דברי רבותינו

ובמלאת ימי טהרה וגו’ תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה אור תור לחטאת וגו’, זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה, ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים וגו’. (ויקרא יב, ו-ח)

תמה הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ”ל, מדוע הפסוק של “זאת תורת היולדת” שבא לסיים ולכלול את תורת היולדת, לא נאמר אחר כל פרשת דיני היולדת, ומפני מה נכתב דוקא בין קרבן יולדת עשירה שהוא כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, לבין קרבן יולדת עניה שהוא שתי תורים או שני בני יונה לחטאת, ולכאורה מן הדין היה שיכתב אחר קרבן יולדת עניה שהוא סוף פרשת יולדת.

ותירץ, בהקדם מה שדרשו חז”ל (מנחות דף ק”י ע”א) “מאי דכתיב זאת תורת החטאת (ויקרא ו, יח), וזאת תורת האשם (שם, ז, א), כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם”, ואמרו בגמ’ מגילה (דף ל”א ע”ב) בזמן שאין בית המקדש קיים וכו’, כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם.

והנה יש לדון בזמן הזה, באדם שנולד לו בן או בת ורוצה לעסוק בתורת היולדת, באיזו פרשה יקרא, ולפום ריהטא היה נראה לומר דעשיר ילמד תורת קרבן עשיר, ואילו העני ילמד תורת קרבן עני. אולם היותר נראה שאף עני ילמד תורת קרבן עשיר, שהרי כל פטורו של העני מלהביא קרבן עשיר הוא משום שלא מצאה ידו, וזה הרי לא שייך כשלומד תורת הקרבנות, ושם כולם שוין אצל עשירות, ולכן כלפי תורת הקרבנות צריך הוא ללמוד פרשת קרבן עשיר.

ולפי זה מיושב היטב מה טעם נכתב הפסוק של “זאת תורת היולדת” לאחר פרשת קרבן עשיר, שהרי כאשר באים ללמוד את תורת הפרשה של הקרבן ולקיים ע”י כך “זאת תורת היולדת”, הרי בזה כולם עומדים בתורת קרבן עשיר.

משלחן רבי אליהו ברוך

דברי הימים

Maran Hasaba M'Slobodka zt"l

“מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מאותו כתולעת ואזוב” (רש”י)
מרן הסבא מסלבודקה זצוק”ל הנהיג בישיבתו את הנהגת “גדלות האדם”. תלמידיו היו מספרים בערגה על שיחותיו הרבות של הסבא וההנהגות אותן דרש מתלמידיו כיאה לבן ישיבה – בן מלך. על כל אדם, ובפרט על בן ישיבה, לדעת את מעלותיו וכוחותיו משום שרק כך יכול הוא לנצל את כל כוחותיו להתעלות בעבודת הי”ת. אך יחד עם זאת, יסוד היסודות שהשריש הסבא בתלמידיו היה ההנהגה הראויה בבן אדם לחבירו, שמירה על ערכו וכבודו של יהודי באשר הוא.

באחת מתקופותיה של ישיבת סלבודקה, למדו בה שני בחורים שהתחרו ביניהם על התואר “הבחור הטוב ביותר בישיבה”. תחרות זו נבעה מתוך “קנאת סופרים” אשר הגבירה והעצימה את עלייתם של שני התלמידים בתורה ועבודת ה’. לאחר תקופה ראה מרן הסבא כי נכון יהיה “לשבור” את התחרות של אחד משני התלמידים. ניגש הסבא לתלמידו ואמר לו “יודע אתה, חברך פלוני הוא למדן מופלג”. השיב התלמיד “אכן, הוא מלא וגדוש”. הוסיף הסבא ואמר “הוא בקי בש”ס”, ענה הבחור “גם בירושלמי בקי הוא”. כך ארכה השיחה כאשר על כל שבח שאומר הסבא על מתחרהו משיב הבחור בשבח נוסף עליו.

לפתע, עצר הסבא את השיחה והחל להוכיח את התלמיד: “שקרן אתה, הרי סבור אתה כי אתה הינך הבחור הטוב ביותר בישיבה, א”כ כיצד מפליג אתה על חברך בשבחים שאינך מאמין כי חברך ראוי להם?!”

