דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

והבגד כי יהיה בו נגע צרעת (יג, מז)
שנינו במשנה (נגעים פי”א מ”א) “כל הבגדים מטמאין בנגעים חוץ משל גוים”, כל דיני צרעת הבגד לא נאמרו אלא בישראל.

ביאר מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

את דברי הרמב”ם (פט”ז מהל’ טומאת צרעת ה”י) שכתב: “וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע”.

וכן כתב רבינו בחיי (יג, נח): “והנה הנגעים היו מורים השגחה גמורה, ולא היה ענין טבעי אלא נס גדול, ולא היה הענין בחוצה לארץ כי אם בארץ ישראל, כי כשיקרה לאחד מישראל חטא ועוון היה מתראה הנגע בביתו או בבגדו או בגופו להעיד עליו כי יש בידו עוון, כענין שכתוב (תהלים פט, לג) ‘ובנגעים עונם’, וכדי שישוב בתשובה ויתלבן מעונו”.

נמצינו למדים, כי כל דיני ועונשי הנגעים אינם מקרי הטבע כלל, אלא סימן מיוחד מן השמים שנעשה בהנהגה ניסית, כדי להזהיר את ישראל מעוון לשון הרע, ולעורר את החוטא לשוב בתשובה.

ויתרה מזאת למדנו מדברי הרמב”ם, שעונש הנגעים מדוד בבחינה של ‘מידה כנגד מידה’, כיוון שהחוטא לא נזהר על מוצא פיו ולשונו, וישב בחבורת אנשים רעים לדבר עמהם דיבורי ליצנות ולשון הרע על אנשים אחרים, לכן נגזר עליו עונש הצרעת, כדי להרחיקו מישיבת בני האדם, כנגד מה שהזיק לבני האדם בפיו.

ומעתה נבין היטב מדוע אין דין הנגעים נוהג אלא בישראל בלבד ולא בנכרים. הנהגה ניסית מיוחדת זו שטבע הקב”ה בעולם, לא באה אלא בשביל ישראל, למען ייטיבו אורחותיהם ללכת בדרך הישר.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

מסירות נפש להקב”ה
מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה

סיפר פעם לקבוצת תלמידים:

בכל ברית אני אומר בשקט בפה את הפסוק “כי עליך הורגנו כל היום”. והטעם לכך הוא, מפני שלוקחים תינוק ומוציאים ממנו דם… זה בא להגיד להקב”ה, כמה אנחנו מסורים אליך!

והראה מרן שמקורו לדבר זה הוא מדברי הגמ’ (גיטין דף נ”ז:) “כי עליך הורגנו כל היום” ר’ יהושע בן לוי אמר: זו “מילה שניתנה בשמיני”.

ורש”י מפרש ‘מילה’ נחשבת “הורגנו כל היום” משום “זימנין דמיית”.

והסביר רבינו: אפילו אם לא מת, אך יש כאן גם כן “שפיכת דם”, לכן בשעת הוצאת דם הברית אנו אומרים להקב”ה כמה אנחנו מסורים אליך – “כי עליך הורגנו כל היום”!!

(אריה ישאג)

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תזריע מצורע

התורה חסה על ממונם של ישראל

כתיב בנגעי בתים ופינו את הבית בטרם יבא הכהן. ואיתא במס’ נגעים פי”ב מ”ה התורה חסה על ממונם של ישראל, ודרשו מדכתיב  ופינו את הבית. (וע”ש במשנה אם כך בממונו הבזוי ק”ו בממונו החביב, ואם כך בממונו ק”ו בנפש בניו, ואם כך ברשע ק”ו בשל צדיק).

וע’ מנחות ע”ו התורה חסה על ממונם של ישראל דכתיב והשקית את העדה ואת  בעירם, וע’ נובי”ת יו”ד ק”ס אמאי במנחות לא הביאו מנגעים, ואמאי ברש”י ר”ה כ”ז לא הביא ממנחות. וע”ש שתי’ כי מנגעים הרי אין הפסד ופשוט שהתורה חסה, אבל קמ”ל במנחות אפילו במקום שצריך נס מ”מ התורה חסה, אבל משם אין ראיה אלא לענין ממונם של ציבור, ולא לענין יחיד.

