Parshas Tazria Metzora 5781
דברי רבותינו
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו’ והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים (יג,ב-ד)
בגמ’ (ערכין ח:) איתא: אמר רב פפא צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם, משפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים. ופירש”י: אלו נגעי אדם- שנבררין לשבוע הבא אם לטהר אם ליחלט וצדקה גדולה היא זו. ונגעי בתים יש בהם הסגר לשלושה שבועות, עי”ש.
וצ”ב: וכי צדקה היא זו שבנגעי אדם יש הסגר רק לשבוע אחד, והרי לאחר שבוע יתכן שנחלט למצורע טמא והיה עדיף לו לכאורה להישאר מוסגר אפי’ שלושה שבועות, כבנגעי בתים, כדי שיוכל בזמן זה ליטהר ולא להיות מצורע כלל? ומדוע ההסגר לשבוע שלישי בנגעי בתים נקרא ‘משפטיך תהום רבה’ והרי לכאורה חסד הוא זה שיתכן לסוף זמן זה שיטהרנו הכהן, והיה צ”ל איפכא?
למדנו מכאן שנוח היה לאדם שיוחלט ביתו לטומאה לאחר שבוע, ואפי’ שעי”ז צריך נתיצת הבית וכל דיני נגעי בתים, ובלבד שלא יעברו עליו ימים נוספים של ספקות. “התרת הספק” בנגעי אדם לאחר שבוע אחד, ואפי’ שנחלט לטומאה ויוצא מחוץ למחנה וחשוב כמת, היא צדקה וחסד לעומת נגעי בתים בהם נשאר האדם בספק שבועיים נוספים.
וכשנתבונן בדבר נמצא שחסד עשה עמנו הקב”ה שנתן לנו “תורת חיים” המקפת את כל הליכותיו של האדם מקומו עד שכבו ובכל ספק שמתעורר לו מורה היא לו את דרכו ומוציאתו מן הספק. עי”ז היהודי ש”עבד” הוא לקונו בכל מעשיו, הרי הוא “בן חורין” אמיתי מפני שיוצא הוא מספקותיו. דבר זה לא קיים באומות אחרות בהן אין גדרים וסייגים המלווים את האדם בכל רגע ורגע מחייו.
מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
ההחלטה לקחת את מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה לחתן
במשך שנות לימודיו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה כבחור בישיבה הקד’, היה דודו מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה עוקב כל העת אחר התמדתו ועלייתו בתורה, כמלאך המכה בלי הרף על קדקדו ואומר לו גדל. מחד, היה מתעניין אצל החברותות ואצלו עד כמה הוא מתעלה ומתקדם, ובו זמנית היה מגדל ומרומם אותו.
בליל שבת אחד, כנראה שהגרא”י לא היה כ”כ מרוצה מהמהלך שאמר רבינו בסוגיא. הוא ביקש ממנו שיחפש מהלך אחר בסוגיה, תוך שהוא מציין לו שהוא יכול להיכנס לומר את המהלך החדש עד השעה שתים עשרה בלילה. רבינו הגרנ”צ הבין את הרמז וניצל את שלש השעות שהיו לו לעמול ולמצוא מהלך אחר בביאור הסוגיא.
כאשר הגיע רבינו לסוגית הגמרא בבבא קמא דף עז, נכנס לדודו הגרא״י כדי לומר לו חידושי תורה על התוס׳ הגדול ״פרה מטמאה טומאת אוכלין, הואיל והיתה לה שעת הכושר״ העוסק בענייני טהרות. אמר לו רה”י הגרא״י: ״על החלק הראשון של התוספות אמרו כולם שטיקלאך תורה, ממך אני מבקש שתאמר על החלק השני של התוספות״. רבינו היה אז בן תשע עשרה, וסיפר שהיה לו קשה מאד גם ללמוד היטב את התוספות שכולל סוגיות של טהרות וגם לחדש בהן. אולם באותן שעות הוא הצליח ללמוד היטב ולומר חידוש על החלק השני.
פעם סיפר בעת רצון, שלימים אמר לו הגרא״י, שבאותו מעמד גמר אומר בליבו לקחתו לחתן לנכדתו.
