דברי רבותינו
Levinshtein, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel zt”l
משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח (יב,כא)
ביאר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה: הצור תמים פעלו. כל מעשיו של הקב״ה הם בשלימות. הבורא יתברך העניש את המצרים על כל פרט ופרט ולא חסר שום דבר.
אחד הטעמים שמביא המדרש למצות קרבן פסח במצרים היא, לפי שהמצריים היו משעבדים את ישראל, והיה איש מצרי הולך במדבר ותופס איל או צבי ושוחטו, ושופת את הסיר ומבשל את הבהמה ואוכל, וישראל רואים ולא טועמים.
אמר להם הקדוש ברוך הוא,אתם זינקתם את בני בבשר שהייתם אוכלים ולא הייתם נותנים להם, אף אני אעשה לבני שישחטו את הצאן שאתם משתחווים להן והם אוכלים ואתם נמסים.
הרי שאפילו על אותו הצער שגרמו לישראל, כשראו את המצרי אוכל לנגד עיניהם והם אינם יכולים לטעום כלל, שילם להם הקב”ה מידה כנגד מידה כשראו את ישראל שוחטים את הטלאים, האלילים שלהם. כי כך היא דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות כל דבר בשלמות בכל פרטיה ודקדוקיה.
דברי הימים
Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l
אני בא בשביל התורה
במהלך מסעותיו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה לגיוס כספים עבור הישיבה הקד’ היה לעיתים מבטיח לתורמים ישועה בזכות תרומתם הנכבדה לישיבה.
באחת הפעמים ביקר בביתו של עשיר אחד, וביקש ממנו תרומה הגונה עבור החזקת הישיבה. השיב העשיר כי עקב המשבר הכלכלי מצבו אינו מאפשר לו לתרום תרומה הגונה כעת. אמר לו ראש הישיבה זצוק”ל: “אכן מצבך קשה, אך מצב הישיבה ובני התורה הלומדים בה קשה הרבה יותר.” המשיך אותו עשיר להתווכח עם ראש הישיבה האם במצבו עליו אכן לתרום תרומה כה הגונה לישיבה, אך מרן רה”י הגרנ”צ פינקל ענה לו: “אנחנו באנו בשביל ביזנעס! מה למעשה?” אמר אותו עשיר: “אמנם אין לי כסף, אך מוכן אני להתאמץ לתת סכום גדול לישיבה, ובתנאי שראש הישיבה יבטיח לי את הישועה שלה אני זקוק.” מדובר היה בעניין מסובך ומורכב מכמה בעיות שונות. השתררה שתיקה קצרה, ואז ענה ראש הישיבה כי מסכים הוא לעסקה, ואכן התחייב העשיר סכום הגון לישיבה. בצאתם מבית העשיר שאל את מרן רה”י בנו הרה”ג רבי יצחק זצ”ל: “אבא, כיצד יכולת להבטיח ישועה כזו המורכבת מכמה בעיות שונות?”
ענה ראש הישיבה: “וכי בשבילי באתי לכאן? אני כאן בשביל התורה! עבור התורה הקדושה אין דבר שהוא מורכב מדי.”
ואכן התאמץ אותו עשיר להרים את תרומתו הנכבדה לישיבה הקדושה וראה ישועה גדולה.
בשבילי הלכה
Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita
תזריע
צרעת על לשון הרע.
ע’ ערכין ט”ז ע”א דעונשו של לשה”ר בצרעת והביאו מקרא וע’ ש”מ אמאי לא הביאו ממרים. וע’ הסכמות על ס’ שמירת הלשון ח”ב מר’ יוסף ור’ בצלאל שכתבו משום שהיתה רק מוסגר ולא מוחלט, וע’ רש”י יבמות ק”ג סוף ע”ב ד”ה אי אמרת, שהיתה מוסגרת.
