דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
אבני שהם אבני מלואים לאפוד ולחושן (כה,ז)
ויש להבין, מפני מה נמנו אבני השהם והמלואים אחרונים, והרי הם הכי יקרים מכל תרומת המשכן?
ותירץ האור החיים: מפני שאיחרו הנשיאים להביא את נדבתם לאחר כל ישראל, לפיכך מנה הכתוב את נדבתם אחרונה, לרמז שתרומתם פחותה במעלתה מכל תרומות בני ישראל.
ושואל מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה
: מה התביעה כנגד הנשיאים, והרי טעמם בידם שאמרו “יתנדבו ציבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימים”?
ותירץ: בגמ’ (סנהדרין עד.) מבואר שמצות מסירות נפש נלמדת מהפס’ “ואהבת את ה’ אלוקיך” (דברים ו, ה). ונראה הטעם בזה, משום שאם יחשוב האדם מחשבות הרבה לפני שימסור נפשו, למרות שיודע שמצוה עליו למסור נפש, ימצא טעמים רבים שייראו בעיניו צודקים מדוע אינו צריך הפעם למסור עצמו למיתה. לכן ניתנה מצוה זו בלשון “ואהבת”, כי האוהב אינו מחשב הרבה חשבונות, אלא קופץ ומוסר נפשו לפני שיבואו לו ההרהורים והמחשבות שימנעו ממנו למסור נפשו. כך מי שהגיע לאהבת הי”ת מיד הוא מוסר נפשו באהבה רבה.
וזו הייתה התביעה על הנשיאים, שהיה להם לקפוץ ולנדב את תרומתם מרוב אהבתם להי”ת ברגע שנצטוו על כך, ולא היו צריכים לחשב חשבונות וטעמים ולעכב את תרומתם.
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
ויקחו לי תרומה – לי לשמי
מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
הקפיד מאוד על נקיות התרומות והכספים של הישיבה.
סיפר חבר בד”ץ העדה החרדית הגאון רבי חיים אורי פריינד שליט”א: פעם אחת הגיע אחד העסקנים למרן ראש הישיבה זצוק”ל וסיפר לו בשמחה שהצליח לגייס תרומה גדולה לטובת הישיבה, אשר תשפר את מצבה הכלכל של הישיבה ותקל את עול החובות המוטל על ראש הישיבה.
העסקן המשיך ופירט למרן זצ”ל את התנאים שהציב הנדיב לקבלת התרומה. פרטים מסויימים לא תאמו באופן מוחלט את האמת. מרן רה”י שמע את כל הפרטים והשיב כי אליבא דאמת היה לוקח את התרומה, וגם על פי ההלכה אין חשש לגזל, אך הוא חושש שאם בעתיד יבדקו ויגלו שהדברים לא היו ממש בדיוק כפי כוונת הנדיב עלול להיות מכך חילול ה’. לכן הוא אינו מוכן ליטול את התרומה.
במקרה אחר, כאשר הייתה אפשרות לקבל סכום כסף גדול לטובת הישיבה, אך לשם כך היה צריך לכתוב דבר שאינו שקר אך גם לא האמת לאמיתה, סירב מרן רה”י בתוקף לכך. כאשר רבו הנסיונות לשכנעו שהדבר מותר עפי”ד השיב מרן: “יתכן שאם נכתוב זאת יעזור הדבר לבניין הישיבה, אבל תורה לא בונים כך!”
מתוך “בכל נפשך”
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא כדרך גדילתן
סוכה מ”ה ע”ב אמר חזקיה א”ר ירמיה משום רשב”י כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא כדרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים. תנ”ה עצי שטים עומדים שעומדים דרך גדילתן, ופירש”י העליון למעלה והתחתון למטה.
והנה כתב הרמ”א בסי’ תרנ”א ס”ט וז”ל ומטין ראש הלולב לכל צד שמנענע נגדו וכשמנענע למטה הופכו למטה ומקרי דרך גדילתן ויש מדקדקים שלא להפוך הלולב כשמנענין למטה עכ”ל.
