דברי רבותינו

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו (כה,א)

״ויקחו לי תרומה״ ־ הקיחה הזו היא ממקום הקדושה. וזו קיחה שהיא נתינה. שאם האדם חושב על עצמו ואינו יודע לתת, אינו נחשב מבוני המשכן. משכן מהותו הרמת קרנה של ישראל, ואם אינו נחשב כמורם על ידי כוח הקדושה שבו – מתמעט כוחן של ישראל.

כל כוחותינו נשקיע בעמל התורה וביגיעתנו בה ובדרכי קניינה. כל ההישגים אינם באים על ידי וויתור מוחלט על ענייני העולם הזה. [ראוי להביא הקדמתו של הארי הגר״ש שקופ זצוק״ל בספרו שערי יושר על הא דאמרו: ״קדושים תהיו, יכול כמוני, ת״ל כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם”]. וביאר בזה כבוד אדוני אבי מורי ורבי זצוקללה״ה, האדם מוטל עליו ליהנות מהעוה״ז – כל העולם נברא בשבילי – אלא בקדושה. כשהמטרה תהיה לתת לזולת – זוהי קדושה. בל נבאר שתפקידנו הוא לא ליהנות. אפשר ליהנות, אבל אם נהנים רק בשביל עצמנו – זו גנות, ואם מטרתנו שיהיה לנו כוח לתת לזולת ולהועיל לאחריני – זו קדושה.

הענין של נתינה הזו היא מכוח הקדושה, והיא להיפך מ״תאוה יבקש נפרד״. האדם שנהנה ואוכל לבד הוא נפרד, וחבר הוא לאיש משחית. כוח הנתינה הוא היפך אהבת עצמו. ״נתן תתן ולא ירע לבבך בתתך לו״. שח״ו תהפוך את המטרה מקדושה לטומאה.

מתוך רשימותיו של הגאון רבי יצחק פינקל זצ”ל

נדפס בספר הזכרון “כרם יצחק”

דברי הימים

הגאון רבי יצחק פינקל זצ”ל
ר”מ בישיה”ק וראש הכולל במודיעין עילית

א’ באדר תשע”ה

הגאון רבי יצחק פינקל זצ”ל נולד לאביו מרן רה”י הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל ביום כ”ד בחשוון תשל”ב.

בצעירותו מינהו אביו להקים ולעמוד בראש “כולל ערב” בבני ברק. ובשנת תשס”ה, אחר הקמת הישיבה במודיעין עילית, הטיל עליו אביו לייסד את הכולל של הישיבה שם. מעת קבלתו את התפקיד, השקיע את כל כוחותיו ומרצו לטובת הכולל והאברכים.

במשך כל שנותיו דבק באביו הגדול ולמד ממנו תורה ומידות. בשנות מחלתו של אביו מרן רה”י זצ”ל, הרבה הגאון רבי יצחק לשמשו במסירות ונאמנות אין קץ, תוך שהוא מנצל זאת כדי להתבונן ולהעמיק בדרכיו. אכן, ברבות הימים, כאשר הוא עצמו סבל ממחלתו הקשה, השתקפה בכל הליכותיו דמות דיוקנו של אביו.

שעות רבות עמל בתורה הקדושה בחדווה כשהשמחה ניכרת על פניו. מתוך עמלו הכין את שיעוריו שמסר בבהירות מופלאה בפני אברכי הכולל, ובשנותיו האחרונות גם באחת מהחבורות בישיבה בירושלים. במיוחד ניכרה אהבתו לתורה הקד’ בשנות מחלתו, בזמן שגופו הלך ונחלש ואפילו כשכבר הרגיש וידע כי קרב זמנו לעלות לחסות בצלו של מקום, אך ככל שדעך הגוף כך התעצמה נפשו הקדושה ודבקה בתורה כאשר הוא מתאמץ ומוסר שיעורים ושיחות במתק לשונו בפני אברכים ובעלי בתים, ומתוך עסק התורה היה מתחזק בדיבורו, ממש כדמותו של אביו מרן זצוק”ל.

