דברי רבותינו

ובמלאת ימי טהרה וגו’ תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה אור תור לחטאת וגו’, זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה, ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים וגו’. (ויקרא יב, ו-ח)

תמה מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה, מדוע הפסוק של “זאת תורת היולדת” שבא לסיים ולכלול את תורת היולדת, לא נאמר אחר כל פרשת דיני היולדת, ומפני מה נכתב דוקא בין קרבן יולדת עשירה שהוא כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, לבין קרבן יולדת עניה שהוא שתי תורים או שני בני יונה לחטאת, ולכאורה מן הדין היה שיכתב אחר קרבן יולדת עניה שהוא סוף פרשת יולדת.

ותירץ, בהקדם מה שדרשו חז”ל (מנחות דף ק”י ע”א) “מאי דכתיב זאת תורת החטאת (ויקרא ו, יח), וזאת תורת האשם (שם, ז, א), כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם”, ואמרו בגמ’ מגילה (דף ל”א ע”ב) בזמן שאין בית המקדש קיים וכו’, כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם.

והנה יש לדון בזמן הזה, באדם שנולד לו בן או בת ורוצה לעסוק בתורת היולדת, באיזו פרשה יקרא, ולפום ריהטא היה נראה לומר דעשיר ילמד תורת קרבן עשיר, ואילו העני ילמד תורת קרבן עני. אולם היותר נראה שאף עני ילמד תורת קרבן עשיר, שהרי כל פטורו של העני מלהביא קרבן עשיר הוא משום שלא מצאה ידו, וזה הרי לא שייך כשלומד תורת הקרבנות, ושם כולם שוין אצל עשירות, ולכן כלפי תורת הקרבנות צריך הוא ללמוד פרשת קרבן עשיר.

ולפי זה מיושב היטב מה טעם נכתב הפסוק של “זאת תורת היולדת” לאחר פרשת קרבן עשיר, שהרי כאשר באים ללמוד את תורת הפרשה של הקרבן ולקיים ע”י כך “זאת תורת היולדת”, הרי בזה כולם עומדים בתורת קרבן עשיר.

משלחן רבי אליהו ברוך

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

אני בא בשביל התורה

ראש הישיבה זצוק”ל במסעותיו לגיוס כספים עבור הישיבה היה לעיתים מבטיח לתורמים ישועה בזכות תרומתם הנכבדה לישיבה.

באחת הפעמים ביקר בביתו של עשיר אחד, וביקש ממנו תרומה הגונה עבור החזקת הישיבה.
השיב העשיר כי עקב המשבר הכלכלי מצבו אינו מאפשר לו לתרום תרומה הגונה כעת.
אמר לו ראש הישיבה זצוק”ל: “אכן מצבך קשה, אך מצב הישיבה ובני התורה הלומדים בה קשה הרבה יותר.”
המשיך אותו עשיר להתווכח עם ראש הישיבה האם במצבו עליו אכן לתרום תרומה כה הגונה לישיבה, אך רה”י ענה לו: “אנחנו באנו בשביל ביזנעס! מה למעשה?”
אמר אותו עשיר: “אמנם אין לי כסף, אך מוכן אני להתאמץ לתת סכום גדול לישיבה, ובתנאי שראש הישיבה יבטיח לי את הישועה שלה אני זקוק.” מדובר היה בעניין מסובך ומורכב מכמה בעיות שונות.
השתררה שתיקה קצרה, ואז ענה ראש הישיבה כי מסכים הוא לעסקה, ואכן התחייב העשיר סכום הגון לישיבה.
בצאתם מבית העשיר שאל בנו הרה”ג רבי יצחק שליט”א: “אבא, כיצד יכולת להבטיח ישועה כזו המורכבת מכמה בעיות שונות?”

ענה ראש הישיבה: “וכי בשבילי באתי לכאן? אני כאן בשביל התורה! עבור התורה הקדושה אין דבר שהוא מורכב מדי.”