וכתב שם בבכור”י סקל”ה על המדקדקין וז”ל עם שטה זו הסכימו כתבי האריז”ל גם הט”ז ולבוש וכן נוהגין ודלא כרמ”א. אלא שכבר הקשה בד”מ על מנהג זה וז”ל ובאמת שיש לתמוה דמאחר שמקפידין להיות אף בנענוע דרך גדילתן א”כ אף בשאר רוחות לא היה להן להפוך הראש לצד שמנענע נגדו אלא לעולם היה ראוי להיות ראש הלולב למעלה דרך גדילתו ולהוליך ולהביא שם כמו בתנופה שלמדין ממנה נענוע של לולב. ואפשר לומר דלא דמי שבשאר נענועים מקרי דרך גדילתו דאינו מהפך כ”כ הלולב וכו’ אבל לצד כלפי מטה צריך להפוך הלולב מאד ואז לא היה דרך גדילתו עכ”ל.
ומפורש כאן דנחלקו הד”מ ובכור”י אי הוי מן הצד בכלל דרך גדילתן או לא.
ועוד כתב בבכור”י וז”ל וכ’ במ”מ (במטה משה) דגם כשנוטלין ראשיהן מן הצד הוי שלא כדרך גדילתן עכ”ד. ואף שמדברי ד”מ שהבאתי בסקל”ה לכאורה לא משמע כן מ”מ נראה לי ראיה לדעת מטה משה שהרי דרך גדילתן ילפינן בסוכה מעצי שטים עומדים ולכאורה אין מזה ראיה שהרי אם מעמיד הקרש מה שגדל בארץ למעלה הוי ג”כ עומד. אכן הראיה היא מדבעינן עומדין ולא שוכבים דהיינו רוחב הקרשים זע”ז כמו שפירש”י בחומש ע”ש הרי מוכח דגם מן הצד הוי שלא כדרך גדילתן עכ”ל.
ולפי דברי הבכור”י ובנין שלמה דמן הצד לא הוי בכלל דרך גדילתן הקשה הב”ח מסכך. ותי’ בבנין שלמה וז”ל ולענין הקושיא שהקשה מסכך נ”ל דבלא”ה לק”מ דלא שייך דרך גדילתו אלא בדבר שדרך מצוותו הוא דרך עמידה כמו בדופן סוכה או בקרשי המשכן ע”ז בא הצווי שיהיו עומדין דרך גדילתן או בלולב ובד’ מיניו דדרכן לתפוש כדרך שגדילין מלמעלה למטה ולכן בעינן דרך גדילתו דוקא אבל בסכך דע”כ צריך להניח דרך שכיבה ולעולם לא משכחת בהם דרך גדילתו ממש דהא העצים גדולן דרך עמידה והוא מניחן דרך שכיבה והלכך לא בעינן דרך גדילתן כלל וכו’ עכ”ל.
שמיעת האוזן
Hagaon Harav Tzvi Partzovitz Shlita
בגמ’ כתובות ה’ ב’ איתא: אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים.
והראוני לדברים שכתב בהפלאה בשם העוללות אפרים דהאדם מקלקל את חוש השמיעה הרוחני שלו בשמיעת דברים בטלים. וכתב שם עוד, דאהרן ומרים נענשו שאיבדו את חוש השמיעה של הנשמה, אחרי שדיברו במשה רבינו, אלא שלבסוף נרפאו.
והנה בס’ שמירת הלשון לרבינו הח”ח (פכ”ט) האריך וכתב ביסוד הנ”ל וכתב כשם שיש לגוף חוש השמיעה והראייה ובלעדם הוא בעל מום, כן הנשמה יש לה ג”כ חושים אלו, וצריכים להיזהר לא לקלקל אותם. ובעז”ה נוסיף דברים בגדר מעלת חוש השמיעה.
הנה ברבינו יונה בשערי תשובה שער השני, כתב – בין האופנים המעוררים לתשובה – לשמוע לקול המוכיחים, ויש לכאורה להבין מה המעלה היתירה בלשמוע ממוכיחים בדווקא, ולכאורה זה כמו לקרא דברי מוסרים, והנה ביותר יש להעיר במה שמצינו בדברי הספורנו שכתב בשמות ובדברים, שעיקר חרון אף ה’ על חטא העגל הי’ על קושי העורף של כלל ישראל, וכתב שמה שאמר הקב”ה להשמידם לא בעוון העגל עצמו היה, כי אם בזה שהיו קשי עורף ואין תקוה שישובו בתשובה, וכתב לפרש שם שכיון שהיו קשי עורף הרי לא יפנו לשמוע דברים משום מורה דרך ואין תקוה שישובו בתשובה. וגם הכא ראינו שהתקוה לשוב בתשובה הוי ע”י שישמעו לקול המוכיחים.
