דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח (יב,כא)

ביאר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה: הצור תמים פעלו. כל מעשיו של הקב״ה הם בשלימות. הבורא יתברך העניש את המצרים על כל פרט ופרט ולא חסר שום דבר.

אחד הטעמים שמביא המדרש למצות קרבן פסח במצרים היא, לפי שהמצריים היו משעבדים את ישראל, והיה איש מצרי הולך במדבר ותופס איל או צבי ושוחטו, ושופת את הסיר ומבשל את הבהמה ואוכל, וישראל רואים ולא טועמים.

אמר להם הקדוש ברוך הוא,אתם זינקתם את בני בבשר שהייתם אוכלים ולא הייתם נותנים להם, אף אני אעשה לבני שישחטו את הצאן שאתם משתחווים להן והם אוכלים ואתם נמסים.

הרי שאפילו על אותו הצער שגרמו לישראל, כשראו את המצרי אוכל לנגד עיניהם והם אינם יכולים לטעום כלל, שילם להם הקב”ה מידה כנגד מידה כשראו את ישראל שוחטים את הטלאים, האלילים שלהם. כי כך היא דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות כל דבר בשלמות בכל פרטיה ודקדוקיה.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

אני בא בשביל התורה

במהלך מסעותיו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה לגיוס כספים עבור הישיבה הקד’ היה לעיתים מבטיח לתורמים ישועה בזכות תרומתם הנכבדה לישיבה.

באחת הפעמים ביקר בביתו של עשיר אחד, וביקש ממנו תרומה הגונה עבור החזקת הישיבה. השיב העשיר כי עקב המשבר הכלכלי מצבו אינו מאפשר לו לתרום תרומה הגונה כעת. אמר לו ראש הישיבה זצוק”ל: “אכן מצבך קשה, אך מצב הישיבה ובני התורה הלומדים בה קשה הרבה יותר.” המשיך אותו עשיר להתווכח עם ראש הישיבה האם במצבו עליו אכן לתרום תרומה כה הגונה לישיבה, אך מרן רה”י הגרנ”צ פינקל ענה לו: “אנחנו באנו בשביל ביזנעס! מה למעשה?” אמר אותו עשיר: “אמנם אין לי כסף, אך מוכן אני להתאמץ לתת סכום גדול לישיבה, ובתנאי שראש הישיבה יבטיח לי את הישועה שלה אני זקוק.” מדובר היה בעניין מסובך ומורכב מכמה בעיות שונות. השתררה שתיקה קצרה, ואז ענה ראש הישיבה כי מסכים הוא לעסקה, ואכן התחייב העשיר סכום הגון לישיבה. בצאתם מבית העשיר שאל את מרן רה”י בנו הרה”ג רבי יצחק זצ”ל: “אבא, כיצד יכולת להבטיח ישועה כזו המורכבת מכמה בעיות שונות?”

ענה ראש הישיבה: “וכי בשבילי באתי לכאן? אני כאן בשביל התורה! עבור התורה הקדושה אין דבר שהוא מורכב מדי.”

ואכן התאמץ אותו עשיר להרים את תרומתו הנכבדה לישיבה הקדושה וראה ישועה גדולה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

תזריע

צרעת על לשון הרע.

ע’ ערכין ט”ז ע”א דעונשו של לשה”ר בצרעת והביאו מקרא וע’ ש”מ אמאי לא הביאו ממרים. וע’ הסכמות על ס’ שמירת הלשון ח”ב מר’ יוסף ור’ בצלאל שכתבו משום שהיתה רק מוסגר ולא מוחלט, וע’ רש”י יבמות ק”ג סוף ע”ב ד”ה אי אמרת, שהיתה מוסגרת.

וע’ ש”מ שתי’ כי מצד שני מצינו מרגלים בעונש אחר באסכרה, ולכן לא הביאו ממרים. והקשו ע”ז דגם מרגלים משום לשה”ר, והא דמתו הוא כמבואר בסוטה ל”ה באסכרה וע”ש ברש”י כי לשה”ר באסכרה כמבואר בשבת ל”ג דלשה”ר בשקר באסכרה וכמ”ש שם מהרש”א (משא”כ מרים חשבה שאומרת האמת). ולפי”ז חזר קו’ הש”מ למקומו.