השיב הבחור: “כל מה שאמרתי על חברי נכון הוא, אבל אני גדול יותר ממנו.”

התפעל הסבא מתשובת הבחור, זו היא ההנהגה של “גדלות האדם”, אפשר להיות גדול מבלי להשפיל את השני. אם השני גדול, תהיה אתה גדול ממנו! תן לו את המקסימום, והאמן כי גדול הוא באמת, אך תשתדל אתה להיות למעלה מזה!

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תזריע

קריאת שם תינוק

פ תזריע מצורע

בדין מציצה

וביום השמיני ימול בשר ערלתו

בשבת קל”ג ע”ב אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ועברינן ליה, ומקשה הגמ’ פשיטא מדקא מחללי שבתא סכנה הוא וכו’. ומבואר בגמ’ דטעם חיוב מציצה אינו אלא משום סכנה. ומכאן ק’ על דברי החכמת אדם שכתב שהמוהל צריך לעשות המציצה.

ונראה לבאר דעת החכמת אדם דהנה בבעל המאור (דף נ”ג ע”א מדפי הרי”ף) וחי’ הרמב”ן בשבת קל”ד ע”ב נחלקו אם מותר למול בשבת כשיודע שיצטרך אח”כ לחלל שבת כגון להחם מים משום סכנת הולד. והרמב”ן מקיל בזה והבעל המאור מחמיר.

והקשו האחרונים (ע’ רש”ש כתובות ה’ ע”ב, וע’ שד”ח קונ’ המציצה) לדעת הבעל המאור ודעימיה דסברי דאסור למול בשבת במקום שיצטרך להחם מים אח”כ לצורך המילה והרי מבואר בגמ’ שהבאנו לעיל דמציצה אינו אלא משום סכנה וא”כ לפי דעת הבעל המאור אמאי מותר למול בשבת והרי יצטרך אח”כ לחלל שבת במציצה משום סכנה. ואין לומר דחוץ מהסכנה יש בזה גם איזה מצוה במעשה המציצה דהרי בגמ’ הקשו על רב פפא דפשיטא דמציצה סכנה הוא כיון דמחללין עליו שבת והרי מבואר בזה דאין שום טעם אחר להתיר המציצה בשבת וא”כ לדברי הבעל המאור איך הותר לעשות המציצה בשבת.

ובאבני נזר יו”ד של”ח תי’ שם באות ו’ דיש לומר דכיון דמן ההכרח צריך לעשות מציצה משום הסכנה, ובכל מילה יש מציצה על כן יש לומר דגם מציצה הוי חלק מהמצוה כיון דמצות מילה שצותה תורה בהכרח עושה גם מציצה. והביא דוגמא לזה מהא דמבואר ביבמות מ”ו דילפינן לר’ יהושע דגר צריך טבילה כיון שמצינו כן במתן תורה שהיה שם טבילה ומנלן שהיה שם טבילה ואמרו בגמרא משום דגמירי דאין הזאה בלא טבילה ולכן גם בזה”ז גר צריך טבילה. והרי בזה”ז אין הזאה בגירות ולא שייך בזה”ז הך טעמא דאין הזאה בלא טבילה ואמאי בזה”ז גירות צריך טבילה, וע”כ משום דכיון שמצינו כן במתן תורה ע”כ דזהו חלק מהגירות אף שלא מצינו להדיא צווי על זה וא”כ ה”ה לענין מציצה.

וע’ שו”ת לבוש מרדכי סי’ ל’ שכתב דבאמת מציצה הוא מן הדין וכמו שכתב רש”י דמילה בעי דם דכתיב גם את בדם בריתך, וע”כ הללממ”ס הוא, וכוונת רש”י לאו דוקא בדם המילה אלא גם ממקומות הרחוקים שהוא דין המציצה. ומה שאמרו בגמ’ דפשיטא דמציצה סכנה הוא כיון דמחללין עליו שבת דחה שם דמצד המצוה היה אפשר גם אם יניח אותו לזוב ולא יקשור אותו, ומצד סכנה צריך דוקא מציצה. וע”ש שכתב נגד האומרים דבודאי הטד”ב אינו אלא למצוה ואינו לעיכובא במצות מילה, והלבוש מרדכי כתב דמעכב והוי כאילו לא מל והוא ערל. ומה שכתב דמציצה הוא מדין הטפת דם ברית כ”כ גם בשו”ת צ”פ סי’ קנ”ב.