וע’ ש”מ שתי’ כי מצד שני מצינו מרגלים בעונש אחר באסכרה, ולכן לא הביאו ממרים. והקשו ע”ז דגם מרגלים משום לשה”ר, והא דמתו הוא כמבואר בסוטה ל”ה באסכרה וע”ש ברש”י כי לשה”ר באסכרה כמבואר בשבת ל”ג דלשה”ר בשקר באסכרה וכמ”ש שם מהרש”א (משא”כ מרים חשבה שאומרת האמת). ולפי”ז חזר קו’ הש”מ למקומו.
וע’ ח”ח ח”ב פ”כ שהק’ במעשה מרים דלא אהני מעשיה והיה בצינעא, וקטורת מכפר, ותי’ הח”ח כיון שדיברה נגד נביא ה’, וכתבו דלפי הח”ח מיושב קו’ הש”מ, כי אין ראיה ממרים כי דיברה נגד נביא ה’. וכעי”ז כתב גם בשאילת שלום על שאלתות פ”ח אות ק”ד ליישב קו’ הש”מ, אלא שכתב דהיה אפשר לדחות כי היה אדם גדול, ולפי הח”ח באמת צ”ל כן.
וקצ”ע דהרי משם ילפינן זכור את אשר עשה ה”א למרים, ולכא’ נראה כוונת הח”ח דבאמת העונש גם בלא אהני מעשיו הוא בצרעת, אלא שיש תקנה ע”י מעיל שמכפר, וכיון שדיברה על נביא ה’ לא די במעיל לכפר, ולכן מגיע לה העונש של לא אהני מעשיו שהוא צרעת. וראיה לזה דהלא הח”ח כלל ב’ הג”ה ב’ הוכיח ממעשה מרים דאפילו בפניו הוי לשה”ר ודלא כמהר”ל, ועוד הוכיח משם בבמ”ח ה’ י”א דאפילו למי שיודע כבר הוי לשה”ר. ולא דחה שם ושם דמרים שאני שדיברה נגד נביא ה’, ומ”ש מענין אהני מעשיו שדחה כן. ולפי הנ”ל א”ש.
גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם
Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel zt”l
לקראת ימי בין הזמנים
א
א) בזמננו אשר קם עלינו אויב המבקש להשמיד להרוג ולאבד, כהמן בשעתו, ובטחוננו בהקב”ה שיצילנו מידיו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב”ה מצילנו מידם. אך זכות ההצלה מאויב מצינו דברי חז”ל (סנהדרין צ”ד ב’) וחובל עול מפני שמן, חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה הולך בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מה עשה, נעץ חרב על פתח בהמ”ד ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב וכו’.
ויש להתעורר מה טעם נעץ החרב בפתח ביהמ”ד, היה לו לנעוץ במקום שבאים אנשים שאינם באים ללמוד, והכוונה לזרז את לומדי ביהמ”ד, שיהיו הם עוסקים בתורה בכל כחם, וכן אמרו חז”ל (ברכות ס”ג) כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד בעת צרה, ומשמע שהדברים אמורים בלומדי תורה אלא שיש להם רפיון חלילה.
ב) אחד מן הדרכים להתחזק בעסק תורה הוא להתבונן במעלתה, והנה אמרו במגילה ט”ז ב’ גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותן י”ד שנה שהיה יעקב בבית שם ועבר לא נענש, [שלא נעדר יוסף ממנו אלא כ”ב שנה כאותן כ”ב שנים ששהה בבית לבן ובדרך, ולא על אותן י”ד שנה שהיה בבית שם ועבר].
והנה שתי מצוות מצאנו דמצד אחד הן חמורות יותר משאר מצוות, ומצד אחר הן נדחות מפני כל מצוה קלה, ואפילו מצוה דרבנן, והן כבוד אב, דחמירא דהוקש כבודן לכבוד המקום, ות”ת שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ומ”מ כל מצוה שא”א לעשותה בידי אחרים דוחה ת”ת משום דאתה ואביך וכו’, וכן כל מצוה שא”א לעשותה בידי אחרים דוחה ת”ת, משום שאין תורה אלא כשמביאה לידי מעשה, [עי’ מאירי שבת ט’ א]. ויש לדון כשתי המצוות לפניו, מי נדחית בפני מי, אי כבוד אב ואם דוחה ת”ת כשאר מצוות שא”א לעשותן ביד אחרים, (וכ”מ בנדרים ל”ח ב’ שהוצרך האב להדירו שלא יתבטל מת”ת משום כבוד אב), או להיפך, דחשיבא כאמר לו אביו עסוק בכבודי ומצוה לעשות.