כגודל אהבתו לתורה הקד’ כן אהבתו העצומה ללומדי התורה. דאג בכל לבו לאברכי הכולל, הן ברוחניות כשהוא דואג לסידור החברותות ומעודד וממריץ כל אחד ואחד לכתוב ולמסור ‘חבורות’ ולשקוע יותר ויותר בהוויות אביי ורבא, והן בגשמיות כשהוא משתדל ככל יכולתו לשים לב בדקות מופלאה לצרכיו המיוחדים של כל אחד ועושה הכל כדי לתמוך ולעזור לו, אך יחד עם זאת מקפיד לנהוג בזהירות יתירה שלא יפגע ח”ו בכבודו של האברך.

השיב את נשמתו הזכה לבוראה, לאחר שנתמרק בייסורים קשים וקבלם בדומיה, בראש חודש השמחה תשע”ה.

למרות השלג שירד בזמן הלווייתו, יצאו אלפים מתלמידיו, רעיו ומוקיריו ללוותו בדרכו האחרונה. תנצב”ה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תרומה

(ועשו לי מקדש

לכל הצדיקים הנחמדים, העוסקים בצרכי הישיבה הק’, יש לציין כי בזמן הזה אין אפשרות לקיים מצוה זו של ועשו לי מקדש. אבל ע’ שדי חמד מערכת ב’ אות מ”ג בשם זוהר פ’ בשלח דף נ”ט ע”ב שאפשר לקיים המצוה בזה”ז בבנין בית הכנסת שנקרא מקדש מעט, והוא מצוה מה”ת של ועשו לי מקדש.

ונזכה בעז”ה ליהנות בשבת זו עם הרבה אנשים חשובים בק”ק לונדון ששומרים קשר עם הישיבה הקשוה. ומקיימים מצות ועשו לי מקדש למהדרין).

מלאכת גוזז להלכה

מלאכות שבת ילפינן ממשכן, וכפשוטו כל שלא נעשה לצורך שעשו במשכן הו”ל מלאכה שא”צ לגופה. ובריב”ש שצ”ד דן לענין סריקת שער ועי”ז תולש שערות, ודן שם דהוי דרבנן של משאצל”ג כי אינו רוצה בשער הנתלש. אבל כתב הריב”ש דאין זה אמת, כי מלאכת גוזז לא היה להשתמש עם העורות אלא להחליק את עור התחשים ונמצא כל שרוצה להחליק המקום שבא משם הו”ל צריכה לגופה.

וע’ ח”ס יו”ד צ”ב וחי’ ח”ס בשבת וסד”ט הקשו לריב”ש מנליה דתחשים גזזו. ועוד דלכא’ היופי שלו היה בשערות. וע’ נשמ”א כ”א ג’ כוונת ריב”ש לעורות אלים מאדמים וכמ”ש רש”י כ”ה ה’.

(וע’ ר”ן על המשנה בשבת דגוזז היה בתכלת וכ”כ הק”נ בדעת התוס’, וכתב דסברי דלא גזזו עורות תחשים. אבל באגלי טל גוזז י”ג כתב בדעת התוס’ לפי שיטתו שם סק”ב שכתב בדעת תוס’ קי”ז ע”א דבבלי חולק על ירושלמי וסבר דאין חיוב גוזז על המת. וע’ חי’ הר”ן דף ק”ו בשם הרמב”ן דחייב בין בצריך לגוף ובין בצריך לשער, ודלא כריב”ש, ולכא’ א”ש הר”ן לשיטתו).

ולכא’ נ”מ בעושה לצורך טבילה ורוצה לבקש מגוי את”ל דשרי משום אמירה לעכו”ם לעשות משאצל”ג. אכן לפי הריב”ש לכא’ אסור מה”ת. וכן הפשטות. אבל הב”ה כתב דגם הריב”ש מודה בעושה לצורך טבילה, דגם אין לו ענין שיהא המקום חלק מצד עצמו אלא לצורך טבילה ועדיין חשיב משאצל”ג.