וע”ע מנח”י ח”ג ק”א י’ וח”ה כ”ד ב’ שהביא מהרמב”ם פ”ח משבת דחובל חייב משום מפרק וכתב דע”כ דס”ל דבעי דם דאל”כ אין חייב משום מפרק אלא בצריך לדם.

וביום השמיני ימול. והמנהג ליתן לו שם אז ולא קודם, וע’ בפי’ ר”י ב”ר יקר בברכות המצות עמ’ ס”ז על מה שאומרים אלקינו ואלקי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ואמו ויקרא שמו בישראל וז”ל ואומר מיד שאמר קיים את הילד הזה לאביו ואמו, ויקרא שמו בישראל כך, ר”ל שלא רצה לקרוא לו שם עד עכשיו שנימול ונעשה ישראל כדי שיהא שמו קיים כדאיתא באגדות (וציינו שם בהגהות לחזקוני בראשית י”ז ה’) למה היה כי אברהם לאחר שנקרא אברהם לא נקרא שמו אברם ושרה אחר שנקרא שמה שרה לא נקראת שרי ויעקב אחר שאמר לו הקב”ה לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך נקרא עוד שמו יעקב, והשיב ששמות אברם ושרי היו קודם שנתגיירו ולכך עקר אותו השם לגמרי אבל יעקב היה יהודי כשנקרא שמו יעקב וכו’ עכ”ל.

ומבואר בדבריו דלשון “ויקרא שמו בישראל” חוזר על מה שאמר תחילה קיים את הילד, ואומר וגם קיים את שמו זה “ויקרא שמו בישראל” כי השם הזה יתקיים שניתן לו אחר המילה.

וע’ גליוני הש”ס מגילה ד’ בשם רשב”א ח”ד ל’ כי קריאת השם יורה על הקיים ובדבר המתפסד אין ראוי לקרות שם וע”כ שם רשעים ירקב ולהיפך ונתתי להם בביתי וכו’ יד ושם. וע’ בסו”פ בראשית דכתיב ויולד את אנוש וכו’ וכן בכולם, ובסו”פ נח כתיב בכולם ויולד לו בן ויקרא את שמו וכו’, וע’ שו”ת הרשב”א ח”ד ל’ הנ”ל דאלו שנמחו כולם במבול לא שייך אצלם קריאת שם שהוא מורה על הקיום דכתיב ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם. וע”ש עוד דמה”ט כתיב ויקרא שמו שת, ולא כתיב כן בקין והבל. ונראה דהיינו על דרך ר”י ב”ר יקר הנ”ל.

וע’ מהרי”ל דיסקין שכתב דמקודם היו נותנים השם רק בבר מצוה.

וע’ ס’ דרך שיחה, מהגרח”ק שליט”א עמ’ פ”ט שלא לקרא לפני המילה, והקשו מדכתיב ויקרא  אברהם את שם בנו ואח”כ כתיב וימל אברהם. וע’ רד”ל פכ”ט סקמ”ד.

ומצד שני ע’  אמת ליעקב מר’ יעקב זצ”ל שה’ אמר לו לקרות שמו אברהם, ומיד אחר זה המילה, ומשמע דזה הזמן לשם.

וע’ בא”ח בס’ מלאך הברית עמ’ כ”א מדכתיב וימל אברהם בן “שמנת” ימים והול”ל שמונת, אלא הוא ר”ת תן שם. וע’ דברי יציב יו”ד קמ”ח ביודעים שא”א למולו כלל.

וע’ ס’ הברית עמ’ רפ”א בשם כללי מילה מר’ יעקב הגוזר אמאי אין קורא עד המילה, וכתב כי עד אז הוא בטומאה וצריך שם חדש בקדושה. (וכעין הנ”ל ע’ חס”ל מעין ב’ סוף נהר נ”ב כי כל עוד שיש לו אחיזה בערלה וטומאה א”א שתחול עליו הנשמה רק אחר המילה תחול עליו סוד הנשמה ובזה יקרא בשם אדם ישראל. וכ”כ בפרקי דר”א פמ”ז דכשנולד משה מלו אותו לח’ ימים וקראו לו יקותיאל, וע’ בצל החכמה ח”ו י’).

