל אחד מחלקי עבודת ה’. אם אדם יתמיד לעסוק בפעולות חיצוניות שמהותן היא עבודת ה’ יתברך בלבד, לבסוף יימשך לבו אחרי פעולותיו, ויזכה לעבוד את הקב”ה לשם שמים בלבד.

המקדש – התעלות משגרת ההרגל

והנה בפשטות היה נראה, שבניין המשכן נבנה עבור הקב”ה שישרה בו את שכינתו, כלשון הכתוב (שמות כה, ח): “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. כך משמע גם מדברי חז”ל (שמו”ר לג, א): “משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול אשתו, אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תיטלה איני יכול לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב”ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תיטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר ‘ועשו לי מקדש'”.

אך באמת מבואר שהמשכן נבנה עבור עם ישראל, וכפי שדרשו חז”ל (הו”ד בנפש החיים ש”א, פ”ד בהגה”ה): “ושכנתי בתוכם’, ‘בתוכו’ לא נאמר אלא ‘בתוכם’, בתוכו של כל אחד ואחד”. מטרת בניין המשכן הייתה להשרות את השכינה בתוך כל יהודי ויהודי. על ידי המשכן יזכך ויטהר כל אחד את לבו ומחשבותיו לעבודת ה’, ויהא בעצמו משכן להשראת השכינה. ואמנם פשוט לכאורה, שכשם שהמשכן היה צריך להיות נקי וטהור בכדי שתשרה בו השכינה, כך האדם צריך להתנהג בקדושה ובטהרה, כשהוא נקי מכל פניות ונגיעות, בכדי שיוכל לשמש כמקום להשראת השכינה.

אם נתבונן, נראה כי יש תועלת עצומה נוספת בכך שיש מקום מיוחד לעבודת ה’ בלבד. כי הנה לפעמים האדם חי כסוס שוטף במלחמה, ואינו עוצר להתבונן האם הוא צועד בדרך הנכונה או לא. כפי שאמר ירמיהו הנביא (ירמיה ח, ו): “אין איש ניחם על רעתו לאמר מה עשיתי, כולה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה”. כיון שיש לאדם מקום מיוחד לעבודת ה’, יכול הוא לבא ולטהר את לבו לעבודת ה’, ולהתעלות למעלות נפלאות ונשגבות. ואכן רואים זאת במובהק, כאשר פעמים מתעורר אצל אדם רצון גדול להתעלות בעבודת ה’, והוא הולך לכותל המערבי על מנת להתפלל ולהשיח את ליבו.

אכן, הטעם לזה יסודו הוא במה שלמדנו מדברי החינוך, כי כאשר מתעורר אצל האדם רצון להתעלות בעבודת ה’, הוא מחפש מקום קדוש וטהור שישפיע עליו, ובו הוא יוכל להגיע לידי רוממות הרוח. ואף בימינו, כאשר אין מקום קדוש יותר מהכותל המערבי, שבו לא זזה שכינה מעולם (מדרש תהילים, יא), נמשך כל אחד לשם לטהר את ליבו. והוא על דרך דברי הגמרא בסוכה (נג, א): “למקום שאני אוהב, שם רגלי מוליכות אותי”.

השראת השכינה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות

אמנם עלינו לדעת שכל זמן שבית המקדש היה קיים, היה עיקר השראת השכינה בבית המקדש על ידי עבודת הקרבנות. אולם מאז שחרב בית מקדשינו ונוטל כבוד מבית חיינו, עיקר השראת השכינה היא בבית המדרש ובבית הכנסת, כמבואר בגמרא (מגילה כט, א): “ואהי להם למקדש מעט, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. וזאת על ידי לימוד התורה, כמאמר חז”ל (ברכות ח, א): “מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב”ה אלא ד’ אמות של הלכה בלבד”, ועל ידי עבודת התפילה שהיא העבודה שנותרה בידינו לאחר שחרב בית המקדש, וכמאמר חז”ל (תענית ב, א): “איזו היא עבודה שבלב זו תפילה”.

ומעתה, כשם שבית המקדש אינו יכול להיבנות אלא באופן שכולו לשם שמים ללא פניות ונגיעות, אף לימוד התורה צריך להיות לשם שמים בלבד. וכשם שעבודת הקרבנות הייתה צריכה להיעשות לשמה, וכל כוונה אחרת פוסלת את הקרבן, כך עבודת התפילה צריכה להיות מכל הלב, כשהיא זכה וטהורה. וכשם שהעלייה לבית המקדש, מקום השראת השכינה, הייתה מתוך התלהבות גדולה והתרגשות עצומה, כך עלינו להרגיש כשאנו נכנסים לבית המדרש.

לפיכך ראוי, שכל אחד קודם היכנסו לבית המדרש, יעמוד להתבונן, ויתעורר להרגיש בליבו שהוא נכנס למקום השראת השכינה! ופשוט שמי שיעשה כך יזכה ללימוד תורה ועבודת התפילה בהתרוממות רוח מרובה.