והנה כיסוד דברי הספורנו איתא גם באגרות “אור ישראל” איגרת ל’ שכתב לחדש, שגם מי שלא נתמלאה סאתו אך אם אין תקוה שישוב בתשובה הרי ח”ו נגזר דינו, ובזה פירש מה דאיתא בגמ’ נדה שאין עושין תשובה שזה קאי על בני עלי הכהן, עפ”י מה דאיתא בקרא “ולא שמעו לקול אביהם כי חפץ ה’ להמיתם”, והיינו שלא התעוררו לתוכחת עלי אביהם אשר הי’ גדול הדור, וממלא לא היו בגדר עושי תשובה. וכוונתו שבזה חשובין כ”אין עושים תשובה”, כי אין דרך שישובו בתשובה, והביא שם עוד מד”א בקרא דיחזקאל ג’ י”ט, “ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרעה הוא בעוונו ימות”, והיינו כי עפ”י ידיעה שכלית, מאחר שאינו מתעורר מתוכחה, הרי לא ישוב בתשובה, וע”ז ח”ו ימות, וזה כיסוד דברי הספורנו דמי שלא שומע למוכיחים אין תקוה לתשובתו ומרה אחריתו, ויש להתעורר במעלת השמיעה.
והנה איתא בס’ מעלות התורה שנ”ב פעמים מוזכר בתורה שמיעה, וכנגד זה הוזכר נ”ב פעמים יראה, והלא דבר הוא. והנה הראוני לס’ חרדים שכתב וז”ל, מה שקבלנו נעשה ונשמע עד עולם אשר ציוונו, גם קיבלנו כל עת וזמן שיבא מאן דהוא מרבנן וידרוש תוכחה שנשמע קולו בבואו אל הקודש, עכ”ל. וידוע שהג”ר אלי’ לאפיאן זצ”ל שכשהי’ מדבר בפני לומדי הת”ת בקלם אמר “אנו מדברים אל האוזן שומעת”. ויש לדעת מה גודל ענין השמיעה.
ונראה בזה, דהנה אי’ ברבינו יונה שם [שער השני האופן השלישי]: עוד אמר שלמה מאור עינים משמח לב ושמועה טובה תדשן עצם, אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, וכתב לפרש, העין יראה מאורות המשמחים את הלב, ונכבדה ממנו האוזן שע”י שמועה טובה המדשנת את העצם שאין בו הרגשה ולא ידושן במראה עיניו, בלתי תענוג אחר. ויעו”ש עוד שהביא לדברי חז”ל שאדם החולה בכל גופו צריך רטיה לכל אבר ואבר, ואילו החוטא שחטא בכל איבריו, ה’ מרפא את כל אבריו ברטיה אחת, זו שמיעת האוזן שנאמר הטו אלי אזניכם שמעו ותחי נפשכם. עכ”ד. והנה עוד איתא במדרש על הפסוק שמעו ותחי נפשכם, האוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים.
ונראה מבואר בכ”ז, ששמיעת האוזן ענין מופלא בה, שעל ידה מרגיש האדם ויתעוררו רגשותיו ונכנסים הדברים לרגשותיו וללבו. וזהו עצם הקרא ושמועה טובה תדשן עצם. [וכבר אמר הסבא מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שבמעשה דרבי יוחנן ואספסיינוס קיסר בסוגי’ גיטין, שמשמועה טובה רחב גופו, ואמר בזה כי אילו היה רק קורא בשורה זו, ולא הי’ שומע באזניו, כי אז לא הי’ שום שינוי בגופו, וכמאמר הכתוב ששמיעת האוזן תדשן עצם.] ובאמת הרי נראה בעליל שאין לדמות את הבנת מי ששומע סברא מרבו להבנת מי שאינו שומע ורק רואה הדברים בספרי רבותינו. ופשטות העניין בזה משום והיו עיניך רואות את מוריך. אך לדברינו נשכיל ונשים לב כי ע”י שמיעה מרגיש האדם את הדברים ועל כן הבנתו אחרת.