וע’ רמב”ן שמות ד’ כ’ שלא נזכר שמו של אליעזר עד פ’ יתרו כי לא קראה לו שם בשעת המילה כי נפגש עם המלאך. (ומשמע דפשוט שלא קראו לו לפני המילה).

וכתבו הפוסקים בשם זכר דוד דמ”מ שרי לכתוב בתעודה לפני המילה, ע”ש כמה טעמים. (וע’ אבני ישפה ח”א קצ”ו בסופו ששאל אמאי אין מגלים לפני הברית, והיינו דכל הקפידא שלא לקרות לתינוק עד אז אבל לגלות מה שעתידין לקרות אמאי לא. וע”ש שהשיב ר’ שריה משום עין הרע).

וע’ אבן שלמה ערנרייך פ’ וירא ט”ו גם בלי להתפלל, נותן שם לחלש כי נפש חיה הוא שמו. ולכן אברהם קרא ליצחק עוד לפני הברית כי נולד מזקנים והיה חלש, וכמעשה הנודע על קוזניץ. וידוע על ר’ פינחס שרייבר זצ”ל שאביו נתן שם צבי לאחיו ברוסיא ולא מלו עד שבא לא”י ואמר הגרי”ז להוסיף שם בברית אחר אביו, ונקרא ישראל בונים צבי. (ואולי דוקא שם משום שאביו מת).

שמירת הלשון- עיקר חיי העולם הזה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

שיחה שמסר מרן רה”י זצוק”ל בפרשת כי-תצא

“השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלווים כאשר צויתים תשמרו לעשות. זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים” (דברים כד, ח- ט). וברמב”ן (שם): “ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו (שמות כ, ח): ‘זכור את יום השבת לקדשו’, ‘זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים’ (שם יג, ג), ‘זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה, יז)’, כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה’ לצדקת הנביאה”.

איסור לשון הרע – מיסודות אורח החיים של עם ישראל

חיוב הזכירה התמידית שמונה הרמב”ן במצוות הללו, מעיד על החשיבות הגדולה שבאותם המצוות. מצוות אלו, הם יסודות אורח החיים של כלל ישראל. והיינו, כי חיוב זכירת השבת מעיד על חשיבות השבת, שהיא עדות על בריאת שמים וארץ. חיוב זכירת יציאת מצרים מעיד על חשיבות יציאת מצרים, שהיא יסוד כל האמונה של כלל ישראל. וכן חיוב זכירת מעשה עמלק מעיד על חשיבות מחיית עמלק, שכל זמן שעמלק קיים אין שמו של הקב”ה וכסאו שלמים. ומחיית עמלק היא עצמה קיום כבוד שמים ושמו יתברך.

והנה בכלל מצוות אלו שהם יסוד קיום האומה, נצטווינו לזכור את העונש הגדול שנענשה בו מרים לאחר שדיברה לשון הרע על משה רבינו. עד כמה נורא הדבר, איסור לשון הרע עומד במקום אחד עם שבת, אמונה, מחיית עמלק!

לא זו בלבד, אלא שנינו בתורת כהנים (בחוקותי פ”א): “וכן הוא אומר (שמות כ, ח): ‘זכור את יום השבת לקדשו’, יכול בלבך. כשהוא אומר ‘שמור’ הרי שמירת לב אמורה, הא מה אני מקיים ‘זכור’, שתהיה שונה בפיך וכו’ וכן הוא אומר: ‘זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים’. יכול בלבך, כשהוא אומר: ‘השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות’ הרי שכיחת לב אמורה. הא מה אני מקיים ‘זכור’ – שתהיה שונה בפיך”. ומבואר, שזכירה זו האמורה, היינו זכירה בפה דווקא, מלבד חובת שמירת הלב וכפי שמצאנו במצות זכירת מעשה עמלק כשקוראים בתורה מידי שנה את פרשת זכור, שעלינו לזכור בפה ולא רק בזכירת הלב. וכן במצות זכירת השבת ויציאת מצרים.