וע’ בתפא”י שקלים פ”ח מ”ה בבועז ג’ באריכות מתי אומרים התורה חסה, ומתי אומרים אין עניות במקום עשירות. (ובתפא”י מחלק אם הוא הפסד מרובה. ולכא’ ק’ דהרי למדו התורה חסה אפילו בכלי חרס של בית המנוגע. ולכא’ צ”ל כוונתו דבהפסד מועט אין אומרים התורה חסה לענין הקדש משום אין עניות במקום עשירות, א”נ כוונתו עפ”י הנוב”י דמשנה בנגעים רק בהפסד של יחיד ולא בשל ציבור).

וע”ע תשובה מאהבה ד’ ששאל כן להנוב”י, וע”ש סתירה מזבחים פ”ח ע”ב ומנחות פ”ט ע”א. וע”ש ד’ ראיות לכאן וד’ לכאן. וע”ש מיומא ל”ט ומ”ד.

וע”ש דלענין כיבוס בגדי כהונה ותיקון כלים אומרים אין עניות במקום עשירות בזבחים פ”ח, ואילו לענין קלפי ומחתה ביומא ל”ט ומ”ד אומרים התורה חסה.

וע”ש סי’ ז’ מה שהשיב לו הנוב”י. וע”ש שכתב דקלפי לא שייך אין עניות, כי אין צורך בקלפי כלל, וחותה בכסף לא שייך אין עניות כי עושה בכסף ואין זה עניות, (ושאני מפי המנורה בכסף שאמרו אין עניות, כיון שהמנורה עצמו של זהב), ולחם הפנים קונה הקמח והוא עדיין חול ולא שייך בזה אין עניות, ובמנחות בסולת הרי איירי בשל יחיד ולא שייך אין עניות. ונמצא דיסוד הדין דבגבוה אין עניות, ורק בד’ אלו יש סברא דלא שייך. אבל לפי התפא”י כל החילוק אם זה הפסד גדול או קטן.

(ויש לעיין לענין לעשות מברשות יפות בבהמ”ד, דלפי התפא”י בהפסד גדול אומרים התורה חסה, אבל להנוב”י לעולם אין עניות במקום עשירות, ורק בחילוק בין כסף וזהב אין אומרים כן. וע’ רש”ש חולין י”ז ע”ב דדין אין עניות לא רק בכלי שרת אלא גם בכלי הקודש, ומובא בס’ מקדש הקודש פ”א מכלי המקדש סי’ ט”ו).

וע’ מנחות דף פ”ח בכלים שנקבו אין סותמין אלא מתיכין ועושין אותן חדשים, (וכן חינוך סוף מצוה צ”ה), וע’ משנת חיים זבחים סי’ נ”ב כיון דאפשר לעשות חדשים באותו חומר לכן אין כאן חשש התורה חסה, ולכן בכה”ג אין עניות במקום עשירות.

(וע’ שבת ק”ב ע”ב אין עניות במקום עשירות ולכן אין מבשלים רק משהו עבור המשכן. ומצד שני שם ק”ג ע”א אמרו שכן מצינו חורש לקלח אחד של סממנין, ויש לעיין אמאי לא אמרו שם אין עניות במקום עשירות).

וע’ ריטב”א יומא ל”ט דהתורה חסה היינו כי משתמש בכלי של גורלות רק פעם א’, וע”ש עוד דמ”מ הגורל עצמו של זהב כי כתוב עליו שם ה’. וע’ טו”א ר”ה כ”ז כעי”ז.

וע’ לקוטי הלכות ביומא ל”ט, ברי”ף יומא י”ד ע”א, בעין משפט אות ז’, דיחיד שאני.