ונראה שזו הרטיה המופלאה שיש באזניו, כי על ידי שירגיש האדם ויקבל חיות יתעורר וישוב אל ד’. והנה המבין יבין שעיקר צרת האדם היא שעל אף ידיעותיו הרבות הנה אבן מונחת על לבו ואינו מרגיש במאומה, וע”כ אינו שב מדרכו, ועל כן נכבדה האוזן שעל ידה ישוב האדם בתשובה. והרי מצאנו פירוש במה שהדגיש רבינו יונה בדברים המעוררים לתשובה את שמיעת המוכיחים, ומאידך מי שאינו שומע לקול המוכיחים, והיינו קשה עורף, א”כ במה יתעורר משנתו ותרדמתו, ועל כן אין לו תקוה לשוב בתשובה.
ויש לנו לשים לב עוד ששנים הם הדרכים שיש לאדם, או ללמוד מוסר בהתפעלות הנפש, או לשמוע לקול המוכיחים, כי על ידי שניהם בספר החיים יחשב, ויעו”ש באור ישראל. והענין כי בשניהם יעור הרגש והלב.
וכמה יש להתעורר מכ”ז, וביותר להתחזק לשמור על חוש השמיעה, וביותר מדברי חז”ל שאל ישמע לאזנו דברים בטלים מפני שהם נכוות תחילה לאיברים, וכמו שפי’ בהפלאה בשם העוללות אפרים שעל ידי זה ח”ו יכול לאבד את חוש השמיעה שלו.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yosef Elefant Shlita
Are You a Kitton Echad?
Parashas Terumah
Harav Hagaon Yosef Elefant Shlita
The Midrash Rabbah on this week’s parashah states that Hakadosh Baruch Hu compared the Torah to the daughter of the king who said, when he married her off, “I can’t stop my son-in-law from taking my daughter away, but I also can’t be without her.” Therefore, the king told his daughter and son-in-law, “Make me a kiton echad, a little booth where I can stay.”
Hakadosh Baruch Hu said to Klal Yisrael, “I gave you the Torah, which is like my daughter. I can’t stop you from taking it, because I gave it to you, but I have to come along with it.”
In other words, it’s axiomatic that Torah comes along with Hakadosh Baruch Hu. It’s not possible to have one without the other.
During the time of the Mishkan and the Beis Hamikdash, that was the “little booth” where Hashem dwelled, and that was how He fulfilled this necessary criterion that He has to come along with the Torah. After the churban, however, where do we have this little booth? Nowadays, how do we fulfill the precondition that hashraas haShechinah must accompany the Torah?
The Shechinah’s Dwelling
Commenting on the words וְכֵן תַּעֲשׂוּ in this week’s parashah, the Sforno says that the purpose of building the Mishkan was to create a dwelling place for the Shechinah among Klal Yisrael – which, prior to the cheit ha’eigel, was not necessary. Before the cheit ha’eigel, a Yid could daven and serve Hashem in any place he wanted, with no limitations or boundaries, as the passuk says: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. There was no need to go to the Mishkan. But after the cheit ha’eigel, when the world became contaminated, it was necessary to build a small, central, unsullied place where a Yid could daven and serve Hakadosh Baruch Hu.
On the words וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם in Parashas Bechukosai, the Sforno says that the word וְהִתְהַלַּכְתִּי means moving here and there, not being limited to one place. He explains that this brachah implies that Hashem will move among Klal Yisrael, rather than being limited to the Mishkan or the Beis Hamikdash, which will result in Hashem’s bounty descending to Klal Yisrael wherever they are, not just in one central location.
After the cheit ha’eigel, when the world was contaminated, the Shechinah couldn’t dwell just anywhere, so a Mishkan had to be built in order to provide a sterile place for the Shechinah. When the blessings of Parashas Bechukosai will be fulfilled, however, our relationship with Hashem will revert to what it was prior to the cheit ha’eigel, and then Hashem will be able to walk freely among us: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. Wherever a Yid will be, there will be hashraas haShechinah.
However, continues the Sforno in Parashas Bechukosai, there is a detour around the post-cheit ha’eigel limitation that keeps Hashem’s Shechinah in one central place: the tzaddikim of the generation provide a hallowed location for the Shechinah to dwell. This, he says, is reflected in the words of in Yeshayah that we read in the haftarah of Shabbos Rosh Chodesh: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי… וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. “The entire world is Mine,” Hashem says. “The heaven is My seat, and the earth is My footrest. But to whom do I look? With whom do I want to be? With someone who has yiras Shomayim.”