ואכן התאמץ אותו עשיר להרים את תרומתו הנכבדה לישיבה הקדושה וראה ישועה גדולה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תזריע

קריאת שם תינוק

וביום השמיני ימול. והמנהג ליתן לו שם אז ולא קודם, וע’ בפי’ ר”י ב”ר יקר בברכות המצות עמ’ ס”ז על מה שאומרים אלקינו ואלקי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ואמו ויקרא שמו בישראל וז”ל ואומר מיד שאמר קיים את הילד הזה לאביו ואמו, ויקרא שמו בישראל כך, ר”ל שלא רצה לקרוא לו שם עד עכשיו שנימול ונעשה ישראל כדי שיהא שמו קיים כדאיתא באגדות (וציינו שם בהגהות לחזקוני בראשית י”ז ה’) למה היה כי אברהם לאחר שנקרא אברהם לא נקרא שמו אברם ושרה אחר שנקרא שמה שרה לא נקראת שרי ויעקב אחר שאמר לו הקב”ה לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך נקרא עוד שמו יעקב, והשיב ששמות אברם ושרי היו קודם שנתגיירו ולכך עקר אותו השם לגמרי אבל יעקב היה יהודי כשנקרא שמו יעקב וכו’ עכ”ל.

ומבואר בדבריו דלשון “ויקרא שמו בישראל” חוזר על מה שאמר תחילה קיים את הילד, ואומר וגם קיים את שמו זה “ויקרא שמו בישראל” כי השם הזה יתקיים שניתן לו אחר המילה.

וע’ גליוני הש”ס מגילה ד’ בשם רשב”א ח”ד ל’ כי קריאת השם יורה על הקיים ובדבר המתפסד אין ראוי לקרות שם וע”כ שם רשעים ירקב ולהיפך ונתתי להם בביתי וכו’ יד ושם. וע’ בסו”פ בראשית דכתיב ויולד את אנוש וכו’ וכן בכולם, ובסו”פ נח כתיב בכולם ויולד לו בן ויקרא את שמו וכו’, וע’ שו”ת הרשב”א ח”ד ל’ הנ”ל דאלו שנמחו כולם במבול לא שייך אצלם קריאת שם שהוא מורה על הקיום דכתיב ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם. וע”ש עוד דמה”ט כתיב ויקרא שמו שת, ולא כתיב כן בקין והבל. ונראה דהיינו על דרך ר”י ב”ר יקר הנ”ל.

וע’ מהרי”ל דיסקין שכתב דמקודם היו נותנים השם רק בבר מצוה.

וע’ ס’ דרך שיחה, מהגרח”ק שליט”א עמ’ פ”ט שלא לקרא לפני המילה, והקשו מדכתיב ויקרא  אברהם את שם בנו ואח”כ כתיב וימל אברהם. וע’ רד”ל פכ”ט סקמ”ד.

ומצד שני ע’  אמת ליעקב מר’ יעקב זצ”ל שה’ אמר לו לקרות שמו אברהם, ומיד אחר זה המילה, ומשמע דזה הזמן לשם.

וע’ בא”ח בס’ מלאך הברית עמ’ כ”א מדכתיב וימל אברהם בן “שמנת” ימים והול”ל שמונת, אלא הוא ר”ת תן שם. וע’ דברי יציב יו”ד קמ”ח ביודעים שא”א למולו כלל.

וע’ ס’ הברית עמ’ רפ”א בשם כללי מילה מר’ יעקב הגוזר אמאי אין קורא עד המילה, וכתב כי עד אז הוא בטומאה וצריך שם חדש בקדושה. (וכעין הנ”ל ע’ חס”ל מעין ב’ סוף נהר נ”ב כי כל עוד שיש לו אחיזה בערלה וטומאה א”א שתחול עליו הנשמה רק אחר המילה תחול עליו סוד הנשמה ובזה יקרא בשם אדם ישראל. וכ”כ בפרקי דר”א פמ”ז דכשנולד משה מלו אותו לח’ ימים וקראו לו יקותיאל, וע’ בצל החכמה ח”ו י’).

וע’ רמב”ן שמות ד’ כ’ שלא נזכר שמו של אליעזר עד פ’ יתרו כי לא קראה לו שם בשעת המילה כי נפגש עם המלאך. (ומשמע דפשוט שלא קראו לו לפני המילה).

וכתבו הפוסקים בשם זכר דוד דמ”מ שרי לכתוב בתעודה לפני המילה, ע”ש כמה טעמים. (וע’ אבני ישפה ח”א קצ”ו בסופו ששאל אמאי אין מגלים לפני הברית, והיינו דכל הקפידא שלא לקרות לתינוק עד אז אבל לגלות מה שעתידין לקרות אמאי לא. וע”ש שהשיב ר’ שריה משום עין הרע).