וכעי”ז בסד”ט הק’ על הריב”ש מהא דמבואר בבכורות כ”ה דמותר להפריד נוצות לפני שחיטה וע”כ ההיתר כמ”ש שם ברא”ש ורמב”ן דהוי משאצל”ג. (וע”ש רש”י כי אין כוונתו אלא לתקן, ולכן התירו דשא”מ). ותי’ דכאן א”צ ליפוי הגוף אלא שלא יפריע לשחיטה.

והנה בראשונים דמילה בשבת לולי הקרא היה אסור משום הוצאת דם. אבל בש”מ כתובות ה’ כתב משום גוזז. וע’ מנ”ח גוזז דע”כ ס”ל כריב”ש. (ובאמת כמו”כ י”ל דסבר כרמב”ן).

ובדעת הראשונים דאין כאן גוזז ואפילו למ”ד משאצל”ג חייב, ע’ ח”ס ומרכה”מ וחזו”א משום דאין גוזז אלא בדבר שאינו חלק מהגוף כגון צמר.

ונראה דהש”מ דלא סבר כסברא הנ”ל הוא לשיטתו, דכל הסברא דאין גוזז אלא בדבר שאינו חלק מהגוף, הוא רק לתוס’ דחיוב גוזז הוא על הצמר וא”כ צריך שמתחילה לא היה חשיבות לצמר ועכשיו יש לו חשיבות אבל אם מעיקרא היה לו חשיבות שהיה חלק מהגוף ועכשיו ג”כ יש לו חשיבות אינו חייב, אבל לריב”ש דאין חיובו על הצמר אלא על העור שעכשיו אין לו צמר א”כ אין נ”מ אם מתחילה היה חלק מהגוף או לא.

נפש נקי וצדיק

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel Shlita

נאמר בהיכל הישיבה הקד’ ככלות השבעה לגאון רבי יצחק פינקל זצ”ל – אדר תשע”ה

“צר לי עליך אחי וגו׳ נעמת לי מאוד״ (שמואל-ב, א, כו). ״מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים״ (שיר השירים ז, ז). מסכת החיים שלך רבי יצחק היתה מסכת חיים של ״אהבה בתענוגים״ – מסכת חיים שהשפיעה על כולם. איזו מסכת ייסורים סיימת, לסמל היית של ״אהוב למעלה ונחמד למטה״.

״דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים״ (שיר השירים ו, ב). אוי! איזה יופי של שושנה. נטל כל חמודות שבעולם ואותנו עזב לאנחות. הוא עלה בסערה השמימה. ״והוא ירד והגלה את הארי בתוך הבאר ביום השלג״ (דה”י-א, יא, כב). כמה ברח מהכבוד ומהמעמד. כמה חי במסירות נפש. איזו צניעות, כאומר היה אל תלווני, אל תספידוני ואל תדברו עלי. תסתכלו תמיד על כבוד שמים, כבוד התורה וכבוד הזולת. אולם התקיים בו ״סוף הכבוד לבוא”, איך שבאו במסירות נפש ללוותו.

אוי! “קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח בהם ככלה חדשה, רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק״ (מו”ק כה, א) נקי בבין אדם לחברו וצדיק בבין אדם למקום. ״תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר״. איזו זכות, איזו נקיות, איזה טוהר. זהו קרבן ציבור. ״נורא אלוקים ממקדשיך – אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך״ (זבחים קטו, ב). ״שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקנו״ (ר״ה יח, ב), כזו עולה תמימה, כזה קרבן ציבור, אפרו צבור וכולו עקוד למען שמו באהבה.