איסור אמירת לשון הוא אחד מיסודות החיים שלנו. להיות יהודי שמדבר לשון הרע, זה כמו להיות יהודי שמחלל שבת, ואינו מקיים את חג הפסח, כל אחד מבין שאדם כזה אינו יהודי. כך בדיוק נחשב מי שמדבר לשון הרע!

*

רבינו ‘החפץ חיים’ זצוק”ל הקדיש את כל ימיו בכדי לכתוב ספרי הלכה רבים למען  עם ישראל לדורות, וידוע עד כמה היה חשוב וחביב בעיניו ספרו ‘חפץ חיים’ אשר מפרט את כל ענייני איסור לשון הרע ורכילות. אין לנו מושג על גדלותו של ה’חפץ חיים’, ולא בצדקותו הרבה. וביותר מכך גאונותו המופלגת שהיתה למעלה מכל ההשגות שלנו. רק תלמיד חכם מופלג שלומד בעיון רב סוגיה על מפרשיה, ולאחר מכן מעיין היטב ובדקדוק רב בדברי המשנה ברורה, ביאור הלכה ושער הציון, יכול לקבל מעט השגה בגאונותו של ה’חפץ חיים’. והנה, כל המעיין בספר ‘חפץ חיים’ יראה שהוא מעין שולחן ערוך שלם העוסק בכל ענייני איסור לשון הרע ורכילות על כל פרטיהם ודקדוקיהם עד לאחת, עם דוגמאות וציורים בכדי להחיות ולבאר את ההלכה לכל פרטיהם. את הנהגה זו שנהג הח”ח בספר ‘חפץ חיים’, להאריך כל כך בענין אחד, לא מצינו בכל ספריו, ולא בכדי נקרא שם רבינו בכלל ישראל על שם הספר ‘חפץ חיים’.

רבינו החפץ חיים ידע ולימד אותנו עד כמה איסור לשון הרע עומד כאחד מיסודות אורח החיים של כלל ישראל, וטרח והעמיד אותו בעיקר הספרים למרות שהוא עוסק ‘רק’ במצווה אחת. אולם מצווה זו מעמידה את כל צורת היהודי!

שמירת הלשון – יסוד לחיי עולם הזה

בביאור חומר איסור לשון הרע, וחיוב הזכירה התמידי באיסור זה, יש לומר על פי הכתוב בתהילים (לד, יג- יד): “מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה”. והנה, ‘חיים’ הם הדבר היקר ביותר שיש בעולם, ולזה אמר דוד המלך שכל אדם החפץ בחיים ולראות בטוב, עליו לשמור את לשונו מלדבר רע. והיינו, שמבלי שאדם מקפיד על קיום מצוה זו, גם חייו בעולם הזה אינם חיים. וכבר ידועים בזה דברי המדרש רבה (ויקר”ר טז, ב): “מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים? אודקין עליה [דחקו בו הבריות לקנות ממנו] רבי ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה [ישב ולמד בטרקלינו] שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים, א”ל תא סק להכא זבון לי [בוא לכאן ותמכור לי]. א”ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך [אתה ושכמותך אינם זקוקים לזה]. אטרח עליה סליק לגביה [הפציר בו ועלה אליו]. הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק (תהילים לד, יד): ‘מי האיש החפץ חיים’ מה כתיב בתריה (שם לד, יד): ‘נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב’. א”ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא, כג): ‘שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו’. א”ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו: ‘מי האיש החפץ חיים'”. והיינו, כאמור, כי בעוד שרבי ינאי עצמו פירש את משמעות הכתוב: “מי האיש החפץ חיים” על חיים ולא מוות, בא רוכל זה והעמיד את משמעות הכתוב על חיי עולם הזה במשמעות הגבוהה ביותר. עם לשון הרע אין חיים! אין צורת אדם, אדם שמדבר לשון הרע הוא ‘מת שעומד על שני רגליים’ זה לא חיים!