ויש לעי’ דאי כבוד אב דוחה ת”ת א”כ למה לא נענש עליהן יעקב על אותן השנים, וא”כ אף שעסק בת”ת למה לא נענש על ביטול כיבוד אב. ואם כבוד אב אינו דוחה ת”ת, א”כ אין צריך לטעמא דגדול ת”ת מכבוד אב, שאף אם הוא קטן, מ”מ ת”ת דוחה את כבוד אב, כדרך שאמר לו אביו אל תקיים מצוה לא ישמע לו, (דמשום אתה ואביך וכו’ נדחה כבוד אב מפני כל מצוה קלה, אע”ג דכבוד אב היא מצוה חמורה, דהוקש כבודם לכבוד המקום), ומה”ט לא נענש, ואין ראיה שגדול ת”ת מכיבוד אב.
ג) והנה הק’ מהרש”א מגילה שם, מ”ט נענש על ביטול כבוד אב ואם, והרי מסתמא מחלו לו על כבודם, שהרי הם שלחוהו, ומ”ט נענש, [ותי’ שרבקה שלחה את דבורה לאחר י”ד שנים, ולכן נענש על שהלך לבית לבן, וצ”ע א) דמ”מ יצחק הרי שלחו לבית לבן לישא אשה. ב) דא”כ אין ראיה ממה שלא נענש על ת”ת, ויש ליישב שהיה צריך להענש על שדחה נסיעתו לבית לבן, דאם היה מקדים הרי היה יכול לחזור בהגיע אליו דבורה, שאלו ואלוהיו י”ד שנה, וצ”ע. מיהו בלא”ה נמי הרי לא מחל יצחק אלא לצרוך הליכתו לפדן ארם, אבל לא לעיכוב בבית שם ועבר, ויש לדון בזה דכיון דסו”ס על זמן זה מחל לו, אם נחשב כעובר על כיבוד אב כיון שלא עשה שליחותו אז. ג) רש”י בראשית ל”ה ה’ כ’ שנשלחה דבורה לפדן ארם].
ואפשר שאע”פ שהלך ע”פ ציווי אביו ואמו, מ”מ נענש על שגרם לכך ע”י שלקח הברכות, וזוהי תביעה דקה על יעקב לפי מדרגתו, [אע”פ שעשה ע”פ רבקה, מ”מ לא עשה ע”פ יצחק, וצ”ב], וממה שלא נענש על אותן י”ד שנה שמעינן דגדולה ת”ת יותר מכבוד אב ואם.
ונראה לפ”ז דבאמת אין זה עונש על ביטול מצות כבוד ואם, שכיון שהם מחלו על כבודם אין כאן ביטול עשה אע”ג דהוא גרם לכך, אלא נענש על שחסרה לו מצות כבוד אב, וכעין מש”א בציצית דבעידנא דריתחא מענישים עליה כדאמרי’ במנחות מ”א א’ [ועי’ תוס’ פסחים קי”ג ב’ ד”ה ואין, דחייב אדם להביא עצמו לידי מצוה יע”ש] ושם אין זה עונש על בטולה, שהרי הוא פטור ממנה, אלא על מניעת קיום המצוה.
ואף אי נימא דעל זמן ששהה בבית שם ועבר לא היתה מחילה, כיון שהוא נשלח לפדן ארם, [ומ”מ הרי נענש כל כל אותן כ”ב שנה שנשלח, וע”כ כדלעיל, דנחשב שהוא גרם], מ”מ יתכן דכיון דסו”ס לא אמר לו יצחק לעסוק בכבודו כל אותם שנים שלא היה בביתו, אין כאן ביטול מצות כיבוד אב, אלא רק שחסר לו קיום המצוה, [וצריך לברר באופן שהבן נמצא בעיר אחרת שאין האב מצווה עליו לעסוק בכבודו, אי חשיב שהוא מבטל מצות כבוד אב].