בכל נפשך
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
תזריע מצורע
בני ברק ויפו כדין מוקפות חומה מימות יהושע
בטהרת מצורע כתיב ושלח את הציפור על פני השדה ודרשו קדושין נ”ז ע”ב שיעמוד בעיר וישלח הציפור לחוץ לחומה, ובגמ’ אמרו כגון יפו, ובתוס’ הקשו והרי מצורע היה ונטהר חוץ לעיר. ומשמע קו’ תוס’ איך נכנס ליפו. והק’ מל”מ פי”א מטומאת צרעת ה”א דלא נשלח אלא מעיר מוקף חומה ומנלהו לתוס’ דיפו מוקף חומה מימות יהושע. ותי’ משך חכמה פ’ מצורע דדרש מקרא דכמו שנשלח ממוקף חומה כן גם טהרתו דוקא במוקף חומה מימות יהושע. וע”ש שדייק כן מלשון הגמ’ שם בקדושין שאמרו שישלח חוץ מהחומה.
ולדבריו מאחר שנזכר בגמ’ עיר יפו חזינן דיפו מוקפת חומה מימות יהושע. ומעתה יוצא חומרא בימי החזו”א דבני ברק סמוך ונראה ליפו, ואולי ב”ב יקראו מגילה גם בט”ו אדר.
מיהו החזו”א עצמו בנגעים י”ד י”א לא פי’ כן בתוס’.
ויש עוד פי’ בתוס’ ולא משום חידוש המשך חכמה אלא כמ”ש בלוח א”י ראיה מירושלמי מגילה ב’ ע”ב דערים שמנה יהושע היו מוקפות חומה, והרי יפו נזכר ביהושע י”ט מ”ו, (וצ”ל בירושלמי דכל דנזכר ע”כ היה הוקף ולסוף נתיישב). מיהו כמה דחו הראיה כי אמרו שם כל הערים “שמנה” יהושע, והיינו מנה בכיבוש ולא כל הנזכר בספר יהושע. וע’ במגילה ה’ ע”ב דמק’ הגמ’ דטבריה היה מוקף חומה כי כתיב ערי מבצר וקתני גם רקת והוא טבריה. ולא אמרו בגמ’ כי נזכר ביהושע ע”כ היה מוקף חומה. ויש לדחות כי מפורש בקרא ערי מבצר).
בכוח האמונה לכופף את הטבע
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
“ויהי כדבר איש האלהים אל המלך לאמר סאתים שערים בשקל וסאה סלת בשקל יהיה כעת מחר בשער שמרון, ויען השליש את איש האלהים ויאמר והנה ה’ עושה ארובות בשמים היהיה כדבר הזה ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל, ויהי לו כן וירמסו אותו העם בשער וימות” (מלכים ב’ ז, יח-כ).
פסוקים אלו – מהפטרת פרשת מצורע, מלמדים עד כמה גדול כוח האמונה והביטחון. הפסוקים עוסקים בתקופה של בצורת ורעב גדול, המצב בשומרון היה בכי רע והיוקר האמיר עד שהיו מוכרים “רובע הקב דביונים בחמשה כסף” (שם ו, כה). והנה בא אלישע הנביא לפני המלך ואומר לו בדבר ה’, כי למחרת ימכרו “סאתים שעורים בשקל וסאה סולת בשקל”, מחיר זול מאד המראה על שפע עצום. השליש שעמד שם, לא האמין לדברי הנביא, לגלג ואמר: “היהיה כדבר הזה”. והנביא אומר לו: “הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל”.
ואכן, כפי שאמר הנביא לשליש כך היה. למחרת התגלה שמחנה ארם כולו ברח, כל העם יצא לבזוז את השלל וברגע אחד התהפך המצב מרעב נורא לשפע עצום. אותו שליש ראה בעיניו כיצד מחיר סאתים שעורים וסאה סולת יורד לשקל בלבד, אך לא זכה לאכול מלחם זה כיון שהעם רמסוהו בשער וימות. כך נתקיים בו, “כאשר דיבר איש האלוהים”.
הכופר באמונה אינו זוכה ליהנות מפירותיה
לכאורה יש לתמוה, מדוע נתחייב השליש מיתה. אף שעל פי דין העובר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים, אך לא מצינו שהשליש עבר על דברי הנביא, אלא שפקפק בדבריו ולא האמין שביום אחד יתהפך הגלגל מרעב גדול לשפע עצום ורב עד כדי שסאה סולת תימכר בשקל. מדוע אם כן נענש בעונש מיתה, על שלא האמין לדברי הנביא.
מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘כמה גדולים בעלי אמנה’) מביא את מאמר חז”ל בגמרא (תענית ח, א): “אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה”. מבואר בדבריהם, שכל השפע היורד לעולם הוא בזכות אותם אנשים המאמינים בבורא עולם ובטוחים בו שימציא להם את מזונותיהם וצורכיהם. כפי שדרשו חז”ל (שבת לא, א) על הפסוק (ישעיה לג, ו): “והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת” – “אמונת, זה סדר זרעים”, וכתבו התוספות (שם): “מפרש בירושלמי, שמאמין בחי העולמים וזורע”. כלומר, הגשמים יורדים בעולם עבור אותם אנשים, שאינם טועים לחשוב שהאדמה מצמיחה את התבואה בדרך הטבע, אלא מאמינים בהקב”ה ובוטחים בו שיוריד גשמים, ובכוח אמונה זו הם זורעים את שדותיהם.
ונראה, שמעיקר הדין אלו שאינם בעלי אמנה, ואין זריעתם מתוך אמונה בחי העולמים אלא כדרכו של עולם, לא היו מקבלים כלל גשמים ולא היה להם כיצד להתפרנס ולהחיות נפשם. רק בזכות אמונתם של בעלי האמונה, ניזונים כל באי עולם מברכת ההשפעה העליונה שבאה לעולם.
וביאור העניין, שאין כאן עונש, אלא שהכופר בהשגחת הקב”ה ואינו מאמין שהיא הנותנת כוח לעשות חיל, אינו זכאי ליהנות מפירותיה. בזה נבין את חומר העונש שקיבל השליש, שלגלג על נבואת אלישע. כיון שלא האמין להבטחת הקב”ה על ידי אלישע, לא הייתה לו הזכות ליהנות מפירותיה, ולכן אמר לו הנביא “ומשם לא תאכל”. בכדי שלא יבוא לידו שפע זה שלא האמין בו, היה עליו להסתלק מן העולם בלא ליהנות ממנו אף במעט.
בכוח האמונה ליצור מציאות חדשה
שנינו בגמרא (תענית ז, ב): “אמר רבי חמא ברבי חנינא, גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ”, וכן (שם ח, ב): “אמר רבי יוחנן גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות”, וכן (שם ז, א): “אמר רבי אבהו גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים, ופליגא דרב יוסף דאמר רב יוסף מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים קבעוה בתחיית המתים. אמר רב יהודה גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו’ רבא אמר יותר מיום שניתנה בו תורה”.
ומבואר, שמעלת יום הגשמים גדולה מאוד עד שחז”ל דימוהו לדברים הגדולים ביותר שהיו בעולם מאז בריאת העולם, כבריאת שמים וארץ, קבוץ גלויות, תחיית המתים, ויום מתן תורה. והנה, לפי מה שהתבאר שירידת הגשמים היא בזכות בעלי אמנה שמאמינים בחי עולמים, נמצינו למדים יסוד גדול מאוד! את כוחה העצום והנשגב של האמונה בבורא עולם – ליצור מציאות של ירידת גשמים הנחשבת כאחד הדברים הגדולים ביותר מאז בריאת העולם! כך השריש הקב”ה בעולם, שאדם יכול ליצור בכח אמונתו מציאות חדשה!
ועל פי זה ביאר מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל את המעשה המופלא המובא במדרש (ויקר”ר כד, ג) באבא יוסי איש ציתור, שהיה יושב ושונה על יד המעיין ונתגלתה לו רוח רעה שהייתה שורה שם. אמרה לו הרוח, שעד עכשיו היתה היא לבדה שם ולא הזיקה לאף בריה, אולם עתה יש רוח רעה אחרת הרוצה לשרות שם ולהזיק את הבריות. שאלה אבא יוסי כיצד הוא יכול להלחם ברוח זו, השיבה לו הרוח כי על כל בני העיר לצאת אל המעיין כשבידיהם פטישים וכלי ברזל, ובראותם מערבולת מעל פני המים, ידעו כי שני הרוחות נלחמות האחת בשניה, ועליהם להקיש בכלי הברזל זה על זה, תוך כדי שהם אומרים ‘דידן דנצח’ ‘דידן נצח’, ולא ילכו משם עד שיראו כמו טיפי דם מעל פני המים. ואכן, כך עשו בני אותה העיר, וניצחה רוח זו את הרוח רעה.