True, after the cheit ha’eigel Hashem restricted His Shechinah to one central place, but even then there is the dynamic of וְהִתְהַלַּכְתִּי, in which He can be anywhere. The heaven is His seat and the earth is His footstool, meaning that the whole world is potentially a dwelling place for the Shechinah, through the tzaddikim of the generation, who are עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. They are the exception to the rule that after the cheit ha’eigel Hashem’s Shechinah is restricted to one place. A person who has yiras Shomayim and clings to Hashem is able to bring down hashraas haShechinah through this dynamic of וְהִתְהַלַּכְתִּי, accessing the level of בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ that existed before the cheit ha’eigel.
Perhaps this idea is alluded to in the Baal Haturim’s statement in Parashas Pekudai that the hundred adanim in the Mishkan correspond to the hundred brachos a person is supposed to recite every day. The concept of saying a hundred brachos a day is derived from the passuk: מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה, as Chazal, in Menachos, expound the word מָה to mean מאה, a hundred.
The Sfas Emes writes that through reciting a hundred brachos a day a person learns to recognize Hashem and acquires yiras Shomayim, as indicated by the words: מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה. So the adanim, which are the foundation of the Mishkan, the site of hashraas haShechinah, are based on the hundred brachos we say each day that imbue us with yiras Shomayim, helping us to qualify for the description of וְחָרֵד עַל דְּבָרִי.
Give Your Heart
We can now understand how it’s possible to create a kiton echad, a dwelling for Hakadosh Baruch Hu, even after the cheit ha’eigel, without having a Mishkan or Beis Hamikdash.. The Sforno taught us that there’s an alternative: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי… וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. If a person is mevatel himself to Hakadosh Baruch Hu and has yiras Shomayim, he himself becomes a place of hashraas haShechinah. Hakadosh Baruch Hu says about him: וְאֶל זֶה אַבִּיט – that’s where I want to be, that’s My place. And that creates the possibility of hashraas haShechinah in every time and place.
Torah requires Hakadosh Baruch Hu. What is the kiton echad for Hakadosh Baruch Hu? We are. The place in each person’s heart where yiras Shomayim lies is the place of hashraas haShechinah.
On the words כֹּל נְדִיב לֵב, referring to the people who donated – “gave their heart” – toward the construction of the Mishkan, the Vilna Gaon is quoted as saying that the Mishkan, the central, communal site of hashraas haShechinah, is created by that very nedivus halev. Every person has a place for Hakadosh Baruch Hu inside of him; every person has somewhere deep in his heart where he wants Hakadosh Baruch Hu. That’s the place where Hakadosh Baruch Hu dwells, the place of hisbatlus to Hakadosh Baruch Hu, the place of עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. When a person is a nediv lev, he gives Hashem the chelek Eloka mimaal that’s in his heart, creating a dwelling place for Hakadosh Baruch Hu inside of him.
The Sfas Emes (Likkutim, Rosh Chodesh Adar) says that the purpose of Torah is for a person to attain yiras Shomayim and achieve dveikus with Hakadosh Baruch Hu, thereby building his own kiton echad for Hashem. Torah without Hakadosh Baruch Hu misses the point entirely, since the whole objective of learning Torah is to cultivate a relationship with Hashem. In the lashon of the Sfas Emes: כי זה כל הבית – the yiras Shomayim is the entire bayis. It’s the mainstay of our relationship with Hashem, and it’s what builds our kiton echad.
Chazal say that a person who possesses Torah but lacks yirah is like a person who possesses the gate to a house but doesn’t have the house itself.
Rav Yerucham writes that Chazal describe the Mishkan as a kiton, a small structure that in English we would call a booth. The construction of this “booth” was exceptionally intricate, however: its details occupy almost all of Parashiyos Terumah, Tetzaveh, Ki Sisa, Vayakhel, and Pekudei, and innumerable kavanos and yichudim went into it. Yet it’s still called a kiton. Furthermore, says Rav Yerucham, the construction of the Mishkan had to be overseen by Betzalel, who knew the secrets of how to combine the letters used to create the entire universe, since building a home for the Shechinah was no simple task.
Notwithstanding the difficulty and complexity of creating this sterile place for Hakadosh Baruch Hu after the cheit ha’eigel, the same result can be accomplished by a single Yid who is עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. Such a Yid can bring about the fulfillment of the brachah of וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם, causing the Shechinah to dwell in every place through the power of his yiras Shomayim and his hisbatlus to Hashem.