וע’ תנחומא פרשת תצוה סימן ג כך אמר הקדוש ברוך הוא פעם אחת בשנה יהיו מדליקין את המנורה לפיכך יהיו מדליקין שמן זית זך כתית אבל למנחות שהיו מקריבין בכל יום לא לכך נאמר בה שמן זית זך כתית.

וע’ מאירי חולין מ”ט ע”ב דמי שיכול להתיר בריוח בלי מחלוקת אין ראוי לו להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי, אלא יחוס על ממונן של ישראל שאף התורה חסה וכו’.

שמירת הלשון- עיקר חיי העולם הזה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

שיחה שמסר מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה בפרשת כי-תצא

“השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלווים כאשר צויתים תשמרו לעשות. זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים” (דברים כד, ח- ט). וברמב”ן (שם): “ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו (שמות כ, ח): ‘זכור את יום השבת לקדשו’, ‘זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים’ (שם יג, ג), ‘זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז)’, כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה’ לצדקת הנביאה”.
איסור לשון הרע – מיסודות אורח החיים של עם ישראל
חיוב הזכירה התמידית שמונה הרמב”ן במצוות הללו, מעיד על החשיבות הגדולה שבאותם המצוות. מצוות אלו, הם יסודות אורח החיים של כלל ישראל. והיינו, כי חיוב זכירת השבת מעיד על חשיבות השבת, שהיא עדות על בריאת שמים וארץ. חיוב זכירת יציאת מצרים מעיד על חשיבות יציאת מצרים, שהיא יסוד כל האמונה של כלל ישראל. וכן חיוב זכירת מעשה עמלק מעיד על חשיבות מחיית עמלק, שכל זמן שעמלק קיים אין שמו של הקב”ה וכסאו שלמים. ומחיית עמלק היא עצמה קיום כבוד שמים ושמו יתברך.

והנה בכלל מצוות אלו שהם יסוד קיום האומה, נצטווינו לזכור את העונש הגדול שנענשה בו מרים לאחר שדיברה לשון הרע על משה רבינו. עד כמה נורא הדבר, איסור לשון הרע עומד במקום אחד עם שבת, אמונה, מחיית עמלק!

לא זו בלבד, אלא שנינו בתורת כהנים (בחוקותי פ”א): “וכן הוא אומר (שמות כ, ח): ‘זכור את יום השבת לקדשו’, יכול בלבך. כשהוא אומר ‘שמור’ הרי שמירת לב אמורה, הא מה אני מקיים ‘זכור’, שתהיה שונה בפיך וכו’ וכן הוא אומר: ‘זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים’. יכול בלבך, כשהוא אומר: ‘השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות’ הרי שכיחת לב אמורה. הא מה אני מקיים ‘זכור’ – שתהיה שונה בפיך”. ומבואר, שזכירה זו האמורה, היינו זכירה בפה דווקא, מלבד חובת שמירת הלב וכפי שמצאנו במצות זכירת מעשה עמלק כשקוראים בתורה מידי שנה את פרשת זכור, שעלינו לזכור בפה ולא רק בזכירת הלב. וכן במצות זכירת השבת ויציאת מצרים.

איסור אמירת לשון הוא אחד מיסודות החיים שלנו. להיות יהודי שמדבר לשון הרע, זה כמו להיות יהודי שמחלל שבת, ואינו מקיים את חג הפסח, כל אחד מבין שאדם כזה אינו יהודי. כך בדיוק נחשב מי שמדבר לשון הרע!