עם מעט התבוננות באיסור זה של לשון הרע, אפשר להבחין בקל עד כמה מי שנזהר בכך יש לו ‘חיים’. הלא אדם שמורגל בלשון הרע, בחיטוט אחר החסרונות של אחרים ועוסק בכך בכל שיחתו, חייו קשים ומרים כלענה. כל הזמן הוא עוסק בראיית חסרונות חבריו, ולדבר עליהם רע, וממילא כך הם מרגישים כלפיו, ואין לך אדם שפל ומבוזה ממנו. ולעומת זאת מי שזהיר בדיבור לשון הרע, בשמיעת לשון הרע ואפילו באבק לשון הרע, הרי ממילא הוא מתרומם ורוכש קנין של אצילות ועדינות הנפש. הוא קונה ‘לב מרגיש’ בצער חברו, ויודע להעריך ולכבד את חברו. אדם החי באופן זה, חייו נעלים יותר, וממילא כבר הוא לא יכול לדבר לשון הרע על יהודי כלשהוא והוא שמור ומוגן מחטא זה ומחטאים אחרים, אלו הם ה’חיים’ האמיתיים של מי ש’חפץ חיים’.

וכבר סיפרנו כמה פעמים מה הם חיים אמיתיים, חיי ‘העולם הזה’, כפי שתיאר זאת מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל. בסמוך לישיבה היה סנדלר שהיה מכין נעליים בחנותו, ובכל עת הוא היה מניח את נעליו מעל גבי משטח גדול מחוץ לחנות על מנת שיתייבשו בשמש מהדבק. מידי פעם היה נעמד מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל ליד החנות והתבונן ממושכות בנעלים קטנות, שהיו מיועדות לתינוק שלובש נעליים לראשונה בחייו. תלמידיו הקרובים של הגר”ח לא הבינו מה יש לראש הישיבה, מגדולי וגאוני הדור, לעמוד כך ולהסתכל בנעליים של תינוקות. לימים, שאל אחד מהתלמידים את מרן הגר”ח זצ”ל בטעם הדבר, והשיב לו שתוך כדי שהוא מסתכל על הנעלים הוא חושב על שמחת הלב הגואה באמא שקונה לילדה הקטן את הנעלים הראשונות בחייו. הרי לך חיי ‘עולם הזה’ אמיתיים – השתתפות בשמחת הילד על מנעליו החדשים, שהרי שמחה זו קיימת רק בעולם הזה ולא בעולם הבא, משום שרק בעולם הזה אדם יכול להרגיש את שמחת השני ולשמוח בה, אולם בעולם הבא אדם אינו משתתף בשמחת השני. זהו אושר החיים בעולם הזה!

ומאידך גיסא, אדם המסוגל לדבר לשון הרע על חברו, הרי הוא הורס את חייו בעולם הזה! אין לו שום הנאה מלבד עצם השפלת חברו, וכי יש הנאה אמיתית בהשפלת האחר? אדם הסבור שהשפלת האחר תרומם אותו אינו אלא טועה, ואף יש בזה ממידת האכזריות! לא זו בלבד, אלא יש בזה כדי להביאו לידי השפלה ובזיון, על שהוצרך ‘לרומם’ את עצמו על ידי השפלת חברו. כל אדם שזכה להכיר במעלת חיי ‘עולם הזה’ האמיתיים, לא יעלה על דעתו ליהנות ב’הנאה’ מפוקפקת כזו. וכבר אמרו חז”ל (ערכין טו, ב): “לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש ואומרות, ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, אומר להם וכי מה יתרון לבעל הלשון”.

חומרת עוון לשון הרע – ללא מעשה עבירה

ונראה עוד להוסיף ולבאר בחומרת עוון לשון הרע, כי הנה ישנו הבדל גדול יש בין איסור לשון הרע לשאר העוונות, בעוד שכל העבירות נצרכות למעשה עבירה על מנת לעשותן, כגון באיסור גניבה, חילול שבת, כלאיים וריבית, ומפני כך נהיר לו לאדם שיש במעשהו עוון ונרתע ממעשה העבירה. אולם איסור לשון הרע אינו כרוך בעשיית מעשה כלשהוא, אלא בדיבור או שמיעה בלבד. ולכך סבור האדם שאין בזה כל איסור ואינו נרתע ממנו, ומטעם זה הטילה התורה על האדם לזכור את איסור זה היטב, ואין די בזכירת הלב בלבד, שהרי עבירה על עוון זה פוגמת בכל מהות האדם, אלא הוצרכנו לשנן זאת בפה, כפי שנצטוינו בזכירת השבת ויציאת מצרים.