ומעתה א”ש משה”ק לעיל דכבוד אב דוחה ת”ת, דהנה אמרו בירושלמי ריש פאה אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחר של תורה (הובא בר”ש שם מ”א), ובמו”ק ט’ ב’ כל חפציך לא ישוו בה, אפילו חפצי שמים, ומ”מ מצוה שא”א לעשותה בידי אחרים דוחה ת”ת, וזה דין דחיה, ומשום שאין תורה אלא כשמביאה לידי מעשה, [עי’ מאירי שבת ט’ א’] ולכן אע”פ שמעלת תורה גדולה יותר אעפ”כ נדחית תורה מפני מצוה.
ולפ”ז אם היינו דנים על ביטול המצוה, לא הוה מהני מה שמעלת ת”ת גדולה מכבוד אב, דהרי נדחית ת”ת, כיון דבעינן ע”מ לעשות, אבל כיון שאין נידון לענין דחיה, דודאי לא היה עליו מצות כבוד אב, ורק הנידון להענש על שחסרה לו המצוה, הרי ודאי דמצות ת”ת גדולה מכיבוד אב.
ובאמת שאין צורך לכל הנ”ל, ומשום דכיון דדהיה זה קודם מ”ת, דעדיין אין חיובי ת”ת וכבוד אב, ורק דקיימו את כה”ת כולה עד שלא ניתנה, ומה שנענש יעקב הוא ג”כ על העדר של מצות ת”ת, [א”נ מחמת שהן מצווות שכליות, אלא דא”כ אין ראיה על “גדולה ת”ת יותר מכיבוד אב” שבדיני התורה], א”כ אין כלל נידון על דחיה, אי ת”ת נדחה מפני כיבוד אב או לאידך גיסא שכיבוד אב נדחה בפני ת”ת, דל”ש לא סברת את ואיבך חייבים במצוה, כיון דאין המצוות חיוביות, וכן ל”ש דין זה שת”ת נדחה מפני כל המצוות, דהוא משום דת”ת אינו אלא ע”מ לעשות, ול”ש כן קודם מ”ת, אלא כל הנידון הוא על חשיבות של כל מצוה, ובזה שפיר מוכח ממה שלא נענש על אותן י”ד שנה דגדולה ת”ת וכו’.
ד) ויסוד הדברים מבואר בט”ז יו”ד סי’ רנ”א סק”ו במש”א במגילה שם, גדולה ת”ת יותר מהצלת נפשות, שהרי מרדכי נמנה בתחלה רביעי, ולאחר שנעשה שר נמנה חמישי, ועי”ש ברש”י שירד מחשיבותו בעיני החכמים, [והנה מרדכי ודאי כדין עשה ואעפ”כ ירד מחשיבותו], והק’ מהרש”ל על הטור יו”ד רנ”א דמותר לתת מעות של ת”ת לפדיון שבוים, והרי אמרו גדולה ת”ת יותר מהצלת נפשות, ותי’ הט”ז שם סק”ו דאמנם יותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה ולא בא לידי הצלת נפשות, ממי שבא לידו הצלת נפשות ועי”ז צריך לבטל ת”ת ולעסוק בהצלת נפש, ויליף לה ממרדכי שבתחילה היה חשוב בעיני חכמים יותר ממה שאח”כ בא לידי המצוה של הצלת נפשות והוצרך לבטל תורה, [ויעו”ש מש”כ לענין בנין ביהמ”ק].
והיינו דמעלת ת”ת גדולה יותר, ומי שבאה לידו מצות הצלת נפשות שדוחה ת”ת באמת מתקטן, אך זהו ציווי (וודאי שאין לו ברירה דהרי אם ימשיך בת”ת ייענש וזה יקטינו עוד יותר), ומ”מ כשדנים על המעלה, ת”ת גדולה יותר מכולם.