*

רבינו ‘החפץ חיים’ זצוק”ל הקדיש את כל ימיו בכדי לכתוב ספרי הלכה רבים למען  עם ישראל לדורות, וידוע עד כמה היה חשוב וחביב בעיניו ספרו ‘חפץ חיים’ אשר מפרט את כל ענייני איסור לשון הרע ורכילות. אין לנו מושג על גדלותו של ה’חפץ חיים’, ולא בצדקותו הרבה. וביותר מכך גאונותו המופלגת שהיתה למעלה מכל ההשגות שלנו. רק תלמיד חכם מופלג שלומד בעיון רב סוגיה על מפרשיה, ולאחר מכן מעיין היטב ובדקדוק רב בדברי המשנה ברורה, ביאור הלכה ושער הציון, יכול לקבל מעט השגה בגאונותו של ה’חפץ חיים’. והנה, כל המעיין בספר ‘חפץ חיים’ יראה שהוא מעין שולחן ערוך שלם העוסק בכל ענייני איסור לשון הרע ורכילות על כל פרטיהם ודקדוקיהם עד לאחת, עם דוגמאות וציורים בכדי להחיות ולבאר את ההלכה לכל פרטיהם. את הנהגה זו שנהג הח”ח בספר ‘חפץ חיים’, להאריך כל כך בענין אחד, לא מצינו בכל ספריו, ולא בכדי נקרא שם רבינו בכלל ישראל על שם הספר ‘חפץ חיים’.

רבינו החפץ חיים ידע ולימד אותנו עד כמה איסור לשון הרע עומד כאחד מיסודות אורח החיים של כלל ישראל, וטרח והעמיד אותו בעיקר הספרים למרות שהוא עוסק ‘רק’ במצווה אחת. אולם מצווה זו מעמידה את כל צורת היהודי!
שמירת הלשון – יסוד לחיי עולם הזה
בביאור חומר איסור לשון הרע, וחיוב הזכירה התמידי באיסור זה, יש לומר על פי הכתוב בתהילים (לד, יג- יד): “מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה”. והנה, ‘חיים’ הם הדבר היקר ביותר שיש בעולם, ולזה אמר דוד המלך שכל אדם החפץ בחיים ולראות בטוב, עליו לשמור את לשונו מלדבר רע. והיינו, שמבלי שאדם מקפיד על קיום מצוה זו, גם חייו בעולם הזה אינם חיים. וכבר ידועים בזה דברי המדרש רבה (ויקר”ר טז, ב): “מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים? אודקין עליה [דחקו בו הבריות לקנות ממנו] רבי ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה [ישב ולמד בטרקלינו] שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים, א”ל תא סק להכא זבון לי [בוא לכאן ותמכור לי]. א”ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך [אתה ושכמותך אינם זקוקים לזה]. אטרח עליה סליק לגביה [הפציר בו ועלה אליו]. הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק (תהילים לד, יד): ‘מי האיש החפץ חיים’ מה כתיב בתריה (שם לד, יד): ‘נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב’. א”ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא, כג): ‘שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו’. א”ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו: ‘מי האיש החפץ חיים'”. והיינו, כאמור, כי בעוד שרבי ינאי עצמו פירש את משמעות הכתוב: “מי האיש החפץ חיים” על חיים ולא מוות, בא רוכל זה והעמיד את משמעות הכתוב על חיי עולם הזה במשמעות הגבוהה ביותר. עם לשון הרע אין חיים! אין צורת אדם, אדם שמדבר לשון הרע הוא ‘מת שעומד על שני רגליים’ זה לא חיים!

עם מעט התבוננות באיסור זה של לשון הרע, אפשר להבחין בקל עד כמה מי שנזהר בכך יש לו ‘חיים’. הלא אדם שמורגל בלשון הרע, בחיטוט אחר החסרונות של אחרים ועוסק בכך בכל שיחתו, חייו קשים ומרים כלענה. כל הזמן הוא עוסק בראיית חסרונות חבריו, ולדבר עליהם רע, וממילא כך הם מרגישים כלפיו, ואין לך אדם שפל ומבוזה ממנו. ולעומת זאת מי שזהיר בדיבור לשון הרע, בשמיעת לשון הרע ואפילו באבק לשון הרע, הרי ממילא הוא מתרומם ורוכש קנין של אצילות ועדינות הנפש. הוא קונה ‘לב מרגיש’ בצער חברו, ויודע להעריך ולכבד את חברו. אדם החי באופן זה, חייו נעלים יותר, וממילא כבר הוא לא יכול לדבר לשון הרע על יהודי כלשהוא והוא שמור ומוגן מחטא זה ומחטאים אחרים, אלו הם ה’חיים’ האמיתיים של מי ש’חפץ חיים’.