בעונשו של המדבר לשון הרע, נאמר (ויקרא יג, מו): “בדד ישב מחוץ למחנה מושבו”, וביארה הגמרא (ערכין טז, ב): “מה נשתנה מצורע שאמרה תורה ‘בדד ישב מחוץ למחנה מושבו’, הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו לפיכך אמרה תורה בדד ישב וגו'”. וכן מצינו בדברי הרמב”ם בפירוש המשניות (נגעים פי”ב, מ”ה): “שהצרעת הזו האמורה בתורה אמרו שאינה אלא עונש לבעל לשון הרע כדי שיפרוש מבני אדם וינוחו מנזקי לשונו”. ומבואר שעונש המדבר לשון הרע בא לו ב’מידה כנגד מידה’, שכיון שלא חשש להבדיל בין איש לרעהו בלשונו הרעה, משום שאינו יודע לחיות את חיי העולם הזה באופן נעלה, נענש בנגע הצרעת, למען יצא מן המחנה לשבת בדד, ויתבדל משאר הבריות החיות את חיי העולם הזה האמיתיים.

*

אנו מתקרבים והולכים לימי הדין הממשמשים ובאים, ומוטל עלינו להתעורר ולהתחזק ביתר שאת ובפרט בדברים אלו. מרן הגר”ח זצ”ל היה נושא דברים לפני ציבור המתפללים בראש השנה קודם התקיעות, וביום כיפור, ובשני זמנים נשגבים אלו הוא היה מדבר על מעלת ההרגשות של בן אדם כלפי חברו, וכפי שזכורני שפעם אחת הוא דיבר על סבלם הגדול והמתמשך של יהודי רוסיה [קודם שהשתחררו ממשטר הקומוניזם] ועל כך שאיננו מרגישים את סבלם כראוי. ונעמוד ונתבונן, וכי חסר נושאים עליהם יש צורך לדבר בימים הנוראים בפני הציבור, הלא זו שעה שאנו עומדים למשפט לפני מלך מלכי המלכים והיה לו לדבר על נושאים לכאורה גבוהים בהרבה. אמנם התשובה הראויה לזה, כי אכן כן! בימים אלו עיקר בקשותינו היא לזכות לחיים, ועל זה נסוב עיקר דין הקב”ה, ולכך אנו צריכים בימים אלו להכיר במעלת חיים אמיתיים.

ובל נטעה לחשוב, כי אין הדברים אמורים אלא לענין התחזקות בעניני ‘בן אדם לחברו’, שמוטל על האדם להתעלות ולהרגיש את חברו כאילו היה כמותו, אולם אין לזה שייכות לעניין דברים הנוגעים ל’בין אדם למקום’, משום שהא בהא תליא, אי אפשר להתחזק ולהתעלות ברוחניות כלל ללא שנתעלה תחילה בענייני ‘בין אדם לחברו’ וכפי שנינו באבות (פ”ג, מ”י): “כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו”. בין אדם לחברו ובין אדם למקום – אחד הם. ומטעם זה חובה עלינו להתחזק ביתר שאת בלימוד ספר ‘החפץ חיים’, ולהשכיל ולדעת שעיקר ‘חיי עולם הזה’, הוא להרגיש את השני בכל עניניו, בעת צער ובעת שמחה, לכבדו ולרוממו, וממילא נשמור על קדושת הפה לבל נוציא מפינו תיבה אחת קודם שנמדוד אותה היטב בעשר משקולות.

מרן ראש הישיבה זצוק”ל לא הצליח להמשיך את דבריו מחמת חוליו, וסיים בדברים מבהילים אלו, כפי רום מדרגתו:

כתוב (תהילים נא, יז): “ה’ שפתי תפתח”, מי הוא שיכול לדבר, מי שמקיים בעצמו את דברי הכתוב (שם לד, יד): “נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה”. אני חושב שנכשלתי השבוע בענינים אלו ולכך אינני יכול לדבר… יש לי הרבה דברים לבקש מכם… הקב”ה יעזור שנזכה לעמוד בימי הדין בפה קדוש ונקי.