וע’ אבן שלמה ערנרייך פ’ וירא ט”ו גם בלי להתפלל, נותן שם לחלש כי נפש חיה הוא שמו. ולכן אברהם קרא ליצחק עוד לפני הברית כי נולד מזקנים והיה חלש, וכמעשה הנודע על קוזניץ. וידוע על ר’ פינחס שרייבר זצ”ל שאביו נתן שם צבי לאחיו ברוסיא ולא מלו עד שבא לא”י ואמר הגרי”ז להוסיף שם בברית אחר אביו, ונקרא ישראל בונים צבי. (ואולי דוקא שם משום שאביו מת).

דרך ארץ קדמה לתורה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

ספר שמות הוא הספר של גלות מצרים ויציאת מצרים – יסוד האמונה, צריך לזכור את זה יומם ולילה “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך” (דברים טז,ג) “לרבות הלילות” (ברכת יב,ב). למה זכו ליציאת מצרים, כתוב בתורה (שמות ג,יא) “מי אנכי וגו’ וכי אוציא את בני ישראל ממצרים”, אומר רש”י ‘מה זכו ישראל’, באיזה זכות, המצב היה ירוד מאד שקעו כבר מאד מאד על ידי העבודת פרך עבודה קשה. אומר הקב”ה “וזה לך האות וגו’ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה” אומר רש”י ‘שתקבלו התורה עליו והיא הזכות העומדת לישראל’. בזכות התורה זה הרי ברור, עצם עם ישראל ושהקב”ה בחר בנו זה רק בזכות התורה, כל העולם נברא בשביל ישראל ובשביל התורה – בשביל ישראל שקבלו את התורה, זה היה תנאי בבריאת שמים וארץ. אבל יש כלל גדול ‘דרך ארץ קדמה לתורה’ (ויק”ר ט,ג) התורה יש לה הקדמה – דרך ארץ.

במשנה באבות (פ”ג מי”ז) ‘אם אין דרך ארץ אין תורה’ מה הכונה כאן דרך ארץ, אומר רבינו יונה מדות טובות ‘שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות’. לא שייך בלי מדות טובות כי התורה לא תשכון בו, הוא יכול ללמוד ולעמול ולהתיגע וזה יהיה לריק, היא לא תשכון בו. יכול להיות חכם גדול בתורה אבל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין אותו מן העלם הזה והבא. המשנה בסנהדרין (ז’, ע”א) מונה את אלו שאין להם חלק לעולם הבא, דוקא אלה שהיו מאד מאד גדולים בתורה כמו ירבעם בן נבט מהמלכים או דואג ואחיתופל, כולם היו ענקים בתורה, אבל ‘טינא היתה בליבם’ (חגיגה טו,ב), הלב היה עם קנאה, עם שנאה, עם עין רעה, מדות רעות. מתי התורה נקנית לאדם, רק אם יש לו מדות טובות, הוא מתרחק מן הקנאה, מן התאוה ומן הכבוד. בגלל הקנאה איבדו דואג ואחיתופל את כל העולם ובגלל הכבוד איבד ירבעם בן נבט, והתאוה היא משקיעה את עצמו בהנאות ותענוגות של עולם הזה, אז לא תועיל לו כל התורה כולה.