ויש להבין, איזו תועלת הביאו בני העיר לרוח זו במלחמתה עם הרוח הרעה במה שצעקו ‘דידן נצח’ ‘דידן נצח’. אמנם על פי זה מבואר היטב, שכיון שצעקו כך בני העיר, גילו בדעתם שהם מאמינים בכוחה של רוח זו, ובאמונתם זו הם חיזקו כוחה של הרוח במלחמתה עם הרוח הרעה, עד כדי נצחונה על רוח זו.
המאמין בכוחותיו מגלה כוחות חדשים
עוד התחדש מכוחה הגדול של האמונה, שכאשר אדם מאמין בכוחותיו שלו, יכול הוא ליצור בקרבו כוחות וכשרונות חדשים שעל פי דרך הטבע הוא לא היה יכול להגיע לזה. כפי שנאמר (שמות לה, כא): “ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה’ למלאכת אוהל מועד”, וכתב הרמב”ן (שם): “ויבואו כל איש אשר נשאו לבו – על החכמים העושים במלאכה יאמר כן וכו’ וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה’ לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר”. אומנים אלו, לא למדו מלאכה עדינה זו מעולם ולמרות זאת הצליחו במלאכתם מפני שסברו שעל פי טבעם הם ראויים למלאכה זו, והאמינו בכוחותיהם שתצלח בידם מלאכה זו. הרי שאדם המאמין בכוחותיו שלו יכול ליצור בקרבו, יש מאין, כוחות מעל הטבע.
כוח האמונה פועל מעל הטבע
כוחה של האמונה גדול אף בעשיית אותות ומופתים. כך ביאר הגר”א לאפיאן זצ”ל (לב אליהו, מאמר ‘כח האמונה למעלה מן הטבע’) את דברי חז”ל (סוטה לז, א), ששבטי יהודה ובנימין זכו לנס קריעת ים סוף על ידי אמונתם ובטחונם בהקב”ה. כך אמרו, שכאשר אמר הקב”ה למשה (שמות יד, טו): “דבר אל בני ישראל ויסעו” תיכף ומיד קפצו בני שבט יהודה לתוך הים, ולאחריהם ירדו בני שבט בנימין, והיו הולכים בתוך המים עד ירכיהם, והמשיכו ונכנסו פנימה לתוך הים עד שהגיעו המים לפיהם, ובכל העת ההיא לא פקפקו לרגע אחד בציווי הקב”ה אלא בטחו בו בכל ליבם ובכל נפשם, ובזכות אמונתם האיתנה ובטחונם החזק, זכו כל ישראל שנבקע הים לפניהם.
ובביאור הענין הביא בזה הגר”א לאפיאן זצ”ל (שם) את דברי ספר העיקרים (מאמר א, פכ”א), כי “האמונה בשם יתברך ובתורתו היא המביאה את האדם אל ההצלחה הנצחית ואל דבקות הנפש בדבר הרוחני וכו’, כי לעולם לא נמצא לאחד מן הפילוסופים ולא לשום חוקר שישיג למעלת הנבואה, והוא הדבק הרוח האלהי עם השכל האנושי, כמו שנמצא לבעלי התורה שנדבק שכלם בשם דבוק חזק, עד שיגיע מהדבקותם לשנות טבע המציאות לעשות חפצם ורצונם, ויחדשו בעולם אותות ומופתים יותר מאד כנגד טבע המציאות”.
על ידי האמונה המוחלטת בהקב”ה מתעלה האדם למעלה מן הטבע, ואינו משועבד לכוחות הטבע כלל. אדרבה, המציאות הטבעית היא המשועבדת אליו, ובכל עת הוא יכול לכופפה אליו.