המליץ עליו חכם אחד את הפסוק ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי״ (שמות כה, ב). בעת שהתרגשה גזירה על הציבור לא חיכה שיזמינו אותו, שיקראו בשמו, אלא קפץ והכריז: תקחו את תרומתי – תקחו את נשמתי. כך היה תמיד ראשון לעשות כל דבר שבקדושה. כל כך הרבה חסד, כולו למען הציבור וכלום לא בשבילו. הבית יוסף (או״ח רצב, א) מביא מהתניא רבתי, מהו יצחק ירנן ״כשאמר אברהם השה לעולה בני מיד רינן יצחק ואמר שירה. ומה שירה אמר, שיר של קרבן״. זו היתה שירת חייו – כולו של השני, כולו של הקב״ה.

איתא בפסיקתא: ״ויקחו אליך שמן זית זך (ויקרא כד, ב), אמר הקדוש ברוך הוא וכי לאורה שלכם אני צריך והלא ונהורא עמיה שרא (דניאל ב, כב), אלא בשביל לזכות אתכם ולכפר על נפשותיכם שנמשלת כנר שנאמר (משלי כ, כז) “נר ה׳ נשמת אדם״ (פסיקתא זוטא ויקרא כד, ב). הנשמה היא אור, היא השלהבת של הנר שכל כולו אור פנים, חתיכת אש קודש. כשנצרכת כפרה כזו שנלקח עבורה שמן זית זך, נקיות כזו, מי יודע מה תובעים מאיתנו, כל כך הרבה חלאים וגזירות, רחמנא ליצלן.

☆

אינני מתיימר להספידו ולמנות שבחיו, אבל כדי מעט התעוררות ולימוד ממעשיו ומדרכיו. איתא בתענית (ז, א): ואמר רבי אושעיא למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו: במים, וביין, ובחלב. דכתיב הוי כל צמא לכו למים וכו׳ לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. רבי יצחק הצליח כל כך להסתיר את כשרונותיו ושליטתו בתורה. כפי שמשים אדם את עצמו כמדבר וכערוגה שהכל דשים בה, כך התורה נקנית בו. הוא ברח מהכבוד ומהמעמד, אבל כשהיה פותח פיו בכל דבר תורה, אם הלכה ואם מוסר, היו הכל נעשים כחרשים. אם בשביעית ואם בשאר מסכתות היה מלא וגדוש. החברותא היה קובע באיזו סוגיא אוחזים ובאיזו מסכתא, ומיד היה הכל בלימוד ישר ושופע חידושים. בפרט היה ניכר ענין זה בעת האחרונה שהיה זקוק לטיפולים ובכל פעם היה לוקח עמו צידה לדרך חבילה של ספרים. זו היתה נשמת חייו, ואין כאן פלא שזכה לכל מה שזכה, הרי ניכר בו מה שתורה עושה מהאדם – ״מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים״.

איתא בתהילים: ״הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו ולא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה׳ יכבד” (תהלים טו, ב).

״לא רגל על לשונו״ – אי אפשר היה לדבר לשון הרע בסמיכות אליו. גם אם הציקו לו מאוד וסבל בזיונות, לא יצאה מפיו אף מילה של דלטוריא ושום אנחה. לא הסכים לשום דבר רע על יהודי ובפרט לא על בן תורה. פעם שמע מישהו שאומר על אחד שאינו שומר סדרים כל כך, ניגש אליו ובעדינותו ובמאור פניו העיר: ״איך אפשר לדבר כך על בן תורה״, הרי בן תורה זה יקר שביקרים.

״לא עשה לרעהו רעה״ – אמרו בירושלמי (דמאי פרק א הלכה ג): ״רבי פנחס בן יאיר הוה אזל לבית ועד, הוה גיניי גביר. א״ל: גיניי מה את מנע לי מן בית וועדא, ופליג קומוי ועבר. א״ל תלמידיו: יכלין אנן עברין. אמר לון: מאן דידע בנפשיה דלא אקיל לבר נש מן ישראל מן יומוי יעבור ולא מנכה״ – מי שלא פגע באיש מימיו יכול לבקוע ולעבור את הנהר. מי שמע מרבי יצחק פעם איזו פגיעה או זלזול. אומרים משמיה דהחזו״א שהנקודה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע בשבעים שנה היא לא לפגוע באיש. כמה חכמה וגבורה נצרך לזה, זו תורת חיים.

״נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה׳ יכבד״ – איזה ספר מוסר הוא היה. גאון בחסד, גאון ב”ישבחנו בעיניו”, למצוא בכל אחד קטן כגדול את מעלתו המיוחדת לו, את הייחוד, את הטוהר, את היופי. כמה היה דוגמא למה שאמרו חז״ל: “איזהו מכובד המכבד את הבריות״ (אבות ד, א). כל כולו היה נכבדות וראה את הכבוד שבכל אחד, רומם כל אחד. רבי יצחק היה נסיך, ״א פרינץ״, כזו אצילות.

הנולד במזג טוב הוא ברכה בפני עצמה, ענין לכשעצמו, אבל מי אשר ״גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב״ היא מעלה מיוחדת. רבי יצחק בנה את עצמו. כמה קנה לעצמו ותבע מעצמו עד שנטל כל חמודות בעולם. זה היה תוכן דבריו בכל שיחותיו. תמיד היה מדבר על אחדות ועל רוממות, על גדלות האדם.

כפי שראו בו כולם, כל כולו היה למען הזולת, למען כבוד שמים, אפילו לא כמלוא נימא לעצמו. מעולם לא הביע וגילה רצון או דעה בעבור עצמו, כאילו איננו נמצא. בכל מה שנוגע לזולתו היה מבטל עצמו לגמרי והיה רך כחמאה. ״איזהו בן העולם הבא, ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף נפיק, וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה״ (סנהדרין פח, ב). אולם במה שנוגע לעצמו, לעבודת ה׳ שלו, ידע היטב את ערכו, היה נחוש וגבור כארי, בתעצומות נפש, אש קודש.

כמה ראו בו את התכונות של אבא זצ״ל. את הגבורת ארי, את הנכבדות, את טוב הלב השופע. מיזוג נפלא של מדות – נחישות לצד התבטלות מאין כמוה, חריפות לצד תמות וטוב לב, עקשנות בהתמדה ובסדרי התפילה ותפילה בתחנונים לצד רך כתולעת, כעפרא דארעא ממש.

כמה היה מבטל עצמו בביטול גמור. הוא גילה מושגים של כבוד הזולת, של כיבוד אב ואם במידה בלתי מצויה כלל. אבא היה נמנע ונזהר לא לשבח אחד בפני השני ובפרט לא בן בין הבנים, אבל מצות כיבוד אב של רבי יצחק שקיים במסירות כזו היתה כל כך בולטת עד שאבא אמר ברבים: ״אין כמוהו בכיבוד אב״. פעם שלח מישהו שישאל את אבא שאלה ולא רצה לשאול בעצמו כי חשש שאבא יאמר לו ״מה דעתך”, ולזה הוא לא הסכים כלל.

אף פעם לא היה מגלה את דעתו. כמו לא היה לו שום רצון, שום דעה, כל כולו התבטלות. ״עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך״ (אבות פ״ב מ״ד). נדיר למצוא ביטול כזה, הערכה כזו, נכבדות כזו, כל כולו לראות את השני, את הטוב, את הכבוד והמלכות של השני. הוא היה גאון בזה. אין זה דבר הבא מעצמו, לא ״נולדים״ עם טבע כזה, זו עבודה מתמדת ויגיעה עצומה של תורת חיים.

״הולך תמים ופועל צדק״, אמר ראש הישיבה רבי חיים שההספד הגדול ביותר שאמר אברהם אבינו על שרה אמנו הוא ״שכולם שווים לטובה״. זה גדול יותר מכל המעשים. התמידות, הרציפות, ה״הולך תמים״, הוא יותר מן הכל. כמה הוא הלך בתמימות עם הקב״ה. שאלו את רבי יצחק בחליו – מה אתה חושב עכשיו? והוא ענה – ״מה ה׳ דורש ממך״. זה היה מה שהוביל את חייו.