וע’ ח”ח ח”ב פ”כ שהק’ במעשה מרים דלא אהני מעשיה והיה בצינעא, וקטורת מכפר, ותי’ הח”ח כיון שדיברה נגד נביא ה’, וכתבו דלפי הח”ח מיושב קו’ הש”מ, כי אין ראיה ממרים כי דיברה נגד נביא ה’. וכעי”ז כתב גם בשאילת שלום על שאלתות פ”ח אות ק”ד ליישב קו’ הש”מ, אלא שכתב דהיה אפשר לדחות כי היה אדם גדול, ולפי הח”ח באמת צ”ל כן.

וקצ”ע דהרי משם ילפינן זכור את אשר עשה ה”א למרים, ולכא’ נראה כוונת הח”ח דבאמת העונש גם בלא אהני מעשיו הוא בצרעת, אלא שיש תקנה ע”י מעיל שמכפר, וכיון שדיברה על נביא ה’ לא די במעיל לכפר, ולכן מגיע לה העונש של לא אהני מעשיו שהוא צרעת. וראיה לזה דהלא הח”ח כלל ב’ הג”ה ב’ הוכיח ממעשה מרים דאפילו בפניו הוי לשה”ר ודלא כמהר”ל, ועוד הוכיח משם בבמ”ח ה’ י”א דאפילו למי שיודע כבר הוי לשה”ר. ולא דחה שם ושם דמרים שאני שדיברה נגד נביא ה’, ומ”ש מענין אהני מעשיו שדחה כן. ולפי הנ”ל א”ש.

גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

לקראת ימי בין הזמנים

א

א) בזמננו אשר קם עלינו אויב המבקש להשמיד להרוג ולאבד, כהמן בשעתו, ובטחוננו בהקב”ה שיצילנו מידיו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב”ה מצילנו מידם. אך זכות ההצלה מאויב מצינו דברי חז”ל (סנהדרין צ”ד ב’) וחובל עול מפני שמן, חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה הולך בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מה עשה, נעץ חרב על פתח בהמ”ד ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב וכו’.

ויש להתעורר מה טעם נעץ החרב בפתח ביהמ”ד, היה לו לנעוץ במקום שבאים אנשים שאינם באים ללמוד, והכוונה לזרז את לומדי ביהמ”ד, שיהיו הם עוסקים בתורה בכל כחם, וכן אמרו חז”ל (ברכות ס”ג) כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד בעת צרה, ומשמע שהדברים אמורים בלומדי תורה אלא שיש להם רפיון חלילה.

ב) אחד מן הדרכים להתחזק בעסק תורה הוא להתבונן במעלתה, והנה אמרו במגילה ט”ז ב’ גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותן י”ד שנה שהיה יעקב בבית שם ועבר לא נענש, [שלא נעדר יוסף ממנו אלא כ”ב שנה כאותן כ”ב שנים ששהה בבית לבן ובדרך, ולא על אותן י”ד שנה שהיה בבית שם ועבר].

והנה שתי מצוות מצאנו דמצד אחד הן חמורות יותר משאר מצוות, ומצד אחר הן נדחות מפני כל מצוה קלה, ואפילו מצוה דרבנן, והן כבוד אב, דחמירא דהוקש כבודן לכבוד המקום, ות”ת שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ומ”מ כל מצוה שא”א לעשותה בידי אחרים דוחה ת”ת משום דאתה ואביך וכו’, וכן כל מצוה שא”א לעשותה בידי אחרים דוחה ת”ת, משום שאין תורה אלא כשמביאה לידי מעשה, [עי’ מאירי שבת ט’ א]. ויש לדון כשתי המצוות לפניו, מי נדחית בפני מי, אי כבוד אב ואם דוחה ת”ת כשאר מצוות שא”א לעשותן ביד אחרים, (וכ”מ בנדרים ל”ח ב’ שהוצרך האב להדירו שלא יתבטל מת”ת משום כבוד אב), או להיפך, דחשיבא כאמר לו אביו עסוק בכבודי ומצוה לעשות.