וכבר סיפרנו כמה פעמים מה הם חיים אמיתיים, חיי ‘העולם הזה’, כפי שתיאר זאת מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל. בסמוך לישיבה היה סנדלר שהיה מכין נעליים בחנותו, ובכל עת הוא היה מניח את נעליו מעל גבי משטח גדול מחוץ לחנות על מנת שיתייבשו בשמש מהדבק. מידי פעם היה נעמד מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל ליד החנות והתבונן ממושכות בנעלים קטנות, שהיו מיועדות לתינוק שלובש נעליים לראשונה בחייו. תלמידיו הקרובים של הגר”ח לא הבינו מה יש לראש הישיבה, מגדולי וגאוני הדור, לעמוד כך ולהסתכל בנעליים של תינוקות. לימים, שאל אחד מהתלמידים את מרן הגר”ח זצ”ל בטעם הדבר, והשיב לו שתוך כדי שהוא מסתכל על הנעלים הוא חושב על שמחת הלב הגואה באמא שקונה לילדה הקטן את הנעלים הראשונות בחייו. הרי לך חיי ‘עולם הזה’ אמיתיים – השתתפות בשמחת הילד על מנעליו החדשים, שהרי שמחה זו קיימת רק בעולם הזה ולא בעולם הבא, משום שרק בעולם הזה אדם יכול להרגיש את שמחת השני ולשמוח בה, אולם בעולם הבא אדם אינו משתתף בשמחת השני. זהו אושר החיים בעולם הזה!

ומאידך גיסא, אדם המסוגל לדבר לשון הרע על חברו, הרי הוא הורס את חייו בעולם הזה! אין לו שום הנאה מלבד עצם השפלת חברו, וכי יש הנאה אמיתית בהשפלת האחר? אדם הסבור שהשפלת האחר תרומם אותו אינו אלא טועה, ואף יש בזה ממידת האכזריות! לא זו בלבד, אלא יש בזה כדי להביאו לידי השפלה ובזיון, על שהוצרך ‘לרומם’ את עצמו על ידי השפלת חברו. כל אדם שזכה להכיר במעלת חיי ‘עולם הזה’ האמיתיים, לא יעלה על דעתו ליהנות ב’הנאה’ מפוקפקת כזו. וכבר אמרו חז”ל (ערכין טו, ב): “לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש ואומרות, ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, אומר להם וכי מה יתרון לבעל הלשון”.
חומרת עוון לשון הרע – ללא מעשה עבירה
ונראה עוד להוסיף ולבאר בחומרת עוון לשון הרע, כי הנה ישנו הבדל גדול יש בין איסור לשון הרע לשאר העוונות, בעוד שכל העבירות נצרכות למעשה עבירה על מנת לעשותן, כגון באיסור גניבה, חילול שבת, כלאיים וריבית, ומפני כך נהיר לו לאדם שיש במעשהו עוון ונרתע ממעשה העבירה. אולם איסור לשון הרע אינו כרוך בעשיית מעשה כלשהוא, אלא בדיבור או שמיעה בלבד. ולכך סבור האדם שאין בזה כל איסור ואינו נרתע ממנו, ומטעם זה הטילה התורה על האדם לזכור את איסור זה היטב, ואין די בזכירת הלב בלבד, שהרי עבירה על עוון זה פוגמת בכל מהות האדם, אלא הוצרכנו לשנן זאת בפה, כפי שנצטוינו בזכירת השבת ויציאת מצרים.