סוד המופתים – כוח האמונה
ומטעם זה מצינו את גדולי ישראל בכל הדורות, ולמעלה בקודש, האמוראים, התנאים, והנביאים, שהיו משעבדים לעיתים את כוחות הטבע לצרכיהם, וכפי שהוכיח זאת בעל העיקרים (שם) וכתב: “כי נמצא לנביאים יגזרו אומר ויקם להם השם ככל היוצא מפיהם, תמצא אליהו שהוריד האש למטה הפך טבעו וכו’, ובקע מי הירדן, ואלישע רפא צרעת נעמן והחיה את המת בחייו ואף אחרי מותו, וכאלה רבות עמו ועם שאר הנביאים, ונמצא גם כן לכל המאמינים שהחסידים אף על פי שאינן נביאים ישנו הטבע בתפלתם או ישתנה בעבורם, שהרי חנניה מישאל ועזריה הושלכו לאש ולא נכוו, ורבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר חדשו בעולם דברים בשנוי טבעו ומנהגו של עולם, וזה אות כי המאמין בשם ובתורתו הוא למעלה מן הטבע ואינו משועבד לטבע המציאות, אבל טבע המציאות נכנע ומשועבד אליו והוא יכול לשנותו כפי חפצו ורצונו”.
הצלחת האדם תלויה בכוח האמונה
העולה מן הדברים, כי הקב”ה יסד בעולם, שאדם בכוח אמונתו מסוגל לשנות את טבע הבריאה. מעתה, מי שיאמין בכוחותיו שלו, שיוכל לגמור את כל הש”ס, ויאמין בהקב”ה שיסייע בידו בזה, בודאי שבזכות אמונתו יצליח לסיים את הש”ס!
אם אדם יכול בכוח אמונתו ליצור מציאות חדשה הדומה לבריאת העולם, ולשנות את כל סדרי הטבע, על אחת כמה וכמה שיוכל בכוח זה להחיות את ראשו ולבו. אמנם, מי שאינו מאמין בכוחו ואינו מאמין שהקב”ה יסייעו, בודאי שלא יזכה להגיע לידי כך. באמונה זו תלוי ההבדל בין המצליח בלימודו, לבין מי שאינו מצליח בלימודו.
יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו
אמנם עלינו לדעת דבר נוסף, הנה איתא בגמרא (נדה ע, ב): “מה יעשה אדם ויחכם, אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו, הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו וכו’, מאי קמ”ל, דהא בלא הא לא סגיא”, מבואר, שגם היושב בישיבה אינו יכול להצליח ללא תפילה!
כח התפילה הוא רב ביותר, וכפי שכתב בעל העיקרים (שם): “שהחסידים אף על פי שאינן נביאים ישנו הטבע בתפלתם”, אולם מעלת התפילה היא כשמתפלל בישיבה, שכן תפילה מחוץ לישיבה אינה תפילה! וכפי שמצינו (ברכות ח, א) את מעלת התפילה במקום תורה, באביי שאמר: “כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, ‘מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד’, לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא” וכן מצינו בגמרא (שם): “רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי”. ואכן, רואים זאת באופן מוחשי. מי שמתפלל בישיבה מצליח, ומי שאינו מתפלל בישיבה אינו מצליח.
זאת ועוד, לעיתים נדמה לבני הישיבה כי די בלימוד הש”ס והפוסקים כדבעי, עד כי הלימוד בסדר המוסר הוא נהיה בבחינת ‘יתום’. עלינו לזכור שכל אחד ואחד מאיתנו חייב לקבוע לעצמו כל יום ללמוד באחד מספרי המוסר כחלק מסדרי הישיבה, כי לולי זה אף התורה עצמה אינה משתמרת, וכפי שהביא הגר”ח מואלוזין זצ”ל (נפש החיים ש”ד, פ”ז) בענין זה את דברי הגמרא (שבת לא, א): “משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה, הלך והעלה לו, אמר לו עירבת לי בהן קב חומטון, אמר לו לאו, אמר לו מוטב אם לא העליתה”. שכשם שללא קב החומטון, התבואה אינה משתמרת, כך התורה ללא לימוד המוסר אינה משתמרת.