כשאדם לומד תורה והוא מתעלה בתורה, קרא ושנה ושימש תלמידי חכמים, תלוי מאד למה הוא הגיע על ידי יגיעת התורה, על ידי ידיעת התורה. דיבורו בנחת עם הבריות, משאו ומתנו באמונה עם הבריות, אז הוא מקדש שם שמים עם כבוד התורה, כל אחד אומר אשרי מי שלמד תורה אשרי אביו ואשרי רבו, והקב”ה אומר לו “ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר” (ישעיה מט,ג), אני מתפאר על ידך כי יודעים כולם שהתורה היא תורת ה’, הקב”ה נתן את התורה. אבל אם ח”ו הוא לומד תורה והוא קורא ושונה ושימש תלמידי חכמים בדיוק כמו הקודם, אבל אין דבורו בנחת ואין משאו ומתנו באמונה, הוא לא בעל דרך ארץ, הדיבור שלו הוא לא דיבור של אדם חשוב והגון, והמשא ומתן שלו לא באמונה, אז הוא מחלל את כבוד התורה, והרואים אומרים אוי לו למי שלמד תורה (יומא פו,א). כל בן תורה יודע שההקדמה הזאת היא ממש לעיכובא, זה הנפק”מ בין זה שהוא לומד תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, או שהוא לא לומד, לא תורת אמת ולא חיי עולם נטע בתוכנו. יכול לאבד את העולם עם ידיעת ויגיעת התורה. וזהו המוסר, המוסר הוא תיקון המידות. ועל זה גם צריך לעבוד תמיד. אם הוא משתדל ומתקרב תמיד ומטהר את עצמו, הוא בא ליטהר, יש לו סייעתא דשמיא. אבל אם הוא נתפס במדה רעה לא מעוניין ולא רוצה להפטר ממנה, הוא רודף אחרי הכבוד, והקנאה שהקנאה היא נוראה – מרקיבה את העצמות, והתאוה שלו הוא לא יכול להתגבר עליה ולא מעונין, לא משתדל ועושה מה שהוא יכול, אז מה הסיכוי שלו, אומר רבא (יומא עב,ב) הוא יורש תרתי גיהנם, אין לו לא עולם הזה ולא עולם הבא.

הקב”ה נתן תורה, אין בעולם דבר כזה כל אחד עם כל מיני מרמות וכל מיני טריקים שעושים כדי לזכות ולקבל את מה ששל חבירו, עצות רעות והבטחות לא נכונות. מה הפירוש תורה, התורה יש לה שתי שמות, תורת חסד, ותורת אמת. תורת חסד זה פסוק “ותורת חסד על לשונה” (משלי לא,כו).

הגמ’ בסוכה (מט,ב) אומרת מה זה תורת חסד זה הלומד ומלמד, לא מחזיק בשבילו את התורה, כל מה שהוא יודע הוא מוסר לשני, והוא לא אומר אני עמלתי על זה ועד שזכיתי להבין, מה אני אתן לו על צלחת, שגם יעמול, אני לא אתן לו. לא, תורת חסד, רוצה להיטיב כמו הקב”ה שכל מה שהוא ברא זה להיטיב, תורת חסד התורה היא החסד הכי גדול, שהקב”ה נתן לנו, חיי עולם של עונג והנאה שעין לא ראתה בשביל כמה שנים של עמל התורה, איזה חסד זה, הוא גם איש חסד לומד ומלמד. איכא דאמרי שם מה זה תורה של חסד זה לומד תורה לשמה. מה זה לשמה, לקיים. פשוט, לשמה זה על מנת לקיים ולא על מנת להתכבד על ידי התורה, ‘דאשתמש בתגא חלף’ הוא לא מתכוון להתכבד ע”י התורה, הוא רוצה לקיים לדעת את הדרך, תורה מלשון הוראה, הוראת דרך, ומה זה לימוד וקיום התורה, זה קיום העולם “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי” (ישעיה לג), כל העולם עומד על לימוד התורה, אומר הקב”ה אתה גם חסד הולך בדרכי שאני רחום וחנון וגומל חסדים, ואתה לומד תורת אמת שהיא מקיימת את הלומד על מנת לקיים ואתה מקיים את העולם שבראתי אותו בשביל העולם הבא, אתה הוא מקיים את העולם שבראתי, אתה שותף שלי – אני בראתי את העולם כדי שאדם ילמד תורה ויזכה, אתה מקיים אותו, אתה מקיים את תורת האמת, התורה שניתנה לזכות לאמת לחיי אמת ולא לחיי שקר, הוא באמת לומד תורת חסד ומכבד כל אחד ורוצה את טובתו של כל אחד, ויש לו עין טובה על מה שלשני יש טוב, הוא מצליח, זה משמח אותו כי הוא רואה את חבירו שמח בהצלחה, יש לו עין טובה, הוא לא מקנא כלל, והוא לא בעל תאוה הוא נפש שפלה, והוא לא בעל גאוה – רוח נמוכה, זה אברהם אבינו הוא תלמיד של אברהם אבינו, זה הבן תורה שמקדש ומכבד את התורה ומפאר את הקב”ה, והקב”ה אומר לו “ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר” אני מתפאר ממך כאן ואני אתפאר בך לעולם ולעולמי עולמים. זה היה האדם שבשבילו בראתי את העולם, שהכל ברא לכבודו, הוא כיבד אותי ע”י כבוד התורה הוא הראה לכולם שתורה עושה מבן אדם – אדם הגון, אדם שכולו טוב לב אדם שכולו אמת, הוא לא ישנה מדיבורו אפילו לא כמלא נימה, זה תורה. איזה כבוד לתורה איזה פאר לקב”ה שנתן לנו תורה כזאת.