כמה היו התפילות שלו גולשות, ברוממות, כשלהבת אש. כל כולו כבן המתחנן לפני אביו. אלו לא מושגים בקנה מידה של עשה טוב או של סור מרע, אלא הרבה יותר מכך, כי יותר מעצם המעשים יש כאן לב, יש כאן אחריות, יש כאן נשיאת עול והתבטלות גמורה ממש.

הוא לא יכול היה לראות איזשהו חסרון, חסר או צרה אצל האחר, אלא מיד היה ממלא לו את כל החסר ככל שהיה יכול. רץ בזריזות, לא רק שנתן לו ומילא את כל צרכיו כידו הרחבה, אלא הפך להיות בעל הצרה במקום השני. כשהיה בא גבאי צדקה לביתו ומבקש איזו עזרה, לא די שהעניק לו ביד רחבה, אלא הפך להיות הגבאי, להיות הנצרך, מעכשיו זו צרה שלו, כי איך אפשר לראות את השני בצרה.

פעם ביקש ממנו מישהו בטלפון שיחתום לו על ערבות, והוא אמר לו אני כבר בא אליך, ומיד בא אליו עם מונית לחתום, כאילו זו בעיה שלו. אחד נשברו לו משקפיו, מיד הוריד את שלו ונתן לו – “בשביל מה אני צריך משקפים אם לא בשביל לתת לשני״. כל כולו הרגיש את השני, רומם את השני.

בשמחת הבר מצוה של בנו נ״י הגיע מישהו מחוץ לעיר להשתתף בשמחתו, תיכף הוא שילם לו דמי נסיעה. הכל היה בשפע, בנדיבות לב כזאת, גם לאנשים שלא הכיר. פעם שמע שנים משוחחים ואחד אמר לשני שהוא זקוק לשבע מאות שקלים, מיד נתן לו אף על פי שלא הכירו כלל. כשרצה הלה לאחר זמן להשיב, אמר לו ״לא צריך״. הוא לא היה יכול לראות שחסר לשני, ה״גוט׳קייט״, הטוב לב, היו נשפכים ממנו. היה לוקח הלוואות בשביל אחרים, מהיכן לוקחים טוב כזה?!

ישב אצלו אברך והוא ראה שהלה ממהר, שאל אותו להיכן הוא צריך להגיע? -למקום פלוני. – גם אני צריך. מיד הזמין מונית ונסע עמו לאותו מקום, למרות שבאמת לא היה לו צורך כלל להגיע לשם, ואת דרכו חזור צעד ברגל!

אין זה ענין של התמסרות, של איזו הקרבה, אלא פשוט לחיות עם אמונה. הוא ראה את הטוב בכל אחד, הרגיש את ״ואהבת לרעך כמוך״, אין זה רק מעשים של חסד, אלא אלו מדותיו של הקב״ה, כמו שאמרו חז״ל: “מה הוא אף אתה״. אב אינו עושה חסד עם בנו, אלא נושא אותו על כתפיו. זו אחריות שלו, הוא עושה את זה מעצמו, כי הרי זה מה שצריך, בלי קושיות וחשבונות. כך היה רבי יצחק כלפי זולתו ״משים עצמו כשיריים וממליך את חברו בנחת ובכבוד״.

״ודובר אמת בלבבו״, כזו אמת, כזה ערלכקייט, כזה ריינקייט, נקי וצדיק. הוא ישב עם החברותא שלו, מתפתל מכאבים, ופעם ראשונה שהחברותא שמע אותו אומר “כואב לי”, שאלו החברותא ־ מה יש? והוא השיב ״אמרתי לילדים שאלך איתם לקבר שמעון הצדיק, ואני לא יכול״. הוא לא היה מסוגל לזוז, כך עשרים דקות התפתל עם עצמו ואמר אולי עוד כמה דקות ארגיש טוב יותר, הרי אמרתי ואיך אוכל לא לקיים, אני לא יכול״. איזו נקיות. “התהלך לפני והיה תמים״.