יעזור הקב”ה שכל אחד ואחד מאיתנו יזכה להאמין בכוחותיו שלו, ושיעזרהו הקב”ה בלימודו ובכל עניניו, ואזי יזכה לשפע של סייעתא דשמיא, ולהצלחה בכל הענינים.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
The Ultimate Transformation
Parashas Tazria-Metzora/Sefirah
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer
This week’s parashah is all about lashon hara and the severity of lashon hara. The Gemara (Arachin 15b) cites the passuk: מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים and explains that the kapparah for speaking lashon hara — מַרְפֵּא לָשׁוֹן — is learning Torah: עֵץ חַיִּים. Apparently, this works by the mechanism of middah k’neged middah: if a person used his mouth for an aveirah, he must use that same mouth for limud haTorah in order to earn a kapparah. The Chida, in Lev Dovid, wonders how that can be, considering that we find in the Gemara a principle to the contrary: אין קטגור נעשה סניגור, which is why the Kohen Gadol may not wear gold garments when he enters the Kodesh Hakodashim, considering that gold was used for the cheit ha’eigel and is therefore an accusing force. How can it be, then, that the same mouth that sinned by speaking lashon hara can achieve kapparah by learning Torah?
The Chida answers that when a person learns Torah he is not merely performing another mitzvah. Torah has the effect of transforming the person and changing his entire being and DNA. Accordingly, the mouth that subsequently learns Torah is a different mouth, and the person who spoke lashon hara is now an entirely new person. Therefore, it is possible for this new mouth to achieve kapparah on behalf of the old mouth.
Similarly, when the Torah says: זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת, the rule of אין קטגור נעשה סניגור does not apply, because, as the Toldos Yaakov Yosef teaches, when a person learns Torah he transforms his nega tzaraas, for his entire metzius has changed.
Severe Consequences for the Missed Opportunity
During this period between Pesach and Shavuos, we conduct ourselves with a certain level of aveilus — no weddings, no music, no haircuts — because the 24,000 talmidim of R’ Akiva died at this time of the year. This loss was such a tragic event that for all generations Klal Yisrael has to be aware of it, recognizing that these people representing the existence of Torah in Klal Yisrael. The Gemara states that the entire Torah world was desolate and forlorn — והיה העולם שמם — until R’ Akiva miraculously managed to find five new talmidim and rebuild the entire Torah.
All these 24,000 talmidim were wiped out, says the Gemara, שלא נהגו כבוד זה בזה.
While we are certainly required to show respect to one another and treat others with dignity and honor, was this deficiency so severe as to warrant the death of all these great talmidim? Was their wrongdoing so serious that it should have caused a calamity of such magnitude that it’s remembered for all generations? And, if yes, why did they die specifically between Pesach and Shavuos?
R’ Shlomo Alkabetz addresses this issue in his sefer Beis HaLevi, and I will try to convey his ideas in my own words.
The Torah was given to us to change us. Indeed, as we explained above, the Torah changes a person, to the extent that the principle of אין קטגור נעשה סניגור does not apply, and he can use his mouth to atone for the lashon hara he spoke. The same is true for all the Torah that we learn. The Gemara (Shabbos 88b) teaches that when Moshe Rabbeinu went up to Shomayim to take the luchos, the malachim complained: מה לילוד אשה בינינו? How can a lowly human being, who is born from a father and a mother and possesses a yetzer hara, come to take the Torah? What a disgrace to the Torah! The Torah is holy, they argued, and it belongs with holy celestial beings!
Hakadosh Baruch Hu answered: לקבל תורה הוא בא — Moshe Rabbeinu has come to receive the Torah. R’ Chaim Volozhiner wonders, that’s not an answer to the question — that’s the kasha itself! The malachim knew that Moshe had come to take the Torah, and they protested that he has no right to take it. So how did Hashem’s response address their complaint?
R’ Chaim Volozhiner explains that with the words לקבל תורה הוא בא, Hakadosh Baruch Hu was conveying that Torah is not merely an academic pursuit or a science — Torah sparks a metamorphosis in a person. The point of Moshe’s coming to Shomayim was לקבל — to accept the Torah in a way that’s going to change a person and make him worthy of bringing kavod to the Torah, raising him to the level of a malach. This is contrary to the understanding of the malachim that only they are entitled to learn Torah. If a person approaches Torah with the intention of being mekabel it, then he becomes similar to a malach.
Moshe Rabbeinu compares Torah to rain, which causes vegetation to grow, as he says: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי. The Torah brings about a complete change in a person, fostering growth in his characteristics and personality.