בעונשו של המדבר לשון הרע, נאמר (ויקרא יג, מו): “בדד ישב מחוץ למחנה מושבו”, וביארה הגמרא (ערכין טז, ב): “מה נשתנה מצורע שאמרה תורה ‘בדד ישב מחוץ למחנה מושבו’, הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו לפיכך אמרה תורה בדד ישב וגו'”. וכן מצינו בדברי הרמב”ם בפירוש המשניות (נגעים פי”ב, מ”ה): “שהצרעת הזו האמורה בתורה אמרו שאינה אלא עונש לבעל לשון הרע כדי שיפרוש מבני אדם וינוחו מנזקי לשונו”. ומבואר שעונש המדבר לשון הרע בא לו ב’מידה כנגד מידה’, שכיון שלא חשש להבדיל בין איש לרעהו בלשונו הרעה, משום שאינו יודע לחיות את חיי העולם הזה באופן נעלה, נענש בנגע הצרעת, למען יצא מן המחנה לשבת בדד, ויתבדל משאר הבריות החיות את חיי העולם הזה האמיתיים.

*

אנו מתקרבים והולכים לימי הדין הממשמשים ובאים, ומוטל עלינו להתעורר ולהתחזק ביתר שאת ובפרט בדברים אלו. מרן הגר”ח זצ”ל היה נושא דברים לפני ציבור המתפללים בראש השנה קודם התקיעות, וביום כיפור, ובשני זמנים נשגבים אלו הוא היה מדבר על מעלת ההרגשות של בן אדם כלפי חברו, וכפי שזכורני שפעם אחת הוא דיבר על סבלם הגדול והמתמשך של יהודי רוסיה [קודם שהשתחררו ממשטר הקומוניזם] ועל כך שאיננו מרגישים את סבלם כראוי. ונעמוד ונתבונן, וכי חסר נושאים עליהם יש צורך לדבר בימים הנוראים בפני הציבור, הלא זו שעה שאנו עומדים למשפט לפני מלך מלכי המלכים והיה לו לדבר על נושאים לכאורה גבוהים בהרבה. אמנם התשובה הראויה לזה, כי אכן כן! בימים אלו עיקר בקשותינו היא לזכות לחיים, ועל זה נסוב עיקר דין הקב”ה, ולכך אנו צריכים בימים אלו להכיר במעלת חיים אמיתיים.

ובל נטעה לחשוב, כי אין הדברים אמורים אלא לענין התחזקות בעניני ‘בן אדם לחברו’, שמוטל על האדם להתעלות ולהרגיש את חברו כאילו היה כמותו, אולם אין לזה שייכות לעניין דברים הנוגעים ל’בין אדם למקום’, משום שהא בהא תליא, אי אפשר להתחזק ולהתעלות ברוחניות כלל ללא שנתעלה תחילה בענייני ‘בין אדם לחברו’ וכפי שנינו באבות (פ”ג, מ”י): “כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו”. בין אדם לחברו ובין אדם למקום – אחד הם. ומטעם זה חובה עלינו להתחזק ביתר שאת בלימוד ספר ‘החפץ חיים’, ולהשכיל ולדעת שעיקר ‘חיי עולם הזה’, הוא להרגיש את השני בכל עניניו, בעת צער ובעת שמחה, לכבדו ולרוממו, וממילא נשמור על קדושת הפה לבל נוציא מפינו תיבה אחת קודם שנמדוד אותה היטב בעשר משקולות.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה לא הצליח להמשיך את דבריו מחמת חוליו, וסיים בדברים מבהילים אלו, כפי רום מדרגתו :

כתוב (תהילים נא, יז): “ה’ שפתי תפתח”, מי הוא שיכול לדבר, מי שמקיים בעצמו את דברי הכתוב (שם לד, יד): “נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה”. אני חושב שנכשלתי השבוע בענינים אלו ולכך אינני יכול לדבר… יש לי הרבה דברים לבקש מכם… הקב”ה יעזור שנזכה לעמוד בימי הדין בפה קדוש ונקי.