ההנהגה בבית המדרש כראוי להשראת השכינה

והנה, כאשר רואים את המחזה העצום של תלמידי הישיבה יושבים בבית המדרש ועוסקים בתורה, בעמל, ביגיעה ובהתמדה רבה, מתעוררת בנו התרגשות כה עזה, עד שאי אפשר להישאר אותו בן אדם! כל עיור יכול לראות את השראת השכינה בבית המדרש! די לעמוד בכניסה לבית המדרש בכדי לעורר בנו רצון עז להתחזק בלימוד התורה ובעבודת התפילה, ולייחד את הלב לעבודת ה’.

אכן, הרגשה זו מטילה עלינו את החובה לשמור על בית המדרש שתשרור בו אוירה המשפיעה על כל הנכנס אליו להתחזק ביתר שאת בלימוד התורה ובעבודת התפילה. יתירה מכך, מאחר שבית המדרש הוא מקום השראת השכינה, הכניסה אליו מחייבת אותנו בהנהגה שונה מהנהגתנו בחוץ, בין במחשבה בין בדיבור ובין במעשה. אין מקום בבית המדרש למחשבות זרות שאינן קשורות ללימוד התורה ולעבודת התפילה, משום שמחשבות זרות בבית המדרש, הם כמו מחשבת פיגול בעבודת בית המקדש! וקל וחומר שבית המדרש אינו מקום לדיבורים של חולין. שהרי מלבד האיסור החמור של ‘ביטול תורה’, יש כאן פגיעה נוראה בכבוד השכינה השורה בבית המדרש.

אף אם מסתובבים ברחוב כל מיני דיבורים, אין עניינם של אלו בבית ה’. עלינו לזכור בכל עת, כי בשעה שאדם נמצא בתוך בית המדרש הרי זה כאילו נמצא הוא בתוך ענני כבוד השומרים עליו מכל דבר רע, הן בגשמיות והן ברוחניות! ידיעה נפלאה זו, נותנת לאדם הרגשת ביטחון עצומה, שעל ידה יוכל להתמסר כולו לעבודת ה’.

פתיחת פתח כחודו של מחט להשראת השכינה

אמנם צריך לדעת, כי בכל עבודת ה’ המוטלת על האדם, אין הוא נדרש לעשות יותר מכפי יכולתו, שהרי אמרו חז”ל (ע”ז ג, א) ש”אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו”. אולם, המתחזק בלימוד התורה ובעבודת התפילה כפי כוחותיו, מובטח לו שהקב”ה ישפיע עליו שפע עצום, ויוסיף לו על כוחותיו כהנה וכהנה. כפי שדרשו חז”ל (שהש”ר ה, ב): “אמר הקב”ה לישראל, בני, פתחו לי פתח אחד כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו”.

יסוד לדברים אלו מצינו בבניין המשכן. עם ישראל נדרשו לבנות את מקום השראת השכינה כפי יכולתם בלבד, וכיון שעשו כך השרה הקב”ה את שכינתו עליהם. כדאיתא בחז”ל (במדב”ר יב, ג): “בשעה שאמר הקב”ה ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), אמר משה, מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו, ‘הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך’ (מ”א ח, כז), ואומר (ירמיה כג, כד): ‘הלא את השמים ואת הארץ אני מלא’, ואומר (ישעיה סו, א): ‘השמים כסאי והארץ הדום רגלי’. אמר הקב”ה איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן. כשאני מבקש, כל העולם כולו אינו יכול להחזיק כבודי, ולא שמש אחד משלי. אלא אני איני מבקש מידך אלא עשרים בדרום ועשרים בצפון ושמונה במערב”.

מבואר, שאין מוטל על האדם אלא להשתדל להכין מקום להשראת השכינה כפי כוחו, ולאחר מכן משרה הקב”ה את שכינתו כביכול כפי כוחו שלו. כשם שלהשראת השכינה במשכן לא נצרכה אלא השתדלות משה רבינו וישראל כפי כוחם, כך כל יהודי ויהודי שרוצה לעשות בליבו מקום להשראת השכינה. אין לנו אלא להשתדל ולהתחזק בדברים הללו כפי כוחנו, ומובטחנו כי אז ישפיע הקב”ה עלינו שפע רוחני עצום, ונזכה להעפיל בלימוד התורה ובעבודת התפילה מתוך טהרת הלב עד למעלה ראש.

הקב”ה יעזור שנזכה לעבדו בלבב שלם ללא פניות וללא נגיעות עצמיות, הן בלימוד תורה והן בעבודת התפילה, ושנזכה להיכנס לבית המדרש מתוך התלהבות והתרוממות רוח, וללמוד ללא הסחת הדעת בדיבורים בטלים, וממילא נזכה להארה ממרום ולשפע של סייעתא דשמיא בכל עניינינו.