ויש לעי’ דאי כבוד אב דוחה ת”ת א”כ למה לא נענש עליהן יעקב על אותן השנים, וא”כ אף שעסק בת”ת למה לא נענש על ביטול כיבוד אב. ואם כבוד אב אינו דוחה ת”ת, א”כ אין צריך לטעמא דגדול ת”ת מכבוד אב, שאף אם הוא קטן, מ”מ ת”ת דוחה את כבוד אב, כדרך שאמר לו אביו אל תקיים מצוה לא ישמע לו, (דמשום אתה ואביך וכו’ נדחה כבוד אב מפני כל מצוה קלה, אע”ג דכבוד אב היא מצוה חמורה, דהוקש כבודם לכבוד המקום), ומה”ט לא נענש, ואין ראיה שגדול ת”ת מכיבוד אב.

ג) והנה הק’ מהרש”א מגילה שם, מ”ט נענש על ביטול כבוד אב ואם, והרי מסתמא מחלו לו על כבודם, שהרי הם שלחוהו, ומ”ט נענש, [ותי’ שרבקה שלחה את דבורה לאחר י”ד שנים, ולכן נענש על שהלך לבית לבן, וצ”ע א) דמ”מ יצחק הרי שלחו לבית לבן לישא אשה. ב) דא”כ אין ראיה ממה שלא נענש על ת”ת, ויש ליישב שהיה צריך להענש על שדחה נסיעתו לבית לבן, דאם היה מקדים הרי היה יכול לחזור בהגיע אליו דבורה, שאלו ואלוהיו י”ד שנה, וצ”ע. מיהו בלא”ה נמי הרי לא מחל יצחק אלא לצרוך הליכתו לפדן ארם, אבל לא לעיכוב בבית שם ועבר, ויש לדון בזה דכיון דסו”ס על זמן זה מחל לו, אם נחשב כעובר על כיבוד אב כיון שלא עשה שליחותו אז. ג) רש”י בראשית ל”ה ה’ כ’ שנשלחה דבורה לפדן ארם].

ואפשר שאע”פ שהלך ע”פ ציווי אביו ואמו, מ”מ נענש על שגרם לכך ע”י שלקח הברכות, וזוהי תביעה דקה על יעקב לפי מדרגתו, [אע”פ שעשה ע”פ רבקה, מ”מ לא עשה ע”פ יצחק, וצ”ב], וממה שלא נענש על אותן י”ד שנה שמעינן דגדולה ת”ת יותר מכבוד אב ואם.

ונראה לפ”ז דבאמת אין זה עונש על ביטול מצות כבוד ואם, שכיון שהם מחלו על כבודם אין כאן ביטול עשה אע”ג דהוא גרם לכך, אלא נענש על שחסרה לו מצות כבוד אב, וכעין מש”א בציצית דבעידנא דריתחא מענישים עליה כדאמרי’ במנחות מ”א א’ [ועי’ תוס’ פסחים קי”ג ב’ ד”ה ואין, דחייב אדם להביא עצמו לידי מצוה יע”ש] ושם אין זה עונש על בטולה, שהרי הוא פטור ממנה, אלא על מניעת קיום המצוה.

ואף אי נימא דעל זמן ששהה בבית שם ועבר לא היתה מחילה, כיון שהוא נשלח לפדן ארם, [ומ”מ הרי נענש כל כל אותן כ”ב שנה שנשלח, וע”כ כדלעיל, דנחשב שהוא גרם], מ”מ יתכן דכיון דסו”ס לא אמר לו יצחק לעסוק בכבודו כל אותם שנים שלא היה בביתו, אין כאן ביטול מצות כיבוד אב, אלא רק שחסר לו קיום המצוה, [וצריך לברר באופן שהבן נמצא בעיר אחרת שאין האב מצווה עליו לעסוק בכבודו, אי חשיב שהוא מבטל מצות כבוד אב].

ומעתה א”ש משה”ק לעיל דכבוד אב דוחה ת”ת, דהנה אמרו בירושלמי ריש פאה אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחר של תורה (הובא בר”ש שם מ”א), ובמו”ק ט’ ב’ כל חפציך לא ישוו בה, אפילו חפצי שמים, ומ”מ מצוה שא”א לעשותה בידי אחרים דוחה ת”ת, וזה דין דחיה, ומשום שאין תורה אלא כשמביאה לידי מעשה, [עי’ מאירי שבת ט’ א’] ולכן אע”פ שמעלת תורה גדולה יותר אעפ”כ נדחית תורה מפני מצוה.