This explains why R’ Yosef would celebrate on Shavuos and declare: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא — if not for the great day of Kabbalas HaTorah, I would be no different from the many other people in the street called Yosef. But because I learn Torah, I became uplifted and elevated, and I was transformed from a simple Yosef to Rav Yosef.
The word “Torah,” says the Zohar Hakadosh, comes from the lashon of horaah, indicating that it teaches a person how to become a different person. Regarding Mattan Torah, Dovid Hamelech says: ה’ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה’ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. The Alshich, on Tehillim, explains that Emes and Shalom said that Hakadosh Baruch Hu should not create mankind, because people are a contradiction to Emes and Shalom. Hashem’s answer was: ה’ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה’ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם — He is giving us the Torah, and the Torah will change us so that we will become people of Emes and Shalom. Such is the power of Torah.
The Beis HaLevi explains that when the Gemara says that the talmidim of R’ Akiva לא נהגו כבוד זה בזה, it means they didn’t allow the Torah to change their whole metzius, so they were learning Torah without the Torah having the effect of לקבל תורה הוא בא. That is a great kitrug. We know from the Gemara that every year on Shavuos the Torah is given to us anew, and we experience a new Kabbalas HaTorah. Therefore, as Klal Yisrael approaches Shavuos each year, we must do so with the mindset that we are coming לקבל תורה, that we want the Torah to change us. If it’s expected that a person who learns Torah should respect others, then when the talmidim of R’ Akiva failed to accord one another the proper honor, then there was a great kitrug. “I gave you the opportunity,” Hashem essentially said. “I gave you the seven weeks from Pesach to Shavuos to prepare yourself for a real Kabbalas HaTorah, which is available every year on Shavuos, and you didn’t do that; you didn’t even have an interest in doing that — לא נהגו כבוד זה בזה.” Therefore, the opportune time between Pesach and Shavuos turned into a time of din, a time of kitrug, and that’s why they deserve to die — because they did not utilize the opportunity that was given to them between Pesach and Shavuos.
Time to Change!
Regarding the Mishnah’s statement: היום קצר והמלאכה מרובה, the meforshim wonder, which is the melachah merubah referred to here?
Melachah, as in the 39 melachos of Shabbos, entails making a change in something: when a person is choreish, or zorei’a, or kotzeir, he effects a significant change. When Chazal say היום קצר והמלאכה מרובה, they are referring to the melachah we are required to do, and that’s to recreate ourselves from being simple people with a big yetzer hara, by overcoming our yetzer hara and bad middos and becoming new people.
On Pesach we bring the Korban Ha’omer, which is made of barley, while on Shavuos we bring the Korban Shtei Halechem, which is made of wheat. The Alshich, on Parashas Emor, teaches that this is because every one of us is born with animalistic tendencies, and the work of the seven weeks of the Omer is to improve our middos and overcome our natural inclination to act like an animal. We are meant to go from being like an animal, which eats barley, to a person, who eats wheat, and make ourselves worthy of Kabbalas HaTorah. This change from barley to wheat brings with it another change — when we bring the Korban Ha’omer, the new crops are permitted only for humans to eat, while when we bring the Shtei Halechem, the new crop becomes ראוי לגבוה and may be brought on the mizbei’ach.
What’s the difference between a beheimah and an adam? A beheimah thinks only about itself — “I want to walk, I want to eat” — and he tramples on the rest of the world. What distinguishes an adam is that he thinks about other people, and controls himself for the benefit of somebody else.
This is the time when we are charged with the mitzvah of changing ourselves from beheimah to adam. It’s the time of ה’ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה’ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם, when there’s a special siyatta d’Shmaya, as Hakadosh Baruch Hu is out to help us to prepare for Shavuos so that we can experience the new Kabbalas HaTorah of this year on a high madreigah. But if this time is not utilized productively, and chas v’shalom the opportunity is missed, the consequence is the fate suffered by R’ Akiva’s talmidim.
May we be zocheh to use this time well, so that we can truly become ראוי לגבוה, and may we be able to change ourselves through coming לקבל תורה so that we are no longer merely ילוד אשה, but rather transformed through the effect of יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי that the Torah should provide. By utilizing the potential of the Torah to make us into new people, we should be zocheh b’karov to the real Kabbalas HaTorah on the great day of Shavuos, which is just around the corner.