אבל אם ח”ו אין דיבורו בנחת, לא מדבר יפה, והמשא ומתן שלו לא באמונה, הדיבור שלו הוא כלום, אין לו ערך, הוא לא בעל דרך ארץ, פשוט מאד הוא לא בן אדם, הוא כמו כולם, רק לגנוב ולקחת כל מה ששל השני ולחמוד ולהתאוות כל מה ששל השני ולהתגאות על כולם “השב גמול על גאים”, “תועבת ה’ כל גבה לב” וכי זו תורה?! הקב”ה אומר לו אתה מחלל את שמי “דבר ה’ בזה” גבר כזה, אתה מבזה את התורה אומר שהיא לא מועילה כלום, לבן אדם שיגע ויודע אותה ומתעלה בה, אבל אתה לומד בשביל עצמך בשביל הכבוד שלך בשביל העושר שאתה חושב שאתה תשיג אותו ע”י התורה, אתה משתמש בכתר התורה להכתיר את עצמך, אתה משתמש בכתר התורה בשבילך, אתה אבדת. כל אלו הגדולים שהמשנה מונה שלשה מלכים וארבעה הדיוטות. כולם גדולי תורה, אבל לא היה בהם לא חסד ולא אמת לא מדות טובות, רק קנאה וכבוד ולא יכלו להתגבר על זה או תאוות, זה איבד את עולמם גם כאן וגם בעולם הנצחי.

תלמידים חכמים נקראים בניך ‘אל תקרי בניך אלא בוניך’ (ברכות סד,א) הם בונים את העולם עם הנועם שלהם, עם השלום שלהם שזה כל התורה “דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום” והם מבינים שהתורה אך ורק בגלל זה היא ניתנה, שאדם ילך בדרכי נועם ובדרכי שלום. התורה לא ניתנה לעם ישראל עד שהיו בשלום גמור כאיש אחד בלב אחד, כי תורה זה רק שלום והיא ניתנת לאדם שיש בו המידה הזאת, נכון שאם אין תורה גם אין דרך ארץ אבל הענין הוא שצריך להיות עוד יותר מעולה בדרך ארץ, התורה מעלה אותו אבל הוא צריך את השורש, קודם צריך להיות בו מידה טבעית של דרך ארץ מהשכל שלו, הוא רוצה להיות אדם הגון אז הוא קונה את התורה והתורה מעלה אותו עד למעלה עד לשמי שמים עד לנצחיות ממש הדביקות בקב”ה. זה הכלל של ‘דרך ארץ קדמה לתורה’.

וזה התעוררות לכל אחד מאיתנו לדעת שהתורה היא בנין העולם, התורה צריכה הקדמה וההקדמה היא רק ע”י לימוד המוסר, הרבה מוסר, הרבה לשבור את היצה”ר שמחדיר כל מיני מידות רעות בלב קנאה ותאוה וכבוד – כל המדות הרעות, ובאמת הגאוה היא ראש כל המדות הרעות, והתאוה היפך כל התורה, והקנאה העין הרעה לשמוח בשמחת חבירו לשמוח בהצלחתו, צריך להיות מתלמידי אברהם אבינו, ואז התורה שלנו תהיה תורת חסד ותורת אמת, ואז הקב”ה יגיד לנו בני, ויאמר לי עבדי אתה, אתה עבד שלי אתה בן שלי, ישראל אשר בך אתפאר. זה מה שצריך “לדעת חכמה ומוסר” – תורה ותיקון המדות, כי דרך ארץ קדמה לתורה.

מתוך קובץ אהלה של תורה – עמ”ס כתובות