ולפ”ז אם היינו דנים על ביטול המצוה, לא הוה מהני מה שמעלת ת”ת גדולה מכבוד אב, דהרי נדחית ת”ת, כיון דבעינן ע”מ לעשות, אבל כיון שאין נידון לענין דחיה, דודאי לא היה עליו מצות כבוד אב, ורק הנידון להענש על שחסרה לו המצוה, הרי ודאי דמצות ת”ת גדולה מכיבוד אב.

ובאמת שאין צורך לכל הנ”ל, ומשום דכיון דדהיה זה קודם מ”ת, דעדיין אין חיובי ת”ת וכבוד אב, ורק דקיימו את כה”ת כולה עד שלא ניתנה, ומה שנענש יעקב הוא ג”כ על העדר של מצות ת”ת, [א”נ מחמת שהן מצווות שכליות, אלא דא”כ אין ראיה על “גדולה ת”ת יותר מכיבוד אב” שבדיני התורה], א”כ אין כלל נידון על דחיה, אי ת”ת נדחה מפני כיבוד אב או לאידך גיסא שכיבוד אב נדחה בפני ת”ת, דל”ש לא סברת את ואיבך חייבים במצוה, כיון דאין המצוות חיוביות, וכן ל”ש דין זה שת”ת נדחה מפני כל המצוות, דהוא משום דת”ת אינו אלא ע”מ לעשות, ול”ש כן קודם מ”ת, אלא כל הנידון הוא על חשיבות של כל מצוה, ובזה שפיר מוכח ממה שלא נענש על אותן י”ד שנה דגדולה ת”ת וכו’.

ד) ויסוד הדברים מבואר בט”ז יו”ד סי’ רנ”א סק”ו במש”א במגילה שם, גדולה ת”ת יותר מהצלת נפשות, שהרי מרדכי נמנה בתחלה רביעי, ולאחר שנעשה שר נמנה חמישי, ועי”ש ברש”י שירד מחשיבותו בעיני החכמים, [והנה מרדכי ודאי כדין עשה ואעפ”כ ירד מחשיבותו], והק’ מהרש”ל על הטור יו”ד רנ”א דמותר לתת מעות של ת”ת לפדיון שבוים, והרי אמרו גדולה ת”ת יותר מהצלת נפשות, ותי’ הט”ז שם סק”ו דאמנם יותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה ולא בא לידי הצלת נפשות, ממי שבא לידו הצלת נפשות ועי”ז צריך לבטל ת”ת ולעסוק בהצלת נפש, ויליף לה ממרדכי שבתחילה היה חשוב בעיני חכמים יותר ממה שאח”כ בא לידי המצוה של הצלת נפשות והוצרך לבטל תורה, [ויעו”ש מש”כ לענין בנין ביהמ”ק].

והיינו דמעלת ת”ת גדולה יותר, ומי שבאה לידו מצות הצלת נפשות שדוחה ת”ת באמת מתקטן, אך זהו ציווי (וודאי שאין לו ברירה דהרי אם ימשיך בת”ת ייענש וזה יקטינו עוד יותר), ומ”מ כשדנים על המעלה, ת”ת גדולה יותר מכולם.

והלימוד למעשה הוא, שכן מי שבאה מצוה לידו, אם רק אינה בבחינת מצוה שא”א לעשותה בידי אחרים, שדוחה ת”ת, יעשנה ע”י אחרים ולא יתבטל מת”ת.

ב

ה) האמנם דל”מ כן מדברי הרמב”ם ממרים פ”ו הי”ג, אמר לו אביו השקיני מים ומצוה לעשות יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו, שהוא ואביו חייבים בכבוד מצוה, וגדול ת”ת יותר מכבוד אב, וכ”כ בשו”ע יו”ד סי’ ר”מ סי”ב וסי”ג, [ועי”ש בש”ך ובטו”ז דזה נלמד מיעקב שלא נענש על אותן שנים שהיה בבית שם ועבר], ומשמע דדינא קאמר, שיניח כבוד אביו ויעסוק בת”ת, משום דגדול ת”ת יותר מכבוד אב, וכאן ודאי קשה, דממ”נ, אי דין כבוד אב ככל המצוות שת”ת נדחה בפניהם, א”כ מה מהני מה דתת גדול מכבוד אב, והרי

ת”ת נדחה מכל מצוה קלה, ואי דין כבוד להידחות מפני ת”ת כדרך שהוא נדחה מפני שאר מצוות, א”כ אין זה משום דגדול ת”ת, דאפילו מפני מצוה קלה נדחה כבוד אב, [ושני תירוצים דלעיל ל”ש לדברי הרמב”ם דקאמר דינא.