והלימוד למעשה הוא, שכן מי שבאה מצוה לידו, אם רק אינה בבחינת מצוה שא”א לעשותה בידי אחרים, שדוחה ת”ת, יעשנה ע”י אחרים ולא יתבטל מת”ת.
ב
ה) האמנם דל”מ כן מדברי הרמב”ם ממרים פ”ו הי”ג, אמר לו אביו השקיני מים ומצוה לעשות יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו, שהוא ואביו חייבים בכבוד מצוה, וגדול ת”ת יותר מכבוד אב, וכ”כ בשו”ע יו”ד סי’ ר”מ סי”ב וסי”ג, [ועי”ש בש”ך ובטו”ז דזה נלמד מיעקב שלא נענש על אותן שנים שהיה בבית שם ועבר], ומשמע דדינא קאמר, שיניח כבוד אביו ויעסוק בת”ת, משום דגדול ת”ת יותר מכבוד אב, וכאן ודאי קשה, דממ”נ, אי דין כבוד אב ככל המצוות שת”ת נדחה בפניהם, א”כ מה מהני מה דתת גדול מכבוד אב, והרי
ת”ת נדחה מכל מצוה קלה, ואי דין כבוד להידחות מפני ת”ת כדרך שהוא נדחה מפני שאר מצוות, א”כ אין זה משום דגדול ת”ת, דאפילו מפני מצוה קלה נדחה כבוד אב, [ושני תירוצים דלעיל ל”ש לדברי הרמב”ם דקאמר דינא.
והיה אפשר לומר דכיון שדין כבוד אב להידחות מפני כל המצוות וכן דין ת”ת להידחות מפני כל המצוות, לכן כששתיהן עומדות לפניו זה לעומת זה בטלו דיני הדחיה כל עיקר, וחזר דינם להיות כשאר כל המצוות, שיש לקיים את החמורה, ולכן עוסק בת”ת ומניח כבוד אב. [ולפ”ז ראית הרמב”ם מיעקב שהלך ללמוד תורה ולא עסק בכבוד אב, אינו על עצם הכלל דכששתיהן לפניו אין דיני דחייה, דזו סברא היא, אלא על הא דגדול ת”ת יות מכבוד אב].
אכן בפר”ח בליקוטים לסי’ ר”מ [והובא בפת”ש שם ס”ק ח’] לא כ”כ, וז”ל גדול ת”ת וכו’, היינו דוקא אם צריך לילך חוץ לעיר, אבל אם הוא בעיר, צריך לשרת את אביו ולחזור לתורתו, כמש”כ בשו”ע בסי’ רמ”ו סי”ח, והיינו דת”ת נדחה מפני כל מצוה שא”א לעשותוה בידי אחרים.
ומבואר מדבריו דבשורש הדין כבוד אב דומה לשאר המצוות, דאם א”א לקיים את מצות כבוד אב ע”י אחרים, יניח את למודו ויעסוק בכבוד אס, ונראה לבאר הטעם שאין אומרים לאידך גיסא, דכבוד אב ידחה מפני ת”ת כדרך שהוא נדחה מפני שאר המצוות, והוא דאף דת”ת מצוה חיובית, מ”מ הרי מותר לו לעסוק בצרכיו ואינו עובר על מצ”ע דת”ת, [עימש”נ תורה בסי’ י”א (מ”ב) אות ג’ עוד בגדר זה], ולכן ל”ש כאן טעמא דאתה ואביך וכו’, וממילא דאמרי’ לאידך גיסא, דת”ת נדחה מפני כבוד אב כדרך שהוא נדחה מפני כל המצוות.
ודברי הרמב”ם והשו”ע אינם אלא כשהוא רוצה לילך לעיר אחרת, דאז יעסוק בת”ת שהוא גדול מכבוד אב, וכוונתו לכאורה שע”ז מביאים בגמ’ הראיה מיעקב שהלך למקום אחר ללמוד תורה. וזה צ”ע, דמה בין עיר זו דת”ת נדחה לבין כשהוא בעיר אחרת, שאז ת”ת דוחה כבוד אב.