כמה כובשת לבבות היתה הארת פניו. ״תוכו רצוף אהבה״. היה לו סבל של שנות יסורי גוף ונפש ולא נשמעה ממנו מילה אחת, אפילו לא אחת [!] של טרוניא או אנחה. לאחרונה היו לו ייסורים נוראים, ובמקומה של האנחה היה תמיד החיוך הטמיר על פניו הזוהרות, היה זה מין אושר וזוהר פנימי שבקע ממנו, דאס איז נישט סתם אגימאכטער שמייכל, דאס איז אליכט, א טיפער ליכט. פעם בסבלו מאוד מתופת ייסוריו, ביקש ממנו הרופא באנגלית לדרג מאחד עד עשר כמה הכאב שלו, והוא ענה ״עשר״. הרופא השתומם וביקש ממישהו שם שיתרגם לו את בקשתו שמא לא הבין את השאלה – ושוב ענה ״עשר״! אמר הרופא, אני לא מבין, איך הוא בכזה מאור פנים ובכזה חיוך, זה לגמרי לא טבעי. אולם באמת זו לא סתירה כלל, כי זה לא נמדד בטבעיות בכלל. אדם שחי בשמחת החיים ובטוב שכזה, אבלו בלבו צהלתו בפניו, אדם שכולו אהבת ה׳ ואהבת תורה ויראת שמים, כמה יכולים כבר ייסורי גוף להשפיע עליו, כל כולו בוער אהבת ה׳ ויראתו. ״מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי״ ממש כך באופן מוחלט, יסורי תופת בל יתוארו, אבל ״מה תגידו לו שחולת אהבה אני״, זה מה שבער בו חזק.

☆

״והחי יתן אל לבו״. ואמרו חז״ל: ״אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן, אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה״ (שבת קה, ב). הסביר פעם רבי יצחק, שחבורה דומה לגל של אבנים, שבנטילת אחת מהן אין זה רק חסרונה של זו, אלא כל הגל עלול להתמוטט, כי הגל בנוי ועומד מכל האבנים יחד, ולחסרונה של אחת מהן יש משמעות לכולן, וצריך תיכף למלא את חללה של זו. גם בדידן, נצרך דבק חזק להחבורה, חיזוק חזק. כל אחד צריך ליקח חלק כדי למלא את החלל, כי לא היה זה רק מזג טוב אלא בנין גדול של עמל נפש, שנים על גבי שנים, מעלות על גבי מעלות. חבר טוב, שכן טוב, אגיטרייער טאטע, אגיטרייער ראש כולל, בן מכבד אב בחייו ובמותו, את כל זה צריך להשלים. הקב״ה נטל אבן יקרה שכזו וצריכים אנו להתחזק על ידי לימוד המעשים, צריכים אנו להתחזק בעמל התורה, באש התפילות, ובטוהר המדות. כשיש כזו הארת פנים, כזה אור, כזה כבוד האדם, אין צריך לחכות עד לאחר מאה ועשרים כדי לומר ולספר את השבחים, אפשר לרומם כל אדם בחייו כל כך, במילה אחת, בהארה חדשה, בראיה של אור, ולמה אם כן נחסוך כל כך הרבה גדולים שיכולים לצמוח ולגדול ממילה אחת, למה נחטא ב״גזילת העני בבתיכם״. עכשיו הוא הזמן שאפשר לתפוס מאוצרות השלל המחולק כעת.

רצוני להודות לכל אלו שהשתתפו בתפילות ובסיוע במסירות נפש שוודאי לא ישובו ריקם.

נזכה שיהיה מליץ טוב על אמא שתהיה בריאה, על האלמנה ועל כל המשפחה, על בני הישיבה ועל כל הכלל. ונזכה ל״ובלע המות לנצח״ ול״ובא לציון גואל״, אמן.

מתוך ספר הזכרון “כרם יצחק”