והיה אפשר לומר דכיון שדין כבוד אב להידחות מפני כל המצוות וכן דין ת”ת להידחות מפני כל המצוות, לכן כששתיהן עומדות לפניו זה לעומת זה בטלו דיני הדחיה כל עיקר, וחזר דינם להיות כשאר כל המצוות, שיש לקיים את החמורה, ולכן עוסק בת”ת ומניח כבוד אב. [ולפ”ז ראית הרמב”ם מיעקב שהלך ללמוד תורה ולא עסק בכבוד אב, אינו על עצם הכלל דכששתיהן לפניו אין דיני דחייה, דזו סברא היא, אלא על הא דגדול ת”ת יות מכבוד אב].

אכן בפר”ח בליקוטים לסי’ ר”מ [והובא בפת”ש שם ס”ק ח’] לא כ”כ, וז”ל גדול ת”ת וכו’, היינו דוקא אם צריך לילך חוץ לעיר, אבל אם הוא בעיר, צריך לשרת את אביו ולחזור לתורתו, כמש”כ בשו”ע בסי’ רמ”ו סי”ח, והיינו דת”ת נדחה מפני כל מצוה שא”א לעשותוה בידי אחרים.

ומבואר מדבריו דבשורש הדין כבוד אב דומה לשאר המצוות, דאם א”א לקיים את מצות כבוד אב ע”י אחרים, יניח את למודו ויעסוק בכבוד אס, ונראה לבאר הטעם שאין אומרים לאידך גיסא, דכבוד אב ידחה מפני ת”ת כדרך שהוא נדחה מפני שאר המצוות, והוא דאף דת”ת מצוה חיובית, מ”מ הרי מותר לו לעסוק בצרכיו ואינו עובר על מצ”ע דת”ת, [עימש”נ תורה בסי’ י”א (מ”ב) אות ג’ עוד בגדר זה], ולכן ל”ש כאן טעמא דאתה ואביך וכו’, וממילא דאמרי’ לאידך גיסא, דת”ת נדחה מפני כבוד אב כדרך שהוא נדחה מפני כל המצוות.

ודברי הרמב”ם והשו”ע אינם אלא כשהוא רוצה לילך לעיר אחרת, דאז יעסוק בת”ת שהוא גדול מכבוד אב, וכוונתו לכאורה שע”ז מביאים בגמ’ הראיה מיעקב שהלך למקום אחר ללמוד תורה. וזה צ”ע, דמה בין עיר זו דת”ת נדחה לבין כשהוא בעיר אחרת, שאז ת”ת דוחה כבוד אב.

ונראה לבאר דבריו, דבעיר זו שאביו מבקש ממנו לעסוק בכבודו, הרי מצות אב חיובית עליו, ות”ת נדחה מפני כל מצוה שהוא חייב בה וא”א לעשותה בידי אחרים, אבל כשהולך לעיר אחרת, אין עליו מצוה חיובית של כבוד אב, דהרי כשהוא שם אין אביו מבקש ממנו לעסוק בכבודו, וממילא אין כאן מה שידחה ת”ת, וא”כ לכאורה הברירה בידיו מה לעשות, אם לעסוק בת”ת או בכבוד אב, [וכמש”נ לעיל דמותר לו לעסוק בכבוד אב כדרך שמותר לעסוק בשאר צרכיו], אלא שיש לו לדון מה עדיף לו, אם לחזור לעירו ויתחייב בכבוד אב ויזכה למצוה גדולה של כבוד אב, או להישאר במקומו ולעסוק בת”ת, ובזה אמרי’ דגדול ת”ת יותר מכבוד אב. [ועי’ תרוה”ד סי’ מ’ והגר”א יו”ד סי’ ר”מ ס”ק ל”ה ועדיין צ”ע שם].