ונראה לבאר דבריו, דבעיר זו שאביו מבקש ממנו לעסוק בכבודו, הרי מצות אב חיובית עליו, ות”ת נדחה מפני כל מצוה שהוא חייב בה וא”א לעשותה בידי אחרים, אבל כשהולך לעיר אחרת, אין עליו מצוה חיובית של כבוד אב, דהרי כשהוא שם אין אביו מבקש ממנו לעסוק בכבודו, וממילא אין כאן מה שידחה ת”ת, וא”כ לכאורה הברירה בידיו מה לעשות, אם לעסוק בת”ת או בכבוד אב, [וכמש”נ לעיל דמותר לו לעסוק בכבוד אב כדרך שמותר לעסוק בשאר צרכיו], אלא שיש לו לדון מה עדיף לו, אם לחזור לעירו ויתחייב בכבוד אב ויזכה למצוה גדולה של כבוד אב, או להישאר במקומו ולעסוק בת”ת, ובזה אמרי’ דגדול ת”ת יותר מכבוד אב. [ועי’ תרוה”ד סי’ מ’ והגר”א יו”ד סי’ ר”מ ס”ק ל”ה ועדיין צ”ע שם].
Parsha Preview
Tarshish, Harav Hagaon Peretz Shlita
Bringing the Story to Life
Pesach
Harav Hagaon Peretz Tarshish
R’ Chaim Soloveitchik famously asks, how does the mitzvah of sippur Yetzias Mitzrayim on the Seder night differ from the mitzvah of zechiras Yetzias Mitzrayim each day during Shacharis and Maariv? In both mitzvos, we are describing how we left Mitzrayim, so what is unique about the mitzvah of sippur Yetzias Mitzrayim that we do not have the rest of the year? R’ Chaim points to three halachic distinctions: One, sippur Yetzias Mitzrayim must be done in a manner of question and answer, with a give-and-take. Two, the story must be told in a specific way: מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח. We start by describing how our ancestors worshipped idols — מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה — and we finish with עַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבדָתוֹ. Three, the story of Yetzias Mitzrayim must be told with matzah, maror, and pesach before us; indeed, Rabban Gamliel states that if we did not mention these three items we do not fulfill our obligation. In contrast, there is no obligation to mention the korban Pesach during Shacharis and Maariv, nor are matzah and maror featured in those tefillos.
My father, הריני כפרת משכבו, noted that although Lashon Hakodesh has a limited vocabulary, certain concepts have many different terms associated with them. One is the concept of expressing oneself, which can be described as דיבור, שיח, אמירה, נאום, סיפור, הגדה, etc. What, he asked, is the difference between sippur and haggadah? This is particularly important to us because these are two terms the Torah uses regarding the mitzvah to tell the story of Yetzias Mitzrayim on the Seder night, as it says: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ and also וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ. There are no exactly synonymous words in Lashon Hakodesh, so sippur and haggadah can’t be the same; each one has its own meaning, so what’s the difference between them?
He answered that sippur connotes relating a story that you experienced, putting yourself into the tale. For instance, when Yisro came to join the Yidden in the Midbar, Moshe Rabbeinu told him how Hashem had saved Klal Yisrael, and described all that Klal Yisrael had endured while journeying from Mitzrayim, and the Torah describes Moshe’s account with the words וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ. These were not just the dry facts; the story was alive.
Engaging Emotion
That is the point of sippur: it means telling a story to someone else with your feelings engaged, and describing all the small details as you bring the story to life.
In contrast, haggadah is a term used regarding eidus, and it connotes delivering the dry facts alone. When you testify in beis din, beis din is not interested in your feelings about what you experienced and whether you were traumatized. What’s relevant to beis din is the black-and-white information you witnessed. When two people testify, the account turns from a subjective experience into an objective reality; if two people witnessed the same event, we can assume the account is truthful.
Now, when do we use the term sippur regarding Yetzias Mitzrayim, and when do we use the term haggadah? When the Haggadah emphasizes the requirement to relate the story of Yetzias Mitzrayim, it uses the term sippur: וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. If the mitzvah would be to merely relate the dry facts, a talmid chacham, an educated person, could say that he knows the story already. But that’s not the mitzvah; the mitzvah is to relive the experience, to transmit it in an animated way that makes it come alive. So even if we’re chachamim and zekeinim, we have a mitzvah to relate the story in a manner of sippur.
We can now also understand the idea of וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. The more you bring the story to life, and the more you elaborate, the more optimally you fulfill the mitzvah. But for that, there can’t be a prescribed nusach. There is no nusach for “machmirim”; Chazal didn’t tell us how to be meshubach in telling the story of Yetzias Mitzrayim at length. That’s because it’s up to each person to turn the tale into a reality, and thereby fulfill the mitzvah of sippur.
What, then, is the obligation of וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ? This relates to a crucial difference in whom you are addressing. Does your son have ears? If so, you can fulfill the directive of וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ. But if, chas veshalom, your son a rasha, you have to do וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, telling him, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. When the child is not so interested in listening, don’t speak at length. Keep it short and to the point, and just tell him the facts: “This is what Hakadosh Baruch Hu did for me. Unfortunately, my son, if you would have been there, I can’t guarantee that you would have made it out.”
If, however, you are zocheh to be able to speak at length, make it alive: וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר.
Rav Hutner explains that the lashon of sippur is related to the term לִבְנַת הַסַּפִּיר, meaning sapphire. What is the connection between the two? As we explained, sippur Yetzias Mitzrayim involves telling the story through the prism of your reality, and bringing it to life through your own emotions. Similarly, a sapphire is a gemstone that absorbs light and relays it in a new, radiant way; the brilliance it exudes is not the same as the light it took in. The point is to take the story of Yetzias Mitzrayim and express my connection to it as I relay it to others.
The Most Difficult Avodah
Pesach has many, many mitzvos and hiddurim. Perhaps you’re zocheh to go down to the matzah bakery; you might even be zocheh to help clean for Pesach. But I think the most difficult avodah of Pesach is חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם. The mitzvah of sippur requires us to experience Yetzias Mitzrayim not as an event of the past, but as something that we ourselves went through. How can we do that?
So some people will imagine that they are in a time machine, or wear some garment that looks like it’s from the time of Mitzrayim, and try to make it real that way. That’s all good; at least you’re trying.
But I think there’s a much more basic obligation here.
If you were to tell someone, “You know, right now there’s a group of Yidden being held in bondage, as slaves in Mitzrayim,” he would likely respond, “One second, I have an uncle who’s a big askan, I’m going to see what he can do. We’ll have to use some clout to get them out. We’ll bribe someone, we’ll pay the ransom, we’re going to get them out.”
It’s out of our mindset to think that a Yid, or a group of Yidden, or all of Klal Yisrael is being held in bondage. Unfortunately, we had a reminder during the Holocaust that no we’re not in control, and that Klal Yisrael has no existence without Hakadosh Baruch Hu. That’s what the Holocaust came to teach us. And we had another, very sad reminder this past Simchas Torah, and it’s still continuing, that without the Eibishter we have no existence.
This is the obligation of חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם. We start off בִּגְנוּת, expressing that we ourselves have no existence, not physical and not even spiritual, until the Eibishter draws us near and turns us into His people. Sure, we had to give our input, but our very existence as Yidden depends solely on siyatta d’Shmaya.
The mitzvah of sippur Yetzias Mitzrayim requires us to return to our roots, and come to the recognition that without Hakadosh Baruch Hu redeeming us, we have no metzius, neither in gashmiyus nor in ruchniyus.
We should all be zocheh to fulfill the mitzvah b’shleimus and be zocheh to the geulah sheleimah.